אי החתמת כרטיס נוכחות

פתח דבר עניינו של הסכסוך מושא העתירות שלפנינו בדרישת הממונה על השכר והמוסד לביטוח לאומי כי המשפטנים המועסקים במוסד יחתמו על שעון נוכחות בתחילת העבודה ובסיומה, ובעיצומים שנקטו משפטני המוסד החל מיום 2.1.2012 במהלכם נמנעו מהתייצבות לדיונים בבתי הדין לעבודה ובבתי המשפט. כשלושה שבועות לאחר תחילת העיצומים, ביום 22.1.2012 פנה המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בבקשה להוצאת צווי מניעה זמניים וצווי עשה נגד השביתה. בהחלטתו מיום 24.1.2012 דחה בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי ציבור מר אפרים פוסט ומר אברהם מנצורי; ס"ק 43326-01-12) את עתירת המוסד, תוך שקבע כי שביתת המשפטנים במוסד היא שביתה כלכלית מוגנת. נגד החלטתו של בית הדין האזורי, הגישו המוסד והמדינה - הממונה על השכר, בקשות רשות ערעור, מושא ההליך שלפניי (להלן גם: הבקשות). קודם להכרעה לדין, ולבקשת הצדדים, התקיימו בין הצדדים מהלכי הידברות בחסות בית דין זה, לרבות בישיבות תזכורת שנועדו לפניי. במסגרת זו וכמחווה של רצון טוב, חזרו משפטני המוסד לעבודה סדירה תוך שהם חותמים על שעון נוכחות, כנדרש. אולם, למרות שהסתמנו פתרונות ראויים למחלוקות בין הצדדים, עלו מגעיהם על שרטון, כדי כך שלא נותר עוד מנוס מהכרעה לגופן בבקשות רשות הערעור, כמפורט להלן. אקדים ראשית לאחרית ואומר כי לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי הגעתי למסקנה, כי אין מתקיים טעם משפטי המצדיק התערבות בית-דין שלערעור בהחלטתו של בית הדין האזורי, משנמצא כי היא מנומקת היטב, ובדין יסודה. לפיכך, אין ליתן רשות ערעור על ההחלטה ודין הבקשות להידחות. וזה יהא הילוכו של דיון: בפרק הראשון, נתאר את הרקע לפרוץ השביתה; בפרק השני, יפורטו עיקרי החלטתו של בית הדין האזורי, מושא הבקשות; בפרק השלישי, יובאו טיעוני הצדדים בבקשות רשות הערעור; בפרק הרביעי, נעמוד על מהלכי ההידברות בין הצדדים; בפרק החמישי, נפרוש את המסגרת המשפטית להתערבות בית דין שלערעור בהחלטות ביניים של בית דין אזורי לעבודה בהליך קיבוצי, ויישום ההלכה על נסיבות המקרה שלפנינו. בפרק הששי והאחרון תינתן הכרעתנו, בשים לב לעילות השביתה, הלגיטימיות והמידתיות של השביתה. פרק ראשון: הרקע לסכסוך לפי הנטען על ידי ההסתדרות, ובפועל, מזה שנים רבות נוהגים המשפטנים במוסד לביטוח לאומי לחתום על שעון נוכחות פעם אחת ביום. לטענת ההסתדרות, הסדר זה נקבע כתגמול עבור עבודה נוספת בבית כהכנה לדיונים משפטיים בערכאות המשפטיות ובוועדות הכנסת. מכח סמכותו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985, פנה הממונה על השכר, ביום 14.3.2011, אל המוסד וההסתדרות בהודעה לפיה חייבים המשפטנים במוסד לחתום שעון נוכחות בכניסה לעבודה וביציאה ממנה, וזאת, החל מיום 1.4.2011. בנוסף, הורה הממונה על השכר להנהלת המוסד להתנות את התשלום למשפטנים עבור ביצוע שעות נוספות בהחתמת שעון נוכחות. 5. ביום 16.5.2011 הכריזו המשפטנים במוסד לביטוח לאומי על סכסוך עבודה, אולם לא נקטו בצעדים ארגוניים. מהלכי משא ומתן שקיימו הצדדים לא עלה יפה. 6. בסיכום דברים מיום 11.10.11 בין הנהלת המוסד לביטוח לאומי לבין הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן גם: הממונה) הוחלט, כי החל מיום 1.11.2011 עובד המוסד אשר לא יחתים שעון פעמיים ביום, בכניסתו לעבודה ובצאתו ממנה במשך כל החודש, לא יהיה זכאי לתשלום עבור עבודה נוספת - שעות נוספות וכוננויות. 7. בתגובה להחלטה זו וליישומה בפועל, הודיע יו"ר ארגון המשפטנים, עו"ד שגב, במכתבו מיום 1.1.2012 למנהלת הכללית של המוסד, גב' דומיניסיני, כי המשפטנים במוסד ינקטו בצעדים ארגוניים אשר יתמקדו באי הופעה לדיונים בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט, ובוועדות הכנסת. לפי שצויין באותה הודעה, עילתם של הצעדים הארגוניים הללו, בשינוי חד-צדדי בתנאי העבודה של המשפטנים הקיימים עשרות שנים וה"מתחייבים מאופי העבודה", ללא משא ומתן עם נציגות העובדים; ו"ניכויים חד צדדיים של תגמול בגין שעות נוספות בפועל, כוננויות והחזר הוצאות". הלכה למעשה, החלו משפטני המוסד ביום 2.1.2012 בנקיטת עיצומים, במסגרתם לא הופיעו לדיונים בבתי הדין לעבודה ובבתי המשפט, אך המשיכו בעבודתם המשרדית, והוקמה ועדת חריגים למתן מענה למקרים דחופים. המוסד טען כי חלה החרפה בעיצומים, לאחר שעורכי הדין לא הגישו תגובות וכתבי טענות לבתי הדין לעבודה (להלן גם: העיצומים). כעבור כשלושה שבועות, ביום 22.1.2012, פנה המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים ב"בקשה דחופה לצווים ארעיים במעמד צד אחד ולצווים זמניים במסגרת בקשת צד בסכסוך קיבוצי". המשיבים לבקשה זו היו ההסתדרות ומדינת ישראל - הממונה על השכר (להלן גם: המדינה). המוסד עתר לצו הצהרתי זמני הקובע כי שביתת עורכי הדין המתקיימת במוסד היא "שביתה בלתי חוקית ובלתי מוגנת", ולצו זמני האוסר על המשך קיומה. בנוסף, עתר המוסד למתן צווי עשה זמניים המורים להסתדרות וליחידיה לעשות את כל הדרוש להבטחת שקט תעשייתי במוסד; ולצו עשה המורה למשפטנים במוסד לביטוח לאומי לבצע עבודה תקינה ויסודית, תוך החתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום, בהתאם לדרישות הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן הבקשה למתן צווים זמניים או הבקשה). פרק שני: החלטת בית הדין האזורי בבקשתו לצווים זמניים טען המוסד, כי למעשה מדובר בשביתה פוליטית אסורה, שכן עילתה בהחלטת הממונה על השכר במשרד האוצר, כריבון מכוח סמכותו על פי חוק; לחלופין טען, כי גם אם אין מדובר בשביתה פוליטית, הרי זו שביתה מעין פוליטית, לגביה ניתנה לעובדים זכות לשביתת מחאה קצרה, בעוד אשר במקרה הנדון השביתה נמשכת כשלושה שבועות. בהסתמך על חומר הראיות שהובא לפניו ולאור ההלכה הפסוקה, דחה בית הדין האזורי טענות אלה. בית הדין קבע כי אין מדובר ב"שביתה פוליטית" שכן "מטרות השביתה הן ממוקדות ביותר, ונוגעות באופן ישיר לתנאי עבודתם של עורכי הדין, והיא אינה נוגעת להחלטות הריבון, גם אם הממונה על השכר באוצר אינו מעבידם הישיר של עורכי הדין". בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי "אף אין מדובר גם בשביתה 'מעין פוליטית' שמטרתה להוות אמצעי לחץ על