הוכחת הסכם בלעדיות

כיצד מוכיחים קיומו שלהסכם בלעדיות? איזה תנאים צריך שיהיו כלולים בו? ביהמ"ש השלום בפס"ד הדין 44129/96 טכנוספירה מערכות תצוגה בע"מ נגד דיספלי בובות לחלונות ראווה ואחרים, (שלום ת"א), קבע אומנם כי הטוען לקיומו שלהסכם בלעדיות צריך להוכיח בכתב קיומה של בלעדיות נטענת, אך הוא מסתמך על שני פסקי דין של ביהמ"ש העליון, בהם לא נקבע כי לשם הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות יש להציג מסמך בכתב דווקא. אלא באותם פסקי דין שעוד יובאו להלן, נדונה שאלת הבלעדיות, וקיומו של הסכם בעל פה, ונקבע כי הטענה לא הוכחה לגופא. לא נקבע כי ההוכחה בדבר "בלעדיות" חייבת להיות מבוססת על הסכם בכתב דווקא. כב' השופטת פלפל בת"א (תל-אביב-יפו) 458/98 - החברה ליבוא ויצוא מוצרי נ' בריל סיגרים . תק-מח 2001(3), 1267 ,עמ' 1272, (פורסם בתקדין), קובעת כי: "בהיעדר חוזה פורמאלי המסדיר את היחסים, יש ללמוד את רצון הצדדים מחילופי הדברים ביניהם ומהתנהגותם." אם כך, לשם הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות אין צורך להמציא הסכם בכתב דווקא. להלן פסק דין בנושא הוכחתהסכם בלעדיות: פסק דין -חלקי בפני ביהמ"ש מונחת תביעה כספית, למתן חשבונות ותביעה בגין לשון הרע. במסגרת בקשה למחיקת התביעה כנגד הנתבעים, קבעתי כי הואיל ועיקרה של התביעה, לרבות התביעה הכספית עניינה, בטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות, הרי בשלב זה תידון התובענה רק ביחס לטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות. ברי כי באם תוכח הטענה, הרי התובעים יהיו זכאים לקבלת חשבונות, ולכספים, כפי שיוכחו. לפיכך, התנהל הליך ההוכחות רק ביחס לטענה הנ"ל, היינו זכאות התובעים לקבלת חשבונות ותשלום פיצוי בגין נזקים, המבוססת על הטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות. במסגרת הליך ההוכחות העידו מטעם התובעים התובע מס' 2 ומטעם הנתבעים, הנתבעים 2-4. באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, ופסק דיני זה ניתן לאחר הגשת הסיכומים לרבות סיכומי תגובה. טענות התובעים: התובעים טוענים כי בחודש יולי 2003 התגבש בין התובעת מס' 1, : (להלן: "התובעת"), לבין הנתבעת מס' 1, (להלן: "הנתבעת"), הסכם. על פי ההסכם שגובש בעל פה, ניתנה לתובעת הזכות הבלעדית לייצג את הנתבעת ולמכור בצ'כיה ובבולגריה תבניות לייצור מוצרי פלסטיק, וכן מוצרי פלסטיק וצעצועים. התובעת תקים מערך מכירות ושיווק למוצרי הנתבעת בצ'כיה ובבולגריה. בשלב ראשון תזמין התובעת מהנתבעת שני קונטיינרים. כי התשלום בעבורם יבוצע בתנאי תשלום של 120-180 ימים לאחר התאריך הנקוב בשטר המטען. עוד נטען כי הנתבעת דרשה שטר ביטחון, שנמסר לה, אך לאחר שהתנערה מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים החזירה את שטר הביטחון. התובעת טוענת כי ייעוד המוצרים בשלב הראשון שונה מבולגריה לצ'כיה בהסכמה. התובעת טוענת כי הוסכם שהנתבעת תפיק על חשבונה פוסטרים בעיצוב התובעת, והנתבעת תציב את הפוסטרים הללו בשלטי חוצות במדינות הזכיין, היינו צ'כיה ובולגריה, בהן ניתנה לתובעת, על פי טענתה הזכות לשווק באופן בלעדי את