1. המערער הגיש ערעור על הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר על ידי בית משפט השלום לתעבורה ביום 24.10.11 ועל החלטה מיום 4.12.11 בתת"ע 4180-09-11 שלא לבטל את פסק הדין. רקע 2. על העובדות הבאות אין עוררין: ביום 27.5.10 ניתן למערער דו"ח המייחס לו חשד לכניסה לצומת באור אדום. מדובר בעבירה של ברירת קנס שהעונש עליה הוא קנס בסך 1,000 ₪. לאחר קבלת הדו"ח ביקש המערער להישפט. 3. ביום 24.10.11 ניתנו הכרעת דין וגזר דין בהעדר, במסגרתם נפסל המערער מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים ובנוסף הוטל עליו קנס כספי בשיעור של 1,200 ₪ וכן פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים. המערער הגיש בקשה לביטול גזר הדין שניתן בהעדר ובקשתו נדחתה כאשר בית המשפט קבע שהמערער זומן כדין וכי לא נגרם לו כל עיוות דין בהשארת גזר הדין על כנו. טענות הצדדים 4. המערער טען שבית המשפט שגה כאשר קבע שלא נסתרה חזקת המסירה וכי הזימון הגיע לידיו. המערער טען שהכתובת שצוינה על גבי אישור המסירה אינה הכתובת בה התגורר במועד משלוח ההזמנה וכי זו נשלחה לכתובתו הישנה בה התגורר עובר לגירושיו מאשתו. המערער טען שאת דירתו הקודמת עזב ביולי וכי קודם לכן וידא כי הרישום במשרד הפנים היה מעודכן על מנת למנוע אי ודאות וטעויות מהסוג שטען שארעה. המערער טען כי אין זה מקרה בו אדם עובר כתובת ללא שהקדיש מחשבה לצורך לעדכן את הרשויות בשינוי הכתובת ונטען שהוא ציפה בתום לב כי עדכון הכתובת במשרד הפנים די בו גם לצורך בקשתו להישפט. נטען שגרושתו של המערער לא העבירה לו את הדואר ועוד נטען שגזר הדין הגיע לידיו מאחר שכלתו, שלא מתוך נוהג או הרגל, מסרה לו אותו בעת ביקור שגרתי. נטען שהנסיבות מצביעות על הצדק סביר לאי התייצבותו של המערער למשפטו. 5. נטען עוד כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע שאין חשש לעיוות דין. נטען שבית המשפט לא התייחס לטענות ההגנה שפורטו בבקשה שהיה די בהן להציג הגנה סבירה לגופו של עניין. 6. המדינה טענה שבמאי 2010 המערער דיווח על כתובת חדשה במשרד הפנים וכי העבירה בוצעה בסוף אותו חודש. נטען עוד שבבקשה להישפט שנשלחה על ידי המערער בסוף יוני 2010 הוא ציין את כתובתו הישנה. נטען בתצהירו שההזמנה נשלחה לכתובת בה גר עובר לגירושיו, אולם מתעודת הזהות עלה שכבר ביום 4.5.10 הסטטוס שלו בתעודת הזהות נרשם כגרוש. בתצהירי המערער ושל גרושתו נטען שהוא עזב את הבית רק בסוף יולי 2010 . המדינה טענה שהטענות השונות שנטענו על ידי המערער אינן מסתדרות באופן לוגי אחת עם השניה וכי אחד הנתונים לפחות אינו נכון. נטען שבמצב הדברים שהוצג על ידי המערער, גם אילו היה נשלח הזימון לכתובת המעודכנת במשרד הפנים הוא היה מלין על כך. המדינה טענה עוד כי היה על המערער לעדכן את הגורם הספציפי, המטה הארצי, בכתובתו המעודכנת (רע"פ 2096/07) ואין די בעדכון במשרד הפנים ונטען שבית המשפט צדק כאשר הסתמך על פסיקה זו. נטען שייתכן ואי הבהירות בקשר למידע שמסר המערער על כתובתו הנכונה, נובע מרצון להתחמק מנושים. בסיכום, טענה המדינה שהיתה המצאה כדין ואוזכרה פסיקה התומכת בעמדתה. 7. לגבי עיוות דין נטען שמדובר בעבירה מסוג ברירת קנס וכי העדר חשש מעיוות דין נלמד גם מגירסת שני עדי הראיה שהיו במקום וראשית ההודאה שניתנה מפיו של המערער. נטען עוד שמדובר במערער שנפסל 7 פעמים פסילות בפועל ו- 8 פסילות על תנאי. נטען שלחובתו 17 הרשעות על מהירות מופרזת ועוד. 8. הסנגורית טענה שאין ראשית ראיה מטעמו וכי הוטל עונש חמור מדי בהתחשב בסוג העבירה, הכל בהעדר המערער. נטען שהמערער נוהג משנת 1966 וכי משנת 2003 כל עבירותיו הינן מסוג ברירת משפט. נטען עוד שאין מקום להסתמך על עדויות העדים בהתחשב בנתוני הצומת וצורת התמקמות השוטרים במקום. דיון 9. לענייננו, המסגרת הנורמטיבית מצויה בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי בקובע כי: (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל–1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה: ".......... (א)2 נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; (א)3 בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר ....... (ב) על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט)." 8. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין…". 9. ההכרעה בשאלת ביטולו של פסק דין תינתן על סמך שני מבחנים: הראשון, האם הייתה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות והשני, האם הותרת פסק הדין על כנו תגרום לעיוות דין (ראו לעניין זה גם את: רע"פ 206/10 ג'אבר אל שייך נ' מ"י, תק-על 2010(4), 224 , 225 (2010); רע"פ 9876/09, בן ציון נ' מ"י (לא פורסם, 24.1.10)). 10. במקרה דנן עלו העובדות הבאות: במאי 2010 המערער עדכן כתובתו במשרד הפנים מרחוב הברושים 3 בקרית ביאליק לרחוב התעשייה 15 בנשר (ראו: נספח שסומן "1" בדיון). למרות זאת, בדו"ח שניתן לו ביום 27.5.10 נרשם מפיו שכתובתו הינה רחוב הברושים 3 בקרית ביאליק. יתר על כן, ביום 28.6.10 שלח המערער למשטרת ישראל בקשה להישפט בגין אותה עבירה כאשר הוא עדיין רושם בבקשה את כתובתו כרחוב הברושים 3 בקרית ביאליק. זאת, כחודש לאחר ביצוע העבירה (ראו: נספח שסומן "2" בדיון). בתצהירו טען המערער שלמרות גירושיו הוא עזב את הדירה ברחוב הברושים 3 רק בסוף יולי (ראו: סעיף 11 לתצהיר המערער; סעיף 3 לתצהיר גרושתו). לעומת זאת, מתעודת הזהות עולה שהסטאטוס האישי של המערער כבר ביום 4.5.10 נרשם כ"גרוש" (ראו: צילום תעודת הזהות והנספח שצורפו לבקשת הערעור). 11. בענייננו, המערער אינו יכול להלין אלא על עצמו בגין כך שלא קיבל, לכאורה, את הזימון לדיון – ובעניין זה אציין שהנני מסכים עם עמדת המדינה כי קיים קושי בלוגיקה של הדברים אשר מטיל ספק במהימנות טענותיו של המערער. אמנה את השיקולים לקביעה זו: המערער הוא הגורם הבלעדי אשר יצר בחודשי אביב-קיץ 2010 את אי-הבהירות בקשר לכתובתו הרשמית. המערער דאג להודיע, בהודעה מפורשת שמסר בנוגע למשפטו, שכתובתו הינה ברחוב הברושים. זאת הוא עשה לאחר שלכאורה כבר התגרש ולאחר שכבר הודיע על שינוי כתובת למשרד הפנים. טענתו שהחליף כתובת בפועל רק ביולי אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה וממילא אילו החליף כתובת רק ביולי הוא היה צריך לקבל לידיו את הזימון שנשלח לאותה כתובת. נפסק כבר כי: "מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה – וזו היא גם חובתו על פי חוק (ראו סעיף 15 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005) – כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע לטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו" (רע"פ 2096/07 ד"ר ציפורה רייני כוכבי נ' מ"י (1.5.07). 12. על המקרה חלים סעיפים 130(ח) ו-240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נ-מ] תשמ"ב-1982 והוער כבר כי יש להיזהר מפני קבלת טיעון לביטול פסק דין שניתן בהעדר על מנת לא לסכל את תכלית הסעיף האחרון (רע"פ 2673/11 מיטל זימנר נ' מ"י (12.4.2011)). 13. באשר לשאלת עיוות הדין, הסתמך בית המשפט על תגובתו המיידית של המערער לשוטר שערך לעורר את הדו"ח כי לא הבחין ברמזור שהיה אדום ולאחר סיום רישום הדו"ח שינה טעמנו ואמר שהרמזור התחלף תוך כדי חציית הצומת. צוין בנוסף מזכר של שוטר אחר שציין שהבחין ברכבו של הנאשם מגיע לצומת, חוצה קו עצירה כאשר האור ברמזור אדום ויוצא את הצומת כאשר הרמזור אדום. בהמשך תואר כיצד דלקו אחר רכבו של המערער. כאשר נעצר ביקש המערער לשנות את העבירה לעבירה אחרת על מנת שלא יקבל נקודות. נקבע שיש בדברים אלה יותר מראשית הודיה בעבירה בה הורשע ולכן קבע בית המשפט שלא קיים חשש לעיוות דין. 14. עיינתי בדברי המערער בפני השוטרים ואין לי אלא להסכים עם מסקנותיו של בית משפט קמא שמדובר, לכל הפחות, בראשית הודיה. בנוסף, לאחר עיון במזכר, גם בעניין זה הנני מסכים עם מסקנות בית משפט קמא כי מדובר בראיה מפלילה. הסנגורית העלתה הסתייגויות מפני ראיות אלו, ברם לא היה בהן כדי להפריכן על פניהן ולהצביע על כך כי מדובר במקרה של עיוות דין. מסקנות בית משפט קמא בעניינים אלו היו מבוססות וללא פגם. כתוצאה, הנני קובע כי בנסיבות אין במתן פסק הדין בהעדר כדי להוות עיוות דין למערער. 15. באשר לעונש שהוטל ציין בית משפט קמא כי מדובר בענישה מקובלת בנסיבות (ואף לקולא) שכן גיליון הרשעותיו של המערער מונה מעל 100 הרשעות וכי העבירה של חציית צומת באור אדום מסכנת חיים. גם בעניין זה אין לי אלא להסכים עם בית משפט קמא ולא מצאתי שיש ממש בטענות הסנגוריה בעניינים אלה. אשר על כן הערעור נדחה. 16. על פי הסכמת הצדדים בדיון מיום 23.1.12 ניתן פסק הדין בהעדר הצדדים. על המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים וכן להחזיר את תיק החקירה לידי ב"כ המשיבה. משפט תעבורהפסק דין בהעדר (תעבורה)עדכון כתובתביטול פסק דין