מכתב השגה למנהל הארנונה

מה תואר ומה דמות יש ל"השגה" על חיובי ארנונה עירונית? קבלת השגה בהיעדר מענה - אימתי? בהיעדר מענה להשגה- אימתי יוחל עקרון הבטלות היחסית? שאלות אלה ניצבות במוקד העתירה שלפניי. הנסיבות העותר הוא הבעלים של בניין ברחוב הביטחון 6 בפתח תקווה (גוש 6368 חלקה 180). הבניין מורכב ומחולק בספרי העירייה לארבעה נכסים מוגדרים כדלקמן: נכס 2700600010, בשטח 781 מ"ר הכולל קומת מרתף וקומת קרקע מונמכת (להלן: "הנכס המחויב" או "הנכס"); נכס 2700670022, בשטח 33 מ"ר הכולל מקלט וחדר מדרגות (להלן: "המקלט"); נכס 2700670030 בשטח 224 מ"ר הכולל קומת קרקע -מפלס עליון (להלן:"המפלס העליון"); נכס 2700670031 בשטח 48 מ"ר הכולל מבנים על הגג (להלן: "המבנים על הגג"). הנכסים - פרט לנכס המחויב - נרשמו, לפי הודעת העותר, בספרי העירייה כנכסים שנהרסו או ניזוקו במידה שאינה מאפשרת כל שימוש בהם ולפיכך עד שנת 2008 לא נשלחו דרישות תשלומי ארנונה בגין נכסים אלה. הנכס המחויב הושכר ביום 18.1.05 לחברות הדיה בע"מ ומקסימדיה פרסום חוצות בע"מ לתקופה שסיומה ביום 31.12.06. מתום תקופת השכירות החזיק העותר בנכס עד להשכרתו לגורם נוסף (גדעון ברק) ביום 7.6.07. ביום 16.1.07 שלח העותר למנהל הארנונה בעיריית פתח תקווה (לעיל ולהלן, בהתאמה: "מנהל הארנונה" ו-"העירייה") הודעה כי הנכס, שהיה עד סמוך לפני כן מושכר, הוא "נכס ניזוק"; קירות ותקרות החדרים שבו נהרסו, נותקו מערכות המים, החשמל והביוב והנכס לא יצלח לכל שימוש. על כן ביקש לפטור אותו מתשלומי ארנונה. ביום 12.4.07 נודע לעירייה, במכתב ששלחה חברת הדיה, ששכירות הנכס המחויב לא הוארכה ושסיומה היה ביום 31.12.06. לפיכך נשלחה לעותר, ביום 17.4.06 דרישת תשלום ארנונה, מראשית השנה, בסך 38,860 ש"ח (להלן: "הודעת החיוב") . בתגובה להודעת החיוב שלח העותר, ביום 25.4.07, למנהל הארנונה מכתב השגה על ההודעה (להלן: "ההשגה"). ההשגה מושתתת על שלוש טענות חלופיות: האחת, השגה קודמת (מגולמת במכתב מיום 16.1.07) לא נענתה ולפיכך, לפי הדין, היא נחשבת כהשגה שהתקבלה. משמעות הדבר שהנכס מוגדר כ"נכס ניזוק" שלא יצלח לכל שימוש ואין לחייבו בארנונה. השנייה, הודעת החיוב לוקה בחסר בפרטים שונים (פרטי הנכס המחויב, מיקום מוטה של הנכס, תעריף חיוב לא נכון וטעות בשטח הנכס המחויב). השלישית, גם אם אין מקבלים את טענת "נכס ניזוק", ברי שהנכס ריק ואינו בשימוש. על כן לכל היותר יש לחייבו על פי ייעודו המקורי (חנייה). מענה חלקי של העירייה להשגה ניתן ביום 3.5.07. במענה ציין מנהל הארנונה שהמכתב מיום 16.1.07 אינו מהווה השגה ושטענת "נכס ניזוק" שבהשגה תיבדק בידי פקחי העירייה. עוד ציין מנהל הארנונה שהעותר לא תמך את ההשגה במסמכים או ראיות או חוות דעת מומחה כדי להוכיח שהנכס נהרס או ניזוק בצורה קשה ושיתואם ביקור בנכס לבדיקתו ולאחר קבלת הממצאים תישלח "תשובה מסודרת" (להלן: "המענה החלקי"). ביום 7.5.07 נערך ביקור של שני פקחים מטעם העירייה בנכס. הפקחים גילו שהנכס (קומת קרקע ומרתף) ריק