חלוקת נכסי קריירה

עתירה לביטול החלטותיהם של בית הדין הרבני הגדול לערעורים (להלן: בית הדין הגדול) ובית הדין הרבני האזורי בירושלים, במסגרתן נקבע שעל העותרת לקבל גט מבעלה והושתו עליה צווי הגבלה בשל סירובה לקבל גט. 1. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זה לזו בשנת 1993 כדמו"י ונולדו להם שני ילדים. כחלוף שלוש שנים היחסים בין בני הזוג עלו על שרטון, בשנת 1996 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין האזורי בתל-אביב ובחלוף שנתיים עזב את הבית. משנת 1996 ועד היום מתנהלים בין בני הזוג הליכים, רובם-ככולם ביוזמתה של העותרת, כפי שעולה מהעתירה ומהנספחים לה. כמעט שאין החלטה שיצאה תחת ידו של בית הדין האזורי שהעותרת לא ערערה עליה לבית הדין הרבני הגדול, אשר קיבל לעיתים את ערעוריה והדיון הוחזר לבית הדין האזורי בשל פגמים כאלה ואחרים. על מנת לקצר בדברים, אפרט אך לגבי "הגלגול האחרון" בשרשרת ההליכים בין הצדדים. 2. בית הדין האזורי קבע מועד לסידור הגט ליום 10.11.2010, אליו הוזמנה העותרת בהתראה, שאם לא תתייצב תידון תביעת הבעל למתן צווי הגבלה (לאחר שהעותרת לא התייצבה בעבר למועד שנקבע לסידור גט). העותרת לא התייצבה במועד הנקוב, ומשכך, דן בית הדין בהיעדרה בתביעת הבעל להטלת צווי הגבלה. נקבע בדעת רוב כי פירודם של בני הזוג במשך למעלה מ-14 שנה מהווה עילה מובהקת לגירושין, וכי יש לחייב את העותרת בגט. עוד נאמר כי העותרת נתלית בתביעות כספיות אך נמנעת מלברר אותן לגופן, ועל כל פנים אין בכך כדי לעכב את סידור הגט. הוזכר כי בני הזוג חיו ביחד למשך תקופה קצרה, אין להם דירה משותפת וכל תביעותיה של העותרת מסתכמות בתביעה לנכסי הקריירה של הבעל. בית הדין חייב אפוא את העותרת בגט והוציא כנגדה צווי הגבלה הכוללים בין היתר צו איסור יציאה מן הארץ, להחזיק או לפתוח חשבונות בנק, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה. נקבע מועד נוסף לסידור הגט והעותרת הוזהרה כי אם לא תתייצב או תסכים לגט יורחבו צווי ההגבלה לרבות מאסר בפועל. כמו כן הושתו עליה הוצאות הבעל בסך 5,000 ₪. דיין המיעוט סבר כי עדיין אין מקום לחייב את העותרת בגט בדרך של כפייה וכי אין לחייב אותה בהוצאות הבעל, אך גם הוא הצטרף לאמור לעניין צווי ההגבלה (החלטה מיום 18.11.2010).   בהחלטה משלימה מיום 29.11.2010 הובהר, כי מכאן ולהבא העותרת גם אינה זכאית למזונות. 3. העותרת פנתה לבית הדין האזורי בתביעה לבטל את החלטתו, ולטענתה,  צירפה לבקשה אישורים רפואיים המעידים על מצבה הרפואי (האישורים לא צורפו לעתירה). אב בית הדין, הדיין שיינפלד, דחה את בקשת העותרת וקבע שפסק הדין בתוקף (החלטה מיום 14.12.2010).  העותרת ערערה לבית הדין הגדול אשר דחה את הערעור, בין היתר, בקובעו כי אין להאמין לטענת העותרת שלא קבלה את הזימון לסידור הגט, וכי יש לראות בהתנהגותה של העותרת "שיטה של התחמקות ואי ציות לסדרי הדיונים של ביה"ד" (החלטה מיום 22.9.2011). מהעתירה נמצאתי למד כי הבעל הגיש לבית הדין בקשה להיתר נישואין של אישה שנייה, ונקבע דיון לחודש מארס 2012. 4. העותרת מבקשת לבטל את החלטות בתי הדין בעניינה - בדגש על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 18.11.2010 והחלטתו של בית הדין הגדול מיום 22.9.2011 - בטענה שניתנו תוך רמיסת עקרונות הצדק הטבעיים וחוסר סמכות. נטען כי הדיון בתביעת הגירושין אמור היה להתקיים בבית הדין האזורי בתל-אביב ולא בירושלים, וכי העברת התיק לבית הדין בירושלים, מבלי שהועברו עימו יתר התביעות שנידונו בבית הדין בתל-אביב, ללא החלטה מנומקת של נשיא בית הדין הגדול מהווה הפרה של תקנות הדיון בבתי הדין. לטענתה, בשל כך, בית הדין פעל בחוסר סמכות והחלטותיו בטלות. עוד נטען כי לעותרת לא ניתנה ההזדמנות לטעון טענותיה לפני בית הדין הרבני, וכי לא קיבלה זימון לבית הדין האזורי, שדן בעניינה והטיל עליה צווי הגבלה ללא ששמע את עמדתה. 5. דין העתירה להידחות על הסף בשל מספר טעמים: א. אי התערבות בהחלטות בתי הדין: כלל ידוע ומושרש כי בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית דין רבני אלא במקרים חריגים ונדירים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראת חוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו, לדוגמה, בג"ץ 8893/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ( 15.12.2011); בג"ץ 5680/11 פלונית נ' בית הדין האזורי בפתח תקווה ( 4.10.2011), בפסקה 4 לפסק דיני והאסמכתאות שם; בג"ץ 11230/05 אברהים מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים ( 7.3.2007), בפסקה 7 והאסמכתאות שם; בג"ץ 4143/11 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים ( 5.6.2011). למרות שהעותרת ביקשה לעטות מחלצות משפטיות על טיעוניה על מנת להיכנס לד' אמות ההתערבות של בית משפט זה, הרי שלמעשה היא שבה וממחזרת טענות שהשמיעה פעמים רבות ונדחו על ידי בתי הדין, ועניינה לא נופל בגדר החריגים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה.  ב. שיהוי: העתירה לוקה בשיהוי כבד, מאחר שהיא מופנית גם כנגד החלטות בתי הדין שניתנו כבר לפני 10 שנים ויותר. אף אם ביקשה העותרת למצות את ההליכים, כפי שהעידה על עצמה בעתירה, אין בכך כדי להצדיק הגשת עתירה בטענות של חוסר סמכות מקומית וכיו"ב טענות לאחר שנים כה רבות. אזכיר כי ההחלטה האחרונה של בית הדין הרבני ניתנה ביום 22.9.2011 והעתירה הוגשה רק בינואר 2012, לאחר שהעותרת כבר התישה את מערכת בתי הדין הרבנית ו"מיצתה" את כל האפשרויות למנוע מבעלה גט. ג. חוסר נקיון כפיים של העותרת: מהעתירה ונספחיה, ואף מבלי שנדרשה תשובה של מי מהמשיבים, עולה כי העותרת מעגנת את הבעל (ראו פרוטוקול בית הדין הרבני בדיון מיום 30.3.2011 נספח לב לעתירה) ונוקטת בסחבת כדי לא לקבל את הגט (זו גם דעתו של הדיין הרב ציון בוארון שהיה בדעת מיעוט בהחלטה מיום 23.8.2007). מהחומר עולה כי בני הזוג חיו ביחד למשך תקופה קצרה, אין להם דירה משותפת, ודומה כי כל תביעותיה הרכושיות של העותרת מסתכמות בנכסי הקריירה של הבעל, לאחר שהסכים על חלוקת הרכוש המשותף (ראו החלטת בית הדין האזורי מיום 18.11.2010). לא זה המקרה שנדרש להתערבותו של בית משפט זה מטעמים של צדק. 6. מעבר לנדרש אציין כי לא מצאתי ממש בטענת העותרת כי לא ניתן לה יומה בבית הדין. לא כך עולה מהפרוטוקולים והחלטות בתי הדין, מהם עולה כי בתי הדין היו קשובים לטענותיה של העותרת. לדוגמה אציין, כי למרות שהעותרת לא הגישה תביעה בנושא הרכוש, בית הדין גילה אורך רוח ונתן לה הזדמנות להגיש תביעה כאמור, אך לסופו של יום לא הגישה העותרת תביעה (ראו בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 18.11.2010). כמו כן, שלוש פעמים קיבל בית הדין הגדול את ערעורה של העותרת, ביטל את החלטות בית הדין האזורי והורה על דיון מחדש. גם טענתה של העותרת כי לא הוזמנה לדיון נשוא פסק הדין מיום 18.11.2010 אין בה ממש, כפי שנקבע בהחלטתו של בית הדין הגדול מיום 22.9.2011. מהפרוטוקולים והחלטות של בתי הדין עולה שהעותרת נכחה בדיונים, ובית הדין טרח לציין כי התנהגה באופן בלתי הולם, צעקה וגידפה באולם, עד אשר נאלץ לא פעם אחת לנזוף בה קשות. 7. אף איני מוצא ממש בטענות העותרת לחוסר סמכות מקומית של בית הדין. בית הדין הגדול נתן תוקף להעברת התיק לבית הדין לעגונות בירושלים בהחלטתו מיום 6.10.2002, וכך גם בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין האזורי מיום 18.2.2010, בקובעו כי "החלטה זו מאשרת העברת התיק לביה"ד האזורי בירושלים, ובכך מסתיימים כל חילוקי הדעות בעניין חוקיות העברת התיקים". עוד אציין, כי העותרת לא טענה לעניין הסמכות המקומית בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניה בפני בית הדין האזורי או בערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום 29.10.2005, ובהיקש מהדין האזרחי, פגם של היעדר סמכות מקומית נרפא בשתיקה של בעלי הדין (ראו, לדוגמה, רע"א 481/89 מארק פקג'ינג סיסטמס נ' מהדרין בע"מ, פ"ד מד(1) 113, 115 (1989)). ולבסוף, העותרת העלתה שוב ושוב את טענתה לעניין הסמכות המקומית בפני בתי הדין, טענותיה נדחו בכל אחת מהחלטותיו של בית הדין, וכאמור בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין. 8. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף. הרבה לפנים משורת הדין, ואך ורק מאחר שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ב בשבט התשע"ב (5.2.2012). נכסי קריירה