תעודת אי כושר חלקית

תעודת אי כושר חלקית 1. התובע יליד 1954, שרברב במקצועו ובעלים של חב' אינסטלציה "המייפה" - קלדרון ובניו בע"מ. התובע עובד כשכיר ומנהל בחברה. 2. התובע נפגע בשתי תאונות אשר הוכרו ע"י הנתבע כתאונות עבודה: האחת ביום 26/3/08 בה נפגע בגבו וברגלו השמאלית, והשנייה ביום 25/8/08 בה נפגע בבוהן ימין. תביעות התובע לתשלום דמי פגיעה בגין תאונות אלו נדחו בהתאם לסעיף 92(א) לחוק מהטעם כי התובע עבד בתקופת אי הכושר. על כך התביעה שבפנינו. 3. אין חולק, כי לתובע ניתנו תעודות אי כושר מלא בגין התאונה הראשונה לתקופה מיום 1/4/08 ועד 11/8/08 ובגין התאונה השנייה מיום 25/8/08 ועד 19/9/08. כן ניתנה לתובע תעודת אי כושר חלקית בגין התאונה הראשונה לתקופה מיום 11/8/08 עד 11/10/08 . 4. לטענת התובע, עבודתו מסתכמת בעבודה פיזית גרידא, עבודה אותה לא ביצע ולא יכול היה לבצע בתקופת אי הכושר. בתקופת אי הכושר היה, לטענתו, מנותק מעסקו ולא עסק בכל עבודה. לטענתו, עבודתו אינה כוללת עריכת ומתן הצעת מחיר כמו גם מענה לשיחות טלפון שזו עבודה שעושה הפקידה. עבודתו המשרדית בתקופת אי הכושר הסתכמה בחתימה על גבי שיקים של משכורות לעובדיו. העובדה שמשרד העסק צמוד לביתו אינה מלמדת כי התובע לא נעדר מעבודתו. 5. לטענת התובע, הודעתו לחוקר הובנה שלא כהלכה, דבריו כי פיקח אחר עובדים התייחסו לתקופת הביניים שבין שתי התאונות, למועדים שניתנו לו תעודות אי כושר חלקיות, ולמעשה, לא עסק בתקופת אי הכושר בכל עבודה. 6. התובע טוען לחילופין, כי גם אם ביצע עבודות משרדיות בתקופת אי הכושר, הרי שמדובר בעבודה חלקית ביותר לעומת היקף עבודתו הרגיל, וניתן לשלם לו דמי פגיעה מופחתים כאמור בסעיף 102(א) לחוק. 7. לטענת הנתבע, מהודעת התובע לחוקר עולה כי התובע עבד בתקופת אי הכושר, ביצע עבודה משרדית וביקר בשטח. לאחר קבלת ייצוג משפטי שינה התובע גרסתו בעדותו הראשית ובחקירתו בבית הדין. יש להעדיף גרסת התובע בפני החוקר, גרסה שניתנה טרם היותו מיוצג ומבלי להיות מודע למשמעות המשפטית של דבריו. מעדותו לחוקר עולה כי עבד בתקופות אי הכושר ועל כן, בהתאם לסעיף 92(א) לחוק דין תביעתו להדחות. 8. מוסיף וטוען הנתבע, כי על פי סעיף 102(א) ניתן לשלם דמי פגיעה מופחתים במידה ועובד צמצם שעות עבודתו מחמת אי כושר חלקי. בענייננו, תעודות אי הכושר החלקי ניתנו לתקופה שמעבר לתקופת 90 הימים המזכים בדמי פגיעה ועל כן אינן מזכות התובע בתשלום. הכרעה 9. בהודעתו לחוקר המל"ל מיום 9/2/09 הצהיר התובע כי הוא עובד בפועל במקצוע (כשרברב) "ובערב אני מנהל את העסק" (עמ' 1 להודעה, שורות 4-5). עבודתו הרגילה דורשת אם כן עבודת ניהול בשעות הערב. 10. התובע נשאל האם בעת היעדרותו מהעבודה עד 