תביעת שיפוי בגין קנסות עובדים זרים

לפני תביעה לשיפוי בגין סכומים שהתובעת שילמה לעובדים שעבדו אצלה, אשר סופקו לה על ידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), בהתאם להסכם בכתב שבין התובעת לנתבעת, בגין רכיבי שכר שונים, ובגין קנסות ששילמה התובעת בקשר עם העסקתם. א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים . 1. התובעת, חברה להשקעות ולבניה, התקשרה בהסכם עם הנתבעת לגבי עובדים זרים שהועסקו על ידי התובעת בתחום הבנייה. 2. לטענת התובעת, הנתבעת היא חברה לאספקת שירותי כוח אדם זמני בארץ ובחו"ל, ומספקת עובדים למפעלים ומקומות עבודה שונים. הנתבעת טוען כי היא "לשכה פרטית" בהתאם לסעיף 62 לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק שירות התעסוקה"), הקשורה עם חברות שונות, ביניהן התובעת, לתווך ולמתן שירותי קרקע, והיא לא היתה מעולם מעסיקה של עובדים. 3. התובעת טוענת כי הנתבעת 2 היא "אותה גברת בשינוי אדרת" של הנתבעת, ולפיכך חייבת כלפיה בכל החיובים בהם חייבת כלפיה הנתבעת. הנתבעת 2 טוענת כי היא הוקמה בהתאם להחלטת ממשלה ממאיה 2005 לנוכח שינוי בשיטת העסקת העובדים הזרים בענף הבניין, כי היא הוקמה לאחר האירועים נשוא התביעה וכי ממילא היא לא התקשרה עם התובעת בהסכם נשוא התובענה. לפיכך, לטענתה, אין לה יריבות עם התובעת 4. ביום 7.2.95 נחתם בין התובעת לנתבעת הסכם לפיו התחייבה הנתבעת לספק לתובעת עובדים זרים שיעבדו באתרי העבודה השונים, בהם ביצעה התובעת פרויקטים בתחום עיסוקה (להלן: "ההסכם"). 5. ביום 17.3.04 חתמו הצדדים על תוספת להסכם לפיה שילמה התובעת לנתבעת, החל מיום 1.1.04, תמורה בסך 5.68$ (דולר ארה"ב) לשעת עבודה במקום תמורה של 5.25$ (דולר ארה"ב) לשעה, כאמור בסעיף 7.1 להסכם. 6. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את התחייבויותיה על-פי ההסכם, ובשל כך החלה התובעת לקבל, מאז 9.11.05, תביעות וקנסות מנהליים בגין העסקתם של העובדים הזרים שסופקו לה על ידי הנתבעת. 7. לטענת התובעת, הפרו הנתבעות את ההסכם, ולא שילמו לעובדים שהועסקו על ידי התובעת רכיבי שכר שונים, כך שהתובעת נאלצה לשאת בעצמה לשלם לעובדים כספים במסגרת התביעות האמורות. 8. הנתבעת טוענת כי בהסכם הוסכם כי במידה ויחולו על העובדים הסכמים קיבוציים הנהוגים בענף הבניה, לפיהם יהיה צורך לשלם לעובדים תשלומים כלשהם, יהיה על התובעת להוסיף למחיר שעת העבודה את ההפרשים, וכי מכוח זה, שילמה התובעת את התשלומים הנטענים על ידה בתביעה זו, לעובדים, במסגרת תביעות שהם הגישו נגדה. כן טוענת הנתבעת כי היא שילמה את חלקה כפי שהתחייבה בהסכם. חלוקה זו, טוענת הנתבעת, הייתה בכל תביעות העובדים ובכל ההסכמים בין התובעת ו/או הנתבעת עם העובדים, שחלקם קיבלו תוקף של פסק דין. כמו כן, טוענת הנתבעת כי נציג מטעמה העיד בשם התובעת בכל תביעות העובדים שהוגשו נגד התובעת שבהם נתנה התובעת את הסכמתה לכך. בתובענות אלה, טוענת הנתבעת, לא טענה התובעת מעולם כי הנתבעת נושאת באחריות לתשלום, אלא ההיפך, טענה כי הנתבעת פעלה כדין, וכי העובדים לא היו זכאים לתשלומים שנתבעו על ידם. 9. לטענת התובעת, חרף ההתחייבות מפורשות של הנתבעת, היא הופקרה לנפשה על ידי הנתבעת לאחר שעובדים הגישו נגדה שורה של תביעות, והתובעת נאלצה לשאת בכל עלויות הגנתה, בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 10. הנתבעת טוענת כי העמידה לרשות התובעת ייצוג משפטי על חשבונה, למרות שלא חלה עליה חובה לעשות כן. בחלק מהתביעות, בחרה התובעת לשכור ייעוץ משפטי משלה, , אולם גם בהן, לא טענה התובעת כי הנתבעת צריכה לשלם את הקנסות והתשלומים מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין. משהחליטה התובעת לקחת בחלק מהמקרים, לקחת ייעוץ משפטי עצמאי, הגם שהוצע לה ייצוג משפטי על ידי הנתבעת, אין לה זכות לקבל מהנתבעת החזר בגין תשלום עבור ייעוץ משפטי. 