יש ליישם את ההלכה בדבר הימנעות מהצגת ראיה הקובעת כדלקמן: "הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון, ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן, למעשה, משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..." (י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי (תשס"ד - 2003), בעמ' 1650, כפי שצוטט בעב"ל 1230/04 המוסד לביטוח לאומי - מוסקינוב אלכסנדר, פסק הדין מיום 15.3.04). בפנינו תביעתו של התובע לקבלת תוספת קצבת זקנה עבור אשתו - הגב' גילדה שפינט, (להלן- אשת התובע ו/או הגב' שפינט) עקב דחיית התביעה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) אשר לא הכיר בגב' שפינט כתושבת ישראל. תמצית טענות התובע כעולה מתצהיר גב' שפינט- גב' שפינט ילידת 23.3.42 הינה אשת התובע . עד לחזרתם ארצה כתושבים חוזרים ביום 12.7.06 חיו התובע ואשתו בארה"ב. אימה של הגב' שפינט נפטרה ביום 2.9.10, (להלן- האם) . התובע והגב' שפינט החליטו לחזור ארצה בחודש 6.06. אמה של הגב' שפינט לא עלתה ארצה לאור החמרה במצבה הבריאותי וגילה המבוגר, על כן נשארה בארה"ב. האם הועברה למעון לדיור תומך לקשישים בברונקס, ניו יורק, בתאריך 6/06. בשנת 2010 מצבה הפך לסיעודי, היא נזקקה לעזרה במשך 24 שעות ביממה בפעולות היום יום והיתה מרותקת לכיסא גלגלים סבלה ממספר מחלות ובכללן ניוון שרירים, אי ספיקה לבבית, ליקוי שמיעתי חמור דו"צ ודיכאון . האם היתה זקוקה לעזרת שתי בנותיה - הגב' שפינט ואחותה. עזרת הגב' שפינט היתה נחוצה ביותר מכיוון שבניגוד לאחותה, לא עבדה. אמנם לאם היתה מטפלת צמודה במשך 24 שעות ביממה אשר נשכרה לצורך כך אך אין ולא היה תחליף לשהות צמודה של בנותיה לצידה והשגחה עליה. כמו כן בכל שבוע המטפלת יצאה לחופשה בת יום ולא היתה מטפלת מחליפה. גב' שפינט נסעה לחו"ל רק לצרכי השגחה ושהייה לצד האם. הקשר והזיקה בין גב' שפינט לבין ארה"ב מעת שחזרו לישראל הסתכם בעזרה וסיוע לאם בלבד. לגב' שפינט לא היתה כל עבודה בארה"ב, לא נותר לה כל רכוש (למעט הבית כפי שיפורט להלן) למעט חלק מתכולת הדירה בארה"ב אשר לא הועברה לדירת בני הזוג בתל אביב. עוד נטען כי דירתם בארה"ב לא נמכרה חרף מאמציהם הרבים וזאת נוכח משבר המשכנתאות שפקד את ארה"ב. מלבד הצורך בטיפול והשגחה באם אשר היתה מטרת הנסיעה, לתובע ולאשתו שלוש בנות המתגוררת בארה"ב ו- 5 נכדים. מטבע הדברים גב' שפינט ניצלה את השהות בארה"ב גם כדי להיפגש איתן מפעם לפעם. ביום 4.11.10 חזרה גב' שפינט ארצה. ב- 8/08 הגיש התובע תביעה לקצבת זקנה,תחילה הוכרה התביעה וכללה תוספת רטרואקטיבית עבור התובעת מחודש 5/08. בתאריך 16.8.09 הודיע הנתבע כי נשללה התוספת בעבור אשתו אשר לא הוכרה כתושבת. מאותו מועד מעניק הנתבע גמלת זקנה לתובע בלבד תוך שהחל לנכות מהגמלה חוב המיוחס לתשלום התוספת ששולמה עד להחלטת הדחיה. טענות הנתבע בתמצית- 16. התובע אינו זכאי לתוספת קצבת זקנה עבור אשתו שעה שבעת הגשת התביעה לגמלת זקנה לא הוכרה אשתו כתושבת ישראל. 17. כל שהוגש הוא תצהיר הגב' שפינט. התובע נמנע מלהגיש תצהיר מטעמו, ולא הומצאה ולו ראשית ראיה אשר תלמד כי הגב' שפינט העבירה את מרכז חייה לישראל. 18. תצהירה של הגב' שפינט מתאר ארוכות את הסיבות בעטיין לא שהתה בישראל. טענותיה מלמדות כי מרכז חייה איננו בישראל אלא בארה"ב. כמו כן ביתה בארה"ב לא נמכר. 19. הימנעות התובע או אשתו מלהביא עדים פועלת לחובתם. 20. מעבר לטענה בעלמא כי גמלה בליבה ההחלטה לחזור לישראל, לא צורפה שום ראיה אשר תתמוך בטענתה כי מרכז חייה בישראל. 21. עצם הנפקת תעודת זהות אינו מעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע כאשר אין חולק כי גב' שפינט לא היתה תושבת במועד הנפקת התעודה. 22. בהתאם לרישומי משרד הפנים המפרטים את תקופות שהייתה בארץ, עולה כי שהתה בישראל בשנת 2006 כחודש ימים בלבד וביתר הזמן שהתה בארה"ב. בשנת 2008 שהתה בישראל כשלושה חודשים בלבד ושאר ימות השנה התגוררה בארה"ב. 23. גב' שפינט לא המציאה ולו ראשית ראיה כי החל משנת 2006 או 2008 או כל שנה אחרת, שונה מרכז חייה וחדל להיות בארה"ב. הן דירתה והן חלק מרכושה נשארו לשימושה בארה"ב וטענתה כי לא הצליחה למכור את ביתה הינה טענה אשר לא נתמכה בראיה כלשהי. 24. בהתאם להלכה הפסוקה מגורים במקום פלוני אין בו כדי להפוך אדם לתושב אלא אם נלווים אליהם כוונה להוסיף ולגור במקום דרך קבע או ללא הגבלת זמן. 25. עצם מגורי התובע בישראל והכרתו כתושב , אינם מקנים באופן אוטומטי תושבות לאשתו. בני הזוג אינם נמצאים יחדיו בישראל, חלק מרכושם נותר בארה"ב ונראה על פי תעודת בירור פרטים ממשרד הפנים כי התובע יצא תכופות מישראל ככל הנראה על מנת להצטרף לזוגתו בארה"ב, עובדה המעידה אף היא על מרכז חייה. 26. בעלות תושבי חו"ל בדירה בישראל אינה כשלעצמה הוכחה כי מרכז חייהם הוא בישראל. 27. ניתן לראות בשהות גב' שפינט בישראל כביקור משפחתי ותו לא. אף לטענתה, חייה מתחלקים בין ישראל לארה"ב כאשר הביקורים בישראל קצרים ואילו השהות בארה"ב מתפרשת על פני מרבית השנה. 28. שאלת התושבות אינה מסתכמת בנתון טכני בלבד ברם בהעדר נתון עובדתי או מסמכים שאין חולק כי ככל שהיו בידי הגב' שפינט,לא היתה נמנעת מהגשתם, נותר לבחון את פרק הזמן אשר חלקה בין ישראל לארה"ב. בחינה זו מלמדת כי 70% מהשנה שהתה בארה"ב ובהעדר ראיות למרכז חיים כלשהו בישראל, יש לראות את מרכז חייה בארה"ב. המסגרת המשפטית- 29. סעיף 244 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב ] (להלן- החוק) שכותרתו קצבת זקנה קובע- "(א) מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה, ישלם לו המוסד, בכפוף להוראות סימן זה, קצבה חודשית בשיעור 17.7% מהסכום הבסיסי. (ב) היו למבוטח האמור בסעיף קטן (א) תלויים - תשולם ו בעדם, בנוסף לקצבה שלו, תוספת תלויים כדלהלן: (1) בעד בן הזוג לפי סעיף 247(1) או (3) - 8.7% מהסכום הבסיסי;" 30. סעיף 247 לחוק קובע בין היתר כדלקמן - "לעניין סימן זה תלוי במבוטח הוא אחד מהמפורטים להלן שהוא תושב ישראל: (1) אשתו שנתמלאו בה כל אלה ... (2) ילדו; (3) מי שהוא בן זוגה של מבוטחת שנה אחת לפחות ונתקיים בה כל אחד מאלה: ..." הנה כי כן, מכאן נלמד כי דרישה מקדימה לתשלום תוספת התלויים הינה כי התלוי יהיה תושב ישראל. 31. היותו של אדם תושב ישראל הוא תנאי ראשון ובסיסי לזכאות למרבית הגמלאות על פי החוק כפי שנפסק בדב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי נ' חשימה עבד רדואן, פד"ע ח 103: "תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח הלאומי לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיווצרות מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי". עוד קבעה ההלכה הפסוקה לענין נטל ההוכחה, כדלקמן: " נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל על הטוען לקיומה. ברור, כי שעה שפלוני שהה שנים ארוכות מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הנטל כבד יותר. יחד עם זאת יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל, לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל" (עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לז 696, סע' 12) , להלן: "הילכת דונייבסקי"). כמו כן בעב"ל 470/08 עלאן אינאס נ' המל"ל (מיום 18.8.09) [פורסם במאגרים האלקטרונים] נפסק - "באשר לשאלת נטל ההוכחה במקרה זה נדגיש , כי נטל ההוכחה בשאלת תושבות לצורך קבלת גמלה מן המוסד, צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלבנטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלבנטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית ; אולם במקרה שבו לפני התקופה הרלבנטית לא היה התובע תושב ישראל , עליו יוטל נטל ההוכחה להראות כי שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית" . 32. התשובה לשאלה אם פלוני הוא תושב ישראל תלויה במכלול נסיבות, בדב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ז 79, 84 נקבע כדלקמן : "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות... נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש"בו הוא חי", ש"זה ביתו".   המבחן העיקרי הינו היכן נמצא מרכז חייו של המבוטח ועד כמה קבועה ויציבה היא זיקתו לישראל. 33. עוד נוסיף כי "מגורים מחוץ לישראל לתקופה ממושכת מסיבות אישיות שוללים את תושבותו של אדם". (עב"ל 1313/02 המוסד לביטוח לאומי נ' אברהם קרביץ, מיום 25.4.04 ופסקי הדין שאוזכרו שם- דב"ע נא/0-140 מוסא טהה נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ד 382; עב"ל 117/98 ענת קציר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 596). הכרעה- 34. בחקירתה הנגדית אישרה גב' שפינט כי משנת 1976 ועד יוני 2006 התגוררה בארה"ב. (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 3-7), עוד העידה כי נולדה בארה"ב ועלתה לארץ בין השנים 71-76 ובשנת 1976 כאמור שבה לארה"ב. מכאן ועל פי ההלכה הפסוקה נטל ההוכחה כי שבה להתגורר בתחומי ישראל מוטל על כתפי התובע. גב' שפינט צירפה לתצהירה תעודת זהות (נספח ב לתצהיר) ובהתאם להלכה הפסוקה כאשר מבוטח נושא תעודת זהות הנטל עובר לנתבע להוכיח כי מדובר במי שאינו תושב. עם זאת, מקובלת עלי עמדת הנתבע כי עובר לתקופה הרלבנטית, גב' שפינט לא היתה תושבת ישראל משתעודת הזהות הונפקה עוד במועד בו שהתה בחו"ל וטרם עלתה לארץ (ראו סעיף 1 לתצהירה ונספח ב' לתצהיר מועד הנפקת התעודה ביום 2.7.06). נטל ההוכחה אינו עובר אל הנתבע ומכל מקום נוכח יציאותיה התכופות מהארץ כפי שיפורט להלן, הנטל רובץ על כתפי הגב' שפינט אשר היה עליה להוכיח כי מרכז חייה בישראל הוא. 35. גב' שפינט הגישה תצהיר מטעמה, בתצהיר מפורטות הסיבות לשהייתה תקופות ממושכות בארה"ב, לרבות מצבה הרפואי של אמה הקשישה, קשריה עם בנותיה ונכדיה המתגוררים בארה"ב כמו גם קשריה בבית הכנסת הפרוטסטנטי. בתצהיר ובעדות לא הובאה ולו ראשית ראיה אשר יש בה כדי לקשור וליצור זיקה בין גב' שפינט לבין ישראל. אמנם פרטה היא מדוע לא שהתה בישראל אך לא ברורה הזיקה והקשר לישראל. 36. הגב' שפינט הצהירה כי היא והתובע רכשו דירה בת"א והדברים לא נסתרו. עם זאת, נזכיר כי ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי "בעלות תושבי חו"ל בדירה בישראל אינה כשלעצמה, הוכחה לכך שמרכז חייהם הינו בישראל", (ראה דב"ע נה/0-132 המל"ל - חלואני מלכה עלי פד"ע כט 197, 200), זאת ועוד; לבני הזוג הייתה דירה בארה"ב וטענת הגב' שפינט בדבר חוסר יכולת למכור דירתם לא נתמכה בראיה כלשהי. 37. בנוסף, בסיכומיו התייחס התובע למספר סממנים המעידים כי בני הזוג קבעו את מרכז חייהם בארץ. נתייחס לסממנים אלה אחד לאחד. 38. אישור משרד הקליטה על פיו בני הזוג שפינט הינם תושבים חוזרים - לעניין זה אין די בהצהרה דקלרטיבית בעניין מעמד , אלא יש לבחון כי אכן זהו המקום בו חיו בני הזוג, זהו ביתם, כמו כן יש להראות זיקה יציבה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות. על כך כאמור לא הובאה כל ראיה. 39. סיום קשרי עבודה של הגב' שפינט בחו"ל עוד בתאריך 2.1.00 - קשה לקשור בין סיום עבודת התובעת בארה"ב בשנת 2000 לבין הטענה כי יש לראות את מרכז חייה בישראל החל משנת 2006. הגב' שפינט סיימה לעבוד בארה"ב שש שנים לפני קבלת ההחלטה לשוב ארצה עם בעלה כתושבים חוזרים על כן אין כל קשר בין סיום עבודתה בארה"ב בשנת 2000 לבין הטענה כי מרכז חייה בישראל. 40. אשר לטעמים ליציאותיה מהארץ לאור הנסיבות המפורטות בתצהיר - אין בטעמים אלה להעיד באופן פוזיטיבי כי מרכז חיי הגב' שפינט הינו בישראל. עוד יש ליתן את הדעת לעובדה כי בנותיה ונכדיה גרים בארה"ב ובנוסף, בעלה אשר שהה בארץ יצא תכופות לבקרה במקום בו שהתה מרבית ימי השנה. 41. רכישת דירה בת"א והעברת תכולת הדירה מארה"ב לת"א- אשר לדירה בארץ ראה דיוננו בסעיף 35 לעיל לענין עצם רכישת נכס בישראל. כמו כן מהתצהיר עולה (ראה סעיפים 10-11) כי רק חלק מהציוד הועבר לת"א. בהערת אגב נציין כי משהגב' שפינט שהתה זמן רב בארה"ב הדעת נותנת כי זוהי הסיבה בעטייה לא הועברה מלוא תכולת הדירה לישראל . 42. עוד נטען כי משאין מחלוקת כי בני הזוג נשואים ומשהוכר התובע כתושב מיום 5/08 אין להבחין בין בני הזוג - אין מחלוקת כי התובעת יצאה את הארץ תקופות ארוכות בעוד התובע נשאר בארץ (ראה נספח ו' לתצהיר). לעניין זה נפסק, כי "ביקורים בארץ מעת לעת לצורך ביקור קרובים אין בהם, כלשעצמם, כדי ללמד על תושבות" (דב"ע נד/0-201 מרגלית שביט ואח' נ' המל"ל, כפי שצוטט בהילכת דונייבסקי). מכל מקום אין די בכך שאדם ישהה בישראל באופן ארעי או מזדמן על מנת שתקום לו זכאות לתשלום קצבה (עב"ל 190/99 שמשון רחמיאן נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לו 548; עב"ל 1261/04 נבילה נוואפלה נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 17.5.05). כמו כן יתכן מצב בו אחד מבני הזוג יחשב לתושב והשני לא ולראיה סעיף 274 לחוק (ראה לעיל) , מתנה את התוספת לתלוי, בהיות התלוי תושב ישראל. מכאן שהמחוקק הביא בחשבון מצב בו המבוטח יהא תושב ישראל בעוד אחד התלויים לא ייחשב כתושב. 43. אשר לטענת התובע על פיה הנתבע בהגנתו נתפס לנתון טכני בלבד והוא מספר הימים בהם שהתה אשתו בחו"ל לעומת הימים בהם שהתה בארץ - מקובלת עלינו עמדת הנתבע בסוגיה זו שעה שהתובע או אשתו לא הציגו כל ראיה פוזיטיבית כי מרכז חייה, ביתה ומקום מגוריה בישראל. על כן, לא נותר אלא לבחון את פרק הזמן שחלקה התובעת בין ארה"ב לבין ישראל. נתון זה מעלה כי גב' שפינט שהתה מרבית זמנה בארה"ב וכאמור בהעדר ראיות כי מרכז חייה הוא בישראל, יש לקבוע כי היא איננה תושבת ישראל. יודגש שוב כי אין די בהצהרה בדבר מעמד אלא נדרשת זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות. 44. זאת ועוד; כאמור, למעט הטענה כי ברשות בני הזוג דירה בת"א התובע לא המציא ולו ראשית ראיה לגרסתו כי מרכז חיי הגב' שפינט הוא בישראל. תוצאת הדברים היא כי יש ליישם את ההלכה בדבר הימנעות מהצגת ראיה הקובעת כדלקמן: "הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון, ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן, למעשה, משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..." (י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי (תשס"ד - 2003), בעמ' 1650, כפי שצוטט בעב"ל 1230/04 המוסד לביטוח לאומי - מוסקינוב אלכסנדר, פסק הדין מיום 15.3.04). מצאנו כי הדברים יפים בהתאמה לענייננו, משהתובע שעליו מוטל הנטל נמנע מלהביא ראיה הקושרת את הגב' שפינט לישראל, ראיה שככל שקיימת היא בהישג ידו היה מציגה על כן, אין לנו אלא להסיק כי אילו הובאה היתה היא פועלת כנגדו. 45. התובע ביקש לסמוך טענותיו על עב"ל 83/06 ג'אן טייץ - המוסד לביטוח לאומי שם הוכרה תושבות המערערת, למרות שחלקה מחצית מזמנה בין ישראל לארה"ב עת עבדה לפרנסתה, בהעדר אפשרות לעשות כן בארץ. כמו כן, נקבע כי נכסיה ונכסי בעלה מצויים בישראל והם מגלים תרומה ומעורבות בחיי הקהילה בישראל . התובע מבקש ללמוד קל וחומר לענייננו משגב' שפינט שהתה בארה"ב כדי לעזור לאימה בגילה המופלג. אולם, די בדברים אשר נרשמו ע"י התובע כדי לאבחן את המקרה שבפנינו מהמקרה שנדון וזאת משבענייננו לא הייתה סיבה אובייקטיבית הקשורה בפרנסת הגב' שפינט בארה"ב דווקא. הגב' שפינט בחרה משיקוליה היא לשהות בארה"ב מבלי שהיה צורך קיומי כלכלי לעשות כן למעט רצונה לסעד את אימה ולשהות בקרבת בנותיה. כמו כן לא הוכח כי בני הזוג שפינט גילו תרומה ומעורבות בחיי הקהילה. הדגש בתצהיר הושם רק על הסיבות גינן שהתה גב' שפינט בארה"ב בתקופה הרלבנטית לתביעה. בנוסף יוזכר, כי בענייננו שהתה הגב' שפינט בתקופה הרלבנטית לתביעה למעלה ממחצית השנה בארה"ב. 46. אף מדב"ע מא/0-65 כמילוא חורי נ' המוסד לביטוח לאומי , לא מצאנו להקיש לענייננו. שם נקבע כי אדם נשוי אשר נסע לחו"ל על מנת לעבוד ולחסוך כסף, בעוד משפחתו נותרה בארץ כשהוא מקיים עימה קשר הדוק ורצוף יראו את שהותו בחו"ל כישיבה ארעית והוא יחשב כתושב הארץ. התובע מבקש ללמד קל וחומר לענייננו מקום בו גב' שפינט נסעה למטרה ארעית ביסודה שעה שהתובע נשאר בארץ וקיים עימה קשר רצוף. בעניין זה נציין כי משקבענו כי למעט רכישת הדירה בארץ לא הובאה כל ראיה לעניין פעולות קונקרטיות שנעשו על מנת לקבוע את מרכז החיים בארץ ושעה שבני משפחת הגב' שפינט(אמה,בנותיה ונכדיה) התגוררו בארה"ב ומטרת נסיעתה לא הייתה לצרכי פרנסה ובנוסף מרבית הזמן (כ- 70%) שהתה בארה"ב, יש לאבחן מקרה זה מפסק הדין הנזכר לעיל. 47. טרם סיום נתייחס לטענות התובע בענין החלת סעיפים 324 , 324 (ב) 324א ו 247. במסגרת ההליך טען הנתבע כי אין מקום להחיל סעיפים אלה שכן התובעת איננה תושבת ישראל וכי דרישה מקדמית להגדרת "תלוי במבוטח" הוא היות האדם "תושב ישראל". משתושבות הגב' שפינט נשללה לא ניתן לבחון את זכאותה על פי סעיף 324ב' לחוק. ב"כ התובע הודיע כי תשובת הנתבע אינה מתיישבת עם הסיפא לסעיף 324(ב) ומכל מקום בסכומיו ייתן דעתו הן לעניין תושבות אשת התובע והן לעניין הסיפא לסעיף 324(ב). על אף שמקובלת עלינו עמדת הנתבע בסכומיו כי טענות אלה חורגות מהפלוגתא שנקבעה בהחלטת בית הדין מצאנו ליתן דעתנו להחלת סעיף 324(ב) בענייננו. 48. כאמור, דרישה מקדימה לתשלום תוספת התלויים הינה כי התלוי יהא תושב ישראל. סעיף 324(ב) לחוק קובע כי - "נמצא זכאי לקצבה בישראל, לא תשולם לו תוספת לקצבה בעד תלוי כמשמעותו בסעיפים 200, 201 ו-247 ובעד ילד כמשמעותו בסעיף 252(ב), הנמצאים בחוץ לארץ למעלה מעשרים וארבעה חודשים רצופים, בעד פרק הזמן שמתום עשרים וארבעה החודשים האמורים, אלא בהסכמת המוסד." מכאן שסעיף 324 מתייחס ל"תלוי כמשמעותו בסעיפים 200, 201 ו- 247 ...". משאשת התובע אינה בגדר תלוי על פי סעיף 247 שעה שאיננה תושבת ישראל, התובע אינו עובר את המשוכה וממילא אינו בגדר סעיף 324(ב) לחוק. מכאן שעל אף שהתובעת לא שהתה תקופה רצופה של 24 חודשים מחוץ לישראל הרי משלא עמדה בדרישות הנזכרות בסעיף 274 אינה יכולה להבנות מהוראות הסעיף. 49. אשר לסעיף 324 א' שכותרתו "תנאי לתשלום גמלה למי ששהה מחוץ לישראל" התובע מנסה להתבסס על סעיף זה ומבקש להיכלל בגדר החריגים שבסיפא לסעיף הן בשל חזקת ההודעה הקיימת לגב' שפינט מכח הדין והן משום שפוזיטיבית הודיעה לנתבע על יציאתה מהארץ. עסקינן בטענה אשר הועלתה לראשונה בסכומים ומטעם זה בלבד לא מצאנו מקום להידרש לה. מעבר לאמור נציין כי הגמלה עצמה שולמה והמחלוקת יסודה בתוספת הגמלה אשר ככל שהמחוקק ביקש לכלול חריגים בענין התוספת, עשה כן מפורשות כדוגמת סעיף 324(ב). 50. על פי מכלול הנסיבות אשר תוארו לעיל, זיקת הגב' שפינט לישראל בתקופה הרלבנטית לתביעה, היה בה מהזמניות ומהארעיות ומכל מקום לא הוכח כי מרכז חייה וביתה היה בישראל. ויוטעם ככל שבינתיים השתנו הנסיבות באופן שמרכז חייה של גב' שפינט הוא בישראל ונוצרה זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, פתוחה בפניהם הדרך לפעול על פי הוראות הדין. 51. סוף דבר- התביעה נדחית. 52. משמדובר בחוק סוציאלי איננו עושה צו להוצאות. הימנעות מהבאת ראיה