הריבון על מנת שישנה את מהלכיו העלולים להביא בפגיעה בעובדים... יתר על כן, גם אם מדובר בהחלטה שניתנה על ידי הממונה על השכר, המוסד, כמעסיקם של עורכי הדין, אימץ החלטה זו באופן מוחלט". המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי בהחלטתו הייתה, כי: "העניינים שבגינם מתקיימים הצעדים הארגוניים במקרה זה הינם בגדר 'שביתה כלכלית' לכל דבר ועניין. מדובר בשינוי תנאי העבודה של עורכי הדין, ובמיוחד בניכוי משכרם, שנעשה משלא הושגה הבנה בין הצדדים לגבי החתמת כרטיס הנוכחות. מדובר בנושאים מובהקים הנכנסים בגדרה של שביתה כלכלית, משום שהם נוגעים באופן ברור לתנאי העבודה של עורכי הדין ... מדובר בשביתה כלכלית שאינה לוקה באי חוקיות כלשהי, והגבלתה תיעשה רק במקרים הראויים ומטעמים מוצדקים. כאלה לא נמצאו בענייננו". טענתו הנוספת של המוסד הייתה כי דרישתו ודרישת הממונה מן העובדים כי יחתמו שעון נוכחות פעמיים ביום, אינה מצדיקה נקיטת צעדים ארגוניים. שכן דרישה זו, כשלעצמה, אינה בעלת השלכות ישירות או עקיפות על תנאי העבודה של המשפטנים במוסד. יתירה מכך, טען המוסד - כל דרישה של נציגות העובדים הנובעת מיישום חובת הדיווח, אינה אלא דרישה כלכלית חדשה לתוספות שכר חדשות, בתקופת קיומו של הסכם המסגרת שנחתם במגזר הציבורי בחודש ינואר 2011 הכולל סעיף שקט תעשייתי. בית הדין האזורי דחה טענה זו וקבע ניכוי משכר העבודה של עורכי הדין, כפי שנעשה לכאורה, בענייננו, גורם נזק לעובדים וכשלעצמו מצדיק נקיטה בצעדים ארגוניים. בהקשר זה, הקדים בית הדין והטעים, כי לפי העולה מתגובת ההסתדרות, עצם הדרישה להחתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום אינה נשללת על הסף. אולם ההסתדרות טוענת כי מדובר בשינוי חד צדדי של תנאי עבודה שהיו קיימים במשך שנים רבות, כי שינוי מעין זה מחייב ניהול משא ומתן אמיתי וכן בין הצדדים, וכי מן הראוי להעניק לעורכי הדין תגמול חלופי בגינו. בהסתמך על חומר הראיות שהובא לפניו, קבע בית הדין, כי לפי שהוברר לכאורה "עורכי הדין לא נקטו בצעדים ארגוניים במהלך המשא ומתן בעניין החתמת שעון הנוכחות, וגם לאחר ההכרזה על סכסוך העבודה בחודש מאי 2011 לא מיהרו לעשות כן. השביתה פרצה רק לאחר שהממונה נקט בצעד חד צדדי על פיו נוכה משכרם של העובדים הגמול עבור עבודה בשעות נוספות וכוננויות, למעלה מחצי שנה לאחר שהוכרז הסכסוך". הוסיף בית הדין האזורי וציין, כי לגופם של דברים, לא נמצאה כלל התייחסות הממונה בטיעוניו, למהותו של ניכוי השכר מהעובדים. בתוך כך, לא הוסבר הקשר בין ניכוי השכר לבין הסירוב להחתים כרטיס נוכחות פעמיים ביום. לא הובהר האם נוכה התגמול על עבודה בשעות נוספות גם לעובדים שעבדו בפועל שעות נוספות. אף לא ניתן הסבר לגבי סכום הניכוי, האם נעשה באופן פרטני לגבי כל עובד ועובד עבור השעות הנוספות שביצע בפועל, או שמא מדובר בניכוי סכום קבוע גם כלפי מי שלא עבדו כלל בחודשים הרלבנטיים שעות נוספות. לעניין אחרון זה, ציין בית הדין האזורי, כי ייתכן שמדובר בניכוי שכר שלא כדין ושלילת זכות הטיעון האישית מהעובדים שנוכה שכרם. 11. בית הדין האזורי דחה את טענות המוסד, לפיהן היה על העובדים לפנות לבית הדין לעבודה בבקשת סעד נגד שינוי חד-צדדי בשכרם, תחת נקיטה בעיצומים. בנדון זה, נקבע כי "הפסקת תשלום שכר לעובדים, ובענייננו, ניכוי משכרם, אפשר שתצדיק שביתה, למרות שבידי העובדים ובידי נציגותם האפשרות המשפטית לפנות בתביעה לבית הדין בעניין זה". 12. הוסיף המוסד וטען, כי לעורכי הדין לא נגרם נזק כלשהו מן המעבר להחתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום. טענתו זו נסמכה על עדותה של עורכת דין עובדת המוסד, שהעידה מטעם ההסתדרות. טענת המוסד נדחתה על ידי בית הדין האזורי, אשר קבע, כי אכן העדה לא הצביעה בעדותה על נזק כלשהו שנגרם לה בשל ההחתמה הכפולה, אך לא התייחסה בעדותה לניכויי השכר, אשר כשלעצמם פוגעים בעובד. 13. הממונה על השכר, טען כי ההחלטה על ניכוי השכר התקבלה גם לפי דרישתו מהמוסד. זאת, מתוקף סמכותו של הממונה כרשות מנהלית, ומכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. בהתייחס לטענה זו, קבע בית הדין האזורי כי ספק אם הוראת סעיף 29 לחוק חלה על חריגה מנהלי העבודה, כפי הנטען במקרה הנדון. הוסיף בית הדין וקבע, כי הממונה לא טען מפורשות לאי עבודה בפועל של המשפטנים בשעות נוספות; וכי גם אם ניתן להניח קיומה של התנהלות מעין זו, בהיעדר דיווח פעמיים ביום, אין די בכך כדי להקנות זכות לממונה, לכאורה, לנכות משכרם של העובדים באופן שרירותי וחד צדדי. עוד נקבע כי "לא נטען כי בחודשים שבהם נוכו הסכומים משכרם של עורכי הדין הופסקה העבודה בשעות נוספות, ועורכי הדין הפסיקו לבצע כוננויות, והקשר בין הניכוי לבין הסירוב להחתים כרטיס נוכחות הינו עקיף, לכאורה. אין מדובר בתוצאה מסתברת של אי החתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום." מכל מקום בידי הממונה אפשרות לנקיטת צעדים משמעתיים כלפי עורכי דין שהפרו הוראותיו או הוראות התקשי"ר. אולם, "ניכוי שכר כהליך עונשי מחייב ביסוס חוקי מפורש, ולפחות מתן זכות פרטנית לכל עובד ועובד להשמיע את דברו". 14. בסיכומו של דבר, הגיע בית הדין האזורי למסקנה לפיה "אין מדובר בשביתה בלתי חוקית או בלתי מוצדקת, והינה נוגעת באופן ישיר לתנאי העבודה של עורכי הדין ולשכר המשולם להם. לפיכך לא מצאנו כי יש הצדקה למנוע את זכותם של עורכי הדין לנקוט בצעדים ארגוניים." 