הבקשה היא לעיכוב ביצועה של החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' הש' לילי י. גופר בתיק בר"ש 2054/09/11), בו דחתה את בקשת המבקשים דנן לעיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי שניתן לטובת המשיבה, על ידי כב' הש' ד. פורת ביום 04/09/11, בהתאם לס' 17 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק") ובו הורה על הפסקה לאלתר של כל פעילות בעסק של אולם שמחות. עיכוב הביצוע נתבקש עד להכרעה בהליך פלילי שנפתח כנגד המבקשים. אציין כי תחילה נתבקש עיכוב הביצוע במעמד צד אחד, בקשה זו נדחתה ובית משפט קמא קבע את הדיון בבקשת עיכוב הביצוע במעמד שני הצדדים. בסופו של יום, דנה בבקשה זו כב' הש' גופר, לאחר שהצדדים ויתרו על חקירת המצהירים מטעמם וטענו טיעוניהם על יסוד מסמכים שהגישו. על צו ההפסקה השיפוטי הנ"ל, הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 25350/10/11) ובד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה הבקשה דנן לעיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור. טיעוני המבקשים בבקשה לעיכוב ההליכים פירטו המבקשים את ההליכים הקודמים. המבקשים טענו כי טרם החלטת בית משפט קמא, הם הגישו בקשה בכתב והם ביקשו שבית משפט קמא יתעלם ממסמכים מסוימים (צילומי אוויר שהוגשו) וכן מטענות מסוימות שטענה המשיבה לעניין קיומו של מפעל גז סמוך לעסק נשוא צו הסגירה, אולם בית משפט קמא התעלם מדרישה זו ובמועד הקראת החלטתו כשהתברר כי בקשה זו כלל לא הובאה בפניו, השיב לשאלת ב"כ המבקשים כי בכל מקרה לא ישנה את החלטתו ונתן למעשה את החלטתו מבלי להתייחס לבקשה הנ"ל. לטענת המבקשים, הדבר מלמד כי ההליך בפני בית משפט קמא התנהל שלא כדין, שכן, במצב בו לא התאפשרה חקירה ונוצר מצב של קביעת עובדות, נוצר עיוות דין משלא התייחס בית המשפט לבקשה שהוגשה. עוד טען כי בית משפט קמא אילץ את המבקשים "בלחץ מתון" לחזור בהם מדרישה לחקירה נגדית ומאידך, השתמש בעובדות סלקטיביות שאינן משקפות את התמונה המלאה ובכך פגע בתקינות ההליך. בין היתר נטען כי אחת הטענות שהועלתה הינה אכיפה בררנית פסולה, מקום בו עסקים אחרים בעיר ממשיכים להתנהל שלא כדין, תוך אפליה ואף הובאה דוגמא לאולם אירועים נוסף המכונה "נתנאל". נטען בעניין זה כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע שלא הוכחה טענת האכיפה הבררנית, שכן מן הראיות שהוגשו, עולה שהיא הוכחה. עוד נטען כי גם אם היה מתנהל אישום ברישוי עסקים, בית משפט הרי נוהג לפסוק קנס כספי וצו סגירה דחוי לתקופה סבירה ולא מיידי, וזאת על מנת לאפשר לבעלי העסק סגירה סבירה של עסקם והקטנת נזקיהם, שעה שסגירת העסק יכולה גם לפגוע בצדדים שלישיים שהזמינו אירועי חתונה. עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענה לקיומו של מעון חוסים, מטרים ספורים מן האולם המאוכלס כל שעות היממה, אשר ככל שנשקף סיכון לבאי האולם ממפעל גז המצוי בסמוך כפי שטענה המשיבה, אותו סיכון נשקף גם למעון החוסים, אולם צו הסגירה ניתן רק כנגד המבקשים. לטענת המבקשים, בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי יש לבחון את הבקשה לפי מתווה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, המוגשת בצידו של כתב אישום ועל כן יש לבחון 3 שלבים. לטענתם, בקביעת מתווה זה, חרץ בית משפט קמא את גורל הבקשה כנגדם, שכן, משמצא בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה, לא תימצא דרך לחלופה לסגירת עסקם, אלא בצו סגירה. לטענתם, המבחן אשר היה על בית משפט קמא לבחון הינו האם המשך הפעילות העסק שלהם מהווה סיכון מיידי לציבור, ובמידה שכך הדבר, היה עליו לדחות את בקשתם לביטול צו הסגירה וההיפך. לטענתם, בהליכים נשוא הערעור, המטרה היא מניעתית ולא ענישתית וסגירת העסק טרם יורשעו בכתב האישום, מהווה מקדמה על חשבון העונש, הדבר אינו מתקבל על הדעת וחורג חריגה קיצונית מן הפסיקה והמתווה הנהוג בבקשות לפי ס' 17 לחוק רישוי עסקים. הם הוסיפו וטענו כי האכיפה הבררנית של המשיבה, מעלה להם טענת הגנה מן הצדק ובעניין מהותה של הדוקטרינה להגנה מן הצדק, הרחיבו והביאו מן הדין והפסיקה. לגופו של עניין טענו, כי מעבר לעניין השימוש החורג, הם השיגו את כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות, כיבוי אש ויתר הרשויות כפי שנדרש לצורך הפעלת אולם שמחות ועל כן מעבר לעניין התכנוני, לא צפויים כל סכנה או נזק מיידי לציבור בגינם יש לנקוט הליך קיצוני של סגירת העסק (צורפו אישורי משרד הבריאות וכיבוי אש). הם היפנו לפסיקה הקובעת את המבחן של סיכון מיידי, שיש לבחון לצורך הבקשה לפי ס' 17. הם הוסיפו וטענו כי בית משפט קמא לא שקל את השיקולים הנדרשים לבחינת נזק מיידי ולא הובאה בפני בית משפט קמא כל טענה קונקרטית או חוות דעת מומחה אודות סיכון ספציפי הנובע מעניין החנייה של אולם האירועים או ממפעל הגז הסמוך. הם גם טענו כי בית משפט קמא עצמו לא ראה את עניין החנייה ככזו המצדיקה את סגירת העסק. עוד טענו כי חלוף המועד מיום פתיחת העסק ועד ליום הגשת הבקשה לסגירתו ככל שרב הוא, יש בו כדי ללמד כי הרשות עצמה לא ראתה בעסק כמקיים סיכון מיידי המחייב הוצאת צו הפסקה מינהלי או שיפוטי. עוד טענו כי סגירת העסק בשלב זה תגרום להם נזקים אדירים, מיליוני ₪ של השקעתם ירדו לטמיון, עובדיהם יפטרו והכל כתוצאה מאכיפה סלקטיבית. בדיון שהתקיים בפניי שב ב"כ המבקשים על טענותיו אלו והוסיף וטען בתגובה לטענת המשיבה כי למבקשים עומדת זכות ערעור (להבדיל מבר"ע), כי המבקשים הגישו תוכנית והתבקש אישור להפקדתה מהועדה המחוזית, אולם הועדה הציבה תנאים לאישור ההפקדה. לטענתו, תנאים אלה מולאו כולם. הוא אף התחייב להמציא לבית המשפט רשימת מסמכים המלמדת על מילוי כל התנאים (ביום 01/11/11 הוגשה רשימת מסמכים שונים. באשר לאישורים, הוצג אישור רשות המים, אולם לא הוצג בפניי למשל אישור פיקוד העורף שנדרש לפי ס' 6 (12) לדרישות הועדה, חוות דעת של גורם מקצועי לעניין רמת סיכונים סיסמיים לפי ס' 6.1.2, אישור רשות ניקוז אזורית, התחייבות יזם לסילוק פסולת בניה, תכנון מפורט של חניונים תת קרקעיים כמפורט בס' 6.14.3). טענות המשיבה המשיבה הגיבה בכתב לבקשה וטענה כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, טענה כי אין למבקשים זכות להגשת ערעור, אלא היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור, שכן, צו הסגירה שניתן הינו אקט שיפוטי שאינו סופי, הידוע באי סופיותו ובתי המשפט מוסמכים לדחות את מועד ביצועם פעם אחר פעם ועל כן אינה מהווה "פסק דין" כמשמעותו בדין, אלא "החלטה אחרת", אשר ניתן אך להגיש בקשה לערר עליה ולא לערר עליה בזכות. עוד טענה כי נתקיים שיהוי בפעולותיהם של המבקשים, שכן הערעור הוגש 3 שבועות לאחת מתן החלטת בית משפט קמא. לגופו של עניין טענה ב"כ המשיבה, כי היתר בניה להחלפת גג, שיפוץ כללי ויציקת רצפה במפעל, נתבקש ביום 24/01/10 על ידי המבקשים, וזה ניתן ביום 19/07/10 במסגרת היתר בניה, אולם תוך חריגה מן ההיתר הנ"ל, הפך הנכס הנ"ל לאולם אירועים, ללא היתר לשימוש חורג. הועדה הוציאה על כן מידי פעם צווי התראה והפסקה מינהליים (במועדים 11/2010, 02/2011 וצו מינהלי ביום 29/05/11). ביום 06/04/10 הגישו המבקשים בקשה לשימוש חורג מתעשייה, לאולם אירועים ל- 5 שנים. מינהל מקרקעי ישראל, בעלי הקרקע, הודיע שהוא מתנגד בחודש 08/2010. הבקשה נדונה ב- 15/11/10 (נרשם בטעות 15/11/00 בתגובת המשיבה) ונדחתה על ידי ועדת המשנה. ביום 01/12/10 ביקש ראש העירייה לערער על החלטת ועדת המשנה ונתקיים דיון נוסף ביום 23/01/11. לאחר הצבעה הושג שיוויון בין המתנגדים לבקשה לבין התומכים בה וראש העיר הכריע את הכף בקולו לטובת מתן השימוש החורג. ביום 03/02/11 בעקבות הוצאת צו ההפסקה המינהלי, נתן המבקש 3 התחייבות לא לעשות שימוש במקרקעין שאינו מותר לפי התוכנית ואף הפקיד ערבות בנקאית. 3 ימים לאחר מכן הגיש חבר הועדה זאב הרטמן ערר לועדת הערר, ביום 06/02/11 ביחס להחלטה הנ"ל וערר נגדי הוגש ביום 13/03/11 על ההחלטה הנ"ל ושניהם נדונו במאוחד בפני ועדת הערר ביום 28/06/11. ועדת הערר ביטלה את החלטת ועדת המשנה ליתן את ההיתר החורג. הנימוק לכך היה העדרה של תוכנית אשר אושרה להפקדה על ידי הועדה המחוזית. ועדת הערר קבעה כי יהיה מקום לשקול את בקשת המבקשים להיתר חורג בשנית "לאחר שהתוכנית לשינוי היעוד תעבור דיון בועדה המחוזית ותאושר לכל הפחות להפקדה (ובכפוף לעמידה בתנאים שיקבעו באותה החלטה), והכל אם המשיבה תפסיק את פעילותה הבלתי חוקית". ביום 22/09/11 הוגשה בקשה לועדת הערר המחוזית, לעיכוב ביצוע החלטתה וכן הוגשה בו ביום עתירה מינהלית כנגד החלטת ועדת הערר הצפויה להתברר ביום 22/11/11. ביום 03/10/11 התכנסה מליאת הועדה המקומית ודנה פעם נוספת בבקשת המבקשים ליתן היתר לשימוש חורג, ובסופו של יום דחתה את הבקשה ברוב קולות. עד כאן באשר להליכים התכנוניים. לטענת המשיבה, ביום 23/04/11 במהלך חג הפסח, החלו המבקשים להפעיל את אולם האירועים ואף נתקיים אירוע רב משתתפים. מאז ואילך פועל בשגרה אולם האירועים, על אף העדר קיומו של רישיון עסק או היתר לשימוש חורג. בעקבות כך הוגשו כתב האישום והבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי הנ"ל והתקיימו ההליכים בפני בית משפט קמא. ב"כ המשיבה פירטה את כל ההליכים שנתקיימו בפני ועדות התכנון, עד למתן הצו השיפוטי. באשר לשיקולים למתן הצו, טענה ב"כ המשיבה כי זה נועד לביעור המחדל ולמניעת תקלה מן הציבור ואין ייעודו שיקולים עונשיים. בין היתר יש צורך לבחון שמירה על בטיחות, קיום החוק ומניעת פרי ההנאה ממבצע העבירה. לטענת ב"כ המשיבה, אין כל צפי כי המבקשים יקבלו היתר כבקשתם וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות ואין לעכב את ביצוע צו ההפסקה השיפוטי. היא טענה כי גם סיכויי הערעור עצמו נמוכים, בפרט מקום בו אין חולק כי לא קיים רישיון עסק. בתגובה לטענת ההגנה מן הצדק, טענה כי הפסיקה עליה מסתמכים המבקשים עוסקת במקרה שונה לחלוטין לגבי עסק שהופעל משך 40 שנה, והבקשה לצו ההפסקה השיפוטי הוגשה בחלוף שנה לאחר הגשת כתב האישום ושם לא הוצגה כל ראיה לסיכון שקיים בעסק, למעט טענה בעלמא. היא היפנתה לפסקי דין שונים בהם נתקבל צו סגירה, מקום בו נמצא סיכון בגין שימוש בסמים מסוכנים בבית עסק (ב"ש 1476/08 בן הרוש), עסק של אספקת מזון ללא רישיון, (עמ"ק (פ"ת) 7312/06). באשר לטענה לאכיפה סלקטיבית טענה כי מוטל הנטל על הטוען לה להוכיחה בראיות, ובמקרה דנן הדבר לא הוכח. לטענתה, אין להסתמך על עמדתו של ראש העירייה בעניין זה, שכן מדובר בהתערבות של נבחר ציבור בהליכים פליליים שהיא פסולה כשלעצמה ואסורה לפי הנחיות היועמ"ש. היא ביקשה על כן לדחות את הבקשה לעיכוב ההליכים. דיון והכרעה ראשית לטענות המקדמיות של המשיבה, אותם אני מוצא לדחות. סבורני כי בקשה למתן צו סגירה היא בקשה שניתן לערער עליה בזכות, שכן היא מסיימת את ההליך במסגרתו ניתנה ומכאן שהיא בגדר "פסק דין" ולא "החלטה אחרת" (היא גם אינה משפיעה על ההליך הפלילי בו מוגש כתב האישום ואינה מושפעת ממנו ועל כן אין לראות אותה חלק ממנו). הסמכות לפסוק בה היא מכוח חוק רישוי עסקים וס' 17 ו- 18 שבו והיא סמכות נפרדת מן הסמכות להעמיד לדין בפלילים בגין עבירה של ניהול עסק ללא רישיון (ראה בעניין זה גם החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 6672/04/11). אשר על כן, אני דוחה את הטענה. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענה כי שיהוי של 3 שבועות בהגשת הערעור ובקשה זו הוא שיהוי המצדיק דחייתה על הסף, שעה שתקופה זו פחותה ממילא מהמועד המותר בחוק לצורך הגשת ערעור. מכאן למחלוקות לגופו של עניין וככל שהדבר צריך במסגרת הבקשה דנן לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור. במסגרת זו בודק בית המשפט את סיכויי הצלחת הערעור, היינו, האם נתקיים סיכוי שתתקבל הטענה כי בפסיקת בית משפט קמא נפלה טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. כן על בית המשפט לבחון נזקים העלולים להיגרם במידה שתינתן החלטה זו או אחרת ולהביאם בחשבון. טרונייתם של המבקשים מופנית כלפי המתווה שקבע בית משפט קמא לבחינת העניין שהובא בפניו וכנגד כך כי קבע שיש לבחון את הבקשה בהתאם למתווה של בחינת בקשה למעצר עד תום ההליכים. לטענתם, צריך היה בית משפט קמא לבחון רק אם התקיים סיכון מיידי. מבלי להידרש לטענה זו (שבוודאי יידרש לה בית המשפט לערעור) לעומקה, ולצורך הבקשה דנן, סבורני כי עקרונית, גם אם בחר בית משפט קמא ללכת בדרך מתווה הדומה לבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בכך על פניו כדי להקשות על המבקשים, אלא דווקא כדי להקל עימם, ומדוע? משום שבדרך זו בית משפט קמא מציב מבחן ומכשול נוסף בדרכה של המשיבה, שעה שהוא דורש תשתית ראייתית לכאורית להרשעה בכתב האישום, בנוסף לדרישה להוכחת סיכון מיידי. אינני מקבל גם את הטענה העקרונית כי בדרך זו מדלג בית המשפט על המבחן של סיכון מיידי, שכן, במתווה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט את עניין המסוכנות לציבור ואין לראות שוני רב בבחינת המסוכנות לציבור בין אם היא מוגדרת ככזו ובין אם היא מוגדרת "סיכון מיידי". על כן עקרונית, וככל שבית המשפט משתכנע כי מדובר במסוכנות של ממש (היכולה בוודאי לעמוד בתנאי הדרישה של סיכון מיידי), הרי שגם בדרך זו בוחן הוא את עניין הסיכון המיידי. הנה כי כן המתווה בו בחר בית משפט קמא אין בו כדי להקשות, אלא על המשיבה ולא על המבקשים. מכאן ליתר קביעות בית משפט קמא עליהן מלינים המבקשים, וביניהם בעיקר כי בית משפט קמא לא בחן כלל קיומו של סיכון מיידי. עיון בהחלטת בית משפט קמא מלמד, כי בית משפט קמא נתן דעתו לכך שככלל עצם העדרו של רישיון עסק, אין בו כדי להצדיק צעד קיצוני כמו סגירת עסק בטרם הרשעה וכי ככלל יש לשאוף לכך שעניין סגירת העסק יוכרע במסגרת ההליך הפלילי (ראה ס' 32 להחלטת בית משפט קמא). בית משפט קמא גם קבע כי עצם ניהולו של העסק ככזה, אין בו משום פגיעה פיזית בציבור וכי רשויות התכנון השונות, ועדת הערר והועדה המחוזית וכן ראש העירייה, סבורים כי מדובר בעסק חיובי שיש בו כדי לתרום לרווחת תושבי העיר. בית משפט קמא בחן לגופו של עניין את טענות המשיבה באשר לשני סיכונים לגביהם נטען: א. החנייה בלתי מוסדרת באופן מלא. ב. הסמיכות למפעל גז שגם הועדה המחוזית ראתה בו חסם בפני הפקדת תוכנית מפורטת שהוגשה. באשר לחנייה, קבע בית משפט קמא כי סידורי החנייה משמשים את בעלי העסק מזה כחצי שנה ולא ידוע על בעיה כלשהי שנגרמה כתוצאה מכך ועל כן סבר בית משפט קמא כי יש ללמוד מכך שסידורים אלה אינם מהווים סיכון במידה כה רבה המצדיקה סגירת העסק קודם להרשעה בפלילים. מכאן שעניין החניה לא היווה שיקול בפני בית משפט קמא לדחיית בקשת המבקשים. באשר לסיכון הנשקף ממפעל הגז קבע בית משפט קמא כי הסיכון הנשקף אינו חייב להיות סיכון ל"פגיעה פיזית, מוחשית ומיידית". במסגרת זו קבע בית משפט קמא ונתן משקל של ממש להתנהלות של המבקשים ולנסיבות הפעלת העסק על ידם, אותן כינה "נסיבות בריוניות". בית משפט קמא קבע כי נסיבות כאלה יש בהן פגיעה כה חמורה בסדרי המינהל התקין, בשלטון החוק ובזכויותיו של הציבור, עד כי הדעת אינה סובלת שיותר לבעל עסק להמשיך להפעילו, גם אם טרם הסתיים ההליך הפלילי, וזאת, בכפוף לקיומן של ראיות ברורות לביצוע העבירה. בית משפט קמא קבע כי במקרה שבפניו מתקיימות אותן נסיבות בריוניות, שכן, על אף העדרו של היתר בניה ואישור לשימוש חורג ועל אף כל ההתראות והצווים שהוצאו, הופעל אולם האירועים מבלי שהסדירו באופן חוקי את ההפעלה. באופן זה גרפו לכיסם רווחים נאים, תוך שהם פוגעים בסדרי מינהל תקין. בית משפט קמא קבע כי המשך הפעלתו של העסק בנסיבות שתוארו יש בו חיזוק ועידוד לדרך פסולה זו ויריקה בפניהם של שומרי חוק הנוהגים בהגינות ויושר. בית משפט קמא קבע עוד כי לו עמדו המבקשים בתנאי החלטת הועדה המחוזית בעניין הפקדת התוכנית המפורטת שהינם, אישור התוכנית המפורטת בהפסקת הפעילות הבלתי חוקית, היה בכך משום שיקול לביטול או לפחות התליה של הצו, לצורך מיצוי האופציה לקבלת ההיתר הנדרש. בית משפט קמא קבע כי התנאים שקבעה הועדה המחוזית אשר נטען מפי המבקשים שאישרה את התוכנית להפקדה, לא מולאו על ידי המבקשים ואף הוצגה מצידם תמונה לא מלאה בפני בית משפט קמא. גם נקבע כי המבקשים לא מילאו את התנאי הנוסף, היינו להימנע מפעילות בלתי חוקית והמשיכו להפעיל את העסק ללא כל בושה. בית משפט קמא גם נתן דעתו לטענת האפליה, קבע כי הנטל להוכחתה מוטל על המבקשים דנן וקבע כי לא הונחו בפניו ראיות מספקות ומשכנעות להוכחת הטענה. בית משפט קמא אף קבע כי לא שוכנע שמתקיימת אפליה כזו בכלל על יסוד כל החומר שהוצג בפניו. עוד קבע בית משפט קמא כי המשיבה דנן נוקטת דרך קבע הליכי אכיפה נגד עסקים הפועלים שלא כחוק, כפי שהובהר על ידי בא כוחה, וגם אם מדובר על מקרה בודד שלגביו לא ננקטו צעדי אכיפה אין בכך ללמד על אכיפה סלקטיבית. בסופו של יום, נוכח קביעותיו הנ"ל, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול הצו או להתלייתו. לטעמי, משני טעמים שאפרט להלן, ראוי לעכב את ביצוע ההחלטה עד שיערך על ידי בית המשפט לערעור דיון בטענות המבקשים ואלו הם שני הטעמים. ראשית וכפי שעולה מהאמור לעיל מהחלטת בית משפט קמא, עניין הסיכון המיידי אכן לא נבחן על ידי בית משפט קמא לגופו. סקירת החלטות של הערכאות הדיוניות שהוצגו בפניי, לרבות החלטות שהציגה בפניי ב"כ המשיבה, מעלה כי המבחן הנוהג בערכאות הדיוניות הינו מבחן הסיכון המיידי ובמקרה דנן בית משפט קמא נתן החלטתו מבלי להידרש כלל למבחן זה, אלא קבע מבחן אחר. אין בדעתי להקדים ולהביע דעה האם העדר הידרשות למבחן זה או הידרשות למבחן אחר אפשריים או בלתי אפשריים ושאלה זו מותיר אני לערכאת הערעור עצמה. יחד עם זאת, מדובר בשאלה נכבדה המצדיקה עיכוב הביצוע עד למתן הכרעה בערעור. הטעם השני הינו שעל אף שמוקדם יותר בהחלטתו, בית משפט קמא עצמו ציין כי סגירת העסק אין לראות בה מקדמה על חשבון העונש וראוי כי זו תעשה ככלל במסגרת ההליך הפלילי, בית משפט קמא מצא לתת משקל רב ל"ביריונות" (כפי שהגדיר את התנהלות המבקשים), שאין לתת לה יד או לעודדה, ועולה אכן שאלה, האם בסופו של דבר סגירת העסק משיקולים אלו של "למען יראו ויראו" שהינם שיקולי הרתעה וגמול במהותם, איננה סגירה משיקולי ענישה? גם שאלה זו היא שאלה נכבדה שראוי שתידון על ידי ערכאת הערעור וראוי שינתן עיכוב ביצוע עד למתן הכרעה בה בערעור שהוגש. אשר על כן ומשני הטעמים שפירטתי לעיל, אני מעכב את ביצוע החלטת בית משפט קמא בדבר מתן צו הסגירה עד להכרעה בערעור שהוגש על החלטה זו. ניתנה היום, ט' חשון תשע"ב, 06 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. שריפהכיבוי אשצו סגירהצווים