קרנית ביקשה להביא ראיות לסתור פסק דין פלילי בקשת הנתבעת 2 להביא ראיות לסתור קביעות שבפסק דין פלילי מרשיע. עובדות התובע, יליד 1987, נפגע ב-26/8/06 בתאונת דרכים שהייתה תאונת פגע-וברח. כתוצאה מן התאונה איבד את הכרתו ואושפז לתקופה ממושכת בה עבר תהליך שיקומי. לטענתו אינו זוכר את התאונה ואת האירועים שקדמו לה. לאחר התאונה נפתחה חקירת משטרה ובעקבותיה נמצא כי נתבע 3, מר איליה ספקטור (ספקטור), הוא הנהג שפגע בתובע ונמלט מן המקום. כנגד ספקטור הוגש כתב אישום בו נרשם, בין השאר, כי בזמן התאונה היה התובע הולך רגל שחצה מעבר חציה וכי ספקטור נהג ברכב ללא רשות בעליו. ב-28/12/08 הורשע ספקטור על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, במספר עבירות ובהן עבירה של אי-מתן אפשרות להולך רגל לחצות מעבר חצייה בבטחה ועבירה של נהיגת רכב ללא רשות בעליו, ונגזרו עליו קנס של 1,500 ₪, ששה חודשי פסילה ושלושה חודשי פסילה על תנאי. התובע הגיש תביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ( חוק הפיצויים או החוק) והוא מבקש להסתמך כמובן על עובדותיו של פסק הדין הפלילי בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (פקודת הראיות או הפקודה). אלא שעתה מבקשת קרנית להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי בנוגע להיותו של התובע הולך רגל ובנוגע לכך שספקטור נסע ללא רשות בעליו. טענות הצדדים לטענת קרנית היא אינה "חליפתו" של הנהג, כנדרש בסעיף 42א לפקודה ואינה נזקקת לרשותו של בית המשפט להביא ראיה לסתור את הקביעות שבפסק הדין הפלילי. חרף זאת הגישה בקשתה למען הזהירות והיא טוענת שקיימים טעמים ענייניים להיעתר לבקשה שכן קיימות ראיות רבות המצביעות על כך שהתובע לא היה הולך רגל אלא נסע באופנוע גנוב וללא ביטוח. עוד נטען שגם העובדה שספקטור נסע ברכב ללא רשות בעליו מחייבת בירור שכן בעליו של הרכב הוא אביו החורג וחזקה כי התיר לבנו את השימוש. קרנית מדגישה שבהליך הפלילי לא נערך בירור ענייני של עובדות אלו שכן ספקטור הודה בכתב האישום במסגרת הסדר טיעון מקל. התובע מתנגד מכל וכל להבאת הראיות לסתור ואילו הנתבעת 1, מבטחת הרכב, מסכימה לבקשה בכל הנוגע להיותו של התובע הולך רגל, אך מתנגדת לה בכל הנוגע לנהיגה ללא היתר שכן, לטענתה, אין כל ראיה שתצדיק חריגה מן הממצאים הפליליים. ספקטור לא התייחס לבקשה. הערת פתיחה באי כוח הצדדים העלו טענותיהם על הכתב ובעל-פה אך בבואי לכתוב החלטתי נתקלתי בהחלטתה המפורטת והעדכנית של כב' השופטת דודקביץ בת.א. (מרכז) 22456-11-10 דנית חשין נ' קרנית [21/2/12] העוסקת בסוגיות משפטיות זהות לאלו שעלו בבקשה הנוכחית. הואיל ובית-המשפט המחוזי הרחיב והעמיק אוכל לקצר ולהפנות להחלטתה המנחה של כב' השופטת דודקביץ, ואציין, בצניעות, כי טעמיה ומסקנותיה מקובלים עלי במלואם ועולים מן הדין והפסיקה. אדון אפוא בקצרה בטענות המשפטיות שהועלו ואבחן את יישום ההלכות במקרה הנוכחי. דיון סעיף 42א לפקודת הראיות קובע כי: (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי. מוסיף עליו סעיף 42ג לאותה פקודה וקובע כי לא יובאו ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי אלא ברשות