עבירת אי נקיטת צעדי זהירות בחיה נתפסת לעיתים כעבירה זניחה. העבירות לא פעם נמדדות לפי מדרג של אי הנוחות הנגרמת לציבור ומאידך לפי התועלת לעבריין. העבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה היא אחת העבירות הממקסימות את הנזק בשני ראשים הללו. האי נוחות הציבורית עצומה, כל אחד מאיתנו בוודאי נתקל בילדים שלא יכולים לשחק במגרש משחקים כי עבריין כלשהו שחרר שם את כלבו, מאידך התועלת שיש לעבריין מביצוע העבירה הינה אפסית אם בכלל, אין כל בעיה לשחרר כלב במקומות שמותר לשחרר הרחק מהציבור, אין כל מניעה מכך שבמקומות בהם יש ציבור יהיה הכלב שמור בהשקעה זניחה. ##מה העונש על אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה ?## בחינת מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה מעלה כי במקרים מסוימים הוטלו על נאשמים עונשים הנעים ממאסר מותנה ועד לתקופת מאסר קצרה שיכול ותרוצה בעבודות שירות. במקרים רבים אף נמנעו מהרשעה. ראו למשל: רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (16.10.12) המבקשת, וטרינרית במקצועה, הואשמה בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה. כלבה של המבקשת ששהה בחופשיות מחוץ למרפאתה, נשך את ילדה בת שנתיים וחצי וגרם לה פצעים במספר אזורים בפניה ובצקת ונזקקה לניתוח. בבימ"ש קמא לא הורשעה והוטל עליה של"צ. ערעור המדינה במחוזי התקבל והיא הורשעה בדין. ערעור המבקשת בבית המשפט העליון התקבל ובוטלה הרשעתה. ע"פ ( חיפה) 59342-08-16 בן סימון נ' מדינת ישראל (6.10.16) הנאשם הורשע בעבירות של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה והחזקת כלב שלא בהתאם לקבוע בחוק. הנאשם טייל עם כלבו כשאינו קשור ברצועה. הכלב התנפל על המתלוננת, נשך אותה בירך ימין וגרם לה לפצעים עמוקים שהובילו לאשפוזה. נדון ל- 2 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 25,000 ₪. הערעור נדחה. ע"פ ( ב"ש) 40254-12-14 כהן נ' מדינת ישראל (11.11.15) הנאשם הורשעה בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה. הנאשם טייל עם שני כלביו שאחז ברצועה וללא מחסום פה. הרצועות של הכלבים נקשרו ובכדי לסדרם, הוא שחרר הכלבים ואלה ברחו לעבר המתלוננת, התנפלו עליה, נשכו אותה ביד ימין וגרמו לה לחבלה שבגינה נזקקה לטיפול רפואי. בית משפט קמא גזר על הנאשם 2 חוד' מאסר על תנאי, קנס בסך 1,000 ₪ ופיצוי בסך 4,000 ₪. בית משפט מחוזי דחה ערעור על עצם ההרשעה. ראו גם ת"פ ( ת"א) 2587/08 מדינת ישראל נ' אגרונוב (20.11.08); ת"פ ( ת"א) 15286-01-13 מדינת ישראל נ' ברכה (19.6.14). ##מה העונש לאדם שלא מטפל בכלבו ?## הנאשם, שהינו שוטר בדרגת רב פקד, הואשם בפני בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין. אין מחלוקת, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום החזיק הנאשם בכלבה מעורבת מסוג קוקר-פינצ'ר (להלן: הכלבה). הנאשם ומשפחתו מתגוררים בבניין מגורים משותף ברח' דיזנגוף בנתניה (להלן: הבית). הקטין מ.פ. (להלן: המתלונן), הוריו ואחיו מתגוררים בשכנות למשפחת הנאשם. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.7.06 בשעות אחה"צ שיחק המתלונן, שהיה אז בן 8 שנים, בחצר הבית בכדור עם אחיו ב.פ. (להלן: האח) שהיה אז בן 16 שנים. הנאשם שהה אף הוא באותה עת בחצר הבית עם הכלבה, כשהיא אינה קשורה וללא מחסום פה. הכלבה רצה לכיוון המתלונן ונשכה אותו בשוק של רגל ימין. הנאשם הודה בכך שהכלבה היתה משוחררת בחצר הבית וללא מחסום פה, אך הכחיש את אירוע הנשיכה. כמו כן טען סניגורו, כי אם היתה נשיכה, הרי שמדובר בהתנהגות חריגה של הכלבה, שלא ניתן היה לצפות אותה מראש, ועל כן לא היתה התרשלות מצידו ברף שנקבע בפסיקה, ואין להרשיעו בפלילים. מסכת הראיות: המתלונן, שהיה בן 9 בעת עדותו, העיד כי ביום האירוע שיחק עם האח ב.פ. בחצר בכדורגל, והנאשם שטף את רכבו מאחורי הבית. לפתע הגיעה הכלבה מאחוריו ונשכה אותו השוק. האח קרא לנאשם שיקח את הכלבה, אך הלה לא הגיע. אחיו קרא באינטרקום לאביהם, אך האינטרקום לא עבד, והאב ירד לחצר בגלל ששמע את הבכי. כתוצאה מהנשיכה נגרם לו סימן בצבע סגול וירוק, היו סימנים של שיניים וגם ירד לו דם. לפני האירוע לא היו שום בעיות עם הכלבה, למרות שנתקל בה לעתים תדירות. המתלונן הכחיש כי אחיו החזיק במקל או שיחק במקל עם הכלבה. הוא הכחיש כי מי מבני משפחתו אמר לו מה להגיד לרופאה בביה"ח או בבית המשפט. לדבריו, נכון שהיה אירוע בו הנאשם שאל אותו למה הוא צולע ולא הולך רגיל, אך לדבריו באותו זמן, אם היה הולך רגיל (מהר) זה כאב לו ולכן הלך לאט. האח, בן 17 בעת מתן עדותו, העיד כי ביום האירוע ירד עם המתלונן לשחק בכדורגל בחצר הבית. הנאשם והכלבה היו בחצר האחורית. הכלבה היתה משוחררת, וכשמשחקים בכדור, היא רצה אחרי הכדור. לכן שיחקו השניים בחצר הקדמית, במרחק 3-5 מ'. הם שיחקו מסירות בכדור, ולפתע הגיעה הכלבה במהירות לעבר רגלו של המתלונן. היא נשכה אותו בחוזקה ברגל, ומיד רצה מהמקום לעבר הנאשם. האח הלך לעבר הנאשם שרחץ את רכבו מאחורי הבית, אמר לו מה שקרה ושיקח את הכלבה. הנאשם התעלם ממנו. האח קרא לאב באינטרקום, שיקח את המתלונן לביה"ח כי רגלו דיממה, והאח גם ראה דם בפה של הכלבה. האב הראה לנאשם מה הכלבה עשתה, אך הנאשם התעלם גם ממנו, ורק ניקה את הדם מהפה של הכלבה במים וסבון. לדבריו, בעבר היה מקרה בו הכלבה ניסתה לנשוך אותו אך מכיוון שהיה עם מכנס ג'ינס, היא תפסה לו במכנס. הוא או מי מבני משפחתו פנו בעניין הכלבה לנאשם, אך היא המשיכה להסתובב חופשי. עם זאת, לפני האירוע לא חשש ממנה. הוא הכחיש כי שיחק במקל עם הכלבה או הרים את המקל. עתליה דותן שהינה אחות אפידמיולוגית במשרד הבריאות העידה כי הטופס ת/2, "דו"ח פעולות למניעת מחלת הכלבת", מולא בהנחייתה. ביום 16.7.06 המתלונן הגיע אליה, היא בדקה את האזור הפגוע ותארה את הפצע בפני הפקידה שמילאה את הטופס. כך נרשם מפיה: "שוק ימין 5 פצעים בין 2 מ"מ ל-0.5 ס"מ עם המטומה מסביב ופגיעה בשלמות העור". בתעודה הרפואית מיום האירוע (ת/3), שהוגשה בהסכמה, ציינה הרופאה ד"ר אידה רייזמן כי לדברי הנבדק, הוא ננשך בשוק ימין ע"י הכלב של השכן, שלא ידוע אם הוא מחוסן. בבדיקה הגופנית נמצא כי "באזור שוק ימין יש פצע (סימן נשיכה) עם המטומה מסביב". באבחנה המשוערת נכתב באנגלית: Bite wound of Rt. Foreleg, והומלץ על חיטוי עם פולידין ומעקב רופא מטפל. הצדדים הסכימו כי מסקנות הרופאה (פצע נשיכה) מבוססות בין היתר על דברי הנבדק. בהודעת הנאשם במח"ש מיום 30.8.06 (ת/1) הכחיש הנאשם מכל וכל את קרות הנשיכה. הוא מסר כי ביום האירוע רחץ את רכבו בחצר הבית, הכלבה היתה לידו, כשהיא לא קשורה משום שמדובר בכלבה קטנה ושקטה. לפתע שמע צעקה של ילד ממרחק מספר מטרים, כשלצעקה מתלוות נביחותיה של הכלבה. הוא ניגש למקום וראה כי הילד שצעק היה האח, אשר החזיק מקל בצבע לבן באורך כ-2 מ', צעק על הכלבה ואיים עליה במקל. הכלבה חשה מאויימת והתגוננה. באותה עת המתלונן שיחק בכדור עם אח אחר. הנאשם הסיק כי הכלבה נבחה משום שהתגרו בה עם המקל או זרקו עליה את הכדור, אך לא יתכן שנשכה. הוא צעק על האח "מטורף, למה אתה מרים את המוט?" ועל הכלבה פקד לשבת בשקט. הנאשם ציין כי כל השכנים מכירים את הכלבה כשקטה ובלתי מזיקה, ומעולם לא נשכה איש. לעומת זאת, משפחת המתלונן מסוכסכת עמו, ובמיוחד אם המשפחה, וזאת על רקע חילוקי דעות לגבי שיפוץ הבית, מהלך שהוא ניסה להוביל והיא התנגדה לו. לאחר מספר דקות האם ירדה לחצר והתפרצה עליו בצעקות רמות, ביקשה את תעודת החיסון של הכלבה, והוא ניסה ללא הועיל להרגיעה. הוא ראה כי לילד אין כל פצע משמעותי. לדבריו, "יכול להיות שהילד נפל, נבהל, אולי השתפשף בקיר או במדרכה, לא יודע". האב ירד אף הוא, גרר את המתלונן לתוך הרכב וצעק "מהר, ללניאדו". הנאשם ניגש להביא את תעודת החיסון, אך כשדפק על דלת משפחת המתלונן, פתח האח את הדלת וסרב להכניסו. לאחר מכן, מסר את הכלבה לווטרינר העירוני מיוזמתו. ב-18.7.06 היה הנאשם קצין תורן בתחנת נתניה וכשנכנס לחדר קבלת התלונות ראה את אם המתלונן, שבאה להגיש תלונה נגדו וכשראתה אותו - התפרצה לעברו בצעקות וגידופים. בימים שלאחר מכן הוא ואשתו הבחינו במתלונן כשהוא הולך רגיל, וברגע שראה אותם - החל לצלוע באופן מלאכותי. מאירועים אלה הסיק הנאשם, שמטרת התלונה היא לסחוט ממנו כספים. הוא ציין כי מצא את המקל הלבן בחצר הבית ושמר אותו אצלו. הנאשם בעדותו חזר על עיקרי גרסתו בחקירה. הוא אמר כי בעת שרחץ את הרכב שמע נביחות חזקות של הכלבה, שנמשכו שניות אחדות, הוא חשב כי היא נובחת על חתול אך משהמשיכה לנבוח ניגש למקום ממנו הגיעו הנביחות וראה את המתלונן ושני אחיו, כששני הילדים הקטנים משחקים בכדור והאח הגדול מחזיק במוט (מקל של מגב לשטיפת רצפות, שהוצג ע"י הנאשם בבית המשפט) ומאיים איתו על הכלבה כאילו מתכוון להכותה, והיא נובחת עליו. הנאשם צעק לנער "מטורף, תזרוק את המוט" ומהדיבורים בין הילדים הבין שהכלבה לכאורה נשכה את הילד הקטן. האח שהחזיק את המקל הוא הבכור שכיום הוא חייל, ולא אחד מהאחים שהעידו. אחד מההורים ירד למטה, האב הכניס את המתלונן למכונית ואמר "מהר ללניאדו". הנאשם לא ראה סימן נשיכה על רגלו של המתלונן, לא כתמי דם או סימני חבלה. לאחר שסיים לשטוף את הרכב עלה לדירת משפחת המתלונן כדי לדבר עם האם, אך האח הגדול טרק בפניו את הדלת. הוא סיפר כי הכלבה מוחזקת על ידי משפחתו כ-10 שנים, והיא כלבה מעורבת פינצ'ר-קוקר. הוצגה תמונה של הכלבה (נ/1) שהינה קטנה ורזה. הכלבה נמצאת בבית רוב הזמן ולעתים יורדת לחצר במחיצתו כשהיא אינה קשורה, משום שהיא כלבה שקטה ורגועה. לדברי הנאשם, יש לו סכסוך עם משפחת המתלונן על רקע היותו יו"ר ועד הבית ורצונו לגבות כספים מהדיירים לצורך שיפוץ בבניין, הורי המתלונן סרבו להשתתף במימון השיפוץ, והאם נהגה כלפיו בגסות מאז ואילך. הנאשם ציין כי תיקים מסוג זה נסגרים ברוב הגדול של התלונות שמוגשות, ובפרט כשאין מדובר בכלב מסוג מסוכן ולפיכך הגשת כתב האישום נגדו היא תמוהה וחריגה (הוצג פלט תלונות שהוגשו במשטרה במחצית הראשונה של שנת 2006 בנושא אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, שמתוכן מעל 90% נסגרו במשטרה וכלל לא הועברו לטיפול תביעות/פרקליטות, וגם מתוך האחוזים הבודדים שהועברו לטיפול משפטי, יש להניח כי חלק מהתיקים נסגרים ללא הגשת כ"א). אשת הנאשם, מלכה, העידה על מקרה בו ראתה את המתלונן, יומיים-שלושה אחרי האירוע, הולך מולה עם אביו ואחיו, וכשראה אותה שינה את הליכתו והתחיל לצלוע, למרות שעל רגלו לא היתה חבישה או פצע. היא אמרה לו שאינו צריך לצלוע כשהוא רואה אותה, והוא לא ענה. כך ארע פעם נוספת, כשנתקלה בו לאחר כשבועיים. שתי שכנות של משפחת הנאשם, טובה קוצר ושירי דקל העידו כי הן מכירות את הכלבה שנים רבות וכי היא שקטה, לא תוקפנית ולא בעייתית. שירי דקל אף השגיחה עם הכלבה כשמשפחת הנאשם היתה בחו"ל, ולא היתה איתה כל בעיה גם כשיצאה איתה לגינה. דיון: עדויות המתלונן ואחיו לעניין אירוע הנשיכה היו עקביות ומהימנות, ונתמכו בהשתלשלות האירועים העוקבת, שבה היו מעורבים ההורים והנאשם עצמו (לקיחת המתלונן לבדיקה בבית החולים ולמשרד הבריאות, מסירת הכלבה להשגחה אצל הוטרינר העירוני). העדויות נתמכו גם בתעודה הרפואית (ת/3) ובטופס הטיפול במניעת כלבת (ת/2) מהם עולה כי רופאה ואחות מנוסה בחנו את הפצעים ומצאו אותם מתאימים לפצעי נשיכה. גם התיאור המילולי המופיע בת/2 לפי מראה עיניה של האחות גב' דותן ממשרד הבריאות תואם ואופייני לפצעי נשיכה, שכן מדובר בחמישה פצעים (שהם סימני השיניים) בקוטר 2-5 מ"מ, שמסביבם המטומה. הנאשם הודה כי לא היה במקום האירוע בעת שהילד נפצע אלא רחץ את רכבו במרחק מספר מטרים משם, והגיע למקום רק למשמע הנביחות הנמשכות וצעקות האח, אחרי האירוע. לפיכך, אין הנאשם יכול לשלול את קיום אירוע הנשיכה המתואר ע"י המתלונן והאח. בנוסף, גרסתו של הנאשם לעניין הפצע שראה על רגלו של המתלונן - אשר כאדם סביר בוודאי בחן אותה, משנטען באזניו כי כלבתו נשכה את הילד - היתה מטשטשת ומתחמקת (בחקירתו אמר "ראיתי שאין עליו שום דבר משמעותי", ובעדותו הרחיק לכת והכחיש כליל סימני חבלה או דימום, וזאת כאשר הרופאה והאחות שבדקו את הרגל ראו פצעים והמטומה). "התאוריה החלופית" העולה מגרסת הנאשם, כי המתלונן נחבל בדרך אחרת, כגון נפילה, והילדים בדו את אירוע הנשיכה מליבם בשל הסכסוך הישן והזניח בין אמם לבין הנאשם - הינה מרחיקת לכת ובלתי מציאותית. לפיכך אני קובעת כי שוכנעתי מעבר לספק סביר, כי הכלבה אכן נשכה את המתלונן ברגלו בעת ששיחק בכדור. ניתוח משפטי: לאחר שקבעתי תשתית עובדתית זו, השאלה היא, האם בנסיבות המקרה, יש להשית על הנאשם אחריות פלילית לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין. הגדרת העבירה היא: (א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים: (...) (6) אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו; בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, ע"פ 385/89 אבנת נ' מ"י (פ"ד מו(1) 1) נפסק ע"י בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ד' לוין: "ייחודה של העבירה שלפנינו היא בכך שאין היא דורשת התקיימותו של "נזק". די במעשיו של בעל הכלב, בעצם יצירת הסיכון, כדי להכריע את דינו. לתוצאות התנהגות כלבו אין חשיבות. רשלנות שכזו כונתה בהלכה "רשלנות מופשטת". (...) ויתור זה, ביסודות העבירה, על עצם קיומו של נזק, יש בו כדי להעמידנו על הצורך לדרוש רשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה מימד של חומרה וסטיה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל, שכן רק ברשלנות שכזו די בעצם יצירת הסיכון כדי שייענש יוצרה אף מבלי שנגרם נזק כלשהו בעטיה. כפועל יוצא מהאמור לעיל ראוי שבקביעת סטנדרט הרשלנות הנדרש להרשעה על פי סעיף 338, תיטה הכף לצד ציבור בעלי הכלבים בכך שתידרש הוכחת קיומה של רשלנות בדרגה גבוהה מצד בעל הכלב. ברשלנות רגילה, היפה למעשה או מחדל שגרמו לנזק לא סגי. סטנדרט הזהירות/הרשלנות הנדרש, מפאת היות העבירה מצויה בתחום הפלילי להבדיל מהתחום אזרחי. (ההדגשות לעיל ולהלן - שלי, נ.מ.ש.) בית המשפט העליון ציטט בהסכמה את פסק הדין האנגלי R. V. Bateman (1925-1926), 19 Cr. App. R. 8, 12 בו נאמר כי: "כדי לקבוע אחריות פלילית, צריך שהעובדות תהיינה רק כי - לדעת חבר המושבעים - רשלנותו של הנאשם חרגה אל מעבר לגבולות עניין של פיצויים בין אזרח לאזרח וגילתה מידת התנכרות לחייו ולבטחונו של הזולת, המגיעה עד כדי עבירה נגד המדינה...". וכדברי כב' השופט ד' לוין, שם: "אדם המורשע בפלילים, בשונה ממי שנתחייב בנזיקין, מוכתם מעצם ההרשעה בתדמית השלילית המיוחדת לעבריין. בטרם תוטבע סטיגמה כזו באדם, המייחסת לו התנהגות נמהרת או רשלנית, נזהיר את עצמנו שלא להרחיב היריעה הפלילית יתר על המידה ונשאל עצמנו האם העובדות מחייבות זאת. אין לגלוש מתחום האחריות האזרחית אלי מישור האחריות הפלילית על השלכותיה הקשות, אלא אם כן טובת החברה ושלום הציבור מחייבים זאת, בשל רמת האחריות הגבוהה". על כן נקבע, כי כדי להרשיע אדם בפלילים בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, יש להוכיח כי נבעה מאותה חיה ספציפית, לפי גודלה, עוצמתה, מזגה או התנהגותה במקרים קודמים, משום "סכנה מסתברת" לפגיעה או גרימת חבלה לאדם. המבחן הוא אובייקטיבי - מבחן האדם הסביר, ולפיו על בית המשפט לקבוע האם היה אדם סביר, המודע לנתוניה הספציפיים של החיה הנדונה, צופה היווצרות סכנה לחיי אדם או לגרימת חבלה לאדם, באם לא ינקטו צעדי זהירות. "מכאן שכדי שתתקיים האחריות מהבחינה הקונקרטית, יש להצביע על כך שאובייקטיבית הייתה סכנה מסתברת מאותה חיה ספציפית שהייתה מעורבת במעשה, וכי בנסיבות האובייקטיביות של המקרה, לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים". (שם) על דברים נכוחים אלה יש להוסיף, כי מאז פסק דין אבנת ועד היום חלו שלושה שינויים משמעותיים בחקיקה הנוגעת לאחריות המשפטית לנזקי כלב ולחובות