11. התובעת טוענת כי בחלק מתביעות העובדים שהוגשו נגדה ונגד הנתבעות, דאגו הנתבעות להגיע להסכם פשרה עם התובעים שם, כנגד מחיקת התביעה נגדן, כאשר סיכום זה לא כלל את התובעת. מנגד טוענות הנתבעות, כי הציעו לתובעת להצטרף להסדר הפשרה, אלא שהתובעת סירבה. 12. התובעת מעריכה את נזקיה הישירים כתוצאה מההפרות הנטענות על ידה כאמור לעיל, בסך של 138,474 ₪. 13. לחילופין, טוענת התובעת כי היא זכאית לעלויות הגנתה, תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ובתשלום השכר וההוצאות הסוציאליות שהוציאה בגין העסקתם של העובדים. 14. בנוסף מבקשת התובעת לחייב את הנתבעות בגין פגיעה בשמה הטוב ובמוניטין שלה המוערכים על ידה בסך של 250,000 ₪. 15. הנתבעת טוענת כי התובעת חויבה בקנסות מנהליים רבים אותם שילמה, ללא קשר לנתבעת, ולפיכך אין לה מוניטין טוב בעניין זה. 16. לחילופי חילופין, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעות בסך של 138,474 ₪ מכוח חובת ההשבה שבדיני עשיית העושר ולא במשפט. 17. בנוסף לאחד הסעדים החילופיים שלעיל מבקשת התובעת לחייב את הנתבעות בתשלום כל הרווחים שהפיקו הנתבעות בגין אי תשלום שכרם של עובדיה מיום שבו הייתה חייבת לשלמם ועד למועד הגשת התביעה. 18. הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה בגין הקנסות והתשלומים בשל היעדר עילה, מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא . ב. דיון והכרעה . ב.1. שיפוי התובעת בגין רכיבי שכר ששילמה . 1. טענתה העיקרית של התובעת, ביחס לתשלומים ששילמה בגין רכיבי שכר שתבעו אותה העובדים, היא כי על פי ההסכם היה על הנתבעת לשלם לעובדים את מלוא רכיבי השכר והתנאים הסוציאליים, ומשלא שילמה תשלומים שבגינם תבעו העובדים את התובעת, והיא שילמה להם רכיבים שונים, בין אם על-פי פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה ובין בפשרות אליהן הגיעה עם העובדים, על הנתבעת לשפות אותה בגין תשלומים אלה, גם אם הרכיבים היו מכוח ההסכם הקיבוצי. 2. הנתבעת טוענת כי התובעת נתבעה וחויבה בפסקי דין ברכיבים שהגיעו לעובדים לטענתם, בגין ההסכם הקיבוצי. התובעת והנתבעת היו בדעה שהעובדים לא זכאים לתשלומים אלה. התובעת שילמה סכומים אלה לעובדים, בין על-פי פסקי דין של בית הדין האזורי לעבודה, תוך שהחליטה, בניגוד לדעתה של הנתבעת, שלא להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, ובין בפשרות, שאליהן הגיעה עם העובדים. לטענת הנתבעת, על פי ההסכם, היה על התובעת לשאת בתשלום רכיבי שכר אלה, וכי התמורה ששילמה לנתבעת, לא כללה אותם. כן טוענת הנתבעת כי בסופו של דבר, בשנת 2009, בערעור בעניין אחר, נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי העובדים הזרים אינם זכאים לרכיבי השכר האמורים שנתבעו על ידם מכוח ההסכם הקיבוצי, ואילו הגישה התובעת ערעור, לא הייתה מחויבת בתשלומים אלה, וממילא אין היא זכאית לשיפוי מהנתבעת בגין כך. 3. סעיף 7.5 להסכם קובע: "למען הסר ספק מובהר כי במידה ויחולו על העובדים הזרים הסכמים קיבוציים הנהוגים בענף הבניה, אז המזמין (התובעת - ר.