להלן פסק דין בנושא נפילה בגלל בליטה במדרכה: פסק דין זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה , באירוע של נפילה תוך כדי לכתה במדרכה ברחוב לה גרדיה בתל אביב . בכתב התביעה , שהוגש ביום 11/6/98 , טוענת התובעת כי ביום 28/6/91 , שבע שנים פחות 17 יום לפני הגשת התביעה , היא נתקלה בביטון מזוין שנבנה סביב בור ביוב באופן שבלט מעל פני שטח המדרכה, ונחבלה. התובעת , ילידת 1938 , בת 67 כיום , ושהיתה בת 53 ביום האירוע הנטען, טוענת כי הנתבעת עיריית תל אביב ושלוחיה התרשלו חמורות בכך שיצקו ביטון סביב לבור הביוב באופן בולט מעל מפלס המדרכה , ולא הקפידו על תקינותה של המדרכה, והיותה בעלת מפלסים שונים, ובכך טמנו מלכודת לעוברים ושבים . התובעת טוענת כי הנתבעת אחראית באופן ישיר לקרות התאונה של הנפילה שלה עקב אי השגחתה על המדרכה אשר בתחומה. כמו כן אחראית הנתבעת שלוחית למעשים ולמחדלים הרשלניים של עובדיה ושלוחיה . כן נטען כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות אשר נועדו לטובתה או הגנתה של התובעת ואחרים כמותה וההפרות גרמו לנזקים אותן בא החיקוק למנוע . עקב נפילתה נחבלה התובעת בידה השמאלית ובצד שמאל של גופה, ידה התנפחה למחרת היום , פנתה למרפאת קופת חולים , ונמצא שבר בבסיס עצם המסרק ביד שמאל . מומחה מטעם התובעת קבע כי בעקבות התאונה נותרה לה נכות בשיעור של 10% לצמיתות, הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו דחתה את טענות התובעת בדבר אחריותה לאירוע הנטען, טענה כי האירוע הנטען אירע למעשה -אם אירע- בתאריך שונה מהתאריך הנקוב בכתב התביעה , מכל מקום התביעה התיישנה בעבור 7 שנים מיום התאונה . כן טענה הנתבעת כי אם התביעה לא התיישנה , הרי בהגשתה אחרי כל כך הרבה זמן, גרמה התובעת לנתבעת למעשה לנזק ראייתי , בכך שלא דיווחה כלל לנתבעת או מי מטעמה על התאונה עד להגשת כתב התביעה . בית המשפט נתבקש ע"י הנתבעת לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנות. באשר לתאונה לגופה מכחישה הנתבעת את כל טענותיה של התובעת, וטענה כי לא היתה מצידה רשלנות כל שהיא שתחוב עליה, ולמעשה היא עשתה את כל הנדרש והמצופה ממנה כרשות מקומית , ונקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים כדי לא לחשוף את התובעת לסיכונים להם טוענת התובעת. לעניין הנזק, בדקה הנתבעת את התובעת ע"י מומחה מטעמה , פרופ' יואל אנגל , אשר קבע כי לתובעת קיימת נכות בשיעור של 5% . אולם מאחר והתובעת נפגעה באירוע נוסף אחרי האירוע המשמש בסיס לתביעה זו , הרי שאין וודאות כי הנכות הקיימת אצל התובעת אכן נגרמה כולה או חלקה מהאירוע משנת 1991 נשוא תביעה זו , וקבע כי יתכן בהחלט כי חלק מאותה נכות נגרם באירוע נוסף לו נחשפה התובעת בשנת 1997 . דיון אפתח בטענתה של הנתבעת להתיישנות התביעה . בכתב התביעה טוענת התובעת כי האירוע קרה ביום 28/6/1991 . התביעה הוגשה ביום 11/6/1998 , קרי טרם חלפה תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הקבועה בחוק ההתיישנות. בא כוחה המלומד של הנתבעת טען בחקירתה הנגדית של התובעת כי היא נפגעה ביום 9/7/1991 , ובין היתר מסתמך על המוצג נ/4 ( חוות דעת רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי שם צויין תאריך זה כתאריך פגיעה ) . ואולם מאחר והתאריך אליו מתייחס בא כוח הנתבעת הנו מאוחר לתאריך הנקוב בכתב התביעה הרי שלמעשה אותו נ/4 מאריך את התקופה אשר בין הגשת התביעה ובין תום מועד ההתיישנות , ולא מקצר אותה . במנין הימים מיום אירוע התאונה בכתב התביעה או ב- נ/4 ועד להגשת התביעה טרם עברה תקופת ההתיישנות אשר בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, ועל כן אין לומר כי התביעה התיישנה . מאחר והטענה בדבר היפגעות התובעת בתאריך 9/7/91 הועלתה ע"י בא כוח הנתבעת רק לענין מנין תקופת ההתיישנות, איני רואה כי יש בכך כדי להביא למסקנה כי התביעה התיישנה . אין בפני טענה פוזיטיבית כי התובעת נפגעה אכן ביום 9/7/91 בנסיבות שאינן קשורות בהליכה על המדרכה או בקשר עם מכסה בור הביוב, דבר המנתק את הקשר בין הנפילה והנתבעת . הנתבעת לא יודעת - ועל כך בהמשך במסגרת הדיון בטענת הנתבעת לנזק ראייתי - אם התובעת אכן נפגעה בתאריך הנקוב בכתב התביעה , או בתאריך אחר. אם תוך כדי הליכה במדרכה ובגלל היתקלות במכסה בור הביוב אם לאו. היא מכחישה כל טענות התובעת אשר יש בהן משום יחוס אחריות לנתבעת לפגיעתה של התובעת . עוד טוענת הנתבעת כי נגרם לה נזק ראייתי בכך שהתובעת למעשה לא פנתה בהודעה או התראה או דרישה , אל הנתבעת במשך כמעט 7 שנים מיום האירוע הנטען , ועד להגשת כתב התביעה . אמת נכון כי בתצהירה של עדת התביעה 1 , היא בתה של התובעת, ובתצהירה של התובעת עצמה , לא נטען כי הנתבעת הועמדה בזמן אמת או קרוב לכך על נסיבות האירוע ועצם קרותו . כמו כן בתצהירי העדות מטעם התובעת ובדברי העדות בפני עולים נתונים שלא ניתן לנתבעת לבדוק אותם בסמוך לאחר קרות התאונה , כגון עבודות תשתית שבוצעו , או לא בוצעו , ע"י הנתבעת ועובדיה בזמן שהתובעת נפלה במדרכה, ומה הקשר בין עבודות אלו , ובין נפילתה של התובעת. יודגש כי הנתבעת אינה טוענת כי קיים מצד התובעת שיהוי העולה לכדי התיישנות ומצביע על כוונה לזנוח את התביעה מצד התובעת, ואין בפני בקשה לדחות את התביעה על הסף בנימוק של שיהוי העולה לכדי התיישנות. הטענה המועלית בסיכומי בא כוח הנתבעת הנה טענת ההיזק הראייתי שנגרם לנתבעת עקב הגשת התביעה אחרי כל כך הרבה זמן, ואי הגשת הודעה על האירוע בזמן , או סמוך לאחר התרחשותו כדי לאפשר לנתבעת לבדוק את הטענות. יש טעם רב בדברי בא כוח הנתבעת . ע"י הימנעות התובעת מלפנות אל הנתבעת בסמוך לאחר האירוע, ולהעמיד אותה על ה"סכנה " האורבת להולכים ושבים במדרכה ( ולא הובאה ראיה כל שהיא כי מי שהוא אחר נפגע מאותו מפגע ) , הושמה למעשה הנתבעת "בעלטה ראייתית" גמורה , ואין בידה להתגונן כנגד התביעה בטיעונים פוזיטיביים , אלא אך ורק ע"י הכחשת טענות התובעת, וניסיון ערעור טענות התובעת בחקירה נגדית. מצב זה בו הועמדה הנתבעת , יצטרף אל ההלכה הקובעת כי צד למשפט אשר כל המידע , או מרביתו המכרעת נמצא בידיעתו הבלעדית , חלה עליו חובת ראיה , מוגברת כדי שטענותיו יתקבלו . וכן סעיף 54 לפקודת הראיות הקובע לאמור : 54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור. בית המשפט הנותן פסק דין על סמך דברי בעל דין בלבד, יזהיר את עצמו , וינמק מדוע החליט לקבל את התביעה או לדחותה אך ורק על סמך דברי עד יחיד שהוא בעל דין . לתובעת העידו התובעת עצמה , ובתה עדת התביעה מספר 1 גב' סופיה אמבר. עדותה של עדת תביעה 1 סופיה אמבר עדת התביעה סופיה אמבר ,בתה של התובעת , טוענת בתצהירה כי אמה נפגעה ביום 28/6/91 כאשר נתקבלה בהפרשי מפלסים שיצקה העירייה סביב בור ביוב ברחוב לה גרדיה בתל אביב. אך באותה נשימה מוסיפה גב' אמבר ואומרת: " לא הייתי במקום בעת התאונה , אך אמי הראתה לי אותו לאחר מכן ..." בנקודה זו אם כן עדותה של עדת התביעה 1 , הנה עדות שמיעה , ועל מה שקרה או לא קרה שמעה העדה מפי אמה . לענין זה אין בדברי העדה כדי להוסיף לדברי אמה . יתכן וניתן לומר כי בגין סמיכות הזמן ( אם כי לא מסרה העדה מתי אמה מסרה לה על הנפילה - היא רק טוענת כי הנפילה היתה בתארך מסוים תוך קשירת אותו מועד עם תאירך ההולדת שלה ) . כאמור ניתן אולי לגייס לעזרת התובעת את עקרון סמיכות הזמן , בו מסרה התובעת לבתה על האירוע, ואולם כאמור , אין בידי מידע מתי מסרה התובעת לבתה על האירוע, כדי לקבוע מסמרות בדבר. יוצא אפוא כי לעניין אירוע הנפילה נותרה עדותה של התובעת בפני כעדות יחידה . מקום האירוע . בכתב התביעה נטען כי האירוע היה ברחוב לה גרדיה בתל אביב , על המדרכה העירונית . מכתב התביעה לא ניתן ללמוד באיזה מקום ברחוב לה גרדיה , היתה הנפילה , ולמעשה הנתבעת לא ידעה מה טוענת התובעת באשר למיקום המדויק של הנפילה . פעם ראשונה שהנתבעת מקבלת מידע על המקום המדויק של הנפילה הנו בתאריך בו קיבלה לידיה את תצהיר עדות הראשית של התובעת, שנחתם בפני בא כוחה ביום 29/8/04 , קרי 13 שנים אחרי האירוע . התובעת כבשה את החלק הזה בעדותה למשך 13 שנים , ולא מסרה לנתבעת מידע על מקום נפילתה המדויק, אפילו בכתב התביעה . אינני מקבל את טענת בא כוח התובעת, כי העירייה היתה צריכה לברר מיוזמתה נתונים שלא נטענו ולא נמסרו ע"י התובעת, ולא בקשה בשאלון להשיב על שאלות בדבר פרטים מסוימים. הנתבעת נהגה בטקטיקה נכונה מבחינתה כאשר לא בקשה פרטים מדויקים נוספים , ולא יצאה לברר מיוזמתה את הנתונים, והכינה לתובעת מלוכדת דיונית בדמות , כתב תביעה לא ברור, כבישת עדות, שיהוי וגרימת נזק ראייתי . מכל מקום בתצהיר שלה טוענת התובעת כי הנפילה היתה ברחוב לה גרדיה 76 לאחר שיצאה מן הסופר. תיאור זירת האירוע