15. בית הדין הוסיף ובחן את מידתיות הצעדים הארגוניים בהם נקטו עורכי הדין ומצא כי "אין מדובר בשביתה כללית אלא באי הופעה לדיונים בבתי הדין, בבתי המשפט ובוועדות הכנסת". עם זאת, "אי הופעתם של עורכי הדין לדיונים, בעיקר בבתי הדין לעבודה, שם נדונות תביעותיהם של המבוטחים, גורמת לדחייה בקבלת ההחלטות לגבי זכאותם של המבוטחים ומעמדם" ובכך, נגרמת פגיעה בנזקקים לשירותיו של המוסד. אי לכך, קבע בית הדין האזורי, כי "על מנת להגביל את הפגיעה באוכלוסיה זו, יש לקיים ועדת חריגים, שאליה יופנו המקרים הקשים המצריכים טיפול מידי, כגון הפסקת ביטוח בריאות כאשר נדרש טיפול רפואי דחוף, מקרים מיוחדים שבהם נתבעת גמלת הבטחת הכנסה, והמבוטח נותר בלא אמצעי קיום כלשהם וכד'"; וכי הפניות לוועדת חריגים יעשו על ידי הנהלת המוסד וגם על ידי עורכי הדין, הבקיאים בפרטי התיקים שהדיונים בהם אינם מתקיימים מידי יום ביומו. פרק שלישי: הבקשות לרשות ערעור מושא דיוננו 16. נגד החלטתו של בית הדין האזורי הוגשו לבית דין זה ביום 25.1.2012 שתי בקשות נפרדות למתן רשות ערעור, מטעם המוסד ומטעם המדינה. הדיון וההחלטה בבקשות אלה נעשה במאוחד. בבקשות רשות הערעור, חזרו המדינה והמוסד, בהרחבה על טענותיהם בבית הדין האזורי תוך שהטעימו, כי נסיבות המקרה מחייבות התערבותו הדחופה של בית דין זה. עיקר טיעוניהם יפורטו להלן. עיקר טיעוני המוסד 17. לטענת המוסד, שגה בית הדין האזורי בכך שלא הוציא צו עשה, כמבוקש, ולא הורה לעובדים להחתים באופן מיידי כרטיס נוכחות פעמיים ביום כמתחייב מן החוק ומהחלטת הממונה על השכר. עיקר טענתו של המוסד היא כי דרישתו לחתימת כרטיס נוכחות פעמיים ביום, אינה מקימה לעובדים עילת שביתה לגיטימית. לטענת המוסד, הוא "עצמו ניהל דין ודברים עם הממונה על השכר בניסיון לשכנעו 'לוותר' למבקש [הוא המוסד - נ.א.] ולמשפטנים על הדרישה להחתים כרטיס נוכחות פעמיים ביום", ולאחר חודשים ארוכים של משא ומתן, והתראות מטעם הממונה למוסד, נדרשו המשפטנים במוסד, החל מיום 1.11.2011 לדווח על נוכחות בעבודה בחתימת שעון נוכחות פעמיים ביום. לטענת המוסד, שביתת המשפטנים מזה כחודש ימים, נעוצה בסירובם לדווח פעמיים ביום על נוכחות בעבודה, עד אשר לא יוסכם עימם הפיצוי הראוי ליישום חובתם זו. הוסיף המוסד וטען, כי אין חולק כי הדרישה להחתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום מעוגנת בהוראות הדין ובהן: חוק הביטוח הלאומי המאמץ את התקשי"ר; הוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה; תיקון 24 לחוק הגנת השכר; וההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 28.4.1989 החל על עובדי המוסד לרבות המשפטנים (להלן: הסכם קיבוצי 1989). לטענת המוסד, נכון להיום חובה זו מיושמת במוסד לגבי כלל עובדיו, לרבות עובדי ההנהלה, למעט המשפטנים, למרות שאינה אינה פוגעת בתנאי העסקתם. המוסד הדגיש נכונותו לקיים משא-ומתן עם המשפטנים לתגמול בגין המעבר לחתימה פעמיים ביום על שעון נוכחות, תוך שציין כי בפועל - מו"מ כזה אף מתנהל, וטרם מוצה. בנסיבות אלה, טען המוסד כי "אין לאפשר את המשך השביתה, שעילתה הינה סירוב העובדים לקיים את הוראת החוק לעניין דיווח על שעות עבודתם ע"י החתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום, כנדרש ע"י המוסד, כבר במהלך תקופת המו"מ על הפיצוי". וכי ראשית לכל, נדרשים המשפטנים ליישום לאלתר של חובת הדיווח המעוגנת בחקיקה ובתקשי"ר ללא קשר לתוצאות או להתקדמות המשא-ומתן בקשר לפיצוי הראוי. לטענת המוסד, אי מתן צווים המורים למשפטנים לחזור לעבודה ולשולחן המשא ומתן, ולדווח באופן מלא על נוכחות, כנדרש בחוק, הינו חסר תקדים ושגוי, ונותן היתר להמשך התנהלות בלתי חוקית ולשימור הסדר העסקה בלתי חוקי לפרק זמן בלתי מוגבל. "זאת, בניגוד מוחלט להלכות בית הדין הארצי לעבודה, הקובעות חד משמעית כי הסדר בלתי חוקי יש לתקן לאלתר - גם אם מגיע פיצוי כלשהו בגין התיקון הנדרש". בהקשר זה הוסיף המוסד וטען, כי עשרה עורכי דין חתמו על הסכמי פשרה בנוגע להשבת חריגות השכר שנדרשו מהם, והסכמי הפשרה עמם כללו סעיף לפיו יחתמו כרטיס נוכחות פעמיים ביום. על כן, שביתתם היא שביתת הזדהות. לטענת המוסד, בית הדין האזורי לא נתן צווים זמניים המקטינים את נזק השביתה לרבות הוראה לעשרת עורכי הדין לשוב לעבודתם הסדירה, או הוראה לכלל עורכי הדין להתייצב בתביעות מכח חוק ביטוח בריאות. עוד טען המוסד, כי בית הדין האזורי שגה בכך שקבע כי עילת השביתה סבה על "ניכוי שכר". שכן, "אין, ולא היה ניכוי משכרם של העובדים. העובדים שאינם מחתימים נוכחות פעמיים ביום"; וכי המשפטנים "אינם מקבלים (מאז 1.11.2011) תשלום עבור שעות נוספות וכוננויות - משום שהחוק אוסר על המוסד לביטוח לאומי לשלם תשלומים אלו בהיעדר דיווח מלא. קיום החוק אינו יכול להיות מותנה בדבר, ואינו יכול לשמש עילה לשביתה" (ההדגשות במקור - נ.א.). זאת ועוד. הטענה בדבר ניכוי משכר העובדים, אינה נמנית על העילות בגינן הוכרזה השביתה מלכתחילה. טענה בדבר הימנעות מתשלום שכר שעות נוספות לעובדים, אינה עילת תביעה כלכלית, אלא טענה משפטית בלבד. על כן ו"גם מטעם זה, שגה בית הדין קמא כשנמנע ממתן צווים כנגד השביתה". לטענת המוסד, השביתה גורמת נזק רב למוסד ולציבור המבוטחים ומדובר ב"נזק שוועדת החריגים איננה עתידה לפתור"; כי בכך שלא נקבע "לוח זמנים כלשהו (לא כל שכן דחוף)" לבירור טענותיו בסכסוך הקיבוצי, נגרמת "הנצחת ההתנהלות הבלתי חוקית אינה מוגבלת בזמן - והנזקים העצומים לציבור הולכים ונצברים בכל יום"; וכי "השביתה המיותרת והבלתי מוצדקת בה פתחו העובדים, לא רק שלא הביאה לקידום המו"מ במשך כמעט חודש בה היא מתקיימת - אלא אף מעכבת אותו". לאור כל אלה, התבקש בית דין זה ליתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי ולהורות על הוצאת צווי עשה וצווי מניעה זמניים נגד קיומה של השביתה, כמבוקש. תמצית טיעוני המדינה - הממונה על השכר 18. לטענת המדינה, הצעדים הארגוניים בהם נוקטת ההסתדרות מכוונים "למנוע יישומה של החלטת הממונה על השכר המורה למשפטני הביטוח הלאומי להחתים שעון נוכחות פעמיים ביום ככל עובדי הביטוח הלאומי וככל המשפטנים והפרקליטים בשירות המדינה". לטענתה, החלטתו של הממונה, ניתנה כדין, לא כמעביד, אלא מתוקף סמכותו כרשות מנהלית בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, ועל בסיס הסכם קיבוצי תקף בין המוסד לביטוח לאומי לבין ההסתדרות. עוד טענה המדינה, כי "החתמת כרטיס פעם אחת ביום אינה מתגמלת בגין עבודה מהבית" בין במקום עבודה במשרד במסגרת שעות העבודה ובין כשעות נוספות; וכי "אי החתמת שעון פעמיים ביום היא חריגת שכר מובהקת, משעה שהיא מנוגדת להסכם קיבוצי תקף במוסד לביטוח לאומי שעליו חתומה המשיבה (היא ההסתדרות - נ.