הזהירות הנדרשות ממחזיקיו. בשנת 1992 חל שינוי בהיקף האחריות, בהיבט הנזיקי שלה, עת נחקק תיקון מס' 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שהוסיף לפרק העוולות את סימן ד'1, שעניינו "היזק על ידי כלב". לפי סטנדרט האחריות שקדם לתיקון, האחריות לנזקי כלב עוגנה בעוולת הרשלנות, כאשר הניזוק נדרש להוכיח שהמזיק סטה מסטנדרט ההתנהגות של בעל כלב סביר. קרי, האחריות הוטלה על בסיס אשם מצד הנתבע. הפקודה קבעה אחריות מוגברת רק במקרים של "מועדות" הכלב לעשיית המעשה שגרם את הנזק, וקבעה כי במקרה שבעל הכלב ידע על מועדות זו, עליו הנטל להוכיח כי לא התרשל במקרה הנדון (סעיף 40 לפקודה שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה"). מאז תיקון מס' 7 לפקודה, הוחמר הסטנדרט האזרחי של האחריות לנזקי כלב. כיום, עסקינן באחריות חמורה (או קפידה), כאשר המחוקק קבע בסעיף 41א' כי "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים". עם זאת, סטנדרט אחריות קפידה זו רוכך קמעא בסעיף 41ב' שקבע רשימה סגורה של הגנות העומדות לבעל הכלב, והן במקרים של התגרות בכלב, תקיפה או הסגת גבול מצד הניזוק. במקרים שאינם נמנים על רשימה זו, חלה אחריות קפידה, ללא כל צורך בהוכחת רשלנות מצד הבעלים. (ראו ע' דרורי, על אופיה של האחריות הנזיקית - האחריות לנזקי כלב, הפרקליט מו 384, 386; ע"א (ת"א) 2755/06 בן יהודה נ' אפרוני, פורסם במאגר נבו). בשינוי זה היה, לכאורה, כדי לאפשר הורדת הרף של הרשלנות הנדרשת בעבירה לפי סעיף 338(6) לרמה של רשלנות "רגילה", מבלי לפגוע במידרג של דרישת רף רשלנות גבוה יותר בדין הפלילי לעומת הדין האזרחי, שהרי בדין האזרחי, כתיקונו, כלל לא נדרשת רשלנות כתנאי להטלת חבות (ראו: ת"פ (כ"ס) 1910/02 מ"י נ' גבאי, פורסם במאגר נבו). בנוסף, בשנת 1995 הוחק תיקון 39 לחוק העונשין. תיקון 39 הנ"ל הגדיר בסעיף 21 (א) את הרשלנות, הגדרה שלא היתה קיימת בחוק קודם לכן, והיא: "אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה כשאדם מהישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט ובלבד (1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור. (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר". בעקבות שינוי זה, הביעו בתי משפט מחוזיים את עמדתם, כי ספק אם פסק דין אבנת יכול כיום להתוות את ההלכה לעניין רמת הרשלנות הנדרשת לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, וכי נראה כי די באמת המידה הרגילה של רשלנות על פי מבחן האדם הסביר (ראו: ע"פ (חי') דיין נ' מ"י; ע"פ (ת"א) 70453/05 יעקבסון נ' מ"י, פורסמו במאגר נבו). יחד עם זאת, חלק מבתי המשפט המחוזיים הוסיפו לדבוק בהלכת אבנת, ולא מצאו לנכון לסטות ממנה גם לאחר תיקון 39 (ראו: ע"פ (ב"ש) 7332/00 מ"י נ' דניאל, ע"פ (י-ם) 30801/06 שדלז נ' מ"י, ע"פ (נצ') 1181/07 שהם נ' מ"י, פורסמו במאגר נבו), וכך בפרט לאחר שהלכת אבנת אושרה באחרונה שוב ע"י בית המשפט העליון (רע"פ 55/07 שדלז נ' מ"י, מפי כב' השופט ס' ג'ובראן). שינוי נוסף של המצב המשפטי חל בשנת 2002, בעקבות חקיקת החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 (להלן: החוק להסדרת הפיקוח). סעיף 11(א) שלו קובע: "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן - החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר". יצויין, כי סעיף זה החליף את סעיף 7ב' לפקודת הכלבת, שבוטל החל מיום 29.9.2003, לפי סעיף 26 לחוק להסדרת הפיקוח. סעיף 18(ב) לחוק להסדרת הפיקוח קובע: העושה אחד מאלה, דינו - מאסר שישה חודשים: (2) מאפשר יציאתו של כלב מחצרים, בניגוד להוראות לפי סעיף 11(א) או (ב). משמע, החוק להסדרת הפיקוח קבע עבירה שדינה עד ששה חודשי מאסר, למי שמאפשר לכלב שבהחזקתו להסתובב ברשות הרבים כשהוא חופשי מרצועה (רמת הענישה שונה כאשר מדובר בכלב המוגדר כ"כלב מסוכן" - מה שאינו רלוונטי לענייננו). שינוי חקיקתי זה מחדד את האבחנה הנדרשת בין הפרת החובה החקוקה הקבועה בו, גרידא, לבין הסטיה הממשית מרמת הזהירות של אדם סביר, הנדרשת לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין. לאור העובדה, כי אין חולק שסעיף 338(6) איננו בגדר עבירה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית, ורמת הרשלנות הנדרשת בו היא אחת, בין אם נגרם נזק כתוצאה מהתנהגות הכלב ובין אם לאו, הרי שאין זה סביר לקבוע כי אותה התנהגות המהווה עבירת אחריות קפידה שדינה ששה חודשי מאסר לפי החוק להסדרת הפיקוח, ועבירת קנס לפי חוקי עזר עירוניים, מהווה בד-בבד גם עבירת רשלנות שדינה שלוש שנות מאסר לפי חוק העונשין. יש לזכור, כי מחזיק הכלב אינו אמור להענש בפלילים על התנהגות הכלב במקרה קונקרטי, שלעתים היא חריגה ומפתיעה, אלא על עצם יצירת הסיכון לחיי אדם או גרימת חבלה לו, מקום שאדם סביר היה צופה את הסכנה המסתברת. משמע, בנוסף לאי נקיטת אמצעי הזהירות הקבועים בחוק להסדרת הפיקוח, נדרשות נסיבות קונקרטיות, המבססות את הצפיות ליצירת סכנה כתוצאה מאי נקיטתם. אי קשירת הכלב ברצועה מהווה הפרת חובה חקוקה, אך אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס הרשעה בעבירה לפי סעיף 338(6), מבלי שמצטרפות אליה עובדות ונסיבות המקימות את הצפיות לפי מבחן האדם הסביר. שאם לא כן, נמצאנו משווים את יסודות העבירה דנן (במישור ההתנהגותי והנפשי) לאלה של העבירה על החוק להסדרת הפיקוח, ושל עבירת קנס לפי חוק עזר עירוני. נסיבות כאלה יכולות להיות - בהתאם לפסיקה - ממדיו וכוחו של הכלב הנדון, תכונות אופייניות לגזעו, התנהגות תוקפנית במקרים קודמים, מודעות לקיומם של גירויים העלולים לגרום לכלב להגיב בתוקפנות, ועוד. כך, בשני המקרים שנדונו בפס"ד אבנת, המדובר היה בכלב דני גדול ובכלב זאב. גם בעניין דניאל היה מדובר בכלב דלמטי גדול, שעליו נאמר ע"י בית המשפט, כי "כלבים גדולים עלולים להפחיד ולגרור תגובות המתפרשות לעתים ע"י הכלבים בצורה הפוכה מכוונת המגיבים, ותחת סימני פחד קולטים הם רצון לתקוף". כך גם בעניין דיין, בו הדגיש בית המשפט כי מדובר ב"כלב גדול, להבדיל מכלב שעשועים". בעניין יעקבסון היה מדובר בכלב מסוג אמסטף מעורב, הידוע כגזע תוקפני ומסוכן (שנכלל בהגדרת הכלבים המסוכנים לפי התוספת לחוק להסדרת הפיקוח). בעניין שדלז הדגיש בית המשפט המחוזי את מעורבות הכלב, מסוג פוינטר-לברדור, באירוע סמוך קודם של ריב כלבים, בו הראה תוקפנות, ואת