1. התובעת והנתבעת שכנות בבית משותף בחולון, והתביעה הנוכחית הינה תביעת לשון הרע בסך 50,000 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעת. יצויין כי התובעת היא גרושה המתגוררת לבדה, והנתבעת מתגוררת עם בעלה ועם אחיה. שתי בעלות הדין אינן צעירות, וכפי שהצטייר, גם אינן בריאות. 2. בין הצדדים שוררת אווירה עכורה כבר שנים רבות והדברים באו לידי ביטוי לא רק בטענות הדדיות זו כנגד זו אלא גם בשני הליכים משפטיים שהתנהלו ביניהן לפני זמן לא רב (כנראה שהיו גם הליכים נוספים). שני ההליכים התנהלו בבית משפט זה בפני כב' השופטת ד"ר סורוקר. הליך אחד הינו תביעה קטנה (ת"ק 1542/08, להלן: "התביעה הקטנה") בה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בגין נזקים שגרמה למחשב התובעת כאשר זרקה אבנים למרפסת דירת התובעת, וכן הועלו שם טענות בדבר מעקב, קללות והסתת שכנים (להלן: ("התביעה הקטנה"). התביעה נדחתה ביום 21.1.09, כאשר נקבע כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת שברה את מחשב התובעת, ונדחתה טענתה כי תמונות שהציגה מוכיחות את המעשה. הליך שני הינו תביעה אזרחית (ת"א 1661/08) שהגישה התובעת נגד הנתבעת ובעלה ובה נתבעו פיצויים בגין עגמת נפש שנגרמה לתובעת עקב התנכלויות של הנתבעים שם כגון: הפסקת זרם מים בדירה, איומים, קללות, מעקבים, דפיקות על הקיר והסתות שכנים נגד התובעת (להלן: "התביעה האזרחית"). גם תביעה זו נדחתה. כב' השופטת סורוקר קבעה כי התובעת נמנעה מהבאת עדויות רלבנטיות ועדותה היתה עדות יחידה ללא סיוע, ולפיכך לא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה. השופטת התרשמה גם מהנתבעים שם כי אינם אנשים תוקפניים המבקשים לפגוע בזדון בתובעת. 3. בתביעה הנוכחית טוענת התובעת כי הנתבעת הוציאה עליה לשון הרע במקרים רבים מאד שפורטו על ידה, החל משנת 2004 ועד שנת 2007. טענות התובעת התרכזו בכך שהנתבעת צועקת ומכנה אותה "משוגעת" מפגרת" ו"חולת נפש" וכינויי גנאי נוספים, וכך גם בעלה ואחיה. הנתבעת האשימה אותה גם בגרימת נזק לצינורות מטבח וזריקת מכסים של תרופות לחצר הבית המשותף ולכלוך אותה חצר. הנתבעת סגרה לה את המים. הנתבעת איימה על התובעת. כן חזרה הטענה בדבר זריקת אבנים ושבירת המחשב. 4. הנתבעת הכחישה את כל המיוחס לה וטענה טענות נגדיות, כגון תקיפת התובעת את הנתבעת והדבקת מודעה מעליבה על ידי התובעת על דלת דירתה. 5. חלק מהעובדות הנזכרות בתביעה האזרחית נזכרות גם בתביעה הנוכחית. התובעת טוענת כי שם היתה תביעה ל"עוגמת נפש" וכאן התביעה היא תביעת לשון הרע, אולם קשה להלום מצב בו אדם יבחר להגיש תביעה בגין אירועים מסויימים ויטען כי הם מהווים לשון הרע, ולאחר מכן יגיש תביעה נוספת בגין אותם אירועים ויטען כי נגרמה לו עגמת נפש בגינם. ראוי היה כמובן לאחד את שתי התביעות ולהגיש תביעה אחת. מכל מקום, עדיין בתביעה זו מתוארים אירועים רבים שאינם נזכרים בתביעה האזרחית, ואינני רואה כי קיימת מניעה לכך, שכן התובעת רשאית לבור לה אילו אירועים ישמשו אותה לאיזו תביעה, אף כי ברור, שהתנהגות תמת לב מחייבת צירוף האירועים כולם במסגרת תביעה אחת. 6. ועדיין, דומה כי התובעת לא למדה דבר מדחיית תביעתה במסגרת התביעה האזרחית, שכן כאז אף עתה לא הביאה התובעת עדים להוכחת טענותיה, הגם שאין ספק כי יכולה היתה לעשות כן. במאמר מוסגר יצויין כי התובעת הגישה כחודש לפני דיון ההוכחות ולאחר שהוגשו תצהירי הצדדים בקשה להגיש תצהיר עדות ראשית של מר משה גלמידי. למרות שהבקשה הוגשה באיחור ניכר, והגשת ראיות תובעת לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעת הינה חריגה ביותר (משלא מדובר בעדות הזמה) התרתי הגשת התצהיר בכפוף לתשלום הוצאות לנתבעת (החלטה מיום 12.1.12), אך התובעת לא שילמה הוצאות אלה (טענה לחוסר יכולת כלכלית), ולפיכך התצהיר נמצא בתיק אמנם, אך לא הוגש, שכן לא התקיים התנאי להגשתו. יצויין גם כי עיון באותו תצהיר שלא הותרה הגשתו מלמד כי לא היה בו כדי לסייע לתובעת, שכן עיקרו מתייחס לנושא צנרת בבית הנתבעת וכן דוד שמש של הנתבעת, עניין שאינו מהווה חלק מעילת התביעה. משפט אחד סתום מצוי בתצהיר שלא הותרה הגשתו והוא כי הנתבעת נטפלת לתובעת בעלילות סתמיות, אך זאת ללא פירוט כלשהו. 7. בתצהירה של התובעת מצויים שמות עדים רבים ששמעו לטענת התובעת את לשון הרע שהוצאה עליה לטענתה על ידי הנתבעת אך התובעת לא זימנה איש מעדים אלה. היא ניסתה להסביר זאת בכך שאין לה קשרים איתם, וכי אינם מעורבים, וכי אנשים אינם אוהבים להעיד בבית משפט, אך אין בכך הסבר מספק, שהרי משהוכחשה לשון הרע הנטענת, כמעט הכרחי להביא למתן עדות את מי שנחשף ללשון הרע זו, ואיש לא מנע מהתובעת לזמן עדים שיוכיחו את טענותיה. הגדילה התובעת עדות, ולא זימנה לעדות אף את אחותה שהיתה נוכחת לטענתה בשני אירועים ב-20.7.07 וב-21.7.07 בהם כינתה אותה הנתבעת בכינויי גנאי. הסבריה כי אחותה חולת סוכרת וכי אינה קשורה לעניין ואינה רוצה להתערב אינם מועילים, שכן מדובר באחות בשר ודם, ואילו חפצה התובעת כי תגיע להעיד, סביר בעיני כי היתה יכולה לדאוג לכך ללא בעיות מיוחדות. 8. בענין זה יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980):   "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".   כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990). 9. התובעת טענה כי תמונות שצורפו לתצהירה מעידות על לשון הרע שהוצאה נגדה על ידי הנתבעת, אך לא ניתן לקבל טענה זו. תמונות אינן יכולות להוכיח לשון הרע, ולו מן הטעם הפשוט שאין נשמעת בהן לשון הרע הנטענת. התובעת טענה כי הנתבעת עומדת כל יום מתחת לדירתה ומקללת אותה (עמ' 11 ש' 32), ואם כך, נקל היה להביא מי מהשכנים ששמע זאת. התובעת אישרה גם שבידה מכשיר הקלטה, אך טענה כי "הוא לא קולט מלמטה ולא מרחוק" (עמ' 12 ש' 3). ודאי הוא כי לשון הרע החוזרת ונשנית יום יום, לטענת התובעת, ניתנת לתיעוד, ואי המצאת תיעוד כזה אומרת דורשני. 10. העולה מכך הוא כי נותרנו עם דברי התובעת בלבד, לגבי לשון הרע הנטענת, ללא כל ראיות תומכות ומסייעות, כאשר ראיות כאלה יכולות וחייבות היו להיות מובאות על ידה. סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי בית המשפט, הפוסק בהליך אזרחי על יסוד עדות יחידה של בעל דין, לא יעשה כן אלא אם יפרט בהחלטתו, מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בענייננו, אין כל טעם אשר יכול היה לסייע בידי ליתן פירוט ונימוק כזה. להיפך, וכאמור לעיל, העובדה כי עסקינן בעדות יחידה של בעל דין אינה מחוייבת המציאות, ופועלת היא נגד התובעת. 11. מפיה של הנתבעת אשר הכחישה את המיוחס לה לא ניתן היה לחלץ שמץ של הודאה בעובדות הנטענות נגדה, ועדותה בכללותה לא עשתה עלי רושם שלילי, כך שאף מהנתבעת לא תבוא ישועתה של התובעת בתביעה זו. 12. למותר לציין כי קיים מעשה בית דין, בבחינת פלוגתא פסוקה, לגבי רכיבי תביעתה של התובעת, אשר נדחו כבר בהחלטות קודמות בהליכים שהתנהלו בין הצדדים כאמור לעיל, ואשר חזרו ונשנו בתביעה הנוכחית. 13. סוף דבר, התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה ודינה להידחות. 14. באשר להוצאות ההליך, התובעת הציגה מצג של חוסר יכולת כלכלית, ובשל כך אף זכתה לייצוג מטעם הסיוע המשפטי, אך הגם שנעשו מאמצים, בשלבים שונים של הדיון, לשכנעה לסגת מתביעתה, שכן סיכוייה אינם טובים, לא הרפתה ממנה ועמדה על ניהולה. הדברים אמורים גם לאחר שבפסק הדין בתביעה הקטנה בו לא חוייבה התובעת בהוצאות לפנים משורת הדין, הובהר לה כי עליה לשקול הגשת תביעות, שכן צפויות להיפסק הוצאות במקרה של תביעת סרק שתידחה. כבר הבהרתי באחת מהחלטות הביניים, בעניין צירוף תצהיר נוסף של התובעת, כי מצבה הכלכלי אינו יכול לעמוד לרועץ לנתבעת, הנאלצת להידרש לתביעה זו, לשכור שירותי עורך דין, ולהשקיע כספים בהתגוננות מפניה. לפיכך, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ההליך (שהן למעשה שכ"ט עו"ד), בסך 11,600 ₪. 15. בשולי הדברים מבחינת מיקום פיסקה זו בפסק הדין, אך לא מבחינת חשיבות הדברים, התרשמותי היתה לא רק מיחסים בלתי תקינים בעליל בין הצדדים, אלא גם מהתעקשות של התובעת, המשולבת באמירות המצביעות על בעייתיות בהבנת הדרכים להוכחת תביעתה ואולי אף מעבר לכך (ר' עמ' 10 ש' 12, עמ' 12 ש' 8, עמ' 13 ש' 21, עמ' 15 ש' 1, ש' 4, עמ' 19 ש' 9-10). לפיכך, ומאחר שעלו טענות כי היחסים הבלתי תקינים נמשכים עד היום, ואין לי כמעט ספק שפסק הדין לא יביא להרגעת הרוחות, ובנוסף, לאור הבעייתיות הנזכרת לעיל, סבורני כי על עיריית חולון לפעול בעניין זה, לרבות באמצעות שירותי הרווחה וכל גורם אחר שיוכל לסייע. ב"כ התובעת יואיל להעביר לגורמים המתאימים בעירייה החלטה זו, על מנת שישקלו את דרכי הפעולה והטיפול הנחוצות. 16. בסוף הדיון ביקשה התובעת כי פסק הדין לא יתפרסם באינטרנט, שכן כאשר מקישים את שמה באינטרנט מגיעים לפסקי הדין שניתנו בעניינה. בקשה זו מהווה למעשה בקשה לאיסור פרסום, אך לא מצאתי עילה וסיבה לאסור על פרסום פסק הדין. זריקת אבניםמרפסתסכסוך שכניםסכסוך