בית-המשפט. ובלשון הסעיף: הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. תחולת הסעיפים על קרנית טענתה המקדמית של קרנית היא, כאמור, כי אינה מהווה "חליפו" של ספקטור ולכן אינה נזקקת לרשות בית-המשפט להבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי. אינני מקבל טענה זו שאינה מתיישבת עם התפקיד שייעד המחוקק לקרנית ועם פסיקה עניפה שדחתה טענה זו. אכן, קרנית אינה מהווה "חליפו" של ספקטור אולם היא עונה על החלופה הנוספת שבפקודה ומהווה מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע וחב את חובו הפסוק. העובדה שקרנית לא היתה חלק מן ההליך הפלילי אינה רלוונטית ולעניין זה אין הבדל של ממש בינה לבין מבטח הרכב, וכפי שהממצאים והמסקנות מחייבים את המבטח כך מחייבים הם את קרנית. עמד על כך כב' השופט הנדל ברע"א (ב"ש) 423/08 קרנית נ' קבוע עלי ז"ל [2009] בקובעו כי: "קרנית עונה על הדרישה של מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע וודאי מי שחב את חובו הפסוק. יתכן וצודקים המבקשים שהחלופה של חליפו אינה מתאימה לקרנית אבל אף אם זה נכון אין לכך נפקות כל עוד קרנית עונה על אחת החלופות האחרות שבסעיף 42א'. אחריותה של קרנית נובעת מאחריותו של הנהג לאחר שנהג בחוסר אחריות, קרי, נהיגה ללא ביטוח או כיסוי ביטוחי. במצב כזה קרנית חבה בחובו הפסוק של הנהג המורשע". וראו גם מסקנהת של כבוד השופטת דודקביץ בהחלטתה הנ"ל: "קרנית נושאת באחריותו של הנהג מכוח סעיף 12 לחוק הפיצויים והיא באה במקום המבטח באותם מקרים המנויים בסעיף 12 לחוק הפיצויים. איני סבורה כי יש לראות את קרנית כ"חליפו" של הנהג, לנוכח העובדה שקרנית יכולה לתבוע את הנהג המורשע, ברם אחריותה כלפי העיזבון והתלויים נובעת מאחריותו של הנהג (כלשון סעיף 42 א לחוק), והיא חבה בחובו של הנהג לפצותם (כמשמעות דיבר זה בסעיף 42א ובסעיף 42ג לפקודת הראיות. ודוק: כשם שאין עורר שהממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי ישמשו גם כלפי המבטח של המורשע, הרי שאלו צריכים לשמש גם כלפי קרנית, שהרי על זו האחרונה נאמר בסעיף 12(ב) לחוק הפיצויים- 'במקרים המנויים בסעיף קטן (א) זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח...'" וראו גם דברי כב' השופט זמיר בת.א. (ת"א) 66054/03 האני ג'אבר נ' דסוקי [2007]. נמצא אפוא כי הואיל וקרנית חבה חוקית לפצות את הנפגע במקום הנהג המורשע ולכן זקוקה לרשות בית המשפט כדי להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שנמצאו במשפט הפלילי. האם קיימת במקרה הנוכחי הצדקה להבאת ראיות לסתור? תכליתן של הוראות 42א ו-42ג לפקודת הראיות היא חסכון וייעול ההליכים ומניעת דיון כפול במקום בו בית-המשפט הפלילי כבר בחן ראיות ומצא ממצאים (הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ב-1972, ה"ח 995). מטעם זה נקבע כי התרת הבאת ראיות לסתור מהווה חריג ונפסק כי בתי המשפט לא יעתרו לה כדבר שבשגרה. דבר זה עולה גם מעצם דרישתו של המחוקק כי בית-המשפט נדרש לנמק את החלטתו ולרשום את טעמיו. עם זאת, נקבע כי מקום בו הבאת ראיות תמנע תוצאה בלתי צודקת בעליל ועיוות דין יש מקום להתיר את הבאתן. בתי המשפט הוסיפו והתייחסו לנסיבות שונות אותן ישקול בית-המשפט עת הוא נדרש לבקשה שכזו, ובכלל זה נקבע כי אף שהודאת הנאשם מהווה ראיה, יש לשקול במניין השיקולים את העובדה שפסק הדין המרשיע ניתן על בסיס הודאה ולא על סמך שמיעת ראיות. במקרה שכזה די בהצגת ראשית ראיה הסותרת את ממצאי פסק הדין כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. ת.