11/8/08 היה מנותק לחלוטין מהעבודה, והשיב: "לא. אני לא יכול. בתקופה הזאת עניתי לטלפונים של לקוחות, מידי פעם הצצתי לראות מה שהעובדים שלי עושים בבתים וגם התעסקתי בעבודה משרדית בלבד. את העבודה המשרדית עשיתי גם מהבית שם יש לי שולחן עבודה ושלוחת טלפון וגם מהמשרד שלי שנמצא בסמוך לבית מגוריי... במהלך התקופה הזאת הייתי קשור לעבודתי ולא הייתה לי אפשרות להתנתק לגמרי מהעבודה אבל לא יצאתי ועשיתי בעצמי עבודה" (עמ' 2 להודעה שורות 12-19). גם באשר לתאונה השנייה ציין התובע בפני החוקר כי נעדר מעבודתו הפיזית, אולם גם במקרה זה "התנהלתי כמו שהסברתי במקרה הקודם". התובע ציין כי אין לו הרבה עבודה משרדית אולם עבודתו המשרדית כוללת: "אני רק מסתכל, חותם על צ'קים, הכנת הצעות מחיר" (עמ' 4 להודעה, ש' 17). 11. בסתירה לדברים אלו, בפנינו העיד כי במהלך תקופת אי הכושר לא עבד כלל, הפקידה היא זו שנותנת את הצעות המחיר וכי הפקידה כלל לא הייתה מעבירה לו שיחות טלפון. בשעות לאחר שהפקידה מסיימת עבודתה השיחות מופנות לטלפון בביתו אולם הוא לא עונה לטלפון: "השיחות העסקיות נכנסות למשרד, אחרי 16:00 כשהפקידה הולכת רק אז השיחות מועברות אלי הביתה" (עמ' 4 לפרוט'). גרסה זו עומדת בסתירה להודעתו לחוקר כי: "כל הטלפונים מגיעים לבית זה מצלצל בבית ובמשרד ואין אפשרות להפריד בין שניהם". (עמ' 3 להודעה לחוקר, שורות 4-5). 12. מעדיפים אנו את גרסתו הראשונה של התובע שניתנה לחקור המל"ל על פני גרסתו המאוחרת שניתנה לאחר היותו מיוצג. 13. לא שוכנענו בגרסתו המאוחרת של התובע כי לא עבד כלל, לא ענה לטלפונים, לא נתן הצעות מחיר, ולא יצא מידי פעם לשטח לבדוק את העבודה. התובע אישר בראשית הודעתו לחוקר כי עבודתו הרגילה כוללת יציאה לשטח וכן עבודה משרדית של ניהול העסק בערב. הניסיון המאוחר לטעון כי אין לו כל עבודה משרדית, הוא אינו עונה לטלפונים וכי הכל עושה הפקידה אינו מהימן ועומד, כאמור, בסתירה להודעתו הראשונה לחוקר. 14. מששוכנענו כי חרף תעודות אי הכושר המלא עבד התובע בתקופת אי הכושר (למעט ביצוע עבודה פיזית), כדין נדחתה תביעתו לדמי פגיעה בהסתמך על סעיף 92(א) לחוק. 15. על פי סעיף 102(א) לחוק ובהתאם להלכה הפסוקה, מי שנקבע לו אי כושר מלא, ועבד חלקית באותה תקופה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה מופחתים (ר' עב"ל 109/98 המוסד נ. ואסם מוחמד מחאמיד, פד"ע ל"ד 545). 16. טענת התובע כי יש להכיר לו בתשלום דמי פגיעה מופחתים, אינו מתיישב עם דרישת החוק, מחד, כי לתובע תעודות אי כושר חלקי, ועם טענתו, מנגד, כי לא מסוגל היה לכל עבודה והיה באי כושר מלא. 17. לנוכח האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. אי כושר עבודהמסמכים