מהי "העדפת נושים" ? | אחריות אישית בגין העדפת נושים

##מהי "העדפת נושים" ?## העדפת נושים, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, הינה דין אשר שמו הפורמלי "העדפת מרמה", יכול להטעות לא במעט לגבי מהותו הנכונה. שלא כפי שמרמז אותו שם פורמלי, אין עסקינן כלל ועיקר במהלכים הכוללים יסוד נפשי או ביצוע בפועל של מעשה מרמה או הטעיה כלשהי; ובוודאי שאין בעל התפקיד מגיש הבקשה נדרש להוכיח כי הנושה שהועדף לקה בהתנהלות זדונית או בכוונה לבצע מעשה הונאה כזה או אחר. נהפוך הוא; לשם ביטול תשלום הנגוע במרמה, כגון הברחת נכסים הנעשית תחת אצטלה של תשלום חוב פיקטיבי, אין כל צורך בדין המיוחד של סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. זאת, היות ומעשים כאלו ניתנים לביטול מניה וביה מכוח הדין הכללי. ##סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל:## יחודו של הסעיף וכל כח חיותו הינם דווקא היכולת לבטל תשלום חובות שהם חובות אמת, כולל כאלו שאינם ולא היו שנויים בכל מחלוקת. זאת, לא משום שהנושה אינו נושה והחייב אינו חייב, ואף לא בשל טענה כי עצם פרעון החוב דלעיל הינו בגדר מעשה פסול; נהפוך הוא. מהותו של סעיף 98, המקנה את היכולת שלא להכיר בפרעון חובות אמת שנעשה בשלושת החודשים האחרונים טרם הגשת הבקשה לפשיטת רגל, הינה הלכה למעשה "מתיחה לאחור של עקרון השיוויון". קרי, בפנינו מהלך מחושב של המחוקק, המחיל באורח חלקי את עקרון הפרעון הקולקטיבי אף בתקופה האחרונה טרם תחילת הליך חדלות הפרעון, עד לרף מירבי של שלושה חודשים. זאת, מתוך הנחה כי חייב שכבר בתקופה זו לא יכול היה לפרוע את חובותיו, עשוי בשלב זה לבצע פרעון לא שיוויוני, בין אם לטובת נושים שהוא 'חפץ ביקרם' באורח מיוחד, ובין אם לטובת נושים בעלי כוח המסוגלים להפעיל עליו לחץ חריג. (פש"ר 1149/03 בשא 20041/03 עו"ד טישמן, נאמן נ' טיבון ויל אחזקות בע"מ ואח'). ##ביטול "העדפת נושים":## לא ניתן לבטל בפועל העדפת נושים, טרם שהוכרז החייב פושט רגל; ובוודאי שלא גרסתי כזו בהחלטתי בפש"ר 3000/08 בעניין רייפמן. עם זאת, כפי שעולה למעשה מאותה פסיקה במובנה הכללי, הרי שה "חסינות" שקיימת לנושים בשלב זה הינה חסינות מפסיקה סופית המבטלת את מעשה ההעדפה ומאלצת אותם להשיב את שקיבלו בעין. לעומת זאת, אין הם חסינים למשל מבקשה העותרת להעביר כבר כעת את הכספים לידיו הנאמנות של בעל התפקיד, וזאת בנימוקים הדומים בחלקם לנימוקים בבקשה רגילה של סעד זמני, כגון חשש כי מאוחר יותר יתקשה בעל התפקיד לגבות את הכספים מנושה מועדף כזה או אחר. יוצא, כי אותה חסינות מפסק-דין מוקדם מדי קיימת, אולם לא רק שאינה שלמה, אלא שלא תמיד היא מגנה על הנושה המועדף אף ממהלך פוגעני במיוחד דמוי סעד זמני, אשר הלכה למעשה מוציא את הכספים מידיו כבר בשלב המוקדם של צו הכינוס, ומפקידם בנאמנות