מוצרי הנתבעת. התובעים טוענים כי בניגוד להסכם בין הצדדים, החליטה הנתבעת לשנות את תנאי התשלום, וסירבה למסור את הסחורה לתובעת, הפרה אתהסכם הבלעדיות. בסיכומי ב"כ התובעים ובסיכומי התגובה מפנים התובעים לסתירות שנמצאו בעדויותיהם של עדי הנתבעים, ושינויי הגרסאות, ולפיכך, עתרו כי ביהמ"ש יקבע כי הוכיחו את הטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות. בסיפא לסיכומי ב"כ התובעים נטען כי גם אם התובעים לא הצליחו להרים את הנטל להוכחת בלעדיות הוכח ההסכם ולכן יש להמשיך את הדיון לשלב הבא של הוכחת הנזק עקב הפרת ההסכם. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים כי התובעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח את דבר קיומו שלהסכם בלעדיות. כל שהוכח היה דבר קיומה של עסקה אחת בודדת שאף היא לא יצאה לפועל. הנתבעים טוענים כיהסכם בלעדיות לא היה ולא נברא, לטענת הנתבעים תוצרת הנתבעת מיוצאת מדינות רבות בעולם בכלל זה צ'כיה, ומדינות מזרח אירופה. לפיכך, עותרים הנתבעים להורות על דחיית התביעה. דיון: התביעה הוגשה בטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות. בנוסף נטען כי הנתבעת מס' 4 אמרה דברים מסוימים שמהווים לשון הרע. כאמור לעיל, ביום 5.12.05 ניתנה על ידי החלטה המורה כי הואיל והמדובר בתביעה לחשבונות ותשלום פיצויים בגין נזקים והפרת הסכם מכוחהסכם בלעדיות, הרי תידון שאלת הבלעדיות תחילה. ב"כ התובעים הגיש סיכומים מטעם התובעת בלבד, באופן שלא ברור לי, שכן על פי כתב התביעה הדרישה להמצאת חשבונות ותשלום על פיהם כמו גם התביעה לתשלום בגין הפרתהסכם הבלעדיות, הינה של שני התובעים. כמו כן, לאחר מקרא סיכומי התובעת מס' 1 לא נמצאה כל טענה הנוגעת לנתבעים 2-4 בקשר עםהסכם הבלעדיות. עוד יש לציין כי בתצהירו של התובע מס' 2, (להלן: "התובע"), כמו גם בכתב התביעה, נטען כיהסכם הבלעדיות נכרת בין התובעת לבין הנתבעת, ראה סעיפים 15, 16, 17 לתצהיר, העוסקים בהסכם שגובש, בין מי למי, ובפעולות שנעשו לאחריו, על ידי מי. אין כל אזכור של הנתבעים או מי מהם במובן זה שההסכם לא נכרת עם הנתבעים 2-4 באופן אישי. לפיכך, כבר בשלב הזה, תביעתו של התובע מס' 1, ככל שהיא נוגעת להסכם הבלעדיות נדחית. התביעה כנגד הנתבעים 2-4 ככל שהיא נוגעת להסכם הבלעדיות נדחית, בהעדר כל טענה כלפיהם באופן אישי. יובהר כי קיימת טענה נוספת כנגד הנתבעת מס' 4 , שיוחסה לכל הנתבעים, בנוגע ללשון הרע, נושא זה אינו מתברר בשלב הזה, ויתברר במידת הצורך בהמשך. נותר לדון בטענות התובעת כלפי הנתבעת בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות והפרתו על ידי הנתבעת. המצב המשפטי: דרישת הכתב; כיצד מוכיחים קיומו שלהסכם בלעדיות? איזה תנאים צריך שיהיו כלולים בו? בעניין זה טוענת הנתבעת כי לשם הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות היה על התובעת להציג הסכם בכתב. בעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת את ביהמ"ש לפס"ד של ביהמ"ש שלום ת"א בתיק 44129/96. האםהסכם בלעדיות יכול שיהיה רק בכתב, ובהעדר כתב לא יכול ביהמ"ש להגיע למסקנה כי אכן נכרתהסכם בלעדיות? ביהמ"ש השלום