בעקבות עזיבת השוכרת וכי הוא טעון שיפוץ מסוים. כשבוע ימים לאחר מכן נערכה תרשומת מבהירה שהשיפוץ הנדרש מסתכם בתיקונים הנובעים מעזיבת השוכרת (תקרה אקוסטית פורקה, חוטי חשמל מנותקים, סדקים בקירות גבס), תיקונים אופייניים לאחר החזרת המושכר לבעליו. בעקבות ביקור פיקוח זה שלח העותר מכתב לעירייה ממנו נשמע שהעותר חולק על ממצאי המפקח (שלפי טענת העותר כלל לא ידע איזה נכס בא לבדוק). ביום 7.6.07 הודיע העותר לעירייה כי הנכס המחויב הושכר למר גדעון ברק , צירף את הסכם השירות וביקש להחליף ברישומי העירייה את שם המחזיק בנכס. תחילת השכירות החדשה היא ביום 15.7.07. לאחר קבלת ההודעה על חילופי המחזיקים בנכס המחויב ערכו פקחי העירייה שלושה ביקורים נוספים בנכס (20.6.07, 17.9.07, 29.10.07). בשניים מהם נמצא הנכס סגור והעותר סירב להגיע לפתוח אותו ובשלישי התאפשר לפקחים לבחון רק את המקלט. בשנת 2008 הגיש העותר השגות על חיובי הארנונה של המפלס העליון, המקלט והמבנים על הגג. להשגות אלה ניתנה תשובה כדין. מאחר שפניות העותר לבטל את דרישת החיוב ולהפסיק את איומי הנקיטה בצעדי אכיפה מנהלים לא נענו, הוגשה העתירה דנן. עיקר טענות העותר השגה שלא נענתה כמוה כהשגה שהתקבלה טענתו המרכזית של העותר היא שפניותיו אל העירייה מיום 16.1.07 ומיום 25.4.07 היוו השגה כדין כנגד הודעת החיוב . העירייה לא השיבה להשגה ומנהל הארנונה של העירייה לא קיבל החלטה בהשגה. המענה החלקי, על פי תוכנו, אינו יכול להיחשב כהחלטה בהשגה; שהרי לא זו בלבד שלא כלולה בו החלטת דחייה אלא אף גם זו שמנהל הארנונה הבהיר, באותו מענה, כי יתבצעו פעולות בדיקה (של טענות ההשגה) ובסיומן תישלח "תשובה מסודרת". כיון שההשגה לא נענתה בתוך 60 ימים למן קבלתה בידי העירייה נחשב הדבר כאילו התקבלה ההשגה [סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר");עת"מ (ת"א) 221/05 קובה נ' מנהלת הארנונה חולון]. בהשגה ביקש העותר ממנהל הארנונה לקבוע כי הנכס המחויב הוא בחזקת נכס שניזוק באורח שאינו מאפשר להשתמש בו ועל כן בהתאם להוראת סעיף 330 לפקודת העיריות אין לחייב בתשלומי ארנונה את המחזיק בו. מכאן שמשמעותה של קבלה קונסטרוקטיבית של ההשגה היא שמתקבלת הגדרת הנכס כנכס ניזוק והודעת החיוב בגינו בטלה ומבוטלת. וכי יטען הטוען כי ההשגה לקתה בחסר של פרטים או בחסר של תיעוד מוכיח, אף העותר ישיב כי הדין לא הקנה למנהל הארנונה הדן בהשגה חירות שלא להחליט בה וכך נפסק: אין לקבל את הגישה לפיה מנהל הארנונה רשאי למיין את ההשגות המתקבלות אצלו ולהשיב רק לאותן השגות אשר להשקפתו הוגשו כדין ואילו השגות אשר הוגשו באיחור או שאינן מתייחסות לדרישות שבגינן ניתן להגיש השגה אינן מחייבות תשובה.... גם באותם מקרים שמנהל הארנונה סבור כי ההשגה לוקה בפגם המונע את הדיון בה, מחובתו להשיב לפונה ולהעמידו על כך תוך פירוט נימוקי הדחייה [עת"מ (ת"א) 111/05 המקום של ש.שמחה נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב]. וכן: ...גם אם היה למנהל הארנונה חשד שמנסים להסתיר ממנו משהו...