פ.א.) יוסיף למחיר שעת העבודה את ההפרשים." 4. העולה מהאמור לעיל הוא כי הצדדים שלפני הסכימו שהנטל הסופי, לשאת בסכומים שיגיעו לעובדים הזרים בגין הסכמים קיבוציים הנהוגים בענף הבנייה, ככל שיגיעו להם, מוטל על התובעת. 5. גם התובעת אינה מכחישה כי על פי ההסכם היה עליה להוסיף את ההפרשים האמורים במידה ויחולו על העובדים הזרים הסכמים קיבוציים הנהוגים בענף הבנייה, אלא שהיא טוענת כי על פי ההסכם היה על הנתבעת לשלם סכומים אלה לעובדים, והתובעת, כאמור, הייתה אמורה לשלם בגינם לנתבעות. 6. הגם שאני מקבלת את טענת התובעת לפיה היה על הנתבעת לשלם את כל הסכומים, מכל וכל, שיגיעו לעובדים, ובגין ההפרשים היה על התובעת לשלם לנתבעת ולא ישירות לעובדים, הרי שאינני מקבלת את טענתה, כי בשל כך היא זכאית לשיפוי מהנתבעת. מאחר והנטל הסופי לשאת בחיוב מוטל על התובעת, הרי שהיא אינה זכאית לשיפוי מהנתבעת בגין סכומים אלה. 7. בהיותה זו שצריכה לשאת בתשלום (בסופו של דבר), הרי שהתובעת הייתה רשאית להחליט שלא להגיש ערעורים על פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה, וכן הייתה רשאית להתפשר בתביעות אלה עם העובדים, אולם וודאי שהיא אינה זכאית להשבת הסכומים מהנתבעות בשל כך שבערעור בעניין אחר, מספר שנים לאחר מכן, התברר כי החלטתה לא הייתה כדאית, ככל שהייתה לא כדאית. 8. לאור האמור לעיל, התובעת אינה זכאית להשבת הסכומים ששילמה לעובדים מכוח פסקי הדין או מכוח החלטתה להגיע להסכמי פשרה עם העובדים. ב.2. זניחת הייצוג המשפטי של התובעת . 1.מחומר הראיות שלפני עולה כי אין ממש בטענת התובעת לפיה היא נזנחה לנפשה בניהול הדיונים מול העובדים. הנתבעת הציעה דרכי התמודדות עם התביעות, כולל ייצוג משפטי, התובעת בחרה להשתמש בייצוג משפטי משלה, וכן קיבלה, באופן עצמאי, כפי שהיא זכאית, החלטות לגבי דרך ניהול ההליכים, והיא אינה זכאית לשיפוי כלשהו מאת הנתבעת על החלטות אלה שלה. ב.3. שיפוי בגין קנסות מנהליים שהושתו על התובעת . 1. רכיב תביעה נוסף הוא שיפוי בגין קנסות שהושתו על התובעת. 2. לטענת התובעת, היה על הנתבעת להסדיר כל עניין שיש להסדירו לשם עבודתם של העובדים אצל התובעת לרבות הפקת מסמכים, אישורים וההיתרים הנדרשים על-פי דין. 3. לטענתה, הנתבעת לא מילאה התחייבותה החוזית בקשר לעובדים, ובשל כך נקנסה התובעת על ידי הרשויות בגין עבירות שונות, ביניהן העסקה שלא כדין, העסקה ללא חוזה עבודה בכתב וכן בגין אי תשלום שכר לפי חוק שכר מינימום. 4. הנתבעת טוענת כי התובעת לא טענה מעולם קודם לכן כי על הנתבעת לשאת בתשלום הקנסות, וכל שטענה הוא כי היא פעלה כדין ואין להשית עליה את הקנסות. כמו כן לטענתה, בכל החלטות משרד התמ"ת נפסק כי האחריות מוטלת על התובעת בלבד, כמעסיקת העובדים הזרים ולא על הנתבעת המשמשת כלשכה פרטית ועוסקת בתיווך ומתן שירותי קרקע בלבד. בנוסף טוענת הנתבעת כי חלק מהקנסות הושתו על התובעת ביחס לעובדים שלא הנתבעת היא שסיפקה לה אותם, וכי קנסות אחרים הושתו עליה בשל התנהגותה שלה, ללא קשר למילוי חובות הנתבעת את התחייבויותיה על-פי ההסכם, שלשיטתה בוצעו במלואם. כמו כן, לטענתה, עצם העובדה שהתובעת מעלה טענות אלה כעת, לאחר שהחשתה משך תקופה ארוכה מאוד, מהווה חוסר תום לב של התובעת בניהול ההליכים. 