בחומר הראיות. מחומר הראיות שהועמד בפני רואה אני כי המקום בו נטען כי היתה הנפילה , כולל הכביש הראשי ברחוב לה גרדיה, כאשר פוסעים ברחוב לה גרדיה , מכיוון צומת משה דיין , לימין המדרכה קיימת רחבת חניה, אשר מימינה מבנה סופר מארקט, אשר בחזיתו לכיוון החניה ורחוב לה גרדיה , ישנה מדרכה. בתצהיר התובעת נטען כי היא נפלה אחרי שיצאה מן הסופר. עדת התביעה 1 בתה של התובעת, טוענת כי אמה הראתה לה את מקום הנפילה על המדרכה אשר בחזית הסופר, ולא המדרכה הראשית המפרידה בין הכביש ורחבת החניה . בא כוחה המלומד של הנתבעת חקר את שתי העדות, והיה ברור משאלותיו כי הוא סבור כי התובעת טוענת כי נפלה על המדרכה הראשית, ועל כן הציג את השאלות בעניין העמודונים המוצבים לאורך המדרכה סמוך לאבן השפה שלה , והשווה זאת עם התמונה שהוצגה ע"י התובעת נספח א' לתצהיר. אכן נספח א' לתצהיר התובעת, והתמונות נ/1 ונ/2 שהוצגו ע"י בא כוח הנתבעת אינן מתארות אותו מקום . לאחר ששמעתי את חקירתה הנגדית של עדת התביעה 1 , אני מגיע למסקנה כי התמונות נ/1 נ/2 , שהוגשו ע"י הנתבעת, מתעדות את המדרכה הראשית, ואילו התמונה נספח א', מתעדת את המדרכה אשר בחזית הסופר מעבר לרחבת החניה . ככל הנראה , הנתבעת, לאחר שעיינה בטענות התובעת, שאמרה כי נפגעה במדרכה ברחוב לה גרדיה 76 , צילמה את המדרכה ברחוב לה גרדיה 76 , אך זו הראשית הסמוכה לכבש , ושם לא מצאה מכסה בור ביוב. הטעיה זו של הנתבעת נגרמה ללא כל ספק ע"י התובעת אשר לא גילתה מראש, כי נפלה במדרכה הסמוכה לחזית הסופר מעבר לרחבת החנה ולא במדרכה הראשית. נמצא כי נמנע מהנתבעת להתגונן כראוי כנגד טענות התובעת אשר התגלו , אך ורק במהלך הבאת הראיות וחקירתה הנגדית של בתה של התובעת שטענה כי אמה הראתה לה כי נפלה במדרכה הסמוכה לחזית הסופר. גם ע"י כך נגרם לנתבעת נזק ראיתי בכך שלא יכולה היתה להתגונן כיאות כנגד הטענה של התובעת בדבר המקום המדויק בו נפלה . בתצהיר עדות ראשית של התובעת היא אומנם ציינה כי יצאה מהסופר ופסעה על המדרכה, אך לא היה ברור איזו מדרכה. אני מוכן לצאת מהנחה כי היא אכן פסעה על המדרכה הסמוכה לחזית הסופר . האם יש מפגע או סכנה במכסה בור הביוב עדת התביעה 1 בתה של התובעת טוענת בתצהיר כי : " .... כאשר נתקלה בהפרשי מפסלים שיצקה העירייה סביב בור ביוב ברחוב לה גרדיה ..." התובעת הגישה כראיה מטעמה כאמור גם תמונה של בור ביוב כל שהוא וטענה שזה הוא בור הביוב שגרם לנפילתה . לא עדת התביעה 1 ולא התובעת עצמה , לא הן אשר צילמו את בור הביוב. התובעת טוענת כי אדם בשם מר קופץ' שהלך לעולמו הוא שצילם . המנוח קופץ' ז"ל לא נתן תצהיר לפני מותו , ולא מסר אם הוא ראה את האירוע, או שהוא צילם את התמונות לפי בקשתה של התובעת. התובעת בעצמה מוסרת ( עמ' 30 לפרוטוקול ) כי : " ש. את יודעת מתי קופץ צילם את התמונות? ת-אחרי הנפילה ש.