משעבר זמן...והספק לא הוסר, היה על [מנהל הארנונה] ליתן החלטה הדוחה את עמדת [הנישום] בהשגה, או לחילופין לבקש הארכת המועד בוועדת הערר [ה"פ (חי') 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה]. העותר שולל מכל וכל את הטענה שהוא "סרבן מדידות" ושהערים קשיים על דרכה של העירייה לבחון את הנסיבות בנכס. העירייה שלחה פקחים לביקור בנכס בראשית מאי 2007 לאחר שנודע לה כי השוכרת לא האריכה את תקופת השכירות וכי למעשה הנכס סגור וריק. הפקחים לא תיאמו ולא ניסו לתאם את הביקור ועל כן אינם יכולים להלין על כך שהנכס נמצא סגור. מצב זה של הנכס נשאר בעינו עד אמצע יולי 2007 (מועד תחילת השכירות החדשה). על כן גם ביקורי הפיקוח ביוני ובראשית יולי 2007 הצריכו תיאום מוקדם. הדבר לא נעשה. ביקורים מאוחרים יותר, בתקופת השכירות החדשה, לא נעשו. טענות נוספות תחולת עיקר החיוב על השוכרת (חברת הדיה) ההודעה בדבר תום תקופת השכירות נמסרה לעירייה ביום 12.4.07. כל עוד לא נמסרה הודעה כאמור חלה על השוכרת חובת תשלום הארנונה. אכן העירייה המציאה לשוכרת הודעת חיוב בראשית 2007 וכיון שהשוכרת (חברת הדיה) לא השיגה על ההודעה התגבשה זו לכדי חיוב חלוט ביחס לחברת הדיה. חברה זו חבה בתשלום החלק העיקרי של הודעת החיוב (מראשית 2007 ועד 12.4.07). הוכחת" נכס ניזוק" לאורך שנים נחשב הנכס כ"נכס ניזוק". בנסיבות אלה מוטל על העירייה נטל השכנוע להראות שחל שינוי בנכס ההופך אותו לנכס ראוי לשימוש. אין לנקוט בהליכי גבייה מנהליים הליכי גבייה מנהליים אינם יכולים להיות ברירת המחדל של הרשות. בדרך כלל עליה להקדים הליכי תביעה רגילה. הליכי הגבייה הללו פגומים מבחינה מנהלית חוקתית וחורגים ממתחם הסבירות [עת|"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה]. עיקר טענות העירייה טיעוני העירייה מושתתים על שלוש "טענות סף" ועל שלושה עיקרי מענה לגוף העתירה. טענות סף טענות הסף הן: (1) שיהוי; (2) העדר סמכות עניינית; (3) עתירה תיאורטית. שיהוי תקנות סדר הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים מגבילות את מועד הגשתה של עתירה לפרק זמן של 45 ימים מן המועד שבו נודעה לעותר ההחלטה (או המעשה או המחדל המנהלי) נושא העתירה. העותר דנן הגיש את עתירתו ביום 18.9.08, זמן רב לאחר ששלח לעירייה מכתב התוקף את הודעת החיוב. אפילו לשיטת העותר היה עליו להגיש את עתירתו בתוך 45 ימים לאחר שקיבל (ביום 3.5.07) את המענה של העירייה (שלדידו אינו מהווה החלטה בהשגה). הגשת העתירה התעכבה משך כמעט שנה ומחצה. זה שיהוי כבד המצדיק את דחיית העתירה [עת"מ (ת"א) 1365/03 פז רינה נ' עיריית כפר סבא; עת"מ (ת"א) 1214/02 ביתילי נ' עיריית רעננה; עת"מ(חי') 566/01 צינור דרום 82 תעשיות נ' עיריית עכו; עת"מ (ת"א) 2008/09 טריפל סי מחשוב נ' מנהל הארנונה של עיריית פ"ת]. העדר סמכות עניינית העותר הגיש השגה ביחס להודעת החיוב בארנונה לשנת 2008. ההשגה נדחתה והוא הגיש ערר לוועדת הערר המחוזית (עררים 65-67/08). העררים מתייחסים