עד למועד ההכרזה. זאת, כאשר אך ברור הוא כי אם לא תהיה הכרזה, אלא תחת זאת יבוטלו ההליכים או שהתיק יגמר בהסדר, יושבו אותם כספים לנושה. כמו כן, אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי במצבים כאלו, ממילא עורך בית המשפט דיון, לעיתים דיון מפורט ומעמיק, בסיכויי התביעה עצמה; ומקום בו מדובר ממילא במחלוקת משפטית שאינה דורשת חקירות, הרי שההבדל בין דיון שכזה לדיון רגיל בתביעה, הינו ממילא קטן למדי. ##להלן החלטה הנושא אחריות אישית בגין העדפת נושים:## מונחת בפני בקשה שהגיש מפרקה של חברת גיבור ספורט אקטיב בע"מ (להלן: "המפרק") לחייב פרקליט שנשכר בידי החברה, ערב קריסתה, בהשבה אישית של כספים, נוכח מספר טענות קשות המועלות כנגדו. זאת, בטענות הן להעדפת נושים, והן למה שנראה הלכה למעשה כתביעה לחיוב אישי בהתאם לסעיף, 374 לפקודת החברות. השאלות העומדות להכרעה בנסיבות המקרה דנן, עוסקות למעשה בהיבטים משפטיים ועובדתיים של נסיון להשתת אחריות אישית בהתאם לסעיף 374 לפקודת החברות. זאת ועוד; המקרה שבפני שונה מן המקרה ה"רגיל" בו הנתבע הינו מנהל או בעל מניות אשר שימש כ"הנהלה המקורית" של החברה לאורך זמן, והפיק טובות הנאה אישיות מרווחיה וקיומה. הנתבע במקרה הנוכחי הינו עורך-דין, אשר מפאת שמו המקצועי ומומחיותו בענייני חברות בקשיים, נשכר על-ידי החברה ערב קריסתה לנסות ולסייע במאמצי הבראה, ובסופו של דבר המשיך ופעל גם מול המפרק. לשון אחר; אף אם אקבל, ולו במידת מה ולצורך הדיון את טענת המפרק, כי הפרקליט הנתבע התערב ושימש גם בתפקידים ניהוליים, הרי שאין הדבר משנה את העובדה כי הוא היה ונותר גורם שנשכר מבחוץ, בלא מניות בחברה ובלא טובת הנאה אישית שהוא מפיק מעסקיה, מלבד שכר-טרחה קבוע ומוסכם מראש. נקודת מפתח זאת יוצרת קושי - בעיקר ברמת ההוכחה ובדיקת ההגיון שמאחורי הטענות (קרי, מאחורי הפעולות הנפסדות המיוחסות למשיב בידי המפרק). זאת בעיקר מקום בו ההאשמות כנגד המשיב - בעיקר ההאשמה לגביה נטושה מחלוקת עובדתית, אין עניינה נטילת נכס מנכסי החברה לכיסו האישי של המשיב . אלא מעין שותפות בהעדפת נושים, אשר הנהנה ממנה הינו צד ג' - אחד מספקי החברה; כך, כאשר לא הוכח בנסיבות המקרה, ולו לכאורה, קשר עסקי או טובת הנאה שקיבל המשיב מאותו ספק. לגופו של עניין, הרי לאחר שהמפרק חזר בו משתיים מתוך ארבע הטענות עליהן התבססה הבקשה במקור (ובנסיבות המקרה ונוכח מסכת העובדות כפי שהיא עולה מן התיק, טוב עשה כאשר פעל כך), נותרו הלכה למעשה שתי האשמות בגינן נדרש המשיב להשיב כספים מכיסו האישי לקופת הפירוק.האחת: הטענה כי עצם שכר הטרחה שגבה הינו בגדר העדפת נושים.האחרת: הטענה כי המשיב שיתף פעולה ואחראי בעקיפין להעדפת נושים. זאת נוכח העובדה כי מלאי גרביים ניתן - אמנם לשם הובלה ואחסון - לידי ספק שטען לחוב כלפיו, וזה כמסתבר מעל באמון שניתן לו, ומכר את הגרביים שלא כדין, אגב ששלשל את הכספים לכיסו. המחלוקת הראשונה הינה מחלוקת משפטית, אשר דומה כי פתרונה ברור ומובן מאליו. אכן, אין מחלוקת כי המשיב התקשר עם החברה סמוך מאד לקריסתה בחוזה, שניתן ללכת לשיטת המפרק ולהגדיר אותו כחוזה הדומה ל"אספקת שירותים" - אף אם משפטיים, ארגוניים וניהוליים, להבדיל מאספקת טובין. אלא מאי? אין כל צורך להכביר מילים, וחזקה על המפרק כי אף הוא יודע היטב, כי סמיכות הזמנים שבין התקשרות וביצוע תשלום לספק לבין המועד הקובע של הקריסה, הינה אמנם אחד התנאים היוצרים העדפת נושים, אולם אין די בה לכשעצמה. שאלה זו, של ההבדל בין תשלומים מותרים לאסורים ב"דמדומי ערב הקריסה", נידונה בהרחבה בפש"ר 1149/03 בשא 20041/03 טישמן נ' טיבון ויל; אין לי אלא לאמץ את כל שנאמר שם כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. בקצירת האומר, אחזור ואבהיר כי האבחנה היסודית הינה בין תשלום שוטף, שהוא מותר, כל עוד הוא אכן בא לשרת מטרה לגיטימית; לבין החזר חובות עבר (כולל ובעיקר כאשר הספק מתנה את השירות השוטף באותו החזר), שיכול להחשב כהעדפת נושים. אבחנה זו, נעוצה בתובנה כי דין אשר יסווג באורח גורף כל תשלום של החברה ערב קריסתה כהעדפת נושים בטלה, יביא למצב בו איש לא ירצה להתקשר, לסייע או לספק שירותים לחברה הנראית בקשיים - דבר אשר יביא, Ex-ante, לכך כי גורלן של חברות כאלו יחרץ מראש, גם אם אובייקטיבית היה סיכוי כי תתאוששנה ותחזורנה לפעילות סדירה. המקרה שבפני הינו במובהק, בגדר סוג המקרים הראשון, אשר אך לעיתים נדירות מאד יחשב כהעדפת נושים. עניין לנו בחברה בקשיים, אשר התקשרה עם פרקליט שנחשב בעיניה כבעל מוניטין בתחום הבראת חברות, כדי שיספק לה שירותים משפטיים ואף יתערב בניהולה באורח שיאפשר לה להשתקם. אין, ולא נטען, חוב עבר לטובת המשיב, אשר היה קיים עובר להתקשרות בה סוכם שכר-הטרחה, ונפרע אגב אותם תשלומים; אין, ולא נטען, אף קשר קודם - בין אם משפחתי, עסקי או אחר בין הצדדים, אשר יהפוך את התשלום למשיב ל"מהלך סיבובי" אשר ישמור על כספי החברה בידי בעלי המניות או מקורביהם. לא בכדי, הדין אינו נוטה למנוע מחברה בקשיים לשכור שירותים משפטיים, כולל להתנגד לבקשות פירוק; ושכר-טרחה ששולם לעורכי דין בעניין זה, אפילו נעשה הדבר במצב בעייתי בהרבה, כגון התנגדות משפטית שהוברר כי לא היה בה ממש, לא יחשב להעדפת נושים ולא יהיה מקום לתבוע את השבתו. זאת, מלבד מקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקום בו משולם שכר חסר פרופורציות באורח כזה, אשר מעורר חשד כי מדובר בהסכם למראית עין המסווה הברחת נכסים גרידא, בעיקר לידי פרקליט שכבר היה מקורב לחברה או לבעלי השליטה בה טרם אותו הסכם. כזאת לא הוכח, ולו לכאורה, במקרה שבפני; יוצא, כי אין מנוס מלקבוע כי נסיונה של חברה להתקשר עם פרקליט שיסייע להבראתה, הינו לגיטימי, וכל עוד לא שימש מסווה לגביית חובות קודמים, הרי ששכר-טרחה המשולם במסגרתו נכנס לדלת אמותיו של "תשלום שוטף"; אי לכך, אין הוא מהווה העדפת נושים, ואין נפקא מינא אם מצויים אנו בתקופה בה דרישת חובות עבר מצד ספקים אחרים לא נענתה, מחשש להעדפות נושים. אי לכך, דין חלק זה בבקשה להדחות. כעת, מן הראוי לעבור לחלק השני של הבקשה, שעניינו העלמותו של מטען הגרביים. אודה ואתוודה; חלק זה בבקשה היה, מלכתחילה, בעייתי ותמוה למדי. בנקודה זו, לבד מהעובדה כי מדובר בשאלה עובדתית בבסיסה, אשר התשתית שהוצבה בעניינה היתה מועטה מראש, הרי שעל המפרק היה להתמודד עם שורה של בעיות ותמיהות. א. הגם שהמשיב - במלוא הכבוד לפעילותו - מעולם לא היה מנהלה הראשי ובוודאי שלא היחיד של החברה, הרי שהמפרק תבע אותו, ואותו בלבד, על מעשה שנראה לכל היותר כטעות (או אולי החלטה רשלנית) במהלך הפעלת החברה. אין כל וודאות, כי דווקא המשיב הוא זה שהחליט את ההחלטה להפקיד את המלאי בידי אותו ספק מן הגליל; ולו בתביעה רגילה עסקינן, אין ספק כי היה מקום לצרף את המנהלים האחרים, בין אם במישרין ובין אם על דרך של הודעת צד ג'. חמור מכך; המפרק מודה הלכה למעשה כי לא טרח לתבוע את המעוול הראשי - קרי, אותו ספק אשר לפי הטענה נטל בלא רשות (ושמא אף באמצעות מצג שוא) את המלאי, מכר אותו ושלשל את התמורה לכיסו. בנקודה זו, לא רק שספק אם צודק המפרק בטענה כי תביעה זו היתה מורכבת יותר, אלא נהפוך הוא: הלכה למעשה, דווקא תביעת פרקליט שסייע לחברה בגין קשר עקיף לנטילת מלאי שהוא אישית לא נהנה ממנו, נראית מורכבת בהרבה ברמה המשפטית; זאת, כאשר הפן העובדתי של שתי התביעות הינו דומה למדי. ב. נוכח העובדה, כי הלכה למעשה הספק, ולא המשיב, הוא זה שמכר את הגרביים ושלשל את התמורה לכיסו, הרי שמתעורר מניה וביה קושי מהותי בכל הנוגע לסכום שניתן לתבוע לפי סעיף 374 לפקודת החברות. זאת, באשר הסעיף משמש, בדרך-כלל ככלי לתביעת השבה של ערך טובת הנאה שהופקה מן החברה שלא כדין. אכן, לו נתבע הספק (ואין לי אלא להצר על כך כי הדבר לא נעשה, אם נכונות העובדות שבבסיס טענות המפרק), היה מקום לתובעו בגין מלוא הערך; נעלה ממני מדוע הדבר לא נעשה על ידי המפרק, לפחות במקביל לבקשה זו. אשר למשיב, לעומת זאת; הרי אף אם אלך לשיטת המפרק, ואתעלם מן הקושי הנובע מכך כי לא היה מנהל יחיד, ובוודאי לא "מנהל מחסנים", עולה השאלה מה שווי טובת ההנאה שהפיק, אם בכלל. זאת ועוד; אף אם נלך לפי פרשנותו האחרת של סעיף 374, ככזה המאפשר תביעה של נזקים שגרם מנהל או בעל תפקיד בהתנהלות רשלנית (להבדיל מנטילת טובת הנאה אסורה לכיסו), אין המפרק משפר בהרבה את מצבו. זאת, שכן בנסיבות המקרה, המפרק לא התמודד כלל ועיקר עם קושי נוסף שעניינו כימות הנזק, ואשר היתה עולה מיד בכל תביעה נזיקית או מעין-נזיקית. במה אמורים דברים? מלבד אמירה לקונית בעלמא, לא ניסה המפרק להתמודד כלל ועיקר מול טיעון רב-משקל, שחלק מן העובדות העומדות בבסיסו כלל אינן שנויות במחלוקת. עניין לנו בעובדה, כי עסקינן בגרביים סוג ב', אשר נוכח היותן מקושרות למותג בינלאומי, עמדו מגבלות כמעט בלתי אפשריות בכל הנוגע למכירתן כדין (להבדיל ממה שעשה, לפי הטענה, אותו ספק). הראיה היא, כי מלאי גדול בהרבה, שלא בכדי טוען המפרק כי הוא-הוא זה ש"עניין" את המשיב יותר מן המלאי שנגנב, לא זאת בלבד כי לא הושג היתר למוכרו, אלא שבסופו של דבר נאלצה החברה להשמידו, וזאת לאחר ש"הניב" הוצאות אחסון. מכך, עולות למעשה שתי מסקנות, ששתיהן אינן מטיבות עם דרכו של המפרק: ב.1 האחת: אף אם "על הנייר" היה ערכו של המלאי שנגנב בידי הספק 100,000 ₪, הרי שיתכן כי ערכו האמיתי, נשוא האפשרות או העדר האפשרות למוכרו, היה נמוך בהרבה; ואין להתעלם מכך כאשר אנו ניגשים לכימות נזק. ב.2 האחרת, והיא חשובה אף יותר בעיני. עצם העובדה כי עסקינן במלאי כה בעייתי, משפיעה על השיקולים של מנהלי החברה בעניינו, ואי לכך אף על בדיקת הסבירות וההגיון בבחינה בדיעבד של התנהלותם. ככל שעסקינן במלאי בעייתי, שקשה להשיג היתר למוכרו (ולא בכדי מעיר המשיב, כי וודאי וודאי שהמפרק לא כיוון, ולו במשתמע, לרמוז כי היה על החברה להפר את תנאי המותג העולמי ולמכור את הגרביים "בשוק השחור"...), ומנגד הוא "מניב" הוצאות אחסון, הרי שהדבר הופך שיקול לנסות ולמצוא מקום אחסון זול - ולו באחד הכפרים בגליל, להגיוני ונדרש בהרבה; זאת, אף אם הדבר כרוך בסיכון שבהפקדתם בידי ספק שיש לו טענות, ועשוי להעלות טענת עכבון או לעשות דין לעצמו. לא ניתן, כאשר בוחנים את סבירות נטילתו של סיכון שהוא בפועל מאזן עסקי בין סיכון לסיכוי, להתעלם מן ההבדל בין מלאי תקני שניתן למוכרו על נקלה, לבין מלאי בעייתי, שכאמור רוב-רובו ממילא הושמד בסופו של יום. יוצא, כי בפני המפרק עומד קושי כפול - הן בנוגע לכימות הנזק שניתן לתבוע מן המשיב לפי סעיף 374, והן ובעיקר בכל הנוגע לבחינת הסבירות של פעילותו "בזמן אמת", להבדיל מ"חוכמה בדיעבד". ג. מעבר לכל האמור לעיל, עולה תהיה מהותית, בכל הנוגע לשורת ההגיון - קרי, כיצד ומדוע פעלו הצדדים כפי שמיוחס להם. על-פניו, אין לי אלא לתהות, מה הגיון בכך שפרקליט מסוגו של המשיב - קרי, עורך-דין בעל שם ובעל משרד הנחשב מכובד - יסכן את שמו הטוב, המוניטין שלו וכיוצא באלו, וזאת בעבור..... מטען גרביים סוג ב' ??!!; זאת, כאשר אף לשיטת המפרק, את הרווח ממכירתן הפיק אותו ספק מן הגליל. ובמה נתייחד אותו ספק "בר-מזל" בעיני המשיב מכל יתר ספקי החברה? מה אינטרס ומה טעם למשיב לשתף עימו פעולה בגניבת גרביים? דומה, כי כל שחסר בטיעוני המפרק, במלוא הכבוד הראוי, היתה טענה כי המשיב שלח אי-אלו מתמחים מצוות משרדו, לסייע לספק למכור