כמה זמן ת. אחרי הנפילה אולי כמה ימים צילם את זה, הוא שמע ובא לצלם, יש לו גם שמה עסק לגיל הזהב. ש. את היית איתו בזמן שהוא צילם ת. כן אני הייתי איתו ..." ( ההדגשות שלי ח.י. ) התובעת אינה מוסרת כי קופץ ' ראה את הנפילה , אלא אומרת שהוא שמע, ובא לצלם . והיא היתה איתו בזמן שצילם . ונשאלת השאלה אם התמונות נעשו ע"י קופץ' מספר ימים אחרי הנפילה ( עם כל החולשה שיש בהן כראיה לטענת התובעת ואשר צולמו ע"י קופץ לפי בקשת התובעת והצבעתה על מקום מסוים ) מדוע לא נשלחו אל העירייה הנתבעת מיד לאחר שפותחו. לאיזה מטרה צולמו התמונות? האם לא לצורך הצגתן לעירייה. מדוע לא הוצגו .?!! יש לי קושי להשתחרר מן ההרגשה כי התמונות לא בוצעו מתי שנטען כי בוצעו, אחרת איזה הגיון יש להחזיק אותן " קרוב לחזה " 14 שנים, ולהציג אותן רק במהלך הדין בבית המשפט . ואם צולמו ע"י קובץ', מדוע אותו קובץ' לא התבקש גם לתת תצהיר על מה שעשה. התובעת מוסרת כי היתה מיוצגת ע"י עורך דין כבר מן ההתחלה , ומותר להניח גם כי קבלה יעוץ משפטי, וכי צילמה את התמונות ( אם אלו צולמו אכן כמה ימים אחרי הנפילה ) לפי בקשת בא כוחה. למה לא הוגשו התמונות לנתבעת סמוך לאחר צילומן ?? מאחר והתובעת לא צילמה את התמונות, וגם אם אקבל את הגרסה כי צולמו ע"י קובץ', הרי אינני יכול ליחס להן משקל ראייתי כל שהוא, שכן קובץ' לא מסר תצהיר כי ראה את התאונה וצילם את מקום הנפילה . והתובעת מודה כי הוא רק שמע , וכי צילם בזמן שהיתה שם, ויש להניח כי היא הצביעה על המקום ואמרה לו לצלם שם.. איני יכול לקבל את התמונות כראיה על כך כי מכסה בור הביוב הנראה בהן הוא הגורם לנפילתה של התובעת. האם בתמונות שהוגשו , יש אכן משום מפגע על אף האמור עד כאן, וגם אם אצא מתוך הנחה כי אכן התמונה א' שהוגשה מטעם התובעת מתעדת אכן את המקום בו נפלה התובעת, נשאלת עדיין השאלה האם הוכח כי אכן , בהתאם לדברי העדות ,והתמונה , קיים מפגע, או האם, הוכחה רשלנות מצד הנתבעת בצורה בה נבנה המכסה של בור הביוב , אשר מקימה אחריות של הנתבעת. עדת התביעה סופיה אמבר , טוענת בתצהיר העדות הראשית כי : " ממראה המקום עולה בבירור כי עובדי העירייה או שליחיה פעלו ברשלנות, כאשר יצקו ביטון סביב בור הביוב, והתקינו את הבור ומסגרתו , באופן שיש בו משום מכשול לציבור .." ( סעיף 3 לתצהיר ) טרם החל בא כוח הנתבעת לחקור בחקירה נגדית את העדה הצהיר כי יש בתצהיר משום עדויות שמועה, עדויות בעלות אופי של מומחיות מפי העדה שאינה מומחית, והוא התנגד לכל עדות כזו .\ אכן השאלה באיזה צורה נוצק הביטון סביב לבור הביוב , האם בהתאם לנדרש , או בהתאם לתקן, או האם בצורה בה נוצק הביטון , יש משום עדות שבמומחיות. העדה איננה מומחית לדבר , והידע שלה בנושא , אינו יותר טוב מהידע שיש בידי אדם רגיל מן הישוב שאינו מומחה , הרואה את המקום ויכול להתרשם אם אכן יש בצורת יציקת הביטון משום מפגע אם לאו. בית המשפט לענין זה הוא האדם הסביר . לפיכך אין להסתמך על דברי העדה גב' סופיה אמבר , כדי להגיע למסקנה כי הצורה בה נוצק הביטון היא רשלנית אם לאו . העדה גם מחווה את דעתה על כך כי העירייה התרשלה , היא ועובדיה , ע"י יציקת הביטו בצורה שנוצק. רשלנות הנה מצב בו אדם עושה מעשה שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות, או נמנע מלעשות מעשה שאדם סביר היה עושה באותן נסיבות. כדי להוכיח רשלנות מצד הנתבעת יש להוכיח כי העירייה ועובדיה עשו כאן מעשה של יציקת הביטון בצורה שאדם סביר לא היה יוצק. מבחן האדם הסביר, במקרה זה מתבסס גם על הוראות הבטיחות בעבודה, הוראות התקן , עקרונות הנדסיים מקובלים, והוראות מומחים לדבר שקובעים כיצד יש ליצוק ביטון ברשות הרבים כדי שלא יהווה מכשול. אין כל ספק כי העדה אינה אמונה על אף אחד משטחים אלו, ואין היא יכולה להעיד אם הביטון נוצק בצורה רשלנית אם לאו. כמו כן התובעת בעצמה , בסעיפים 3-4 לתצהיר שלה , מחווה את דעתה כי קיימים הפרשי גבהים ביציקת הביטון, ובליטה של הביטון מעל פני המדרכה , וטענה כי עקב הפרשי גבהים אלו הוכשלה ונפלה . כן טוענת כי : " עולה בבירור כי עובדי העירייה או שליחיה פעלו ברשלנות..... יציקה שיש בה בליטה או חוסר מפני מפלס המדרכה שמהווה מלכודת לעוברים ושווים" מה שנאמר על עדת התביעה הראשונה יפה גם לגבי התובעת. אין היא יכולה להעיד בשאלה כיצד היו חייבם לצקת את הביטון, ומשלא פעלו כפי שנדרש התרשלו. העדה יכלה להצביע על גבהים שונים שהיו קיימים לטענתה בין מכסה בור הביוב ופני המדרכה, או בביטון אשר מסביב לבור. אך המסקנה שיש בכך משום רשלנות אם לאו, מן ההכרח היה להוכיח באמצעות מומחים . כל אשר נותר לי בכדי לקבוע אם אכן ישנו מכשול בדרך, המקים עילת רשלנות כנגד העירייה, הנו התמונות נספח א' שהוגשה ע"י התובעת. זאת כאמור בהנחה כי אכן אותן תמונות מתארות את המקום בו נפלה , ובהנחה כי הוכח כי אכן קיים קשר סיבתי בין קיומו של המפגע ובין הנפילה . עיינתי עיין היטב בתמונות . הוגשו שתי תמונות . שתי התמונות צולמו למעשה מאותו מקום ומאותה זווית., ובהתאם לקו הצל המופיע בשתיהן גם סביר להניח כי באותו זמן . בתמונה אחת רואים את המדרכה ומכסה בור ביוב בתוכה. עיון מדקדק בתמונה אינו מוביל למסקנה כי ישנו הבדל גובה בין פני בור הביוב, ובין פני מדרכה, או לחילופין הבדל גובה כזה שיהווה משום מכשול או מפגע לציבור . מטבע הדברים כאשר יוצקים בור ביוב ומכסים אותו במכסה מביטון יצוק במדרכה שרוצפה באבן משתלבת, ובגלל הבדלי חומרים וצורת החומרים מהם עשוי כל חלק במשטח טבעי שיווצרו הבדלים שכן מדובר בשני משטחים שונים ,אחד בתוך השני. לא ראיתי שקיימים הבדלי גבהים שיש בהם משום מכשול . עיון בתמונה השניה , משמאל, מראה אותו קטע במדרכה, כאשר אדם פוסע בדיוק על משטח הביטון המהווה את מכסה בור הביוב, האיש עסוק בקריאה תוך כדי הליכה, אינו שת ליבו למדרכה , ואינו נתקל במכסה , ואין במכסה או בביטון משום מפגע המפריע לו ללכת בבטחה במדרכה