למקלט, המפלס העליון והמבנים שעל הגג. אין הם מתייחסים לנכס המחויב. העירייה טוענת כי במהלך הדיון לפני ועדת הערר העלה העותר טענה נגד חיובו בתשלום הארנונה לשנת 2007. דברי העותר לפני הוועדה כללו התייחסות לכך שמנהל הארנונה לא השיב להשגה משנת 2007. הוועדה החליטה ש"לא מצאנו פגם בהתנהלות המשיב כלפי העורר..." מכאן שהוועדה דחתה הלכה למעשה את טענות העותר בעניין התנהלות העירייה כלפיו בהקשר להשגה משנת 2007. כיו שעניין ההשגה משנת 2007 הוכרע על ידי ועדת הערר היה על העותר להגיש ערעור מנהלי אם רצונו לערער הל החלטת הוועדה . הוא אכן הגיש ערעור (עמ"ן258/09) ומשום כך ההליך דנן הוא בגדר ניהול הליך כפול. יתר על כן ערעור כנגד החלטת ועדת הערר הוא בבחינת "דרך המלך" ואין מקום שבית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעתירות כנגד החלטות ועדת הערר, בייחוד כאשר ההחלטות דנות בעניינים עובדתיים-טכניים (כגון שאלת מתן מענה להשגה, שאלת הנכונות של העותר לשתף פעולה עם גורמי הפיקוח של העירייה ושאלת מצבו של הנכס כנכס ניזוק). עתירה תיאורטית בעתירה דנן מבקש העותר סעד של עיכוב הליכי הגבייה המנהליים. בפועל העירייה עיכבה את הליכי הגבייה המנהליים עד למתן פסק דין בעתירה ובערעור המנהלי. על כן הסעד התייתר והעתירה הייתה לתיאורטית. עיקרי המענה לגוף העתירה שלושה הם עיקרי המענה לגוף העתירה: (1) באין השגה אין קבלה ואין דחייה; (2) הסמכות לדרוש את פירעון החיוב מן העותר; (3) סבירות החלטת העירייה. באין השגה אין קבלה ואין דחייה הטיעון המרכזי של העירייה הוא שפניית העותר אליה מ-25.4.07 על אף שהוכתרה בידו כ"השגה" איננה השגה כל עיקר. הטעם לכך הוא שהעותר לא צירף כל אסמכתה להוכחת הנטען בפנייתו. בנסיבות כאלה רואה הפסיקה את הפנייה המוכתרת כהשגה כחסרת כל נפקות [ע"א (י-ם) 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ' חברה כלכלית לירושלים]. יתר על כן. במענה להשגה השיב מנהל הארנונה במכתב מיום 3.5.07 שההשגה לוקה בחסר רב; שאין בה פירוט נחוץ ואין תימוכין לנטען בה. מנהל הארנונה הוסיף כי יתואם ביקור בנכס ולאחר מכן "תינתן תשובה מסודרת". אלא שהעותר הכשיל כל ניסיון לערוך ביקור בנכס . על כן אין העותר יכול לבוא בטרוניה על כך שלא ניתנה לו תשובה מלאה והחלטית. לנוכח הקשיים שהערים העותר ולפי שהשגתו לא נתמכה בכל מסמך מוכיח, יש לראות את הדברים כדחייה בפועל של ההשגה. זה ועוד זה. כעבור ימים הרבה, עלה בידי מנהל הארנונה לבדוק את הנכס והוא גילה שאין שחר להשגותיו של העותר. על כן נדחו ההשגות שהגיש העותר בשנת 2008 ונדחה גם הערר שהגיש כנגד דחיית השגותיו. בנסיבות אלה ניתן לראות את העדר המענה להשגה כפגם טכני -פרוצדוראלי שאינו מצדיק סעד קיצוני של ביטול דרישת החיוב. סעד כזה מיועד רק למקרים ברורים של הזנחת קבלת ההחלטה בדי הרשות [ה"פ (חי') 1290/98 גרוסמן ובניו נ' עיריית תמרה; ע"א (י-ם) 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ' חברה כלכלית לירושלים]. ביטול הודעת החיוב יפגע חמורות