בפס"ד הדין 44129/96 טכנוספירה מערכות תצוגה בע"מ נגד דיספלי בובות לחלונות ראווה ואחרים, (שלום ת"א), קבע אומנם כי הטוען לקיומו שלהסכם בלעדיות צריך להוכיח בכתב קיומה של בלעדיות נטענת, אך הוא מסתמך על שני פסקי דין של ביהמ"ש העליון, בהם לא נקבע כי לשם הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות יש להציג מסמך בכתב דווקא. אלא באותם פסקי דין שעוד יובאו להלן, נדונה שאלת הבלעדיות, וקיומו של הסכם בעל פה, ונקבע כי הטענה לא הוכחה לגופא. לא נקבע כי ההוכחה בדבר "בלעדיות" חייבת להיות מבוססת על הסכם בכתב דווקא. כב' השופטת פלפל בת"א (תל-אביב-יפו) 458/98 - החברה ליבוא ויצוא מוצרי נ' בריל סיגרים . תק-מח 2001(3), 1267 ,עמ' 1272, (פורסם בתקדין), קובעת כי: "בהיעדר חוזה פורמאלי המסדיר את היחסים, יש ללמוד את רצון הצדדים מחילופי הדברים ביניהם ומהתנהגותם." אם כך, לשם הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות אין צורך להמציא הסכם בכתב דווקא. בענייננו, אין הסכם בכתב המסדיר את נושא הבלעדיות. התובעת טוענת לקיומן של הסכמות בעל פה. אין מחלוקת כי הנטל להוכיח קיומו שלהסכם בלעדיות הינו על הטוען זאת, ראה בעניין זה ע"א 127/86 רייכר נגד פוליתם בע"מ, (פורסם בתקדין). מה אמור הסכם, שנכרת בכתב או בעל פה, והעוסק במתן בלעדיות להכיל? מעיון בפסקי דין שניתנו על ידי ביהמ"ש העליון, פס"ד רייכר הנ"ל, ופס"ד בע"א מוניב נסר אל דין ואחרים נגד מרבק - בית מטבחיים בע"מ, (פורסם בתקדין), מעלה כי ביהמ"ש העליון בבואו לקבוע האם הרים הטוען לבלעדיות את הנטל המוטל עליו, בחן את השאלות הבאות: א. תנאים ביחס למשך תקופת ההתקשרות, ב. מכסות השיווק המינימאלית, ג. מידע שעל המשווק/הזכיין /המפיץ למסור בנוגע לדרכי השיווק והלקוחות, ד. תיאור התוצרת הנמכרת על ידי הזכיין, ה. מנגנון לקביעת המחיר, ו. עקרון ההדדיות, ז. מערך ההפצה שעל הזכיין להקים, מהי האחריות שהוא מקבל על עצמו, וזהו רק חלק מהתנאים שסביר שיהיו קיימים בהסכם בלעדיות, הדעת נותנת כי אמורים להיות תנאים נוספים, כגון מה קורה באם הזכיין אינו עומד ביעדים שהוצבו? האם הוסכם על בטוחות?, האם הזכיין מתחייב להיקף פרסום?. בע"א 3592/98 - מוניב נסר אל דין נ' מרבק - בית מטבחיים .תק-על 99(3), 487 ,עמ' 489, דחה ביהמ"ש העליון ערעור בקובעו כי מכתב בו הועלו הסכמות מסוימות אינו מוביל למסקנה כי התגבש הסכם למתן בלעדיות, וזאת בשל העדר מסוימות בו, וכך אומר כב' השופט ריבלין: "המכתב אינו נוקב במועד לתחילת ההתקשרות הבלעדית. הוא אינו נוקב במועד לסיומה. אין בו התייחסות מפורשת להתחייבויות המערערים ואין בו תאור ברור של אזורי ההפצה. בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות המשיבה כי המכתב ששגרה בא להעיד על הצהרת כוונות ותו לא. הוא דחה את גרסת המערערים כי המכתב נועד לשמש הסכם של הפצה או של סוכנות בלעדיים. אכן, יש ומהתנהגות הצדדים לחוזה, או מהתנהגותו של אחד מהם, ניתן ללמוד על התחייבות חוזית משלימה המתווספת להסכמות שהועלו מפורשות על הכתב (ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(252 (1, בעמ' 259; ע"א 588/87 