"חוק עוולות מסחריות", תשנ"ט – 1999, קובע לאמור: "1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי יהודי משפחה (1977) בע"מ עיתון משפחה ואח' נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום במכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פד"י נח' (3) 933, מפרט בית המשפט – כבוד השופט חשין – את התנאים הנדרשים ליצירת עוולה: "[44]. שני תנאים מצטברים אלה נדרשים להיווצרותה של העוולה: אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור – טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו. לא הוכח אחד משני יסודות אלה – לא כל שכן אם לא הוכחו שני היסודות גם יחד – לא תקום העוולה של גניבת עין. בראש ובראשונה שומה עליו על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע... פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. ... ... התובע – הנפגע, לטענתו – יוכיח תחילה שהציבור מזהה את הטובין שבהם מדובר (על דרך של שם, של כינוי או של סימן) דווקא עם הטובין שלו. לא יעמוד בנטל זה – לא תקום עילה של גניבת עין. ובלשונו של המלומד א' ח' זליגסון, בספרו דיני מסחר ודינים הקרובים להם [37], בעמ' 118: 'במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והכרה (Reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתיאור או בשם את ציון סחורותיו של התובע. לא יוכל התובע להוכיח זאת – תידחה תביעתו מבלי שבית המשפט יכנס כלל לניתוח השאלה, אם מעשי הנתבע מהווים גניבת עין'." כך גם בע"א 523/91 קלוד כהן ואח' נ' נדיר, פד"י מט (2) 353, אומר בית המשפט (כבוד השופט קדמי): "ב. העוולה (1) הכותרת "גניבת עין" מבטאת את תמציתה של העוולה: ו"גניבת" המוניטין להאמין כי טובין מתוצרת המעוול הם טובין מתוצרתו של הנפגע. (2) במצב דברים זה, מקובל על הכל כי על-מנת להוכיח את ביצועה של העוולה, נדרש התובע על פיה, להוכיח שניים אלה: (א) ראשית – כי התובע רכש לטובין של עסקו "מוניטין", באופן שהציבור מתייחס אל מוצריו – קרי: מעדיפם על פני מוצרים אחרים – על בסיס המוניטין האמור. (ב) ושנית – כי התנהגותו של הנתבע מקימה סיכון ממשי שהציבור יטעה להאמין שטובין שמייצר הנתבע הם טובין של התובע, ויעדיפם על פני המוצרים אחרים מכוחו של ה"מוניטין" שהקנה התובע למוצריו. בע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain [1]), בעמ' 232, הציגה השופטת נתניהו את ההלכה בסוגיה זו כדלקמן: "על התובע, אם כן, להראות, בראש ובראשונה, כי הטובין שלו רכשו מוניטין בציבור, דהיינו, שהציבור מקשר אותם אתו או לפחות עם מקור מסוים (שהנהו הוא), אף אם אינו מזהה אותו בשמו. לא הצליח התובע להוכיח זאת, אין מתעוררת השאלה אם החיקוי על-ידי הנתבע אכן גורם להטעיית הציבור". גניבת עין