באינטרס הציבורי. שהרי ברור כשמש שאין עילה לפטור את הנכס מחיוב. על כן צריך לנהוג על פי עקרון הבטלות היחסית [ עמ"ן (חי') 208/08 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית דיר חנא]. הסמכות לדרוש את פירעון החיוב מן העותר העירייה תובעת את פירעון החיוב מן העותר מפני שבתקופה הרלוונטית (מ-1.1.07 ועד 15.7.07 היה העותר בבחינת "אדם המחזיק למעשה בנכס" (סעיף 1 לפקודת העיריות) וככזה מוטל החיוב עליו. העירייה קיבלה באיחור הודעה מן השוכרת הקודמת על כך שלמן 1.1.07 אין היא מחזיקה בנכס. על כן בוצע שינוי בדרישת החיוב רטרואקטיבית לראשית השנה. העותר כלל לא השיג על כך. טענות העותר לכך שהנכס הוא בחזקת נכס ניזק שלא ניתן להשתמש בו ושאין משתמשים בו לא הוכחו כל עיקר. להיפך הטענות נדחו משנמצא שהנכס הוחזר לעותר מידי השוכרת לאחר שזו השקיעה בו השקעות מסוימות. אכן פקחי העירייה מצאו כי הנכס זקוק לשיפוץ קל (כמקובל לאחר עזיבת שוכר) אך אין בכך כדי להעמידו במצב של נכס ניזוק. סבירות החלטת העירייה כידוע היקף ביקורתו של בית המשפט לעניינים מנהליים את החלטות הרשות המנהלית מתמצה בבחינת השאלה האם החלטת הרשות מצויה בגדרו של מתחם הסבירות. ההחלטה דנן סבירה היא ולא דבק בה כל פגם היורד לשורש תקינות ההחלטה. על כן אין מקום שבית המשפט יתערב בה. דיון טענות הסף לא מצאתי ממש בטענות הסף של העירייה; חלקם מוטב היה שלא נטענו משנטענו. העתירה הוגשה ללא שיהוי העותר הגיש את עתירה מיד לאחר שהעירייה החלה לנקוט בצעדי גבייה מנהליים. העתירה מכוונת כנגד הצעדים הללו בטענה שהליכים אלה מתנהלים בלי כל בסיס של חוב ארנונה קיים. בהקשר זה רשאי העותר להשמיע טיעון שהשגתו משנת 2007 התקבלה ולפיכך לא קיים חוב ארנונה לאותה שנה וממילא אין מקום להליכי גבייה מנהליים. אילו מיקד העותר את עתירתו בטענה שהנכס המחויב הוא בחזקת "נכס ניזוק", הייתי דוחה את העתירה על שום השיהוי שבהגשתה ועל שום שטענה ממין זה היה צריך להעלות בהליכי השגה, ערר וערעור. אלא שהעותר טוען כי העלה את הטיעון הזה במועדו במסגרת ההליך הנכון (השגה) ושהשגתו התקבלה (קבלה קונסטרוקטיבית על דרך העדר החלטה). בנסיבות אלה לא היה מקום ולא היה צורך בהליכי ערר וערעור וממילא העתירה לא נפגמה בשיהוי. אין יסוד לטענת חוסר הסמכות העותר הגיש השגה לעניין חיובי הארנונה בשנת 2008. ההשגה התייחסה במפורש לשלושה נכסים ולא כללה את הנכס המחויב. גם הערר מתייחס לאותם שלושה נכסים ואין הוא עוסק בנכס המחויב. כך גם החלטת ועדת הערר, שעיון בה מראה בעליל שעניינה בשלושת הנכסים ואין בה כל אזכור של הנכס המחויב. אכן בא כוח העירייה ויו"ר הוועדה גררו את העותר להתייחסות מסוימת להשגה שהוגשה בשנת 2007 ביחס לנכס המחויב. העותר השיב שהשגה זו לא נענתה עד עצם היום ההוא. אין זכר לבקשה כלשהי של העותר לקבל החלטה בעניין דרישת החיוב כלפי הנכס המחויב בכלל וביחס לשנת 2007 בפרט. עיון בפרוטוקול דיוני ועדת הערר ובהחלטתה אינו מגלה שמץ דבר בעניין הכרעה בטענות ההשגה משנת 2007. טענת העירייה בעניין זה חסרת שחר ומוזר שבא כוח העירייה בחר לשוב ולטעון אותה לאחר שטיעון דומה נדחה במסגרת של הליך ביניים שהעירייה יזמה. העתירה מעשית הטיעון שהעתירה מיותרת ותיאורטית מפני שהעירייה עיכבה את הליכי הגבייה המנהלית עד להכרעה בעתירה, כנראה נשגב מבינתי. הליכי הגבייה עוכבו עד להכרעה בעתירה והיא הנותנת שיש לעותר טעם לעתור על מנת לסלק את הליכי הגבייה כליל. סוגיות העתירה גופה לטיבה של השגה סעיף 3 (א) לחוק הערר מורה: מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) ... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.... החוק אינו מגדיר את הביטוי "השגה" ואינו מציב דרישות כלשהן בעניין תוכנה או התמיכה הראייתית הנדרשת להוכחתה. על כן ראוי לצקת את תוכנו של הביטוי על פי משמעותו הלשונית בהתאמה לתכלית החקיקתית. המשמעות הלשונית של "השגה" היא: טענה לסתור או הפרכת עמדתו של אחר (ע"ע "השגה" במילון העברי החדש בעריכת אברהם אבן שושן). המחוקק הציב לפני מי שקיבל הודעת חיוב בארנונה אפשרות להשיג על החיוב ; היינו להציג לפני מנהל הארנונה טענה לסתור את בסיס החיוב על פי אחד מראשי הטענה שהחוק נקב בהם. העותר דנן שלח ביום 25.4.07 מכתב למנהל הארנונה שהוכתר בכותרת "השגה". ברי שהמכתב, לפי תוכנו, אכן מהווה השגה. שכן כלולה בו טענה שהנכס ניזוק ואינו ראוי לשימוש. זו טענה שניתן לכלול אותן בהשגה (סעיף 3(א)(2) לחוק הערר). פשיטא שטענת השגה כזאת אינה יכולה להיטען בעלמא. יש צורך להוכיח אותה בראיות מתאימות (בדרך כלל חוות דעת של מומחה). אולם לפי שהחוק אינו מציב דרישה פורמאלית כלשהי ובייחוד לפי שהשגה אינה הליך המתקיים לפני גוף שיפוטי או מעין שיפוטי, לא ניתן לפסול את ההשגה - בהבדל מדחייתה - בשל כך העדר תימוכין ראייתיים לה. באורח רגיל מנהל הארנונה בוחן את ההשגה על פי דרכי הבחינה הנראות בעניו. הוא רשאי לשלוח גורם מקצועי כלשהו לבחון את הנכס ולהביע לפניו את התרשמותו. הוא רשאי לדחות את ההשגה או לקבל אותה גם על בסיס ידיעתו והיכרותו את המציאות. אין כל סימוכין בחוק או בפסיקה לכך שמנהל הארנונה רשאי שלא להתייחס להשגה אם אין היא נתמכת בראיה מספקת. נהפוך הוא, אני סבור שמנהל הארנונה אינו רשאי להתעלם מהשגה בתואנה שאין לה תימוכין ראייתיים. אם מנהל הארנונה מבקש לבחון את ההשגה באמצעות ראיות שיוגשו לו בידי מגיש ההשגה עליו לדרוש אותן מידו. בענייננו מנהל הארנונה לא הציב לפני העותר דרישה להגשת ראיות. הוא אמנם ציין במכתבו מיום 3.5.07 לעותר כי הלה לא תמך את פנייתו בראיות אך בד בבד הודיע לעותר שהעירייה תבחן את ההשגה על דרך של ביקור מתואם בנכס ולאחר מכן תינתן לעותר תשובה. הוא אף נקט צעדים למימוש הבחינה הזאת (ביקור פיקוח ביום 7.5.07), מנהל הארנונה נהג בדרך נכונה. הוא לא התעלם מן ההשגה וציין במענה לעותר את דרכי בחינתה. על כן לא ברור מדוע בא כוחו של מנהל הארנונה טוען כעת בשמו טענת סרק השוללת ממכתב ההשגה את מעמדו כהשגה. בעקבות ביקור הפיקוח מיום 7.5.07 והערות המפקח שנרשמו ביום 14.7.07 עמדו לרשות מנהל הארנונה ממצאים מספיקים כדי לדחות את ההשגה. יתר על כן, גם אם סבר מנהל הארנונה שיש צורך בביקורים נוספים לבחינת טענות ההשגה וגם אם אניח שעותר לא אפשר את הביקורים הנוספים, לא הייתה כל מניעה לקבל החלטה הדוחה את ההשגה על בסיס היעדר שיתוף פעולה מצד העותר. מסקנתי היא שפניית העותר מיום 25.4.07 מגלמת בחובה השגה בהתאם לדין. השגה זו הצריכה מענה וקבלת החלטה מצד מנהל הארנונה בתוך פרק הזמן הנקוב בדין. העדר מענה להשגה ומשמעותו סעיף 4 לחוק הערר מורה: מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה. לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום. בדידן לית מאן דפליג כי מנהל הארנונה לא השיב למשיג בתוך פרק הזמן הנקוב בדין (להוציא מענה חלקי שאיננו יכול להיחשב כ"החלטה" בהשגה) וכי לא התבקשה ולא התקבלה הארכת מועד. הלכה למעשה ניתנה החלטה רק בהשגה שהוגשה בשנת 2008. מלשון הדין מתבארת תוצאת המחדל לאמור שהעדר מענה ייחשב כאילו ניתנה החלטה המקבלת את ההשגה. לא אתקשה להצביע על פסקי דין שאישרו את תוקפה של התוצאה האמורה [ה.פ (חי') 3051/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה; עמ"ן (ת"א) 221/05 קובה נ' מנהלת הארנונה של עיריית חולון; עת"מ (מרכז) 19469-06-10 אי.אי.ג'י ישראל חברה לביטוח נ' עיריית פתח תקוה; עת"מ (ת"א) 2445/09 מרכז נופש "ספורטן" פ?ת נ' עיריית פתח תקווה]. מן העבר השני נמצאים פסקי דין שבהם נקבע - בדרך כלל תוך שימוש בעקרון הבטלות היחסית - שאין מקום להחיל את התוצאה האופרטיבית הנובעת מהעדר מענה להשגה [ע"א (י-ם) 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ' חברה כלכלית לירושלים; ה"פ (ת"א) 864/80 תל אביב הילטון בע"מ נ' עיריית תל אביב; עת"מ (ב"ש) 335/02 דרבן השקעות בע"מ נ' מנהלת הארנונה של המועצה המקומית להבים]. בהוראת סעיף 4 (ב) לחוק הערר ניתן ביטוי לשאיפת המחוקק לכונן מנגנון מנהלי תקין, ראוי ויעיל לבחינת השגות הפרט על חיוביו בארנונה. בהוראה האופרטיבית החדה והנוקבת מוטבעת ההשקפה שהנישום הפרטי צריך ורשאי לדעת מבעוד מועד מהו היקף החיוב המושת עליו. זה למען יתכנן דרכו, אם בהשגה נוספת על דרך ערר ואם במימוש התנהלותו הכספית כפרט. אכן התוצאה של קבלה תבניתית (קונסטרוקטיבית) של השגה כתוצאה מהיעדר מענה בזמן להשגה, עשויה להוליך לתוצאה שיש בה משום הפרת האיזונים בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים. שהרי מנגד לאינטרס החשוב של כינון מנגנון מנהלי תקין ויעיל לבירור השגות מצוי האינטרס הציבורי החשוב לא פחות של גביית מס שיש לו צידוק מהותי, באורח שוויוני מכל התושבים. הסרת נטל המס ללא צידוק מהותי מפרט מסוים מגדילה את נטלו של האחר או מכבידה על הקופה הציבורית וסופה שהציבור יוצא ניזוק. לי נראה שההסדר בחוק המאפשר לרשות קבלת אורכה למתן מענה להשגה הוא מנגנון שתכליתו לקיים איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים. המחוקק הציב לנגדה של הרשות המנהלית תמרור התראה האומר