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, (טרם פורסם)), אלא שבמקרה זה לא היה אף בהתנהגות הצדדים כדי להשלים את החסר. במכתב עצמו לא היה די כדי לשמש מסגרת כתובה שאל תוכה ניתן ליצוק תוכן משלים הנלמד מהתנהגותם של הצדדים." גם בע"א 127/86 - יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ . פ"ד מב(3), 114 ,עמ' 120-121, דחה ביהמ"ש העליון טענת בלעדיות בשל העדר הוכחתם של תנאים מהותיים לקיומו של הסכם כזה, וכך אומר כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), דחה "...כאמור, אין בפנינו חוזה בכתב, אלא שהמערער טוען להתקשרות בעל-פה, שתוכנה היא הבלעדיות האמורה. זאת ותו לאו, היינו ללא כל תוספת של תנאים והסדרים משלימים אשר יתוו את מכלול יחסי הצדדים, ואשר מתחייבים לפי ההיגיון מעצם הענקת בלעדיות. למעשה, מבקש המערער כי יילמד מן "העובדה שבמשך שנתיים הם לא מכרו את המוצר הזה לאף אחד זולתי", כי הוסכם על בלעדיות בכל תנאי ולתמיד, גם עם השתנות הנסיבות כפי שאירע בענייננו, עם ההרחבה הניכרת של היקף המכירות בארץ." כלומר, ביהמ"ש העליון, כמו בשאר פסקי הדין שצוטטו לעיל, היה סבור כי לשם הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות, יש צורך להראות את תנאי ההתקשרות, המהווים באופן טבעי, התנאים שמצופה כי יהיו כלולים בהסכם כזה, בהעדרם דחו בתי המשפט את הטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות. כב' השופטת פלפל בע"א 458/98 הנ"ל מסבירה את ההבדל שבין מפיץ בלעדי לבין מפיץ יחיד כך: ת"א (תל-אביב-יפו) 458/98 - החברה ליבוא ויצוא מוצרי נ' בריל סיגרים . תק-מח 2001(3), 1267 ,עמ' 1274. "הן הזכות להפצה והן הזכות להפצה בלעדית הן זכויות אובליגטוריות שנובעות מהסכם בין ספק למפיץ בו הספק מעניק למפיץ את הזכות. עם זאת זכות להפצה בלעדית היא הרחבה מבין השתיים. היא כוללת את הזכות להפצה ובנוסף מכילה גם אגד רחב יותר של זכויות וחובות משפטיות שהן בעלות משמעויות כלכליות. ספק המעניק זכות הפצה בלעדית למפיץ, מטיל על עצמו מגבלה ניכרת על חופש עיסוקו וחירות ההתקשרות שלו. התמורה בה מחויב המפיץ באה לביטוי בהיקף החובות שלו כלפי הספק בכל הקשור לפיתוח, שמירה ואיכות השוק לו זכה, בחובת אמון ובסטנדרט תום לב המתאים לצדדים שכרכו את גורלם העסקי זה בזה." ובהמשך... "...המצב של מפיץ יחיד שאיננו בלעדי הוא מצב ביניים, מצד אחד זוכה המפיץ לשוק שכל כולו נתון לו אולם מנגד מרחפת האפשרות שהספק יבחר להתקשר עם גורמים נוספים באותו השוק. ערכה הכלכלי של הבלעדיות נעוץ בעיקר ביכולת ההסתמכות של המפיץ שהמצב העובדתי של היותו יחיד יישמר. מכאן שמבחינה כלכלית אין המפיץ הסביר יכול להרשות לעצמו להסתמך על היותו יחיד בשוק כפי שיכול המפיץ הבלעדי." כלומר, על מנת להוכיח כי נכרתהסכם בלעדיות אין די בהוכחת העובדה כי הזכיין היה היחיד אלא יש צורך בהוכחת מלוא אגד הזכויות המגולמות בהסכם למתן בלעדיות. המצב העובדתי: אם נבחן את העובדות שהובאו בפני ביהמ"ש באספקלריא של המבחנים המשפטיים, ניווכח לדעת, כי התובעת לא השכילה להביא ראיות המבססות את התנאים הדרושים לשם השתכללותו שלהסכם בלעדיות. מה אומר מנהל התובעת בתצהיר עדותו הראשית, על ההסכם שנטען כי גובש? דבריו של מנהל התובעת מובאים בסעיף 15, ו16 לתצהיר, שם מפרט מנהל התובעת את ההסכמות אליהם הגיע עם מנהלי הנתבעת. הסעיפים האחרים נועדו לבסס את הטענה, כלומר, נועדו להראות ולהוכיח כי אכן גרסתו בדבר כריתתו שלהסכם בלעדיות היא, היא הנכונה. וכך נאמר בתצהיר: "סארפלסט העניקה לתובעת את הזכות הבלעדית לייצג את סטארפלסט ולמכור בצ'כיה ובבולגריה תבניות לייצור מוצרי פלסטיק, וכן - מוצרי פלסטיק וצעצועים מוגמרים. סוכם כי התובעת תקים מערך מכירות ושיווק למוצרי סטארפלסט בצ'כיה ובבולגריה, וכי בשלב הראשון התובעת תזמין שני קונטיינרים של מוצרי פלסטיק לעל אחת ממדינות הזכיין. כאמור לעיל, לא היה שום הגיון מבחינתי להקים מערך שיווק ומכירות בשתי מדינות קטנות ומתפתחות מבלי שהובטחה לי בלעדיות. דרשתי באופן חד משמעי מסניור ומיוסי כי יבטיחו לי בלעדיות. שניהם הסכימו לכך, מעולם לא היה על כך ויכוח. לאורך כל הדרך התחייב בפניי יוסי שוורץ כי הוא מפקיד בידיי ובאחריותי את הקשרים והבירורים מול הלקוחות השונים בשתי המדינות. סיכמנו כי סטארפלסט תקבל את התמורה המגיעה לה בגין המוצרים בקונטיינרים, בתקופה של 120-180 ימים לאחר התאריך הנקוב בשטר המטען." בעדות זו, אין משום תחילת הוכחת קיומו שלהסכם בלעדיות. כלומר, עדותו של מנהל הנתבעת, ביחס לקיומו שלהסכם בלעדיות, אינה יכולה להוביל למסקנה כי נכרת הסכם למתן בלעדיות, משום העדר המסוימות, היינו, חסרים פרטים רבים אשר ביהמ"ש כמפורט לעיל, הבהירו כי אמורים להיות קיימים בהסכם למתן בלעדיות. מנהל התובעת שותק ביחס לעובדות רבות אשר ביחס אליהן, באם קייםהסכם בלעדיות, אמורה הייתה להיות הסכמה, כגון, מהם המוצרים עליהם הוסכם מתוך כלל מוצריה של התובעת, מה קורה לאחר השלב הראשון, מהו מערך השיווק שהיה על התובעת להקים, מה כולל מערך כזה, כמה סחורה התחייבה התובעת לרכוש, ביחס לאיזה תקופה נכרת ההסכם, מה קורה אם התובעת איינה רוכשת את הכמות המוסכמת, האם הוסכמה תקופה, האם הוגדרה כמות רכישה , מיהם הלקוחות של התובעת, מעבר לאמירה כי בין התובעת לבין הנתבעת נכרתהסכם בלעדיות, כמעט כל התנאים שברגיל מצופה שיהיו קיימים בהסכם בלעדיות אינם בנמצא, לא רק שלא הוכחו, אלא שלא נטען מה הוסכם כלל ועיקר. בחינת העדויות והראיות: התובעת מבקשת ללמוד על דבר קיומו שלהסכם בלעדיות מהתנהגות הצדדים לאחר כריתתו של ההסכם הנטען. ההזמנה הראשונה; אין מחלוקת כי לכתחילה הקונטיינרים יועדו למכירה בבולגריה, וייעודם שונה לצ'כיה. התובעת טוענת כי שינוי זה נעשה בהסכמה, הנתבעת טוענת כי המכילה, (העמיסה את הסחורה לקונטיינר), ביולי, לאחר שהתובעת לא לקחה את הסחורה וביקשה לשנות את ייעוד הסחורה לצ'כיה. הנתבעת טוענת כי המדובר היה בעסקה אחת ותו לא, לא היה כלהסכם הבלעדיות, אלא עסקה אחת שלא צלחה עקב התנהגות הנתבעת. אין בפניי תביעה להפרת הסכם בגין אי אספקת הסחורה נשוא הזמנה הראשונה. כלומר, ככל שבפי התובעת טענות כי התקשרה בהסכם לרכישת סחורה בתנאי תשלום מסוימים ששונו על ידי הנתבעת שלא כדין, הרי טענה זו אינה יכולה להתברר בתביעה שבפניי, משום שעילת תביעה כזו אינה בגדרי