התראת המתלוננת בפני הנאשמת, לבל תאפשר את יציאתו החוצה - התראה שהנאשמת התעלמה ממנה. בעניין גבאי קיבלו הנאשמים פניות קודמות משכנה בדבר הטרדות של הכלב, שהיה קשור בשרשרת שאפשרה לו להגיע לשביל המעבר בין בתי השכנים, את העוברים ושבים. נסיבות רלוונטיות אחרות הן המקום בו איפשר מחזיק הכלב לכלב להתהלך חופשי, ואופן הפיקוח עליו. כך, בע"א 170/71 כהן נ' חב' חוף הכרמל (פ"ד כו(1) 645) שאוזכר בפס"ד אבנת, נדון מקרה בו רץ נער עם כלב גדול הקשור ברצועה בצהרי יום שבת וחג בחוף ים מלא בבני אדם, ונקבע כי היה על המחזיק לצפות שהכלב עלול לקפוץ על אדם ולהפילו ארצה. גם המקרים שנדונו בפס"ד אבנת עסקו בכלבים גדולים שהיו משוחררים בחוצות העיר. בהשוואת נסיבות מקרים אלה לנסיבות המקרה שבפני, אני סבורה כי קיימים הבדלים משמעותיים לקולא בעניינו של הנאשם. אין חולק, כי מדובר בכלבת שעשועים קטנה, מגזעים שאינם מוכרים כתוקפניים. עדויות הנאשם והשכנות שהעידו כעדות הגנה לגבי התנהגותה הרגילה של הכלבה, שהיתה שקטה, ידידותית ובלתי מזיקה, היו מהימנות. מנגד, לא שוכנעתי מעדות האח כי הועלתה, קודם לאירוע, תלונה באזני הנאשם על תוקפנות הכלבה או נסיון שלה לנשוך את האח, שכן מדברי האח לא היה ברור מי התלונן באזני הנאשם, האם האח עצמו או שמא אחד מההורים - שלא העידו, ושהאח אינו יכול להעיד במקומם על כך. בנוסף, עדותו של האח לקתה במגמתיות בנקודות משמעותיות: כך, תיאורו את התעלמותו הגמורה של הנאשם מקריאתו לעזרה, לאחר שדיווח לו כי הכלבה נשכה את אחיו, והתעלמות נוספת גם מפניה של אביו, איננו סביר, וגם תיאורו כי שמע את הנאשם מאיים על אמו בתחנת המשטרה כי יעצור אותה אם תגיש תלונה נגדו - אינו מתקבל על הדעת. לפיכך, קשה לבסס ממצא עובדתי, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, על יסוד עדותו הלא חד משמעית בנקודה זו. על כן, איני יכולה לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת, כי הובאה בפני הנאשם תלונה על התנהגות תוקפנית או טורדנית קודמת של הכלבה. בנוסף, בשונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, הנאשם לא יצא עם הכלבה לרחוב הומה אדם או לגן ציבורי כשהיא משוחררת, אלא שהה במחיצתה, כשהיא במרחק מטרים ספורים ממנו, בחצר הבית המשותף. בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין בסיס מספיק לקבוע, שהאדם הסביר היה צופה את הסכנה המסתברת לסיכון חיים או גרימת חבלה לאדם כתוצאה מהימצאות הכלבה בחצר הבית ללא רצועה או מחסום פה. נראה לי, כי הטלת אחריות פלילית לפי סעיף 338(6), מעבר לאחריות הפלילית הקפידה המוטלת לפי החוק להסדרת הפיקוח, בנסיבות המתוארות, הינה מרחיקת לכת ובלתי מאוזנת. מבחינה נורמטיבית, די בכך שהנפגע זכאי להיפרע על נזקיו בהליך אזרחי לפי פקודת הנזיקין, וניתן להעמיד לדין את מחזיק הכלב בעבירה לפי החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, שהינה בעלת חומרה נורמטיבית פחותה והינה סנקציה מידתית ההולמת את הנסיבות ומאזנת כהלכה את האינטרסים הציבוריים המונחים על כפות המאזנים. לפיכך אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בעלי חייםכלבאי נקיטת צעדי זהירות בחיה