שמעבר לתקופת האורכה תיטה כף המאזניים לעברו של אינטרס התקינות של מנגנון קבלת ההחלטה בהשגה. עם תפוגת מועדה של האורכה (או האפשרות לקבל אותה) יתנשא אינטרס אחרון זה במישור אנכי מעל האינטרס של גביית המס ויגבר עליו. אחרי שאמרתי את זאת - ושיקפתי באמירתי את מה שנראה לי כתכלית החקיקתית - עליי להוסיף שכיון שנסיבות החיים עשירות מכל דמיון , ייתכנו מצבים, וכבר היו מצבים, שבהם קבלה תבניתית של השגה עשויה להוליך לתוצאה בלתי סבירה שנזקה רב מתועלתה. בנסיבות כאלה ניתן להחיל את עקרון הבטלות היחסית. אינני סבור שבעניין דנן יש מקום להחלת העיקרון האמור. שלושה טעמים לכך. ראשית, מחדלה של הרשות אינו "מזערי" ואינו "חלקי". זה מחדל מלא (בהבדל ממחדל "חלקי" שהתרחש למשל כאשר השגה מסוימת נבחנה ונדחתה בידי גורם מקצועי שאיננו מנהל הארנונה) שנמשך לאורך מלוא שנת המס (בהבדל מסטייה מזערית מן המועד המתוחם בחוק). שנית, המחדל נעדר סיבה של ממש. פחות מחודש ימים לאחר הגשת ההשגה כבר היו לפני מנהל הארנונה נתוני הביקור בנכס והוא יכול היה לקבל החלטה בהשגה. לא ברורה תכלית ביקורי הפיקוח הנוספים בנכס והשימוש בהם כ"תירוץ" לאי קבלת ההחלטה נעדר, לדעתי, כל ממשות. כיוצא בזה לא מצאתי ממש בטיעונה של העירייה שהעותר הניח מעקשים על דרכה לתאם מועדי ביקור בנכס. אין כל תיעוד על מכשלות כביכול שהניח העותר כנגד מימוש הביקורים הללו. חלק מן הביקורים בוצעו ומכל מקום לא הייתה מניעה לקבלת החלטה הדוחה את ההשגה אם אמנם העותר סיכל את ניסיונות בדיקת הנכס בידי העירייה. שלישית, הפועל היוצא מקבלת ההשגה בשל מחדל מנהל הארנונה הוא שבטלה דרישת חיוב המשתרעת על כמחצית השנה בלבד (לאחר מכן ניתן היה לדרוש את התשלום מן השוכר החדש). בשנה שלאחר מכן הוצאה דרישת חיוב חדשה שהצריכה הגשת השגה חדשה (שאכן הוגשה, נדונה ונדחתה גם בהליכי ערר). משמעות הדבר היא שהנזק שנגרם לקופת הציבור אינו רב היקף, תחולתו מוגבלת בזמן ואין בו משום הפרה מוגזמת של האיזונים הנחוצים בין האינטרסים שעליהם עמדתי לעיל. מסקנת פרק זה היא שמכוח הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר יש לראות את ההשגה שהניח העותר לפני מנהל הארנונה ביום 25.4.07 כאילו התקבלה. משום כך דרישת החיוב בטלה ומבוטלת. סוגיות נוספות תוצאת פרק הדיון הקודם מוליכה לקבלת העתירה. לכן מתייתר הצורך לדון בשאלה אם העירייה רשאית הייתה לפנות אל העותר בדרישת חיוב למן ראשית 2007 (אילו נדרשתי לטענה זו הייתי מקבל את עמדת העירייה). כמו כן איני צריך לדון בשאלה האם העותר הוכיח שהנכס נזוק ואינו ראוי לשימוש (לא זו בלבד שאין ראייה מספקת לכך אלא אף גם זו שהנסיבות מראות שהנכס היה ראוי לשימוש ונעשה בו שימוש). התוצאה העתירה מתקבלת. דרישת החיוב נושא העתירה בטלה. ממילא אין העירייה רשאית לגבות את החיוב בכל דרך שהיא. המשיבה תשלם לעותר הוצאות בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום, ג' טבת תשע"ב, 29 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. ארנונהמסמכים