הטענות. כאמור, התביעה הינה בטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות. העובדה כי התובעת הזמינה שני קונטיינרים, בעסקה שלא צלחה אינה יכולה להצביע על קיומו שלהסכם בלעדיות. כל שניתן ללמוד מקיומה של הזמנה זו הוא כי אכן התובעת הזמינה שני קונטיינרים, תחילה היו מיועדים למשלוח לבולגריה ולאחר מכן שונה ייעודם לצ'כיה. וכי עסקה זו לא צלחה. אינני נכנסת לשאלה מי הפר את העסקה היחידה שקיומה הוכח בפניי, משום כפי שהובהר לעיל ועוד יובהר להלן, אין בפניי כל תביעה בעניין זה. הפקת פוסטר משותף; התובעת טוענת כי הנתבעת הפיקה בפיקוחה ובאישורה פוסטר לשם הצגתו במדינות הזכיין. הנתבעת טוענת כי עסקינן בשירות שהיא נותנת לכל אחד מלקוחותיה, ואין משום ייחוד בשיתוף פעולה זה. בתצהירו של מנהל התובעת, הובאו מיילים שנשלחו בין הצדדים מהם מבקשת התובעת כי ביהמ"ש יסיק שהפוסטרים היו חלק מהסכם הבלעדיות. נניח לצורך דיוננו, כי אכן הפוסטרים הנ"ל הוכנו על ידי הנתבעת בפיקוחו ואישורו של מנהל התובעת, לשם הצבתם בבולגריה. כאן טוענת התובעת כי עלות פרסום חוצות בבולגריה הינו 25,000 דולר. התובעת אינה טוענת כי במסגרתהסכם הבלעדיות התחייבה לבצע פרסום, או כי התחייבה להשקיע בפרסום סכום כלשהו. בכתב התביעה , סעיף 22.3, נאמר כי התובעת עותרת להחזר הוצאותיו בסכום של 7,000 דולר. אם כך, התובעת לא הצליחה להבהיר האם הפיקה פרסום חוצות בפועל? האם התקשרה בהסכם לפרסום או שמא עלות הפרסום הינו 25,000 דולר אך התובעת לא הוציאה סכום זה בפועל. כלומר, גם אם נניח כי אכן הצדדים הסכימו שיוכנו פוסטרים חדשים, כטענת התובעת, על ידי הנתבעת בפיקוחה של התובעת, אין הדברים מסייעים לתובעת בהוכחת טענתה בדברהסכם בלעדיות. הן משום שלא נטען מאומה לגבי התחייבויותיה בעניין פרסום, הן משום שלא נטען כי הוציאה בפועל הוצאות אלה לשם ביצוע פרסום חוצות, שהרי התביעה כוללת הוצאות בסכום של 7,000 דולר בלבד, והן משום שהכנת פוסטרים אינה מחייבת קיומו שלהסכם בלעדיות. כלומר, מתוך העובדה שהוכחה, היינו הכנת פוסטר חדש הנושא את שמה של התובעת ומיועד לבולגריה, לא ניתן להגיע למסקנה כי לתובעת ניתנה בלעדיות למכירת מוצרי הנתבעת בבולגריה. גם המגעים של מנהל התובעת עם צדדים שלישיים, אינם יכולים לשמש כתחליף להוכחת תנאיהסכם הבלעדיות, העובדה כי צד שלישי, במכתב כלשהו ציין כי הוא מבקש התקשרות על בסיס בלעדיות, דבר שכמובן לא יצא כלל אל הפועל, אינה מוכיחה כי הנתבעת והתובעת הגיעו להסכם בעל פה, בדבר קיומו של הסכם לבלעדיות. אציין כי החומר הראיתי שהציגה התובעת הינו כל דל, עד שלא ברור כלל כיצד מבקשת התובעת כי ביהמ"ש יקבע על יסודו כי התגבש הסכם למתן בלעדיות לתובעת. אין בפניי הסכם בכתב, קיימת טענה להסכם בעל פה, אך גם כל האמור בהסכם בעל פה, אינו מפורט דיו, ואינו מסוים דיו על מנת שניתן יהא לקבוע כי בפנינו הסכם למתן זכויות הפצה בלעדיות לתובעת לשתי מדינות, כל שניתן ללמוד מהחומר הרייאתי שהוצג על ידי התובעת, הוא כי אכן הצדדים הגיעו להסכמה בדבר רכישת שני קונטיינרים, קיימת מחלוקת בדבר שינוי תנאי ההסכם, קיימת מחלוקת בדבר מועדי התשלום, ומי הפר את ההסכם לביצוע הרכישה הראשונה