א.) ומשעה שהיא נוגדת את הנהוג בשירות המדינה ואף בשאר השירות הציבורי". בנוסף על כך, מעוגנת דרישת הממונה בתקשי"ר האוסר על תשלום בגין עבודה נוספת למי שאינו מחתים שעון נוכחות פעמיים ביום. משאין משפטני המוסד נוהגים כך, "אי תשלום בגין עבודה נוספת בהעדר חתימה הוא פועל יוצא הגיוני בהעדר דיווח אמיתי על שעות העבודה". בהקשר זה מוסיפה המדינה וטוענת, כי לא נעשה ניכוי בשכרם של המשפטנים וכי "שכרם של העובדים משולם בשלמותו, אך אין הם מתוגמלים בגין עבודה נוספת, שלא הוכח שאכן נעשתה". לטענתה, מדובר בהחלטה מינהלית של הממונה על השכר, אשר תקיפתה נעשית, ומן הראוי שתיעשה, על פי עילות שבדין, בדרך השפיטה ולא השביתה; וכי על כן אין מדובר בסכסוך כלכלי כי אם בסכסוך משפטי. אשר על כן, "מן הראוי להפסיק את הצעדים הארגוניים עוקפי הדיון המשפטי, ולהורות לעובדים להחתים שעון נוכחות פעמיים ביום כנדרש". תמצית טיעוני ההסתדרות 19. לטענת ההסתדרות, דין הבקשות לרשות ערעור שהגישו המוסד והמדינה - להידחות. בראש וראשונה מן הטעם שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, מקל וחומר כאשר עסקינן בהחלטות בסעדים זמניים. במיוחד כן כאשר החלטת בית הדין האזורי מוצדקת בנסיבות העניין ואין בה כל טעות משפטית, ומשניתנה לאחר איזון בין האינטרסים המתנגשים של הצדדים לסכסוך הקיבוצי, על בסיס חומר הראיות הלכאורי שהונח בפני בית הדין האזורי, ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים. לגופם של דברים, עמדה ההסתדרות בטיעוניה, על זכותם החוקתית של המשפטנים במוסד לנקוט בעיצומים, או בשביתה. ההסתדרות חזרה והטעימה כי הסדר החתמת שעון נוכחות, במתכונתו מזה שנים רבות, נקבע כתגמול עבור עבודה נוספת בבית שמבצעים המשפטנים, כהכנה לדיונים משפטיים. עוד טענה, כי גם אם הייתה לממונה סמכות לבטל את ההסדר הקיבוצי ששרר, "הסכסוך אינו על דרישה לקבלת תשלום עבור החתמת שעון נוכחות כפי שהדבר מוצג ע"י המבקש. השאלה האמיתית המונחת לפתחו של בית הדין היא האם רשאי המוסד, כגוף ציבורי הפועל ע"פ דין, להתנער באופן חד צדדי מהסדר קיבוצי קיים מזה עשרות שנים על השינויים שחלו בו במהלך השנים...מבלי לקיים מו"מ ענייני להסדר חלופי" אשר יתן ביטוי לעבודתם הנוספת של המשפטנים. ההסתדרות הטעימה כי לא נענו פניותיה החוזרות ונשנות לניהול משא ומתן טרם נקיטת העיצומים ואף במהלכם; וכי משפטני המוסד פתחו בעיצומים נגד ביטול חד-צדדי של הסדר רב שנים רק לאחר שהמוסד ניכה באופן חד-צדדי משכרם של הפרקליטים, כעבור 7 חודשים "ולא כצעד ראשון במאבק...אלא לאחר שכל מאמציהם לקיים הידברות עם המעסיק - המוסד ועם המדינה לא נשאו פרי". טענה ההסתדרות, כי למרות הצעדים החד-צדדים נעשית התנהלותה תוך שמירה על מידתיות ראויה; כי אין מדובר בשביתה גורפת ומלאה, אלא בצעד חלקי ביותר של הימנעות מהופעה בבתי הדין לעבודה; וכי "כל יתר פעילותם הענפה של הפרקליטים נמשכה כסדרה, לרבות הכנת כתבי טענות, סיכומים, השתתפות בדיונים בפורומים השונים וכיו"ב." הוסיפה ההסתדרות והבהירה, כי נציגות המשפטנים החליטה "מיוזמתה, גם ללא פניה של הנהלת המוסד או היועץ המשפטי של המוסד, לאפשר קיומם של דיונים בעלי דחיפות מיוחדת, כגון תיקים בהם עולה שאלת טיפול רפואי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תיקים בהם קיים צורך בדיון דחוף בצעדים זמניים וכד', וזאת עוד קודם לקבלת ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לצו מניעה נגד הצעדים הארגוניים. הודעה על כך נמסרה ישירות לנשיאי בתי הדין לעבודה, והפרקליטים אף החלו בהכנת התיקים, חרף העובדה כי ביה"ד נמנע מהוצאת צו המניעה". בנוסף, הודיעה ההסתדרות לבית הדין הארצי על החלטת ועדת החריגים בדבר הקלה בעיצומים למשך שבוע ימים. עד כאן טיעוני הצדדים בהליכים שלפנינו. פרק רביעי: מהלכי הידברות בחסות בית הדין הסכמת הצדדים להידברות אינטנסיבית - השעיית העיצומים וניכויי השכר 20. משהגיע הסכסוך לפתחו של בית דין זה, הסכימו הצדדים על מהלכי הידברות בחסות בית דין זה. בתוך כך, הגיעו להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 29.1.2012 בה נקבע כך: "1.יפה ונכון עשו הצדדים שקיבלו את הצעת בית הדין ובהתאם לה, הודיעו על קיום מהלכי משא ומתן בהתאם למתווה המפורט להלן: א. הצדדים - המדינה, המוסד וההסתדרות, ייכנסו למהלכים מואצים, אינטנסיביים ותכליתיים של הידברות ומשא ומתן לתקופה של שבוע ימים, החל מיום שני 30.1.2012 עד ליום ראשון 5.2.2012 כולל (להלן: תקופת ההידברות). ב. הסכמת הצדדים להליך ההידברות, הינה תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים ומבלי לפגוע בטענות ובזכויות הצדדים. ג. במגמה להבניית צעדים בוני אמון, מודיעים הצדדים על השעיה הדדית של המהלכים הננקטים על ידם והאמורים להינקט על ידם, למשך תקופת ההידברות במהלכה ינהגו כך: החל ממחר, יום שני 30.1.2012 ולמשך תקופת ההידברות, יחזרו עורכי הדין של המוסד לביטוח לאומי לעבודה מלאה וסדירה במוסד לביטוח לאומי ובמסגרת זו יחתמו על שעון נוכחות פעמיים ביום. משכורת ינואר המשולמת למשפטנים בראשית פברואר תשולם כסדרה ללא הניכויים הקשורים לסכסוך העבודה. 2. ככל שמהלכי ההידברות לא יעלו יפה, יחזור המצב לקדמותו כפי שהוא כיום, על בסיס החלטת בית הדין האזורי לעבודה, וכל צד יהיה רשאי לחזור ולנקוט באמצעים העומדים לרשותו בתוקף הדין ובמסגרתו. 3. ביום ראשון ה- 5.2.2012 בשעה 14:00 יגישו הצדדים דיווח בכתב לבית דין זה על התקדמות מהלכי המשא ומתן ביניהם. בתוך כך רשאים הם לבקש הארכת המועד להידברות. 4. בחלוף המועד, תינתן החלטתו של בית דין זה בבקשות רשות הערעור, מושא הליך זה (להלן: ההחלטה מיום 29.1.2012). 21. לאור ההסכמה שקיבלה, כאמור, תוקף של החלטה, חזרו עורכי הדין של המוסד לעבודתם הסדירה כמקודם החל מיום 30.1.2012, תוך חתימת שעון נוכחות בכניסתם לעבודה ובצאתם ממנה. המדינה מצידה הודיעה על הימנעות מניכויים ממשכורת חודש ינואר 2012. לבקשת הצדדים הוארכה תקופת ההידברות והתקיימו מהלכי משא-ומתן ביניהם בחסות בית דין זה, תוך הותרת הסכמת הצדדים המעוגנת בהחלטה מיום 29.1.2012 בעינה עד שלהי חודש מרץ. במסגרת זו, עורכי הדין של המוסד המשיכו בעבודתם הסדירה כמקודם, בחתימה על שעון נוכחות פעמיים ביום, ומשכורות ינואר ופברואר שולמו כסדרן, ללא הניכויים הקשורים לסכסוך העבודה. לא יושבו המחלוקות - והתבקשה הכרעה לדין בבקשות רשות הערעור 22. בישיבת תזכורת שנועדה לפניי ביום 21.3.2012 דומה היה כי עיקר המחלוקת עשויה למצוא פתרונה. אולם נוכח עמדות הצדדים, כפי שמצאו ביטוין באותו מעמד, יצאה מלפניי ביום 22.3.2012 החלטה בה נקבע כך: " בשלב זה, מן הראוי להותיר לצדדים להמשיך במגעיהם להסדר המחלוקות, ככל שיראו לנכון. משהגענו עד הלום, יגישו הצדדים הודעות בכתב לבית דין זה על המשך המהלכים בסכסוך מושא הבקשות התלויות ועומדות בבית דין זה, והסעדים המבוקשים, בשים לב לחלוף הזמן ולהתפתחויות עד כה". בתגובה הודיעה המדינה, כי היא "עומדת על בקשתה לרשות הערעור" שכן לשיטתה, החלטת בית הדין האזורי מושא בקשות רשות הערעור מוטעית. עם זאת, ציינה כי היא נכונה להמשיך ולדבר עם ההסתדרות "בנסיון להגיע להסכמות לגופו של עניין". עוד ציינה המדינה כי הממונה על השכר הורה למוסד לביטוח לאומי לבצע ניכויי שכר בגין העיצומים במשכורת חודש מרץ המשולמת ביום 1.4.2012. בהודעת המוסד לביטוח לאומי נאמר כך: "על הצדדים לנצל את פרק הזמן הקרוב על מנת למצות את הליכי המשא ומתן שהתקיימו בין הצדדים, והגיעו להערכת המוסד, לישורת האחרונה שגם לה ראוי וניתן למצוא פיתרון [ההדגשה לא במקור - נ.א.]. נכון לעת הזו, ולאור המתווה שהוצע על ידי בית הדין הנכבד ביום 29.1.2012 וקוים מאז ועד היום, ישלם המוסד למשפטנים את משכורת חודש מרץ 2012, המיועדת לתשלום ביום 1.4.12, באותה מתכונת בה שולמה משכורת חודש פברואר 2012, וזאת כמובן מבלי לפגוע בזכויות וטענות לעניין ניכויי תשלומים בגין תקופת השביתה או העיצומים. היה ועד 1.4.2012 לא יגיעו הצדדים להסכמות אשר יביאו לסיום המחלוקת בתיק דנן, יתבקש בית הדין הנכבד ליתן את החלטתו בבקשות רשות הערעור אשר בפניו". ההסתדרות מצידה הודיעה, כי מהלכי המשא-ומתן לא צלחו וטענה כי מן הדין לדחות לגופן את בקשות רשות הערעור. 23. בהחלטתי מיום 27.3.2012 ניתנה לצדדים הזדמנות נוספת ליישוב הסכסוך בדרכי שלום, תוך שנקבע כך: "במסגרת החלטתי וכמחווה של רצון טוב מטעם הצדדים, עוגנה הסכמתם לפיה החל 'מיום 30.1.2012 ולמשך תקופת ההידברות, יחזרו עורכי הדין של המוסד לביטוח לאומי לעבודה מלאה וסדירה במוסד לביטוח לאומי ובמסגרת זו יחתמו על שעון נוכחות פעמיים ביום'. המדינה מצידה הודיעה כי 'משכורת ינואר המשולמת למשפטנים בראשית פברואר תשולם כסדרה ללא הניכויים הקשורים לסכסוך העבודה'. הלכה למעשה התקיימה הסכמת הצדדים עד כה. משפטני המוסד חזרו לעבודה סדירה תוך חתימה על שעון נוכחות כנדרש, ומשכורתם שולמה להם, בהתאם. טרם פסיקה לדין, ובשים לב להודעת המוסד לביטוח לאומי, לפיה בשלב זה, תשולם למשפטנים משכורת חודש מרץ, ניתנת בזאת שהות נוספת לצדדים למצות את מהלכי המשא ומתן וההידברות ביניהם. עד ליום ראשון 1.4.2012 יגישו הצדדים הודעה לבית דין זה על התפתחות המגעים ביניהם. ככל שלא יגיעו לכלל הסכמה, יגישו הצדדים, במסגרת הודעתם, השלמת טיעון בהתייחס לסעדים המבוקשים בבקשת רשות הערעור, תוך התייחסות למצב הקיים, בו חדלו למעשה עיצומי הפרקליטים, במסגרת מהלכי המשא ומתן כצעדים בוני אמון". 24. מטיעוני השלמה שהגישו הצדדים הוברר כי לא עלה בידם להגיע לפתרון המחלוקות וכי הם מבקשים פסיקה לדין בבקשות למתן רשות ערעור. בתוך כך, ציינה המדינה בטיעוניה כי ההידברות עם ההסתדרות "והניסיון לתת מענה לצורך של משפטני הביטוח הלאומי להסדיר את התגמול על עבודה בבית בנסיבות מסוימות, אין בה כדי לשנות את טענת המדינה, כי המשפטנים מחויבים לחתום פעמיים ביום בשעון נוכחות, וכי דרישתו של הממונה על השכר בעניין זה אינה מקימה כל זכות לנקיטת צעדים ארגוניים". המוסד טען כי "נציגי המוסד פנו בכתב ביום 29.3.2012 לנציגי הממונה על השכר ולנציגי ההסתדרות, בבקשה לקבוע בהקדם פגישה כדי להביא את המו"מ לסיומו המוצלח, ואף לא המתינו ותיאמו פגישה עם נציגי המשפטנים ליום 1.4.2012". הוסיף המוסד וחזר על טיעוניו לפיהם "העובדה שהמשפטנים חזרו לעבודתם ונכון להיום הם מחתימים שעון נוכחות בהתאם לחובתם על פי דין, אין בה כדי לייתר את החשיבות בביטול החלטת בית הדין קמא המכשירה, הלכה למעשה, שביתה שעילתה סירוב לקיים את הוראות החוק". בנוסף, ציין המוסד עמדתו לפיה "יש לשלם למשפטנים את משכורת חודש מרץ 2012, המיועדת לתשלום ביום 1.4.2012, באותה מתכונת בה שולמה משכורת חודש פברואר 2012 - וכך אכן נהג המוסד. זאת, כמובן, מבלי לפגוע בזכויות ובטענות לעניין ניכויי תשלומים בגין תקופת השביתה או העיצומים, בסיומו של המו"מ". ההסתדרות חזרה על טענותיה לפיהן "בית הדין קמא דחה בהחלטה מנומקת, מוצדקת ומפורטת את הבקשה לסעדים זמניים", ואין בהחלטה זו כל טעות משפטית. עוד ציינה ההסתדרות כי היא ביקשה לנהל משא ומתן וראתה נגד עיניה "את מסלול ההידברות כדרך המלך", עובר לנקיטתה בצעדים ארגוניים; ובנסיבות של ביטול חד צדדי של הסדר קיבוצי אשר שרר שנים רבות במוסד, צעדיה הארגוניים שננקטו כ"מוצא אחרון" היו לגיטימיים ומידתיים. נוכח טיעוני הצדדים, קבעתי בהחלטתי מיום 2.4.2012 כי בהתייחס לתשלום משכורת חודש מרץ, "החלטתי מיום 27.3.2012 עומדת בעינה ככתבה וכלשונה עד להחלטה אחרת". סיכום הדברים בפרק זה 25. משנמצא כי המגעים בין הצדדים לא נשאו פרי, עומדת בתוקפה החלטתי מיום 29.1.2012 במסגרתה קבעתי כך: "הסכמת הצדדים להליך ההידברות, הינה תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים ומבלי לפגוע בטענות ובזכויות הצדדים"; "ככל שמהלכי ההידברות לא יעלו יפה, יחזור המצב לקדמותו כפי שהוא כיום, על בסיס החלטת בית הדין האזורי לעבודה, וכל צד יהיה רשאי לחזור ולנקוט באמצעים העומדים לרשותו בתוקף הדין ובמסגרתו". במצב הדברים כפי שהוא כיום, הסעדים הזמניים המבוקשים בהליך הביניים, עומדים בעינם, כסעדים הצהרתיים. זאת, משנמצא כי בטיעוני המוסד והמדינה יש כדי "להצביע על אינטרס לגיטימי, על עניין ממשי בקבלת הסעד" שיביא להם תועלת, או יסיר מפניהם מכשול כלשהו. ודוק. "אינטרס לגיטימי למתן סעד הצהרתי ולקיומו של עניין ממשי של התובע בפתרון הסכסוך, יכול ויקום 'בהבטחת זכויות הצדדים ליחסי עבודה ובכשרות ההליכים שננקטו על ידם' ", כבענייננו. יוטעם, כי לא נשמעה טענה מפי מי מהצדדים, לפיה ההליכים או הסעדים להם עותרים המוסד והמדינה, הפכו להיות תיאורטיים. משהגענו עד הלום, הגיעה שעת ההכרעה לדין בבקשות רשות הערעור. פרק חמישי ערכאת ערעור לא תתערב בהחלטת ביניים שעניינה סעד זמני בהליך קיבוצי 26. הלכה היא, כי החלטה בדבר מתן סעד זמני במסגרת סכסוך קיבוצי, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך וכי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים בהליכים קיבוציים, בהעדר טעמים מיוחדים או חריגים המצדיקים זאת, או אם החלטתה של הערכאה הדיונית מעוררת סוגיות משפטיות חדשות במישור הקיבוצי, המצדיקות התערבות בית-דין שלערעור בהליך ביניים. בה במידה, בית דין זה לא יתערב בקביעותיו הלכאוריות של בית הדין האזורי ובשיקול דעתו, בכל הנוגע למתן סעדים זמניים בהליך קיבוצי, אלא אם כן נמצא כי שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה. 27. בהליך שלפניי מתבקשת התערבותה של ערכאת ערעור בהחלטת ביניים של בית הדין האזורי הדוחה מתן סעדים זמניים למניעת העיצומים שננקטו על ידי המשפטנים במוסד. בחינת החומר שהובא לפניי מעלה, כי טענות המוסד והמדינה אינן באות בגדר החריגים להתערבות בהחלטה מושא הבקשות. מה גם שאין הן מעוררות סוגיה משפטית חדשה במישור הקיבוצי שיש בה להצדיק התערבות בית-דין שלערעור בהליך ביניים. משכך הוא, ובהעדר טעם משפטי המצדיק התערבותה של ערכאת ערעור בהחלטתו של בית הדין האזורי, דין בקשות רשות הערעור שהגישו המדינה והמוסד, להידחות מטעם זה בלבד. עם זאת, אף לגופם של דברים דין הבקשות להידחות, כפי המבואר להלן. פרק ששי עיצומי המשפטנים במוסד הם במסגרת שביתה כלכלית לגיטימית ומידתית מהות הסכסוך ראשית דבר יובהר כי עניינן של הבקשות בשאלה, האם במסגרת הליך ביניים של סעדים זמניים, יש לאסור על ההסתדרות מלנקוט בצעדים ארגוניים של עיצומים בעבודתם של המשפטנים במוסד. עיצומים המתבטאים באי הופעה לדיונים בערכאות בתי המשפט ובוועדות הכנסת. ודוק. צו זמני למניעת עיצומים או התרתם, אינו מהווה הכרעה במחלוקת גופה. בהליך ממין זה, בית הדין לעבודה אינו נדרש להכרעה בשאלות המשפטיות שבמחלוקת, שהן בעיקרן אלה: המסגרת הנורמטיבית מכוחה חלה על המשפטנים חובת דיווח באמצעות החתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום; העובדה הלכאורית לפיה משך שנים נהג במוסד הסדר של החתמת כרטיס נוכחות על ידי המשפטנים פעם אחת בלבד ביום, ונפקותה; שינוי חד-צדדי בשיטת הדיווח, להחתמת כרטיס נוכחות פעמיים ביום, ו"המחיר הכלכלי" בצידו. סוגיות אלה אינן אמורות להתברר במסגרת הדיון בסעדים זמניים בהליך קיבוצי, ומקומן במשא-ומתן בין הצדדים. לחלופין, יידונו בהליך העיקרי, ככל שבית הדין האזורי יתבקש להידרש לו. מיצוי מהלכי הידברות ומשא-ומתן קודם לנקיטת עיצומים 29. הלכה פסוקה היא כי השביתה "אינה מטרה כשלעצמה, כי אם כלי להשגת דרישות העובדים לשיפורים ולהטבות מתחום תנאי העבודה ויחסי העבודה". בפרשת עובדי הקבלן עמדתי על עקרון מיצוי ההידברות, תוך שציינתי: "מדיניות ראויה ביחסי עבודה קיבוציים היא לנסות למצות מהלכי הידברות עובר למימוש נשק השביתה... ביחסי עבודה קיבוציים, מדיניות ראויה היא, כי רק לאחר שהתנהלו מגעים אינטנסיביים בין הצדדים ומשהוברר כי אכן לא צלחו, יבשילו התנאים להפעלת השביתה. או אז עומדת לצדדים, כל אחד לשיטתו, דרך העתירה לבית הדין לעבודה. וזאת, בין לסעדים למניעת השביתה או הגבלתה, ובין למתן סעד המכיר במימוש זכות השביתה. ... יעודד בית הדין הידברות אינטנסיבית ותכליתית בין הצדדים, קודם להכרעתו בלגיטימיות השביתה, מידתיותה ומימושה בפועל". באיזון בין חירות השביתה ומימושה, לבין הגבלתה, בוחנים בתי הדין לעבודה את התנהלות הצדדים במהלכי ההידברות ביניהם ומיצויים, המתחייבים קודם לנקיטת צעדים ארגוניים ושביתה בכלל זה. לפי העולה מכלל החומר שהיה לפניי, הוברר כי משך תקופה ארוכה, למן ההכרזה על סכסוך העבודה בחודש מאי 2011 ובמהלך כל תקופת המשא-ומתן נמנעו המשפטנים מנקיטה בצעדים ארגוניים בהם החלו ביום 2.1.2012. זאת, לאחר שהצדדים מיצו את ההידברות ביניהם, ללא הועיל. שביתה בשירות הציבורי אינה אסורה, אף אם אינה מוגנת במסגרת טענותיו בהליך הזמני בבית הדין האזורי, טען המוסד כי עיצומי המשפטנים הם בבחינת שביתה שאינה מוגנת. המוסד מקדים את המאוחר. מקומה טענה של טענה זו להישמע במהלך הדיון בתיק העיקרי. עם זאת, ולשם הסדר, יובהר, כי בחינת הלגיטימיות של עילת השביתה ומידתיותה, חלה גם כאשר נטען כי מדובר בשביתה בלתי מוגנת בשירות הציבורי. בענייננו, המוסד לביטוח לאומי הינו "שירות ציבורי" כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת "שירות ציבורי" בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. בהתאם, חלה על המוסד ועובדיו, לרבות המשפטנים המועסקים בו, הוראת סעיף 37א לחוק, לפיה "שביתה בלתי מוגנת" היא "שביתה... של עובדים בשירות ציבורי בזמן שחל עליהם הסכם קיבוצי, למעט שביתה שאינה קשורה בשכר עבודה או בתנאים סוציאליים ושהמוסד המנהל המרכזי הארצי של ארגון העובדים המוסמך הכריז או אישר אותה". בהקשר זה, המונח "הסכם קיבוצי" מתייחס הן להסכם קיבוצי והן להסדר קיבוצי, ולענייננו, התקשי"ר. ודוק. הלכה היא מקדמת דנא כי "אין המחוקק אוסר שביתה כזאת [שביתה לא מוגנת - נ.א.], אין הוא מכריז שהיא בלתי חוקית, ואין הוא מוציאה כליל מגדר שביתה לעניין משפט העבודה". בהתאם נפסק כי : " 'שביתה בלתי-מוגנת' אינה 'שביתה אסורה'. החוק לא אסר את קיום השביתה, אלא קבע את תוצאותיה המשפטיות כלפי העובדים הנוטלים בה חלק. 'המושג של 'שביתה בלתי מוגנת' כשלעצמו אינו מטיל חובות, אינו מעניק זכויות ואינו מזכה לתרופה מבית-המשפט' ". עוד נקבע כי בפסק הדין בעניין כלל עובדי המוסד לביטוח לאומי עמד בית דין זה על שיקול הדעת המוקנה לו במתן סעד של צו מניעה נגד עיצומים המהווים שביתה לא מוגנת במוסד לביטוח לאומי, וכך קבע: " ככל שניתן לראות את שביתת עובדי המוסד, כ'שביתה בלתי מוגנת', בהיותה 'קשורה בשכר עבודה', הרי שמניעתה נתונה להחלטת בית הדין בשים לב ובהתחשב בגורמים שונים (ראה פיסקה 19 לעיל). במלים אחרות - גם אם ניתן לצאת מהנחה שחל סעיף של 'שקט תעשייתי' במוסד, או שיש לראות בעיצומים של עובדי המוסד כ'שביתה בלתי מוגנת', השאלה האם יש למנוע את העיצומים של עובדי המוסד או שיש להימנע מלהורות על הפסקת העיצומים, נתונה לשיקול דעת בית הדין". הנה כי כן, בנסיבות המקרה שלפניי, בשלב הסעד הזמני אין ניתן לקבוע סעד הצהרתי לפיו העיצומים שננקטו לא היו לגיטימיים. זאת, ונוכח מאפייני הסכסוך ועילת השביתה שבענייננו, והיקפה, ומשטרם הגיע שלב בירור השאלות שבמחלוקת לגופן, והשלכתן על אופייה של השביתה, כמוגנת או שאינה מוגנת. השביתה הכלכלית ומהותה הלכה היא כי "גדרי חירות השביתה יקבעו בהתאם לסיווגה של השביתה כשביתה כלכלית, פוליטית או 'מעין' פוליטית". בהתאם, התייחסתי בפרשת עובדי הקבלן לאבחנה "בין הסוגים השונים של השביתה: שביתה כלכלית - מותרת; שביתה פוליטית - אסורה; ושביתה דו-תכליתית מעין פוליטית - מעורבת, המוכרת כלגיטימית אך בהיקף מוגבל". על מהותה של השביתה הכלכלית עמד הנשיא אדלר בעניין חברת החשמל תוך שהטעים: " 'שביתה כלכלית' - מדובר בשביתה שעילתה מאבק מקצועי והגנה על תנאי עבודה, והיא שביתה מותרת בעיקרה. השביתה הכלכלית הוכרה כלגיטימית מאז ימיה הראשונים של המדינה. דרך כלל, פורצת שביתה מסוג זה במסגרת משא ומתן לחתימת הסכם קיבוצי חדש, דרישה לשיפור תנאי עבודה, מניעת פגיעה בהם, וכל כיוצא באלה. המשפט הישראלי הטיל מגבלות מועטות על השביתה הכלכלית, תוך שאימץ את הכלל לפיו הפגיעה במעסיק אינה טעם מספיק לאסור את השביתה. בבואו להכריע בחוקיות השביתה הכלכלית, אמון בית הדין על בחינת מידתיותה, תוך עריכת האיזונים הנדרשים בין חירות השביתה לבין זכויות יסוד אחרות המונחות על הכף". בהקשר זה, קבעה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין אוניברסיטת בר אילן : " השביתה המוכרת המובהקת היא 'השביתה הכלכלית', שנועדה לשפר את תנאיו הכלכליים של העובד. שביתה מסוג זה מוחזקת כאמצעי מקובל ולגיטימי להשגת המטרות העומדות ביסוד יחסי העבודה הקיבוציים. זוהי שביתה 'המכוונת דרך כלל כנגד המעביד המבקש לפגוע בזכויות העובדים או המסרב לשפר תנאי עבודתם, שביתה שאפשר שתהיה מכוונת גם כנגד הריבון כשזה פועל במעמדו כמעביד או כאשר הוא מבקש להתערב, תוך ניצול כוחו השלטוני, לשינוי הסדרים קיימים ביחסי העבודה בין העובדים והמעבידים או למנוע הסדרים כאלה'... השביתה הכלכלית משמשת אמצעי שנועד, בעיקרו, לאזן פערי כוחות בין העובד למעביד. המאפיין את השביתה הכלכלית הוא תכליתה - שיפור או מניעת פגיעה באינטרסים כלכליים של העובד... השביתה הכלכלית מוחזקת כלגיטימית, וזוכה להגנת החוק, בכפוף לקיום התנאים שהדין מעמיד לענין זה". עילת השביתה מושא הליך זה - שביתה כלכלית לגיטימית עילות השביתה עליה הכריזו המשפטנים במוסד לביטוח לאומי פורטו ב"הודעה על שביתה או השבתה" מיום 15.5.2011 בזו הלשון: "העניינים שבסכסוך: שינוי חד צדדי של תנאי עבודה קיימים עשרות בשנים ללא קיום מו"מ; פעולות עונשיות של ההנהלה המתבטאות בביטול חד-צדדי של ימי חופשה, ניכוי שרירותי של ימי העבודה והימנעות מתשלום בגין שעות נוספות באופן שיש בו פגיעה מוחשית וממשית בתנאי עבודתם של העובדים; הכבדת עומס העבודה על העובדים בלא תגמול נאות". תוכן ההודעה על סכסוך העבודה ודרישות העובדים כפי שהן באות לידי ביטוי בטיעוניהם לפנינו, מצביעות באופן ברור על כך שהעיצומים בהם נוקטים המשפטנים במוסד הינם שביתה כלכלית טהורה. ואבאר. מטענות ההסתדרות בדבר עילות הסכסוך והשביתה עולה, כי מדובר בסכסוך כלכלי שעניינו קביעת זכויות, ולא בסכסוך משפטי הסב על מימוש זכויות. לטענת ההסתדרות, במוקד הסכסוך "שינוי חד צדדי של תנאי עבודה קיימים עשרות בשנים ללא קיום מו"מ". לאמור, דרישת המדינה והמוסד לשינוי מנהגם של המשפטנים במוסד להחתים כרטיס נוכחות פעם אחת בלבד ביום העבודה. מה גם, שהשינוי בתנאי עבודה גורם ל"הכבדת עומס העבודה על העובדים בלא תגמול נאות". זאת, בנסיבות בהן למרות הוראות ההסכם הקיבוצי 1989 והתקשי"ר החלות על המשפטנים, השתרש נוהג של החתמת שעון נוכחות פעם אחת ביום, ובהתאם נעשה דיווח שעות נוספות ותגמול המשפטנים עבור שעות עבודתם ועומס עבודתם. במצב דברים זה, ונוכח השינוי, כאמור, טוענת ההסתדרות כי, דרישת הממונה והמוסד לשינוי חד-צדדי של הנוהג הקיים באופן המחייב החתמת שעון נוכחות פעמיים ביום, מחייב משא-ומתן קיבוצי על זכויות העובדים. נמצא איפוא, כי ההיבט הדומיננטי של עילות הסכסוך והשביתה "נוגע לקביעת זכויות, כגון 'רכישת' תנאים חדשים או קביעת נורמה חדשה" בעניינים שבתנאי עבודה וביחסי עבודה. ודוק. גם אם ייטען כי עילת השביתה מהווה מעין "תקיפה עקיפה" של החלטת הממונה על השכר, יכריע "מבחן המטרה העיקרית" במסגרתו, עניינה של החלטת הממונה בקביעת תנאי עבודה של המשפטנים במוסד. במיוחד כן, כאשר החלטת הממונה אומצה הלכה למעשה על ידי המעסיק - הוא המוסד, ויושמה בפועל כלפי המשפטנים. בנסיבות לכאוריות אלה, לפנינו שביתה שההיבט הדומיננטי שלה הוא כלכלי בעיקרו. 35. עילה נוספת של הסכסוך עליו הכריזה ההסתדרות היא "פעולות עונשיות של ההנהלה המתבטאות בביטול חד-צדדי של ימי חופשה, ניכוי שרירותי של ימי העבודה והימנעות מתשלום בגין שעות נוספות באופן שיש בו פגיעה מוחשית וממשית בתנאי עבודתם של העובדים". הרכיב העיקרי בעילה זו הינו אי תשלום מלא עבור העבודה הכולל "ניכוי שרירותי של ימי העבודה והימנעות מתשלום בגין שעות נוספות". עילה זו הינה דרישתם של העובדים לשכר עבודה מלא במועדו הכולל אי ניכוי ימי עבודה וימי חופשה ותשלום שעות נוספות בכלל זה. דרישה זו היא כלכלית במהותה. עילה זו של הסכסוך, נובעת מסירוב ההסתדרות ועורכי הדין ליישם את החלטת הממונה והמוסד, בדבר החתמת שעון נוכחות פעמיים ביום, וככזו נגזרת מעילת ה"שינוי חד צדדי ביחסי העבודה" ומהווה עילה כלכלית. 36. על מאפייניו של סכסוך העבודה מושא דיוננו, כסכסוך כלכלי למדים אנו מתשובת ההסתדרות להודעות הצד במסגרתה טענה כי: "יודגש, המו"מ אינו על חתימה או אי חתימה על שעון נוכחות. עניינו של המו"מ תגמול חלופי של הפרקליטים בגין עבודתם הנוספת". בתשובתה לבקשות רשות הערעור עמדה ההסתדרות על מהות הסכסוך תוך שטענה כך: "במוסד לביטוח לאומי הונהג לפני עשרות שנים הסדר החתמת שעון נוכחות שנקבע כתגמול בגין עבודת עבודה נוספת אותה מבצעים פרקליטי המוסד בביתם, כהכנה לדיונים המשפטיים בבתי הדין לעבודה ובשאר הערכאות המשפטיות. הסדר זה נקבע כאמור לפני עשרות בשנים לאחר שדרישה לתגמול ישיר כרכיב שכר נפרד נדחתה ע"י משרד האוצר. ...הסכסוך אינו על דרישה לקבלת תשלום עבור החתמת שעון נוכחות כפי שהדבר מוצג ע"י המבקש [הוא המוסד לביטוח לאומי - נ.א.]. השאלה האמיתית המונחת לפתחו של בית הדין היא האם רשאי המוסד, כגוף ציבורי הפועל ע"פ דין, להתנער באופן חד צדדי מהסדר קיבוצי קיים מזה עשרות שנים על השינויים שחלו בו במהלך השנים, כשההסדר הנוכחי קיים זה למעלה מ- 20 שנה מבלי לקיים מו"מ ענייני להסדר חלופי". המוסד לביטוח לאומי מכיר אף הוא בצורך לנהל משא-ומתן על שינוי בסדרי עבודה כעולה מטיעוניו, לפיהם: "המוסד לביטוח לאומי אינו מסרב לנהל מו"מ עם המשפטנים על הפיצוי הראוי בגין שינוי סדרי עבודתם (אף כי ספק אם הם זכאים לפיצוי כזה או אם בכלל חלה חובה על פי דין לנהל מו"מ על שינוי בסדרי עבודה). ...". 37. מסקנת הדברים היא, איפוא, כי עילות השביתה והעיצומים שנקטו המשפטנים במסגרתה, מהווים מאבק מקצועי של ארגון עובדים יציג, למניעת פגיעה בתנאי העבודה ושיפור תנאי העבודה. עניינו של סכסוך העבודה ב"קביעת תנאי עבודה" וב"קביעת זכויות וחובות הנובעות מיחסי עובד ומעביד" וככזה בא הוא בגדר הוראת סעיף 2 לחוק יישוב סכסוכי עבודה. אשר על כן, בדין קבע בית הדין האזורי בהחלטתו כי עיצומי המשפטנים הם בבחינת שביתה כלכלית. מידתיות העיצומים אשר ננקטו על ידי המשפטנים במוסד לביטוח לאומי 38. על עקרון מידתיות השביתה עמדתי בעניין עובדי הקבלן באלה הדברים: "בבחינת מידתיות השביתה יאזן בית הדין לעבודה בין 'עילת השביתה והסכסוך, אפשרויות פתרון הסכסוך ונזקם של המעביד והצדדים השלישיים והפגיעה בזכויותיהם', כאשר 'קנה המידה לאיזון זכות השביתה הוא מבחן המידתיות - proportionality. חשיבות רבה יש להפעלת מבחן זה בעיקר בשל המשקל הרב שיש ליתן לזכות השביתה ומאידך התפיסה שזכות זו מזיקה תמיד. מטרתה היא להזיק, אם רק למעביד ואם גם לצדדים שלישיים' ". בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית התווה בית דין זה אמות המידה להכרעה במידתיות השביתה הכלכלית באלה הדברים: "גם חירות השביתה הכלכלית, ככל זכות יסוד חוקתית אחרת, אינה מוחלטת אלא יחסית במובן זה שעל בית הדין לאזנה עם זכויות, אינטרסים ושיקולים אחרים. ... בבואו לשקול האם יש מקום להטיל מגבלות על חירות השביתה יידרש בית הדין, בין השאר לבחינת עילת השביתה, התנהלות הצדדים במשא ומתן ותום ליבם, לשלב בו מצוי המשא ומתן ולהשלכת מתן או אי מתן הצווים על קידומו. כן תשקל חומרת הנזק המצטבר הנגרם מן השביתה ואוכלוסיית הניזוקים הימנה; האם נגרם נזק בלתי סביר ובלתי הדיר למעסיק, לצדדים שלישיים ולציבור, ומשך השביתה". במסגרת האיזונים הנדרשים, כאמור, נוקט בית-הדין הארצי ב"מדיניות של ריסון עצמי בכל הנוגע להגבלת חירות השביתה", במיוחד עת המדובר בשביתה כלכלית. "מדיניות זו נכונה ביתר שאת, לאחר שהתקיימה הידברות אינטנסיבית בין הצדדים אשר לא נשאה פרי, עובר לשביתה, ומהלכי המשא ומתן התנהלו בתום לב". 39. בענייננו, בדין קבע בית הדין האזורי כי העיצומים בהם נקטו המשפטנים אינם חורגים מגבולות המידתיות. ואבאר. 40. משפטני המוסד נקטו בעיצומים כעבור תקופה ממושכת של הידברות, העולה על שבעה חודשים, למן מועד ההכרזה על סכסוך העבודה בחודש מאי 2011 ועד ינואר 2012. לעניין זה קבע בית הדין האזורי בהחלטתו: "עיון בחומר הראיות שהוצג לפנינו מגלה, לכאורה, כי עורכי הדין לא נקטו בצעדים ארגוניים במהלך המשא ומתן בעניין החתמת שעון נוכחות, וגם לאחר ההכרזה על סכסוך עבודה בחודש מאי 2011 לא מיהרו לעשות כן. השביתה פרצה רק לאחר שהממונה נקט בצעד חד צדדי על פיו נוכה משכרם של העובדים הגמול עבור עבודה בשעות נוספות וכוננויות, למעלה מחצי שנה לאחר שהוכרז הסכסוך". יוטעם, כי גם בתקופת העיצומים שנמשכו כחודש ימים, התקיימו מהלכי משא-ומתן נוספים בין הצדדים, שלא צלחו. לא למותר לציין, כי רק לאחר כ-20 ימי שביתה ראה המוסד לנכון לפנות לבית הדין האזורי בבקשת סעד נגד העיצומים. בנסיבות אלה, הכרה בלגיטימיות העיצומים ובמידתיותם, יש בה כדי לתרום לקידום מהלכי המשא-ומתן. משהגיעו הצדדים לפתחו של בית דין זה, קיבלו המשפטנים המלצתו, וכמחווה של רצון טוב השעו את הצעדים הארגוניים בהם נקטו וחזרו לעבודה סדירה, תוך חתימה על שעון נוכחות, כנדרש, פעמיים ביום. בד בבד, וכמחווה של רצון טוב, השעתה המדינה ניכויי השכר. הכרה בלגיטימיות של העיצומים ובמידתיותם, עשויה לסייע להמשך מגעי הצדדים ומיצויים עד תום, אף לאחר שהתבקשה והתקבלה החלטה לגופן של הבקשות. 41. אמנם, העיצומים גרמו נזק במיוחד לצדדים שלישיים הנזקקים לשירותי המוסד לביטוח לאומי, שהם הנפגעים העיקריים. עם זאת, היקפה של השביתה היה מוגבל. אין מדובר בשביתה כללית מלאה, אלא בשביתה חלקית שכללה אי הופעה לדיונים בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט ובוועדות הכנסת, לרבות אי הגשת כתבי בי דין לבתי הדין לעבודה, בשלהי חודש ינואר 2012. עם זאת, קמה החזקה לפיה בעת השבתת המשק תגלה ההסתדרות אחריות ציבורית ותפעל בסבירות. ואכן, בענייננו, הודיעה ההסתדרות על הפעלת ועדת חריגים, התחייבה בדיון בבית הדין האזורי להתחשב בנסיבות מיוחדות בעניינים דחופים של מבוטחים, ופעלה בהתאם להודעתה זו אף בהתנהלותה בבית דין זה, עובר להסכמת הצדדים על הידברות בחסות בית הדין. לבסוף יצוין כי הצדדים התנהלו בתום לב במסגרת מהלכי המשא ומתן . לא נטען כי נציגות העובדים פועלת לסיכול ההידברות, ומכל מקום, לא נמצאה כל ראיה לכך. סוף דבר העיצומים בהם נקטו המשפטנים במוסד לביטוח לאומי הם בבחינת שביתה כלכלית לגיטימית ומידתית, הנוגעת לתנאי עבודתם של המשפטנים. אי לכך, נדחות בקשות רשות הערעור שהגישו המוסד והמדינה, ועומדת בעינה החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, במסגרתה נדחתה בקשת המוסד לביטוח לאומי למתן סעד זמני נגד העיצומים שננקטו על ידי המשפטנים במוסד. משהמדובר בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות. טרם חתימה, הריני רואה לציין כי נכון למועד מתן החלטה זו, חזרו משפטני המוסד לעבודתם כמקודם, תוך חתימה בשעון נוכחות בכניסתם לעבודה ובצאתם ממנה, כנדרש. בנסיבות אלה, ובשים לב למהות הסכסוך, חוזר בית דין זה וממליץ לצדדים על המשך ההידברות ומיצוי מהלכי המשא-ומתן בדרכי שלום, ברוח הודעתו האחרונה של המוסד לבית דין זה, לפיה הגיעו הצדדים "לישורת האחרונה שגם לה ראוי וניתן למצוא פיתרון". ניתנה היום, ‏י"ד באייר, תשע"ב (6 במאי 2012) בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם. שעות עבודה ומנוחהכרטיס נוכחות