5. התובעת טוענת כי בכל הקשור ליחסיה עם הרשויות, נדחו טענותיה שאין להשית עליה קנסות, אולם הדבר אינו מחייב אותה ביחסיה עם הנתבעת, והיא זכאית ממנה לשיפוי בגין סכומים אלה. 6. אינני מקבלת את טענת התובעת כי חיובה בקנסות הוא בינה לבין הרשויות בלבד, ואין מניעה שהיא תחזור על הנתבעת ותקבל ממנה שיפוי בשל כך, מכוח התחייבויותיה של הנתבעת על פי ההסכם שבין הצדדים, לטפל בכל הקשור בתשלומים ובהסדרת העסקת העובדים. על-פי המצב שהיה קיים, התובעת הייתה המעסיקה של העובדים וכפופה לכל הדרישות החוקיות הנובעות מכך. התובעת כרתה הסכם מסחרי עם הנתבעת אולם, זה אינו פוטר אותה מחובותיה החוקיות, חובות שמהן היא אינה רשאית להתנער, ובין היתר, אינה רשאית להעביר לאחרים. 7. בעניינינו, התובעת לא זכאית לקבל שיפוי מהנתבעת משני טעמים: האחד, אין בהסכם הוראה לפיה הנתבעת תישא בקנסות שיושתו על התובעת בשל הפרות של הנתבעת את התחייבויותיה על-פי ההסכם, ככל שיהיו, וזאת למרות שהצדדים היו חייבים להיות ערים לכך שייתכנו מצבים בהם, ולו בשל שגגה, יוטלו קנסות. משלא קבעו הוראה כאמור, יש לראות זאת כהסדר שלילי. השני, מפני תקנת הציבור, אין לקבל מצב בו גוף, בין אם אדם ובין אם גוף משפטי, יתפשט מחובותיו החוקיות, ויעביר לאחר למלא אחר עונש שהוטל עליו על-פי דין, בין אם קנס, ובין אם עונש מסוג אחר כלשהו. ב.4. אחריות הנתבעת 2 . 1. לנוכח התוצאה אליה הגעתי לעיל, אין חשיבות לשאלת חבותה של הנתבעת 2, אולם אציין בקצרה כי לא ניתן לראות בה ובנתבעת אישיות משפטית אחת, ולהטיל את חובותיה של הנתבעת על-פי ההסכם על הנתבעת 2. 2. לא נטען וממילא לא הוכח עירוב עסקים בין הנתבעת לנתבעת2, והקמתה של הנתבעת 2 לא הייתה מלאכותית אלא נדרשה בשם שינוי בדין החל על העסקת עובדים זרים. לפיכך אמירתו של מר שומרוני בעדותו שמבחינתו מדובר באותה חברה ( (עמ' 6, שורות 15-21 לפרוטוקול), הינה אמירה סתמית. גם הדמיון בהסכם שבין התובעת לנתבעת משנת 1995 לזה שבין התובעת לנתבעת 2 משנת 2005, ככל שקיים, אין בו כדי לשנות מסקנה זו. הנתבעת 2 טרם הוקמה בעת שאירעו האירועים נשוא התביעה, ולא הייתה צד להסכם נשוא התביעה. 3. לפיכך אין הנתבעת 2 חייבת בהתחייבויות הנתבעת כלפי התובעת, גם אילו היו. ב.5. רכיבי תביעה נוספים . ב.1.5. שכר טרחת עו"ד של התובעת בניהול התביעות של העובדים. 1. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעות בסך של 60,000 ₪ בגין "ארבעה תיקי משפט", תשלום שכ"ט עבור בא כוחה של התובעת. 2. ראשית, לאור דחיית הרכיבים העיקריים של התביעה (שיפוי בגין תשלומים לעובדים ושיפוי בגין קנסות), התובעת אינה זכאית גם לשיפוי בגין שכר הטרחה, מה גם שמדובר ברכיב תביעה ללא פירוט או אסמכתא, ולא בכדי זנחה אותו התובעת בסיכומיה. 3. לפיכך גם התביעה ברכיב תביעה זה, נדחית. ב.2.5. הוצאות שנגרמו לתובעת בגין הגעה לדיונים . 1. התובעת תבעה 15,000 ₪ בגין כך שנציגיה נדרשו להגיע לירושלים ולעומר במסגרת עשר הזמנות לצורך הופעה לפני טריבונלים משפטיים. 2. דינו של רכיב תביעה זה להידחות לנוכח דחיית רכיבי התביעה העיקריים, וכן בשל כך שנתבע באופן סתמי, ללא פירוט. ב.3.5. פגיעה במוניטין . 1. התובעת טענה כי נגרמה לה פגיעה במוניטין בסך 250,000 ₪. 2. התובעת אף לא ניסתה לבסס רכיב תביעה זה, לא הוכיחה את המוניטין שהיה לה לפי הטענה ולא את הפגיעה בו. כמו כן זנחה גם רכיב תביעה זו בסיכומיה. 3. לפיכך נדחית התביעה ברכיב של פגיעה במוניטין. ג. פסיקתא . 1. לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה. 2. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ניתן היום, א' אדר תשע"ב, 24 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. עובדים זריםקנסשיפוי