ואף על פני מכסה הבור גופא. רחובותיה של עיר אינם שטח סטרילי, נטול כל סיכון מסיכוני החיים הרגילים. כל אחד מאתנו בצאתו מביתו, ומעצם היותו במרחב פתוח כגון כבישים, מדרכות, ושטחים פתוחים נוספים חשוף, מעצם טיבם ומהותם של החיים לסיכונים זעיר פה ,זעיר שם, המהווה חלק אינטגראלי של החיים, ואינם בהכרח מהווים סיכון בלתי סביר המקים חובת זהירות קונקרטית כלפי המשתמשים באותן דרכים . קיימים בחיים סיכונים רבים, סבירים בהחלט, שאינם מקימים עילת רשלנות כנגד הרשות, ואין כל אפשרות כי עירייה תהיה אחראית לכל שקע קטן, או בליטה במדרכה, בור שנוצר כתוצאה מסחף אדמה אחרי גשם, או בליטה במדרכה בגלל שורש עץ. אלה הם החיים, וכל אחד מאתנו , בעצם צאתו למרחב הציבורי, נוטל עליו סיכונים כאלה, שלא תמיד מקימים עילת רשלנות. ת"א (תל-אביב-יפו) 28005/00 - קמחי כרמלה ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' . תק-של 2004(2), 9674 ,עמ' 9678. התובעת כמו כל אדם סביר יודעת כי יתכנו מפגעים בדרכה, שכן דרכים אינן "שטח סטרילי". ת"א (ירושלים) 14242/01 - ולר יפה נ' עירית בני ברק ואח' . תק-של 2004(2), 6511 ,עמ' 6512. "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם שקערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי מהכביש" (ת.א. 556/92 (י-ם) בוסקילה נ' עיריית "רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו ואחרים" (ע"א 4244/97 ג'ני נ' עירית רמת גן, (לא פורסם)). בע"א (חיפה) 4170/97 וקנין רחל נ' עירית נהריה תק - מח 97 (3) 922 אומר בית המשפט: נכון הוא שהמשיבה, כרשות מקומית האחראית להחזקתו התקינה של הכביש, אינה ערבה לבטיחות הדרך ולתקינותה. אחריותה תלויה בקיומה של התרשלות מצידה או מצד עובדיה ועושי דבריה. נפסק ב - ע.א. 144/60 המדינה נ. חואטי ואגד, פס"ד טז 209 בע' 214 כי רשלנות זו מתבטאת ב"אי שימוש בזהירות סבירה בנסיבות המקרה בהחזקת הדרך ובתיקונה. אולם חוסר זהירות זה אינו מתבטא רק באי נקיטת אמצעים נאותים להרחקת סכנה ידועה או להזהיר מפניה. אלא עצם אי הידיעה על קיומה של סכנה בזמן ששקידה ראויה הייתה עשויה לגלותה, עלולה גם היא להוות רשלנות" (פיסקה 5 לפסק הדין). במקרה שבפני רואה אני בתמונות שהוגשו ע"י התובעת דווקא כי המדובר הוא בשקערוריות קטנטנות, וחריצים נורמאלים שאין בהם כדי להוכיח קיומה של רשלנות מצד הנתבעת ועובדיה . לאור כל האמור לעיל אני קובע כי לא הוכח קיומה של רשלנות מצד הנתבעת או עובדיה , ולא הוכח כי בעקבות רשלנות שכזו, אכן נגרמה נפילתה של התובעת . בהתאם לכך , לא הוכח כי בצורה בה החזיקה הנתבעת את בור הביוב המופיע בתמונות כשלה הנתבעת בקיום הוראות החוק הקבועות בסעיף 235 לפקודת העיריות. העולה מכל זה הוא כי אני דוחה את התביעה . התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 5000 ₪ תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה