תקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (תקנות סד"א החדשות) קובעת כי משהוגש כתב הערעור, יקבע הרשם של בית המשפט שלערעור את סכום הערבון שעל המערער להפקיד בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של כל משיב ואת המועד להפקדתו וימציא למערער הודעה על כך; לענין סימן זה דין כתב ערבות בנקאית כדין ערבון. סעיף 429 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות קובע כי אם רצה המערער ליתן ערובה אחרת במקום הערבון, יצרף הודעה מתאימה לכתב הערעור והרשם רשאי, על פי צד אחד, להרשות לו מתן ערובה סבירה אחרת להנחת דעתו במקום הערבון במועד שקבע לכך, וימציא לו הודעה על כך; לא הרשה מתן ערובה אחרת, יקבע את סכום הערבון שעל המערער להפקיד ואת המועד. מוסד הערבון נועד להבטיח את הוצאותיו של המשיב בהליך הערעור, ומהווה הוא חלק בלתי נפרד מהערעור עצמו. בבסיסו, מעין הגנה על בעל דין שזכה בדינו, מפני ההשלכות הכלכליות הנובעות מקיומו של הליך משפטי נוסף. כפי שהיטיב להאיר השופט ד' לוין, מטרת הפקדת העירבון היא: "להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה, לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם" (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383 (1990). הרציונל הוא שהסכסוך בין שני הצדדים עבר את כור ההיתוך של הערכאה המבררת, והמערער אינו מוכן להשלים עם התוצאה. או אז, האיזון נוטה לטובת הצד שזכה בדינו, בכל הקשור להבטחת הוצאותיו היה וההכרעה השיפוטית הראשונה תישאר על כנה. לפיכך, יש הצדקה כללית לחייב מערער בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב, מה שאינו כן לגבי תובע המגיש תביעתו בערכאה הראשונה. ##להלן החלטה בנושא אי הפקדת ערבון בערעור:## 1. מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.11.2010 (ע"ר 34790-03-10, כב' השופטת הבכירה נ' אוהד), בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 29.12.2009 (ע"א 18634-10-09, כב' השופטת ו' פלאוט בתפקידה כרשמת). במסגרת החלטת הרשמת, נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, בשל אי הפקדת ערבון. הרקע העובדתי 2. ביום 17.6.2009 קיבל בית משפט השלום בכפר סבא את תביעתו של המשיב נגד המבקש, וחייב את האחרון בתשלום סך של 270,000 ₪ בנוסף לחיוב בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות (ת"א 4527/06, כב' השופט ד' גדול). על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. האחרון קבע בהחלטתו מיום 27.10.2009, כי על המבקש להפקיד ערבון להבטחת הוצאותיו של המשיב בערעור בתוך 30 ימים, ולא יאוחר מ-7 ימים לפני המועד לדיון בערעור. להחלטה צורף שובר תשלום לפיו המועד האחרון להפקדת הערבון הינו 25.12.2009. המבקש לא הפקיד את הערבון עד לאותו מועד, וביום 29.12.2009 קבעה רשמת בית המשפט המחוזי כי הערעור יידחה בשל אי ההפקדה. יום למחרת - 30.12.2009 - הפקיד המבקש בקופת בית המשפט ערבות בנקאית. כעבור יום נוסף הגיש בקשה לביטול פסק דינה של הרשמת, אולם זו נדחתה. על פסק הדין הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין הגיש המבקש ערעור (להלן: "הערעור הראשון"). ביום 3.11.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור הראשון. נקבע כי לא נפלה כל טעות בהחלטה נשוא הערעור. הודגש כי "איחור בהפקדת ערבון אינו עניין של מה בכך, והוראת תקנה 431 לתקנות סד"א מגשימה אינטרס ציבורי, המבקש למנוע שיבוש הליכים ובזבוז זמן שיפוטי יקר, תוך ניצול לרעה של סדרי דין והליכים משפטיים...". נקבע כי המבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון, וחזקה עליו כעורך דין שהוא בקיא בתקנות ובמועדים. הוסף שהתנהגותו של המבקש הייתה רשלנית וכי הלה פנה להנפקת הערבות הבנקאית רק לאחר שניתנה ההחלטה המורה על מחיקת הערעור. מכאן הבקשה שלפנינו. טענות הצדדים 3. לטענת המבקש החלטות ערכאות קמא גרמו לו עיוות דין חמור. נטען כי דינו נחרץ על סמך שיקולים פרוצדורליים, אשר מקבעים החלטה שגויה שניתנה בבית משפט השלום, ושבגינה יהא עליו לשלם סכום אשר יביא לקריסתו הכלכלית. הוסף כי במאזן השיקולים, מחדלו של המבקש מתגמד ביחס לפגיעה הקשה שנגרמה לו, בדמות מניעת גישתו לערכאת הערעור. כן נטען כי הסיבה להפקדת הערבון באיחור הינה מחלתו של המבקש, המגובה במסמכים רפואיים, וכי בכל מקרה מדובר באיחור קל ביותר. לגישתו, מכיוון שמדובר בסעד דרסטי של דחיית הערעור, היה מקום להתרות בו טרם נקיטה בצעד שכזה. המשיב מצידו סומך ידיו על החלטות הערכאות הקודמות. נטען כי בקשה זו אינה מנויה בגדר המקרים שהותוו בפסיקה לצורך קבלת רשות ערעור בגלגול שלישי. צוין כי עניין הפקדת ערבון בהליך הערעור נדון רבות בערכאות השיפוטיות במדינת ישראל, ואין מדובר בנושא חדש או הלכה מיוחדת שיש בה חשיבות ציבורית. הוסף כי אין להקל ראש בהימנעות מהפקדת ערבון, שכן המדובר בחלק בלתי נפרד מהערעור עצמו. לדעת המשיב, מחדלו של המבקש מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בעו"ד המכיר את החוק והפסיקה. דיון 4. חובת הפקדת העירבון מצויה בגדרו של סעיף 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 המורה כי: "427. המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה". נוכח האמור לעיל, ברי הצורך במתן משמעות ממשית לעובדת אי הפקדת ערבות במסגרת ההליך הערעורי. כפי שנקבע: "הפגם הדבק בערעור, עקב אי הפקדת ערבון במועד, אינו עניין של מה בכך. שכן, "מערער שלא הפקיד את הערבון לא רק פגע בזכות המשיב לקבל ערובה להוצאותיו, אלא גם הימרה את פי בית המשפט..." (בש"א 2005/97 יהושע נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (16.4.1997)). הנפקות שבאי הפקדת עירבון במועד שנקבע, מוצאת ביטויה בסעיף 431 לתקנות סדר הדין האזרחי: "431. לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין". קריאת בלתי מעמיקה של הסעיף עשויה להוביל למסקנה כי כל אימת שבעל דין נמנע מלהפקיד את העירבון במועד שנקבע לכך, הרי שקם נגדו מעשה בית דין הנועל את דלתות ההליך. ברם, עיון בספרות ובהלכה הפסוקה של בית משפט זה מגלה תמונה אחרת. וזאת מדוע? בשל לשון התקנה הנוקטת בתיבה "יירשם הערעור לדחיה" ולא בלשון "יידחה הערעור". מה טיבו ומשמעותו של ניסוח זה? 5. בספרו סדרי הדין האזרחי מבאר הנשיא י' זוסמן את המונח "יירשם לדחייה": ""רישום" הערעור פירושו, קביעת תאריך לפני בית המשפט או הרשם אך הישיבה לא תשמש לשם בירור הערעור אלא לשם דחייתו. מטרת הישיבה היא ליתן לבעלי הדין שעת כושר להשמיע טענותיהם, כי הערעור אינו נדחה באופן אוטומטי... יש ליתן הודעה לבעלי הדין על הישיבה שנקבעה" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) בעמ' 828). צא ולמד, שהסנקציה החריפה של דחיית הערעור בשל אי הפקדת ערבון - קרי, הכרעה שלא לגוף העניין - מחייבת בעיני מחוקק המשנה סוג של דיון עצמאי בנדון לבירור המחדל. בפסק הדין שניתן בבש"א 5822/05 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' ירון אלמלם (28.6.2006) (להלן: "לה נסיונל"), פרשה השופטת מ' נאור את יריעת פרשנותו של סעיף 413, והציגה את כללי יישומו. צוין כי בעבר, התקיים דיון בעל פה בשאלת ה"רישום לדחייה" לפני רשם בית המשפט, כאשר בתום הדיון מסורה הייתה לרשם הסמכות לדחות את הערעור - אם מצא לנכון ותוך הפעלת שיקול דעתו - מכוח סמכותו לפי תקנה 431. בחלוף הזמן הונהג הליך בכתב תחת הדיון בעל פה. משעבר המועד להגשת ערבון, היתה נשלחת לצדדים החלטה מטעם הרשם, אשר אפשרה למערער לבוא ולטעון מדוע לא יידחה ערעורו עקב אי הפקדת ערבון במועד. המדובר היה ב"החלטת התראה". על יסוד בקשה ותשובה של הצדדים היה מחליט הרשם אם יש מקום להאריך את המועד להגשת עירבון, או לחלופין היה "מפעיל" את סמכותו מכוח תקנה 431 ומורה על דחיית הערעור. כך או כך, נראה איפוא כי הכלל הוא שאין לדחות ערעור על בסיס אי הפקדת עירבון, מבלי לתת לצדדים הזדמנות לטעון טיעוניהם. 6. סוגיה נוספת המתעוררת במקרה זה, נוסחה בפרשת לה נסיונל באופן הבא: "המועד שנקבע להפקדת ערבון חלף. לא הוגשה בקשה להארכת מועד להפקדתו. המשיב או הרשם נקטו ביוזמה לדחיית הערעור, וניתנה החלטה על דחיית הערעור עקב אי-הפקדת ערבון. האם בשלב זה עדיין עומדת בפני החייב בהפקדת ערבון אפשרות לפנות לרשם כדי שזה יאפשר לו, אם ימצא לנכון, להפקיד את הערבון?" (ההדגשות במקור).  לצורך הפקדת העירבון בשלב זה יש "להחיות" את הערעור, שכאמור, בוצע לגביו מעשה בית דין. האפשרות להחייאת הערעור מבכרת בירור משפטי ענייני של הליך, על פני סיומו מטעמים פרוצדוראליים גרידא. החייאה שכזו פותחת מחדש את שערי בית המשפט ומאפשרת למערער ליתן טעם מדוע יש מקום לבטל את החלטת הדחייה ולהאריך את המועד להפקדת ערבון. בפרשת לה נסיונל נקבע כי דרך המלך להחייאת הערעור הינה הגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד - כך נעשה בענייננו ולכך נידרש - ואולם, "החייאת" הליך שהגיע לקיצו אינה בבחינת "כל דיכפין ייתי ויאכל". יש להצביע על שיקולים התומכים בהשבת ההליך לשלחנו של בית המשפט. כך נקבע בפרשת לה נסיונל: "יש לקבל בקשה מסוג זה (ו"להחיות" את הערעור) מקום בו מתברר שלמחדליו של המבקש יש הסבר מניח את הדעת: מצד אחד, אין די בטענת המבקש על "קשיים כלכליים" שנטענת בעלמא, ללא הסבר ומבלי שפורט מדוע היה בקשיים אלה כדי למנוע את הפקדת הערבון במועד. מצד שני, אין די בטענת המשיבים על "הסתמכות" על החלטת הדחייה, כל עוד המשיבים אינם מצביעים על "אינטרס בעל משמעות לסתור, לבד מהאינטרס להכשיל את תובענתו של המערער, ללא כל טעם של ממש" (ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב (2) 706, 712א), כגון שינוי מצב לרעה או נקיטת פעולות מכבידות" (ההדגשות במקור). כן צוין כי יש לתת משקל למועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין. ככל שחולף זמן רב יותר ממועד מתן פסק הדין, כך ייטה בית המשפט לדחות הבקשה. עוד יש לתת את הדעת לעצמת הפגיעה במערער, היה ובקשתו תדחה, ולטעמיו של האיחור. 7. במכלול הדברים אבהיר את השקפתי כי יש להעניק משקל לעובדה שבית המשפט לא מילא את חובתו הדיונית בכך שלא רשם את הערעור לדחייה. רישום זה הינו מנגנון שנועד למנוע דחיית הערעור באופן אוטומטי בשל אי הפקדת הערבון. מצוות התקנות היא כי על בית המשפט שלערעור להפעיל שיקול דעתו טרם יידחה הערעור, במגמה שלא להורות על דחייתו רק בשל כך שהערבון לא הופקד במועד. בל נשכח, כי המועד שנקבע בכגון דא להפקדת הערבון אינו מסוג המועדים שנקבעו על ידי המחוקק - על כל המשתמע מכך. עם זאת, יש לזכור כי מתן הזדמנות למערער להשלים את החסר  באי ההפקדה מכוח "הרישום לדחייה", אינו בגדר תכנית כבקשתך. יש לשאוף לסיים את הליכי הערעור המקדמיים בהקדם, ולא לעכב אותם יתר על המידה. זאת על בסיס אותו עקרון המצוי בליבת מוסד הערבון, לפיו ערכאה אחת כבר אמרה דברה, הגם שעומדת לצד שכנגד זכות ערעור. מצב זה יוצר איזון בקביעת המחוקק מועד קרוב של 45 ימים להגשת ערעור. גם אם מתקין התקנות בחר שלא לנקוב במועד בכל הקשור להפקדת ערבון, והגמישות קיימת, יש להפעיל את שיקול הדעת במשורה. רישום הערעור לדחייה לא בא לעולם הדיוני רק כדי לברר האם הערבון הופקד אם לאו. לו זו הייתה המטרה, ניתן היה לוותר על ההליך. אלא, הבירור משול ל"את פתח לו", לתת הזדמנות למערער להתייחס לעניין ואף לשנותו ולהפקיד את הערבון כדי שערעורו יישמע לגופו. כנראה יהא זה מדויק יותר לומר שמטרת הדיון העצמאי - בדמות "שימוע יזום" על ידי בית המשפט - בדבר רישום הערעור לדחייה הינה גם להתריע בפני המערער שהיה ולא יישלם, יסתיים ההליך. אין פירוש הדבר שתינתן הארכת מועד להפקדת הערבון באופן אוטומטי, אך יש בקיום הדיון כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו להחליט אם להעניק למערער ארכה מסוימת, אותה עליו לבקש בתגובה ל"החלטת ההתראה" - שהרי איחר הוא את המועד. לדעתי, ככלל - ותוך בחינת הנסיבות, יש מקום לאפשר סטייה קלה מהמועד שנקבע להפקדת הערבון, אך ודאי לא סטייה ניכרת או משמעותית. ודוק, הכלל מצביע על יוצא מן הכלל לשני הכיוונים, על פי נסיבות המקרה. לסיכום - מתן הזדמנות נוספת להפקדת ערבון לחוד, והגבלת התקופה למימוש ההזדמנות לחוד. בהמשך לאמור, על בית המשפט לצמצם את הליך הבירור, תוך קביעת מועדים קצרים לתגובות הצדדים. כמו כן, דרך המלך היא הגשת בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון, במסגרת התקופה שנקבעה להפקדתו. ברם, אף אם לא פעל המערער באופן זה, ההליך של "רישום הערעור לדחייה" יצעד בהתאם למתווה שצוין לעיל. כמובן, הגשת בקשה לעיכוב הליכים על ידי המערער עשויה לשנות את מאזן השיקולים, ולדרוש ממנו להפקיד את ערבונו ביחס לאותה בקשה. מן הכלל אל הפרט 8. אין חולק כי בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וזאת מבלי לתת לו הזדמנות להשמיע טענותיו ביחס לדחיית הערעור, כאמור בתקנה 431. שיטת פעולה זו, ככל שהיא ננקטת על ידי ערכאות קמא, אינה פוסעת בשביל הפרשנות שניתנה למונח "רישום הערעור לדחיה", לפיה בטרם ייסגרו שערי ערכאת הערעור בפני בעל דין, תינתן לו הזכות להביע עמדתו בנדון. יצוין, כי ככל שפרקטיקה של אי רישום הערעור לדחייה קיימת - ומהתיק דנא עולה כי לעיתים זה המצב - הרי שמצויים אנו בגדרו של הנפסק בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)) ולפיו הסוגיה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. באשר להחייאת ההליך, דומה כי מתקיימים בענייננו השיקולים התומכים בהחייאה שכזו. המבקש הציג מסמכים רפואיים המעידים על מחלה שמנעה ממנו להפקיד הערבון, ובמובן זה אין מדובר על קשיים כלכליים "שנטענו בעלמא". אין לשכוח כי המבקש ניגש להפקיד הערבון יום אחד בלבד לאחר שנדחה הערעור. בכך יש אף להצביע על מידת ההסתמכות של המשיב על פסק הדין שניתן בעצם דחיית הערעור. עוד יש ליתן דגש לעצמת הפגיעה העלולה להיגרם למבקש, אשר ניתן נגדו פסק דין המחייבו לשלם סכום בלתי מבוטל. עולה מן המקובץ, כי יש מקום בנסיבות המקרה ליתן רשות ערעור, נוכח יישומו הקונקרטי של סעיף 431, אשר אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. הפגיעה העלולה להיגרם למבקש באם תדחה בקשתו, בצירוף שלילת זכות הטיעון ממנו, הביאוני לכלל מסקנה כי אין מקום להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. נוכח האמור, ובשל שיקולים מעשיים בנסיבות העניין, הייתי מציע להורות על ביטול פסק הדין, לקבוע כי הערבון הופקד כדין כאילו ניתנה ארכה עד ליום ההפקדה, ולהמשיך בהליכי שמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי. 9. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור, ולקבל את הערעור באופן המתואר לעיל. בנסיבות העניין, לנוכח מחדלי המבקש אשר לא הפקיד את הערבון במועד מצד אחד, והתוצאה אליה הגעתי מצד שני, הייתי מציע כי כל צד יישא בהוצאותיו. שופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ערבוןערעור