הזו. מהעדויות שבפניי ניתן לקבוע, כי כל שהיה בין הצדדים הינו העסקה האחת והיחידה שלא צלחה, הסכם למתן בלעדיות לא היה. מסקנתי היא כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את קיומו שלהסכם הבלעדיות, וכפי שהבהרתי לעיל, מעבר להעדרו של הסכם בכתב, למרות שברגיל ביהמ"ש מצפה כי הסכם כזה המעניק למאן דהוא זכות לשיווק מוצרים באופן בלעדי בשתי מדינות יועלה על הכתב, גם מה שנטען כי הוסכם אינו מפורט דיו, אינו מסוים דיו, ואינו מספק את הנתונים שאמורים להיות בהסכם בלעדיות. ב"כ התובעת ביקש כי ביהמ"ש יקבל את גרסת התובעת בין היתר משום שהוכח כי עדי התובעת אינם אומרים את האמת, כטענתו. אלא שגם אם הייתי סבורה כי עדי הנתבעת אינם אמינים , ואינני סבורה כך, אין בחוסר אמינות כדי להוביל למסקנה בדבר התגבשותו של הסכם למתן בלעדיות, מקום שתנאי אותה בלעדיות כלל לא נטענו על ידי התובעת, וכדברי כב' השופט ריבלין בע"א 3592/98 הנ"ל, "במקרה זה לא היה אף בהתנהגות הצדדים כדי להשלים את החסר". בענייננו, החסר כל כך רב, כפי שפורט לעיל, ונזכיר רק מעט, לא פורטה תקופת ההתקשרות, לא פורטו חובותיה של הנתבעת, איזה מוצרים מה היקף הרכישה, מהם המחירים, מהן הערבויות, אין בידי ביהמ"ש להשלים נתונים אלה במקום הצדדים את ההסכם, והמסקנה היחידה שניתן להסיק הינה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התגבש הסכם למתן בלעדיות. אשר על כן, דין התביעה למתן חשבונות להידחות. כפי שהבהרתי לעיל, במסגרת סיכומי ב"כ התובעת, עתר ב"כ התובעת כי ביהמ"ש יקבע שהוכח כי הנתבעים הפרו את העסקה בינם לבין התובעת. פלוגתא כזו לא הייתה בין הצדדים, אינה מצויה בכתבי הטענות, ואין בפניי עילת תביעה כזו. התובעת לא הגישה תביעה בה נטען כי התקשרה בעסקה עם הנתבעת והנתבעת הפרה את העסקה. אלא התובעת ביקשה כי ביהמ"ש יקבע כי בינה לבין הנתבעת נכרת הסכם למתן בלעדיות, ונוכח זאת יקבע כי על הנתבעת להמציא לה חשבונות ולפצות אותה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב הפרתהסכם הבלעדיות. הצדדים לא הביאו את ראיותיהם בהתייחס לטענה בדבר קיומה של עסקה מסוימת והפרתה על ידי הנתבעת, אלא בשאלה האם היה או לא היה הסכם למתן בלעדיות. לפיכך, אין מקום להיעתר לבקשת ב"כ התובעת בשלב הסיכומים ולקבוע כי הנתבעת הפרה הסכם לרכישת שני קונטיינרים עם התובעת. אשר על כן, דין התביעה כנגד הנתבעים ככל שהינה נוגעת לטענה בדבר קיומו שלהסכם בלעדיות להידחות. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך של 15,000 ₪ + מע"מ. התובעים הגישו תביעה כנגד הנתבעים כולם בגין איסור לשון הרע, הואיל והתובעים הפחיתו את סכום התביעה משיקולי אגרה, לא ברור מהו הסכום מתוך סכום התביעה הנתבע אותו הם מיחסים לטענתם בדבר לשון הרע. ביחס לתביעה הנוגעת לפגיעה בגין לשון הרע, טענות אלה טרם נדונו, ועל כן אני קובעת בנושא זה בלבד קדם משפט ליום 21.12.06 שעה 8:30. לאור החלטתי מיום 5.12.05, יודיע ב"כ התובעים האם עומד על תביעתו ביחס לפרסום לשון הרע במתכונתה? היינו טענה של שני התובעים כנגד כל הנתבעים?, וזאת בתוך 14 יום, ומהו סכום התביעה ביחס לרכיב זה.חוזההסכם בלעדיות