א. (חי') 565/03 בן ציון נ' חזן [2007]; רע"א (ב"ש) 758/99 אלי נ' וזנר [1999]; ובעיקר ראו הדיון המפורט בהחלטתה של כב' השופטת דודקביץ' בפרשת קרנית נ' חשין שם נסקרו בהרחבה הפסיקה ודברי המלומדים בסוגיה. במקרה הנוכחי מצאתי כי קרנית הרימה את הנטל המצדיק הבאת ראיות לסתור את שתי העובדות השנויות במחלוקת. אפתח ואומר כי בבית-המשפט לתעבורה לא נבחנו עובדות אלו לגופן. עיקר בהליך הפלילי היתה עבירת ההפקרה ונהיגתו של ספקטור, כאשר שאלת מצבו של התובע בזמן התאונה לא לובנה וכך גם מערכת היחסים שבין ספקטור לבין אביו המאמץ. סופו של ההליך הפלילי היה,כאמור, בהסדר טיעון שכלל קנס בסך 1,500 ₪ ו-6 חודשי שלילת רישיון מהם נוכו חודשיים של שלילה מנהלית, וספק אם ההודאה בשתי העובדות האמורות החמירה את עונשו של ספקטור. יתרה מכך, קרנית הציגה ראיות שונות המצביעות על האפשרות שהתובע לא היה הולך רגל במזן התאונה אלא רכב על קטנוע. כך, בין השאר, הוצגו דיווחים המזכירים קיומו של אופנוע במקום התאונה לרבות הדיווח למד"א, דברי משפחת התובע בבית-החולים השיקומי ודברי ספקטור. כן נמצאה במקום התאונה לוחית זיהוי של אופנוע גנוב. התובע עצמו מתקשה להכחיש ולאשר את הנושא שכן לטענתו כלל אינו זוכר את התאונה. מצאתי כי משקלן המצטבר של ראיות אלו מהווה ראשית ראיה לאפשרות קיומו של אופנוע במקום התאונה ולקשר אפשרי בינו לבין התבע, ודי בראשית ראיה זו שתצדיק הבאת ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי בנושא זה. אשר לסוגיית השימוש ללא היתר בעלים: גם כאן קיימת הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור. מחומר הראיות שבתיק הפלילי עולה כי מקור עובדה זו שנכללה בכתב האישום היא בדברים שאמר ספקטור ביוזמתו בחקירתו במשטרה, שנערכה כששה חודשים לאחר האירוע, ולפיהם נטל את מפתחות הרכב ללא רשות אביו החורג. עם זאת, נמצא כי יום לאחר האירוע דיווח אביו החורג של ספקטור כי רכבו נגנב, ובהמשך התקבל במשטרה דיווח אנונימי לפיו ספקטור הוא הנהג הפוגע וכי הוא ובני משפחתו מחביאים את הרכב ומדווחים עליו כגנוב. סוגיה זו לא נחקרה על ידי המשטרה לעומקה ולא נדונה בבית-המשפט לתעבורה. בנסיבות אלו, נוכח הקשר המשפחתי שבין ספקטור לבין בעל הרכב, בשל קיומו של אינטרס למנוע הטלת חדש על האב החורג שדיווח כי הרכב נגנב, והואיל וסוגיית השימוש ללא היתר היתה, כאמור, שולית בהליך הפלילי, ולא התקיים בה דיון מעמיק, מצאתי כי קיים חשש ממשי שאי-היענות לבקשת קרנית יגרום לעיוות דין. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשת קרנית ומתיר לה להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי. בנסיבות אינני עושה בשלב זה צו להוצאות. בקשה להבאת ראיות לסתורמשפט פליליפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחיראיותקרנית