פירוט טענת קיזוז

##על מי רובץ הנטל להוכחת טענת קיזוז ?## "הנטל להוכיח את טענת הקיזוז רובץ על הטוען את הטענה, כאשר מידת הפירוט שיש ליתן לה בכתבי הטענות הנו כמידת הפירוט שיש ליתן בכתב תביעה" (ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ (2) בע"מ 765, 767 - 768). ##כיצד מוכיחים את טענת הקיזוז ?## התנאים לקבלת טענת קיזוז מויינו בעניין ת "א (חד') 3894/02 קיבוץ שער העמקים נ' עו"ד שפריר דן, סעיף 25 (24.3.2004) אשר דן בתנאים לקבלת טענת קיזוז וקבע , כי "נתבע המעלה טענת קיזוז צריך לעמוד בשלושה תנאים עיקריים כדלקמן: ##(1)## עליו להוכיח זכות מהותית לקיזוז. ##(2)## במידה והזכות המהותית של הקיזוז נובעת מסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 - עליו להראות כי שלח הודעת קיזוז לצד השני. ##(3)## בהנחה שהנתבע עמד בשני התנאים דלעיל כי אז חייב, במסגרת טענתו את טענת הקיזוז, לפרט את הסכום ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס טענת קיזוז המצדיקה דיון לגופא. לעניין זה ראה: ע.א. 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנויות מכוניות לים התיכון, פד"י ל"ו (3), 518. ע.א. 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מ (2), 765." (ראה גם תא (חד') 1884/03 דר בג תעשיות בע"מ נ' תיקו בע"מ (23.5.2005)). ##להלן פסק דין בנושא פירוט טענת קיזוז:## רקע: לפני תביעה לתשלום חוב כספי נטען לפי חוזה שנחתם בין הצדדים ביום 17.12.2000 (להלן: "החוזה"). הנתבעים הודו בקיומו של החוזה ואף בחיוב המוטל עליהם לשלם לתובע. להגנתם טענו כי ישנה הסכמה מאוחרת של התובע הפוטרת אותם מתשלום החוב הנתבע וכן טענות קיזוז שונות. לנוכח טענת ההודאה והדחה נהפכו נטלי הראייה והשכנוע. אעמוד על כך בהמשך ביתר פירוט. התובע (להלן: "גרשי") והנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "יוסי" ו"אבינועם" או "הנתבעים" בהתאמה) היו שותפים בנתבעת 3 (להלן: "שגיא מוטורס") בהתאם להסכם שנחתם בשנת 1994. השותפות של גרשי בשגיא מוטורס הסתיימה, וביום 17.12.2000 חתמו הצדדים על החוזה, במסגרתו מכר גרשי את מניותיו וזכויותיו בשגיא מוטורס ליוסי ואבינועם. תמצית טיעוני הצדדים: גרשי טוען כי בהתאם לסעיף 10 לחוזה, הנתבעים חייבים לשלם לו דמי ייעוץ חודשיים בסכום קבוע שלא יחול בו כל שינוי, בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, החל מחודש ינואר 2001 ברציפות במשך 49 חודשים. הנתבעים חייבים בתשלום זה במלואו "יהיו היקף הייעוץ וטיב הייעוץ אשר יהיו" בהתחייבות בלתי חוזרת שלא ניתן להפסיקה באופן חד צדדי. לטענת גרשי לא שולמו לו דמי הייעוץ במלואם כמתחייב מן החוזה. הנתבעים שילמו תשלומים חלקיים במהלך השנים 2003-2001 והחל מהתשלום ה- 37 הפסיקו לשלם את דמי הייעוץ. סך התשלומים שלא שולמו, לטענת גרשי בסיכומיו, הוא 409,418 ₪ בערכי קרן (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה עולה כדי הסך של 477,119 ₪. הנתבעים אינם מכחישים את עיקרי העובדות שתוארו על ידי גרשי, אולם הם טוענים כי הגיעו עימו להסכמה מאוחרת לפיה יופסק תשלום דמי הייעוץ. הסכמה זו הושגה, לטענתם, משהסתבר לנתבעים שגרשי הביא למחיקת קבצים וגריסת מסמכים הנוגעים לחובותיו לשגיא מוטורס ואף משך כספי תוכנית חיסכון השייכים, לטענתם, לשגיא מוטורס. הפעולות ביחס למסמכים ולקבצים, בוצעו, לטענתם של הנתבעים, בידי מנהלת החשבונות דאז בשגיא מוטורס, גב' רחל צוקרן (להלן: "רחל"), שהייתה בקשר עם גרשי. עוד טענו הנתבעים כי הם קיזזו מהתשלומים חובות של גרשי לשגיא מוטורס ונזקים שגרם לה. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: אין מחלוקת בין הצדדים לגבי תוכן החוזה ונסיבות חתימתו. כמו כן מוסכם ביצועם של תשלומים לגרשי בשנים 2001 עד 2003 בשיעורים כפי שפורטו על-ידי גרשי בכתב התביעה והפסקתם החל מחודש התשלום ה- 37. אין מחלוקת כי הנתבעים קיזזו בפועל מתוך התשלומים. כמו כן אין מחלוקת כי גרשי נתן הסכמתו כי מהתשלום לשנת 2001 יקוזז סך של 22,384 ₪; בשנת 2002 הסכים לקיזוז 2,127 ₪; ובשנת 2003 הסכים לקיזוז 37,755 ₪, כפי שאף עולה מסיכומי התובע ולפיכך יש לראות בסכומים אלו כאילו שולמו לתובע בנוסף לסכומים ששולמו בפועל. דיון: כאמור נהפכו נטלי הראייה והשכנוע כתוצאה מטענת הודאה והדחה. במקרה זה הנתבעים לא הכחישו את קיומו של החוזה מכוחו נתבעו, וטענו טענות קיזוז וכן לקיומה של הסכמה מאוחרת הפוטרת אותם מתשלום החיובים הקבועים בחוזה. לעניין העלאת טענה מסוג "הודאה והדחה", נפסק שהעלאת הטענה מביאה להיפוך נטל הבאת הראיות והעברת נטל השכנוע על בעל הדין המעלה את הטענה: "לסיטואציה של "הודאה והדחה" - המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה - יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה (השוו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [2], בעמ' 321-320). הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- נהפך. כלל דיוני זה קבוע בתקנה 159" (רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ (2001), פ"ד נ"ה (5) 193 (19.7.01) ). המסקנה הנובעת מהאמור היא שככל שהנתבעים לא ירימו את הנטל הרובץ לפתחם ויוכיחו את ההסכמה המאוחרת, אשר לטענתם פוטרת אותם מהתשלום לפי החוזה או את הקיזוז לו הם טוענים, יהיה הדין עם גרשי. לפיכך אבחן את טענות הנתבעים אחת לאחת, ראשית, את טענות הקיזוז ולאחר מכן את עילת הפטור, מחמת הטענה לפיה הייתה הסכמה מאוחרת של גרשי להפסקת התשלומים החל מהחודש ה - 37 ואילך. טענות הקיזוז הנתבעים טענו שגרשי משך כספים מחשבונות שגיא מוטורס לענייניו הפרטיים מבלי שהנתבעים נתנו הסכמתם לכך. טענות אלו נחלקות לשתיים - משיכות שבוצעו עובר לחתימת החוזה והוצאות שבוצעו על חשבון שגיא מוטורס לאחר חתימת החוזה. לגבי החובות שנוצרו עובר לחתימת החוזה טענו כי אלו יצרו חובות של גרשי לשגיא מוטורס אותם יש לקזז מהסכומים המגיעים לגרשי לפי החוזה. בתגובה לטענה זו הביא גרשי מכתב מרואה החשבון של שגיא מוטורס, דן ארד, שאף העיד בפניי. מהמכתב עולה כי לאחר קיזוז הוצאותיו האישיות של גרשי מחוב של שגיא מוטורס לגרשי עקב הלוואת בעלים שנתן לשגיא מוטורס, נותרה יתרה לזכותו של גרשי נכון לסוף שנת 2000 בסך של 75,462 ₪. גרשי טען כי בחתימת החוזה ויתר על זכותו להשבת הלוואת הבעלים, כאשר כחלק מהתמורה לויתור זה ויתרו הנתבעים על החוב שנוצר מהוצאותיו האישיות עד לאותו מועד, וכל זאת במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים לנוכח יציאתו של גרשי מהשותפות. מצאתי להעדיף את גרסת גרשי לעניין זה הואיל וגרסה זו מתיישבת עם הגיונם של הדברים ואינה מותירה שאלות בלתי מוסברות, בעוד שגרסת הנתבעים אינה מביאה כל הסבר מניח את הדעת לויתורו של גרשי על הלוואת הבעלים. לגבי החובות שנוצרו לאחר חתימת החוזה, הוסכם בחוזה על קיזוז הוצאות הביטוח של הרכב (סעיף 11. ד. לחוזה). בנוסף הסכים גרשי כפי שאף עולה מסיכומיו (סעיפים 42-40 לסיכומי התובע) לקיזוז עלויות הפלאפון שלו. כפי שפרטתי לעיל אין מחלוקת בין הצדדים לגבי קיזוז הוצאות אלו. מעבר להוצאות אלו לא הרימו הנתבעים את נטל הראייה באשר לקיומן של הוצאות נוספות של גרשי על חשבון הנתבעים, ולא לגבי קיום הסכמה של גרשי לקיזוז נוסף כלשהו. הנתבעים סמכו טענותיהם אלו על אסופה של חשבוניות שצורפו לתצהיריהם, אך לא הביאו ראיות לכך שחשבוניות אלו מהוות הוצאות אישיות של גרשי המצדיקות קיזוז מחובם של הנתבעים לגרשי לפי החוזה. אציין בהקשר זה כי מתוך עיון בכלל החשבוניות עולה כי גרשי נהג לציין על גבי חשבוניות את ההוצאות הפרטיות שלו ולחתום על כך שיש לחייב את חשבונו בגין הוצאות אלו. כך נהג לגבי סכומים קטנים יחסית, כמו למשל בפירוט חיובים לכרטיס אשראי מיום 3.1.99 שם ציין לגבי הוצאה בסך 80 ₪ "יש להוריד מחשבוני האישי" וחתם, וגם לגבי סכומים גדולים יותר כמו למשל על גבי חשבונית מ"דביר הפקות דפוס בע"מ" מיום 25.2.99 על סך 1,661 ₪. אני מוצאת כי דפוס התנהגות זה יש בו לחזק את גרסתו של גרשי שכל הוצאותיו הפרטיות כבר קוזזו בהתאם להוראותיו. על גרסה זו אף חזר בעדותו והיא לא נסתרה בחקירה הנגדית ומצאתי כי היא עולה בקנה אחד עם הראיות בתיק. כל אלו לצד התרשמותי ממהימנותו של גרשי הביאוני להעדיף בבירור את גרסתו של גרשי על פני גרסת הנתבעים. טענת קיזוז נוספת שהעלו הנתבעים עוסקת בכספים שמשך גרשי משתי תוכניות חסכון בחשבון מספר 333303/39 שהתנהל בבנק לאומי על שמו של גרשי, ואשר ההפקדות אליהן נעשו מחשבונה של שגיא מוטורס. לטענת הנתבעים, הבעלות בכספים שהיו באחת מתוכניות החסכון הייתה של שגיא מוטורס. לטענתם הסיבה לפתיחת החשבון על שם גרשי הייתה הצורך בהעמדת בטוחה לשם הגדלת האובליגו של שגיא מוטורס וקביעת הבנק שלא ניתן לעשות שימוש בחשבון על שם שגיא מוטורס כבטוחה לאובליגו שניתן לשגיא מוטורס. גרשי לא הכחיש את משיכת הכספים, אך טען כי הבעלות בחסכון כולו היא שלו, היות שמדובר בתוכנית החסכון המוזכרת בסעיף 1. ו. לחוזה ממנו עולה כי תוכנית החיסכון היא שלו וכי היא שועבדה על ידו כבטחון להתחייבויותיה של שגיא מוטורס ושוחררה בהתאם לסעיף 9. ב. לחוזה. מהעדויות בפניי התרשמתי כי תוכניות החסכון היו ידועות לצדדים במעמד החתימה על החוזה ולמרות זאת לא מצאו הצדדים לציין בחוזה כל הסתייגות שיהיה בה להבחין בין שתי התוכניות והסתפקו באיזכור "תוכנית החסכון של המוכר בבנק לאומי לישראל". העדר פירוט כאמור מלמד על התייחסות הצדדים לשתי תוכניות החסכון כתוכנית אחת, אחרת לא ניתן לדעת לפי האמור בחוזה איזו מתוכניות החסכון היא התוכנית המוגדרת כחלק מערבויות המוכר בסעיף 1.ו. לחוזה. חיזוק לכך שהצדדים ראו בשתי תוכניות החסכון כתוכנית אחת ניתן למצוא בכך שהנתבעים שטענו כי המדובר בשתי תוכניות שהאחת כלולה בחוזה והשנייה אינה כלולה בחוזה, לא העמידו משנה סדורה ביחס לשאלה איזו משתי תוכניות החסכון היא זו הכלולה לטענתם בהגדרת "ערבויות המוכר" בחוזה. מחד גיסא, עולה מתצהיר העדות הראשית של יוסי כי הנתבעים טוענים שתוכנית החסכון שנפתחה בשנת 1995 היא זו השייכת לשגיא מוטורס (סעיף 23). מאידך גיסא, בסעיפים 36-37 בסיכומי הנתבעים, הם מבהירים כי התוכנית משנת 1995 היא התוכנית המעוגנת בחוזה כתוכנית הנמצאת בבעלותו של גרשי. חוסר עקביות זה פוגע במהימנות גרסתם של הנתבעים ומחזק את המסקנה כי לו הייתה אבחנה בין תוכניות החסכון היה ניתן לאבחנה זו ביטוי בחוזה. פגיעה נוספת במהימנות גרסתם של הנתבעים עולה מנספח א' לתצהיר העדות הראשית של יוסי. לגבי נספח זה הצהיר יוסי כי זהו אישור בנק לאומי לכך שלתוכניות החסכון המפורטות בו הופקדו כספים מחשבונה של שגיא מוטורס. אולם מנהל סניף חדרה של בנק לאומי, מר חוסיסי, אשר העיד בפניי, שלל כי המסמך (נספח א') שצורף לת/6, נוסח, אושר, הודפס או נשלח על ידי הבנק. מר חוסיסי אף אישר את נכונות האמור במכתב ששלח לב"כ התובע בו רשם שברישומי הסניף אין זכר למכתב כאמור וכי המכתב אף אינו נחזה להיות מכתב שהוצא ע"י הבנק. עדותו של מר חוסיסי מהימנה עליי ולפיכך אני קובעת כי המסמך אותו צירף יוסי לתצהירו כדי לתמוך בגרסתו לא נוצר על ידי הבנק, דבר שיש בו כאמור לפגוע במהימנות גרסת הנתבעים. לפיכך מצאתי להעדיף, באופן חד משמעי, את גרסת גרשי, כי שתי תוכניות החסכון הן למעשה תוכנית החסכון המוזכרת בחוזה וכי הכספים שהיו בתוכניות אלה הם שלו, ולפיכך אין לקבל את טענת הקיזוז לגביהם. עילת הפטור הנתבעים טענו כי ביום 15.2.04 הסכים גרשי בשיחה טלפונית שערך עם יוסי, להפסקת התשלומים בהם חבו הנתבעים לפי החוזה בעבור שירותי הייעוץ ומשכך הם פטורים מחובם וכי הסכמה טלפונית זו הועלתה על הכתב במכתב ששלח יוסי לגרשי באותו יום (נספח ד' לתצהיר העדות הראשית של יוסי). הנתבעים הסבירו כי הסכמתו של גרשי להפסקת התשלומים, ניתנה משנודעו לו הפרטים הבאים: הראשון, כי רחל עימה היה גרשי בקשר נתפסה בספטמבר 2003, במהלך השמדת מסמכים ומחיקת קבצים, הקשורים לחובותיו של גרשי לשגיא מוטורס ולתוכנית החסכון שהתנהלה בבנק לאומי והייתה רשומה על שם גרשי וזאת לפי הוראותיו. השני, כי ידוע לנתבעים שמשך ללא ידיעתם או הסכמתם את תוכנית החסכון האמורה. מהאמור בתצהיריו של יוסי ובמכתבו של יוסי לגרשי (נספח ד') עולה כי משיכת תוכנית החסכון המיוחסת לגרשי ארעה עובר ליום 15.2.2004. אולם מתדפיס בנקאי (נספח ב' לתצהיר העדות הראשית של יוסי) עולה כי הוראתו של גרשי למשוך את תוכנית החסכון הועברה לבנק רק ביום 2.5.2005. קיומו של תדפיס בנקאי הקובע כי מועד משיכת הכספים מתוכנית החסכון ארע למעלה משנה לאחר שליחת המכתב של יוסי לגרשי שוללת את מהימנות האמור במכתב זה ואף את מהימנות הטענה כולה היות ולא ניתן לתלות את הסכמתו של גרשי להפסקת התשלומים שניתנה כביכול ביום 15.2.2004 במשיכת תוכנית החסכון שארעה רק ביום 2.5.2005. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בסתירות נוספות העולות מחומר הראיות. הנתבעים טענו כי רחל נתפסה כאשר היא גורסת מסמכים ומוחקת קבצים הקשורים לגרשי בנוגע לחובותיו לשגיא מוטורס ולתוכנית החסכון. כך בתצהירו של יוסי בתמיכה בבקשת הרשות להתגונן בסעיף 8, כך אף בתצהיר העדות הראשית של יוסי בסעיף 32 וכן בסעיף 11 בתצהיר העדות הראשית של ענבל כהן. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב ההגנה שהוגש מטעם שגיא מוטורס בתיק התביעה של רחל בביה"ד האיזורי לעבודה - תיק דמ 8011/03 צוקרן רחל נ' שגיא מוטורס (ת/3), שם כל שהוזכר ביחס למסמכים הקשורים לגרשי הוא שרחל הדריכה עובדת אחרת לשלוח בפקס לגרשי כרטסת הנהלת חשבונות, ומעיון בנספח ו' לכתב ההגנה אשר בו מפורטים הקבצים שנמחקו ושוחזרו עולה כי אף לא אחד מהמסמכים נחזה להיות קשור לגרשי, חובותיו לשגיא מוטורס או לתוכנית החסכון. כמו כן נמנעו הנתבעים מלהציג את המסמכים שנתפסו או ששוחזרו ושמהם עולה כביכול הקשר בין המסמכים לבין גרשי. המנעות לא מוסברת זו מלהביא בפניי בית המשפט ראיות שהיה בהן כדי לתמוך בטענותיהם, חזקה היא שאילו היו מובאות הראיות היו אלו פועלות נגדם. יפים לענין זה דברי כבוד השופטת בן עתו בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד ל"ה(1) 736, 760: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה." (ראו לענין זה גם: ע"א 9656/05, ע"א 11189/05 נפתלי שוורץ ואח' נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, (לא פורסם, 27.7.08), וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651). סתירה נוספת העולה מהשוואת טיעוני הנתבעים בפניי לטיעוניי שגיא מוטורס בכתב ההגנה, היא בייחס למועד הפיטורים של רחל. בעוד שבתצהיריו העיד יוסי שרחל פוטרה על ידו בו ביום בו נתפסה, באחד הימים במהלך חודש ספטמבר 2003 (סעיפים 6-9 לתצהיר הבר"ל וסעיפים 30-33 לתצהיר העדות הראשית), בכתב ההגנה נטען כי הודעת הפיטורין נמסרה לרחל ביום 12.10.03 בביתה (סעיף 7 לכתב ההגנה - ת/3) ומכתב הפיטורין שצורף לכתב ההגנה נושא את התאריך 13.10.03. קיומה של סתירה זו פוגע אף הוא במהימנות שניתן לייחס לגרסת הנתבעים, הגם שמדובר בענין שהוא שולי לענין תביעה זו. מעבר לסתירות אלו נמצא גם חוסר עקביות במסירת הפרטים ביחס לאופן הגילוי של פעולותיה של רחל על ידי יוסי, אשר אף בו יש כדי לפגוע במהימנות גרסת הנתבעים. בתצהירו של יוסי בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, נכתב בסעיף 6 ששיחת הטלפון שבה נמסר לו על מחיקת הקבצים על ידי רחל הייתה מאחת העובדות בשם איילת סלע. לעומת זאת, בתצהירה של איילת סלע נאמר בסעיפים 6-11 כי יוסי הגיע למשרד עם אביעד כהן בו הייתה רחל בעקבות ויכוח סוער בין רחל לרווית חיים ואז ראה כי היא עומדת לגרוס מסמכים. בתצהיר העדות הראשית של יוסי נכתבה בסעיף 30 גרסה שונה בה ענבל כהן היא זו שקיבלה את השיחה מאיילת סלע. בעדותו העיד כי הגיע עם ענבל כהן למקום ואף טען לראשונה כי באותו מעמד אף דיבר בטלפון עם גרשי שעוד היה על הקו (עדות כבושה שאין לה זכר עובר לעדותו בבית המשפט עמוד 16 שורות 9-21). לפיכך, מצאתי גם כאן להעדיף באופן ברור את גרסת גרשי לפיה לא הייתה כל הסכמה מאוחרת מצידו לפטור את הנתבעים מתשלום התשלומים 37-49 שהם חבים לו על-פי החוזה. אחרית דבר: לאור האמור לעיל, והתרשמותי ממהימנות הגרסאות שהועלו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה חד משמעית כי אין בידי לקבל כלל את גרסת הנתבעים והנני מעדיפה עליה בבירור את גרסת התובע ומשכך - דין התביעה להתקבל בהתאם לעובדות שאינן שנויות במחלוקת. בסעיפים 35-44 לסיכומיו בכתב ערך פרקליט התובע חישוב מדוייק של הסכומים אותם נותרו הנתבעים חבים לתובע. בדקתי אחד לאחד את חישוביו של ב"כ התובע והינם מדויקים ותואמים את החוזה שבין הצדדים, והנני מאמצת את האמור שם לתוך פסק-דין זה, ממנו עולה כי הנתבעים נותרו חייבים לתובע בערכי קרן סך של 409,418 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד הגשת התביעה, עולה כדי הסך של 477,119 ₪. לפיכך, מצאתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 477,119 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, בתאריך 30.11.2006, וכן 40,000 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. טענת קיזוזקיזוז