את "השלל" בשוק... אכן; אין בהעדר מניע הגיוני בכדי לשלול א-פריורית את התביעה; אולם אין ספק כי הדבר הינו בעל משקל ומשפיע, בכל הנוגע לבחינת הראיות לפי שורת ההגיון; וזו, במלוא הכבוד הראוי, אינה פועלת לטובת המפרק בנסיבות המקרה. עולה, כי בפני המפרק עומדת שורה של תהיות, בעיות וכשלים לכאורה אשר הופכים את התביעה כנגד המשיב ליותר מבעייתית גרידא, עובדתית ומשפטית. במצב דברים כזה, היה על המפרק להעמיד, למצער, תשתית עובדתית איתנה, החורגת בהרבה מאוסף של הנחות והשערות גרידא. אלא שבנסיבות המקרה, לא זאת בלבד כי לא עשה כן; חלק ניכר מטענותיו בנויות על היקשים או השערות. זאת ועוד; דומה כי כאן פעלה את פעולה אף מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, כולל כעסו של המפרק על הדרך בה המשיב, לשיטתו, לא הזדרז לסייע לו בתשובות כאלו ואחרות; אלא מכאן ועד תשתית המספיקה להפעלת סעיף 373, רב הדרך. זאת ועוד; אם לא די היה בכך, כי התשתית שהביא המפרק היתה מלכתחילה דלה ובעייתית, הרי שהוא הגדיל לעשות, והכניס את עצמו, במו ידיו, לדילמה שאינה פשוטה. הדברים אמורים בכך, כי הביסוס העיקרי מהבחינה העובדתית לכל אותן הנחות מרחיקות לכת, לא היה אלא תצהיר של המפרק עצמו; זאת, כאשר למצער חלק מהדברים נשוא התצהיר נראה בעייתי, שלא לומר קשה עד מאד להסקה מידיעה אישית. במצב דברים זה, הרי כפי שהערתי למפרק במהלך הדיון עצמו, הציב המפרק את עצמו בדילמה לא פשוטה: אם יעמוד על הותרת התצהיר, הרי שהוא חושף את עצמו לחקירה נגדית חרף מעמדו כמפרק; זאת, לא רק נוכח ההאשמות החמורות נשוא התצהיר, אלא נוכח העובדה כי מדובר בתשתית העובדתית המרכזית עליה נשען חלק זה של הבקשה; אין ספק כי למשיב זכות מוקנית לחקירה נגדית במצב זה, במטרה לנסות ולקעקע אותה. יוצא, כי במצב דברים כזה נוטל על עצמו המפרק סיכון אישי, כי בית המשפט יביע חוסר אמון בתצהירו - קרי, כי בית המשפט ימצא אותו כתצהיר שחלקו כולל טענות מופרכות, או אף כאלה שאין בהן אמת; ואין צורך להכביר מילים, מה עשויה להיות המשמעות של מצב דברים כזה. מאידך גיסא, הרי שאם המפרק מושך את התצהיר, הוא אמנם מסיר את הסיכון האישי מעל ראשו, אולם בנסיבות המקרה, הוא שומט במו ידיו את התשתית העובדתית מתחת לטענותיו. עסקינן, אם כך במצב של "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי", בחירה בין הרע לרע יותר, אשר אינה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אלא לשיקול דעתו של המפרק, ושלו בלבד; לא בכדי הדגשתי בדיון, כי אין אני מורה למפרק למשוך את התצהיר, או כל הוראה אחרת מסוג זה, אלא מדובר בשיקול דעת שהוא, והוא בלבד חייב להפעילו - תוך הבנה של התוצאה האפשרית.בסופו של יום, החליט המפרק למשוך את התצהיר; ואי לכך, שמט למעשה את הענף העובדתי עליו יושב חלק זה של התובענה. יוצא, כי נותרנו עם תביעה בעייתית מבחינה הגיונית, נגועה כל-כולה בספקות - הן בשאלת עצם קיומו של מעשה או מחדל רשלני, והן בשאלת הנזק. זאת, כאשר התביעה כלל אינה מגובה בעובדות תומכות בעלות משמעות, אלא בעיקר בהנחות והשערות: מה היה האינטרס של המשיב להעדיף או להתיר העדפה דווקא של ספק זה? היכן ההוכחה כי דווקא הוא, ולא מנהל אחר בחברה, היה זה שהחליט להעביר את הגרביים לאותו ספק? איזה נזק לגרם לחברה, אם בכלל, נוכח טיבן הירוד של הגרביים וגורלו של המלאי העיקרי מאותו סוג, אשר הושמד? האם, נוכח טיב הסחורה ועלויות האחסון, לא היתה נטילת הסיכון דנן הגיונית באותה עת, או למצער חוסה תחת כלל "שיקול הדעת העסקי"?לכל אלו, לא מצאתי כל תשובה ראויה; ויוצא כי אם כל אחת מן הבעיות מטילה ספק וצל כבד על התביעה, הרי שכולן במשקלן המצטבר - קל וחומר; ודי בכך, בכדי לדחותה בשתי ידיים. סוף דבר; דין הבקשה להדחות; ואין לי אלא להצר על שהוגשה בדרך זו כלל ועיקר, וזאת בעיקר נוכח העובדה כי אין מדובר ב"סיבוב ראשון" בגין האשמות אלו. לעניין זה, אכן היה ממש בדרך בה איזכר המשיב את שנפסק בעניין חברת האחים שבירו; זאת, לא במטרה לפגוע בשמו הטוב של המפרק או לעלוב בו, חלילה (ואין ספק, כי עובדות שני המקרים אינן זהות), אלא אך נוכח הרציונל המשפטי הכללי, אשר יפה לשני המקרים, כמו גם למקרים רבים אחרים. תביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות, ככל שהיא מוגשת כנגד פרקליט המשמש כבעל תפקיד, או מעורב בדרך אחרת בענייני חברה קורסת, הינה צעד חמור ביותר, אשר יש להפעילו במשורה ותוך שיקול דעת מעמיק וזהיר ביותר טרם הגשתה. תביעה שכזו, מעבר לטרדה ולסיכון הכרוך בה, מסבה לא פעם נזק כבד מעצם הגשתה, וזאת נוכח העובדה כי די בהגשתה, לעיתים, בכדי לעלות באורח ניכר את פרמיית הביטוח שמשלם הנתבע. קרי, למשיב נגרם נזק מעצם הגשת הבקשה, ואילו מגישה, לכל היותר עלול לספוג הוצאות. אי לכך, הרי שאין להקל בכך ראש, ובוודאי שאין להגיש תביעות שכאלו ביד קלה ואגב אורחא, נוכח מערכת יחסים עכורה בין הצדדים. חרף מלוא ההבנה לרצונו של מפרק למקסם את הקופה, הרי עליו לשקול פעם ופעמיים, ולהגיש תביעות כאלו כנגד עמית למקצוע רק במקום בו התשתית הראייתית איתנה, וההאשמה נראית מבוססת מאד. כזאת, לא נעשה במקרה הנוכחי, ואין לי אלא להצר על כך. אי לכך, אני דוחה את הבקשה. בנסיבות המקרה, הרי אין מנוס מלהשית על קופת הפירוק את הוצאותיו של המשיב ושכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אוסיף אך זאת, כי שקלתי ביני לבין אם אין מקום בנסיבותיו של המקרה, להשית הוצאות אישיות על המפרק, אך משום דרכו של בית הלל נמנעתי מעשות כן. ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ב, 18 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. שאלות משפטיותהעדפת נושיםנושהאחריות אישית