רקע עובדתי 1. ביום 26/3/93 נהרג המנוח ז"ל בתאונת דרכים, והוא בן 24 שנים במותו. התובעים הם התלויים: בנו - יליד 22.10.1992 והתובעת 2, אלמנת המנוח (להלן - "התובעת"), שנישאה למנוח ביום 15.2.92. הרכב בו נהג המנוח בעת התאונה היה רכב שכור שהנתבעת 3 היתה המבטחת שלו. לאחר בדיקה התברר כי למנוח לא היה רשיון נהיגה, ולטענת התובעים - מוטלת על הנתבעת 2, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, חובה לפצות את התובעים (להלן - "הנתבעת"). התובעים עתרו לפיצוי בגין אובדן התמיכה בהם - תמיכה הנגזרת מהכנסתו הצפויה של המנוח אלמלא נהרג בתאונה. 2. הנתבעות 2 ו-3 הגיעו ביניהן להסדר שביום 27/4/98 קיבל תוקף של פסק דין חלקי, לפיו הנתבעת מודה בחבותה לפצות את התובעים, והתביעה נגד הנתבעת 3 תידחה. טענות תובעים 3. התובעים טענו כי המנוח לא הגיש דין וחשבון למס הכנסה ולא הצהיר על הכנסותיו. אולם, מחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט עולה כי המנוח עבד כנוהג טרקטור, ולפני מותו עבד כעצמאי בעבודות פיתוח ובבנית קירות אבן וריצוף באבן משתלבת. לפיכך, גירסת התובעים היא, שהשכר הממוצע במשק הינו אמת המידה המינימלית והראויה להערכת כושר השתכרותו של המנוח. התובעים אף מבקשים לפצותם בגין הוצאות קבורה ומצבה, והם ערכו חישובים אקטוארים בדבר הפיצוי שיש לחייב את הנתבעים לשלם להם. בנוסף על כך, מבקשים התובעים לדחות את בקשת הנתבעת 2 לפסיקת פיצויים לתובעת בדרך של תשלומים עיתיים. טענות "קרנית" 4. הנתבעת, קרנית, העלתה טענות אלה: (א) לא הובאה כל ראיה בדבר הוצאות הקבורה, ודרישת התובעים בגין ראש נזק זה מופרזת, לפיכך מציעה הנתבעת 2 לפצות את התובעים בגין הוצאות קבורה בסכום כולל של 2,000 ש"ח; (ב) טענת התובעים כי המנוח עבד כטרקטוריסט שכיר לא נזכרה בכתב התביעה, ולפיכך לא תותר הרחבת חזית; (ג) המנוח עבד באופן לא רצוף ובצורה בלתי סדירה, והמנוח לא הותיר אחריו כל נכס, ולפיכך אין מקום לערוך את החישובים בהתאם לשכר הממוצע במשק, אלא על בסיס סכום של 2,000 ש"ח בלבד; (ד) יש לפסוק לתובעת פיצויים עיתיים בלבד, שכן על פי ההלכה הנהוגה, מקום בו יש סיכוי כי האלמנה-התלויה תפתח דף חדש בחייה ותינשא מחדש, אין לפצותה כאלמנה לכל שנות חייה; (ה) התובעים מקבלים קצבת שארים מן המוסד לביטוח לאומי, ולפיכך יש לנכות סכומים אלה מסכום הפיצוי הכולל שייפסק לתובעים; (ו) עם הגיע התובע 1 לגיל 14 ותחילת לימודיו בבית הספר התיכון, הוא עשוי להיות זכאי לדמי מחיה מן הביטוח הלאומי עד הגיעו לגיל 18. לפיכך, יש לנכות סכומים אלו מהפיצוי שייפסק לתובעים. הוצאות קבורה ומצבה 5. התובעים הגישו לבית המשפט קבלה (נ8/) בעבור הוצאות להובלת הגופה בסכום של 200 ש"ח. אולם, בנוסף על הסכום האמור, מבקשים התובעים כי יוחזר להם סכום של 3,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום פטירת המנוח, בגין הוצאות הקמת המצבה, מבלי שהתובעים הגישו כל קבלה או אישור אחר שיתמכו בדרישה זו. הנתבעת סבורה כי סכום זה מופרז, וכי יש להעמיד את הפיצוי הכולל על הוצאות קבורה ומצבה על סכום של 2,000 ש"ח. 6. סעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלהלן: "בתובענה לפי סעיף 78 (זכותם של תלויים לפיצויים - ע"ק) יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו..." (ההדגשה אינה במקור - ע"ק). הוצאות קבורה ואבל כוללות את הוצאות הנסיעה להלוויה, הקמת אחוזת קבר ומצבה, ואף אם לא הוכחו הוצאות אלה ניתן לפסוק אותן לפי אומדן, כאשר אין מחלוקת על הוצאתן (ד' קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", עמודים 744-743; ע"א 5994/96 בן יאיר נ' עזבון עמר, סביר מט 101). לאור דברים אלו נראה כי יהא זה נכון וצודק לקבוע פיצוי בגין הוצאות קבורה בשיעור של 3,000 ש"ח, נכון ליום מתן הדין. שינוי חזית 7. הנתבעת העלתה טענה, לפיה התובעים הביאו לשינוי חזית, כאשר בכתב התביעה הוצג המנוח כעובד עצמאי ואילו במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט הוצג המנוח כטרקטוריסט שכיר. התובעים טוענים כי אין מדובר בשינוי חזית, כי אם בעדות על עיסוקיו ועבודותיו של המנוח בתקופות שקדמו לעיסוקו כעצמאי. המלומד י' זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי" (בעריכת המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, מהדורה שביעית), קובע את הכלל בדבר שינוי חזית כדלקמן: "כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון, אך ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם כזה" (עמוד 332 וגם: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670) (ההדגשה אינה במקור - ע"ק). ומן הכלל אל הפרט: בסעיף 7 לכתב התביעה נכתב בלשון זו: "המנוח היה עובר לתאונה אדם בריא בגופו ובנפשו, ועבד בעבודות פיתוח ותשתית במקומות שונים ברחבי הארץ כעובד עצמאי" (ההדגשה אינה במקור - ע"ק). מאידך גיסא, במהלך עדותו של יוחנן יאיר, עד תביעה 2, הוצגה גירסה לפיה הועסק המנוח כטרקטוריסט שכיר. בא כוח הנתבעת 2 התנגד לשינוי החזית ובית המשפט קבע כי התנגדות זו מתקבלת (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 15/9/97). לעניין זה, אף אם לא היה מדובר בשינוי חזית, הרי שחישוב הכנסתו של המנוח היה נערך בהתאם להשתכרותו עובר לתאונה, דהיינו, כעצמאי, ולא על בסיס שכרו בתקופה בה הועסק כשכיר. חישוב הפסד ההשתכרות של המנוח 8. בפני בית המשפט לא הובאו ראיות לגבי גובה הכנסתו של המנוח עובר לתאונה. המנוח לא הגיש כל דיווח לרשויות המס ולא הצהיר על הכנסותיו. לפיכך, תיקבע הכנסתו של המנוח, לענין פסק-דין זה, על בסיס העדויות השונות שהובאו בפני בית המשפט. לעניין זה יש להוסיף, כי לצורך קביעת הכנסתו של המנוח לא התחשב בית המשפט בעדויות בדבר העסקת המנוח כשכיר. אביו של המנוח תיאר את עבודת בנו בלשון זו: "ידוע לי שבני עבד כעצמאי בעבודות פיתוח, שזה אבני שפה אספלט, קירות אבן, משתלבת. הוא כל הזמן עבד בזה. אני לימדתי אותו את העבודה, וגם את האחים שלו לימדתי. לימדתי אותו להיות מפעיל טרקטור" (עמוד 33 לפרוטוקול). אחיו של המנוח, שאף היה עימו בעת התאונה, העיד כדלקמן: "באותה תקופה היינו עובדים באילת. נסענו מאילת לצפון, זה היה ביום כיפור. סיימנו את העבודה יומיים לפני יום כיפור. עבדנו עבודה פרטית בוילה... היינו עושים קירות אבן משתלבת, פיתוח... במשך כל הזמן הזה באילת עבדנו בעבודות פרטיות. בירושלים עבדנו עם חברות. אחי עבד לעצמו לבד. אין לי מושג כמה אחי הרוויח, אך היה מרוויח די טוב. כללית בעבודה כזו מרוויחים טוב" (עמודים 37-36 לפרוטוקול). מדברים אלה הסיקו התובעים כי המנוח, למרות גילו הצעיר, היה בעל מקצוע שעבד כעצמאי, ובנסיבות אלה, על אף שהמנוח לא דיווח על הכנסותיו לרשויות המס, יש להניח כי היה משתכר בשנות עבודתו שכר הגבוה מהשכר הממוצע במשק. עם זאת, ניתן לקבל תמונה שונה על כושר השתכרותו של התובע מעדותה של התובעת 2, כדלהלן: "בעלי פרנס את המשפחה כשהיינו נשואים. הוא היה מביא את כל המצרכים הביתה, לא היה חסר כלום, לא יודעת במה הוא עבד. לא קיבלתי שום רכוש בעקבות מותו. לבעלי לא היו כלי רכב. הוא היה יוצא בבוקר לפעמים ונעדר במשך שבוע, שלושה ימים, אין זמנים קבועים... יש לנו חשבון ואין לנו כסף. אין לנו שום נכסים" (עמודים 16-14 לפרוטוקול). בנוסף על דברים אלה, ראוי לציין את דבריה של התובעת 2 בהודעתה למוסד לביטוח לאומי, ביום 28/12/94 (נ5/), בתשובה לשאלה במה עסק המנוח, כדלהלן: "היה עובד בריצוף, משתלב כך קוראים לזה בעברית עם עיריית י'ם (הכוונה ירושלים - ע"ק) היה עובד יום ונח חודש הוא לא אהב לעבוד והיינו נעזרים באחים ובמשפחתו למחיתנו" (ההדגשה אינה במקור - ע"ק). אחיו של המנוח העיד אף הוא לגבי פרק הזמן בו עבד המנוח, כדלקמן: "היינו עובדים יוצאים לחופש. לפעמים שלושה ימים, לפעמים שבוע לקחנו חופש...בין העבודה לירושלים ואילת ההפסקה היתה קרוב לשבועיים" (עמודים 40-39 לפרוטוקול). 9. המנוח ובני ביתו התגוררו בשכירות בעזריה ובבית הוריו של המנוח בדיר אל אסד שבגליל. על אף עדויות שונות שהוצגו בבית המשפט, לא היו למערער כלי רכב הרשומים על שמו, מלבד רכב מסוג מוריס ששנת ייצורו היא 1976, שהיה מעוקל לטובת המוסד לביטוח לאומי. לשון אחרת, למנוח לא היו נכסים וגם מעובדה זו ניתן ללמוד כי המנוח לא היה בעל פוטנציאל הכנסה גבוה כפי שמנסים התובעים לצייר. 10. לעניין בסיס החישוב של כושר ההשתכרות, יפים דבריו של השופט (בדימוס) קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בהאי לישנא: "השכר הממוצע במשק השתרש בפסיקה, כבסיס לקביעת יכולת השתכרותם הפוטנציאלית של נפגעים מסוימים, אשר לגביהם היכולת להביא ראיות אינדיבידואליות נמנעה מסיבות אובייקטיביות, או כאשר הראיות שהובאו לא היו מוצקות במידה מספקת, כדי לבסס עליהן הערכה בדבר כושר השתכרותם העתידי, אלמלא הפגיעה. בתי המשפט ראו, על כן, בשכר הממוצע האמור, תחליף לראיות שלא היה ניתן להביאן, באשר לקטינים וצעירים, או שלא היו ברורות במידה מספקת בכל הנוגע לנפגעים אחרים" (עמוד 83). ועוד: בע"א 627/88 ימיני נ' שארי ואח', פ"ד מז(4), 155, קובע כב' השופט מצא, כדלקמן: "בנסיבות מתאימות אמנם עשוי השכר הממוצע במשק להוות אמת מידה להערכת כושר השתכרותו של נפגע בתאונה ... כך הוא, לרוב, ביחס לנפגע צעיר, שערב הפגיעה היה בעל סגולות ממוצעות אך טרם יצא לשוק העבודה, או שהיה בראשית דרכו, ולפני בית-המשפט אין נתונים של ממש לצורך הערכת כושר השתכרותו" (שם, עמ' 161). (וראה גם ע"א 525/84, 501 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2), עמ' 89). ועוד זאת: "הסתמכות על השכר הממוצע, כתחליף לראיות אחרות, תהיה אפשרית רק כאשר לא ניתן, אובייקטיבית, להביא ראיות של ממש על אודות הכנסתו האפשרית של הנפגע. ונפגע שלא הוכיח כי הוא היה עשוי להגיע לשכר הממוצע, לא יזכה כי בסיס השכר לחישוב הפסדו, יהיה השכר הממוצע, דווקא. אכן, משרבה הסתמכותם של בתי המשפט על השכר הממוצע במשק, נמצאו נפגעים, שרמת שכרם, בטרם הפגיעה, הצביעה על הכנסה הנופלת מרמת השכר הממוצע, והם ביקשו לעשות את השכר הזה בסיס לחישוב הפסד השתכרותם. טענות כאלה נדחו, בדרך כלל, שכן אין לראות בשכר הממוצע סטנדרט השתכרות אפשרית, שיילקח בחשבון כדבר שבשגרה, ואף כאשר הראיות שהובאו סותרות אפשרות זו, אלא תחליף לראיות שלא הובאו, ואף אינן בנמצא מסיבה שאינה תלויה בתובע (עמודים 91-90) (וגם: ע"א 5012/90 טרכטנברג נ' עזאלדין, סביר מג 392). דברים דומים נאמרו על ידי בית המשפט העליון בע"א 5012/90 טרכטנברג נ' עזאלדין, (סביר מג 392), כדלקמן: "נפגע שלא הוכיח כי הוא עשוי להגיע לשכר הממוצע, אינו זכאי לכך שבסיס השכר לחישוב הפסדו יהא השכר הממוצע דווקא. אין לראות בשכר הממוצע סטנדרט של השתכרות אפשרית שיילקח בחשבון כדבר שבשגרה, כאשר הראיות שהובאו סותרות אפשרות זו". עם זאת, ניתן לקבוע את מדד השכר הממוצע במשק (אם בישראל ואם באזור שבו התגורר הנפגע) כבסיס ולגזור ממנו את בסיס השכר במקרה הקונקרטי, כגון: אחוז מסוים מן השכר הממוצע. 11. הנתבעים טוענים כי אין ליישם מקרה זה לענייננו כיוון שדובר ברווק בן 33 המכור לטיפה המרה, ללא נכסים וללא עבודה קבועה. ברם, מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי המנוח לא עבד בעבודה קבועה, אומנם המנוח היה בעל מקצוע, אך לא היה מן המתמידים ולא עבד באופן סדיר ורצוף, וכדבריה של התובעת "הוא היה עובד יום נח חודש, הוא לא אהב לעבוד", דבר שהשתקף אף במה שהותיר לאלמנתו ולילדיו, בבחינת אדם קשה-יום, שעבד לעתים. גם העובדה שהתובעים נאלצו להיעזר בתמיכתם של אחיו ובני משפחתו של המנוח לצורך מחייתם מלמדת אף היא על הכנסה מעטה מהשתכרות ומעבודה עצמאית. לא הובאו לבית-המשפט ראיות בדבר הכנסתו של המנוח והמסקנה המתבקשת היא כי משכורתו של המנוח לא היתה מגיעה כדי השכר הממוצע במשק. נוכח דברים אלה אין לקבל את טענת התובעים לפיה המנוח היה עשוי להשתכר בשנות עבודותו שכר הגבוה מן השכר הממוצע במשק. לעניין זה נראה כי יהא זה נכון וצודק לקבוע כי כושר השתכרותו של המנוח היה בשיעור של כשני שלישים מהשכר הממוצע במשק ולפיכך יעמוד חישוב כושר השתכרותו של המנוח על סכום חודשי של 3,000 ש"ח נטו. זאת מן הטעם, שגם אם ערב מותו לא עבד המנוח באופן סדיר ורצוף, מצב זה היה משתנה בעתיד, עקב חובת הפרנסה של משפחה המוטלת עליו, במיוחד חובת קיומם של ילדים נוספים, שהיו באים לעולם. תשלומים עיתיים 12. הנתבעת טוענת כי אם יקבע כי עליה לפצות את התובעים הרי שיש לפסוק את הפיצוי בתשלום עיתי, בשל העובדה שלתובעת, שעודנו צעירה, סיכוי רב להינשא בשנית, ובכך עשויה התובעת לזכות בתמיכה כפולה, אותה ניתן למנוע באמצעות תשלומים עיתיים. דא עקא, ההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר פוסקים לאלמנה את הפסד תלותה בבעלה המנוח, אין מתחשבים בסיכוייה להינשא מחדש (ע"א 115/68, 111/68 לפידות נ' שלייסר, פ"ד כב (2) 379; וגם: ד"נ 14/68 לפידות נ' שלייסר, פ"ד כג (1) 771) (להלן - הלכת לפידות). אשר לשיטת התשלום החד פעמי קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, (פ"ד לו(3) 762, 780) כדלהלן: "יתרונה נעוץ בסופיותה, בפשטותה ובביטחונה. סופיות כיצד? שהמאזן האזרחי בין הצדדים מסתיים עם ביצוע התשלום ושוב אין לפתוח אותו מחדש. כל צד יכול לכלכל את צעדיו על יסוד עובדתי מוצק. הניזוק עשוי להשקיע את כספו ולפתוח לעצמו דף חדש. פשטות כיצד? שאין צורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע תשלומים עיתיים, ואין צורך בפניות שונות לבית המשפט עם שינוי הנסיבות. ביטחון כיצד? שאין הפיצוי לניזוק קשור במעמדו הכלכלי של המזיק, ואין חשש, ששינוי במצבו הכלכלי של זה יפגע בפיצויים, להם זכאי הניזוק". לעומת זאת, לענין היתרונות של התשלום העיתי המשתנה, נאמר בעניין ברדה (ע"א 357/80 לעיל) כדלקמן: "יתרונה של שיטת התשלום העיתי-המשתנה הוא בכך שהיא מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. אין הניזוק מקבל פיצוי בגין נזק, שהיה סיכוי כי יתרחש, אך הלכה למעשה לא התרחש, ואין נמנע מהניזוק פיצוי, שאירוע לא יתרחש אך אותו אירוע התרחש. בית המשפט אינו עוסק בהשערת השערות ואינו מתעמק בתורת הסיכויים, אלא הוא פוסק את הפיצוי על יסוד העובדות כפי שהתרחשו הלכה למעשה." בא כוח הנתבעת מביא בסיכומיו רשימה ארוכה של פסקי דין בהם נדחתה בקשה לתשלום עיתי לאלמנה, ומנסה לצייר תמונה לפיה לא ראוי להחיל נושאים אלה לענייננו, וכי יש לפסוק פיצוי לאלמנה - בדרך של תשלום עיתי. אולם, על אף הביקורות השונות שהוצגו, ההלכה הנוהגת היא הלכת לפידות, שאף זכתה לחיזוק נוסף בע"א 204/85 מדינת ישראל נ' רוני מזרחי (פ"ד מב(2) 113), כדלהלן: "בטענה שמן הראוי לפסוק לאלמנה תשלומים עיתיים ולא סכום חד פעמי, יש משום ניסיון לעקוף את ההלכה לפיה אין מביאים בחשבון פסיקת פיצויים בתשלום חד פעמי את סיכוייה של האלמנה (או האלמן) להינשא. זהו שיקול זר שאין להביאו בחשבון" (עמוד 131). בענייננו יש להוסיף, כי אין בחומר הראיות כדי להצביע על כוונה או סיכוי של התובעת להינשא מחדש. איננו יודעים אם האלמנה הצעירה תינשא ומתי, ואם לפי המנטליות במגזר שבו היא מצוייה - אם לא יגבר הרצון לגדל את בנה בקרב משפחת המנוח על פני הליכה אחרי בעל שני. נוכח דברים אלה, המסקנה המתבקשת היא כי אין לקבל את בקשת הנתבעת לפיצויים בתשלומים עיתיים, והפיצוי ישולם בסכום חד פעמי. ניכויים 13. מהפיצויים שייפסקו לתובעים יש לנכות את הסכומים האלה: (א) תשלומים תכופים - ביום 22/3/95 שילמה הנתבעת לתובעים סכום של 20,000 ש"ח וביום 2/4/97 הועבר לידי התובעים 20,000 ש"ח נוספים; (ב) קצבת שאירים - התובעים מקבלים מאת הביטוח הלאומי קצבת שאירים, שעל פי חוות הדעת האקטוארית (נ6/), כשהיא מהוונת ליום 30/6/98, היתה בסכום של 302,609 ש"ח. התובעים טענו כי בהתאם לחוות הדעת האקטוארית יש להפחית סכום של 4,757 ש"ח בשל העובדה שהתובעת הינה עקרת בית. אולם, הנתבעת טוענת כי חוות הדעת המעודכנת של האקטואר כללה הפחתה כאמור. לעניין זה, ולאור התוצאה שאליה הגעתי, לפיה יש לערוך חישוב עדכני, אין צורך לדון בסוגיה זו. הפחתה בגין לימודיו של התובע 1 מגיל 14 עד גיל 18 14. הנתבעת טוענת כי בשל כך שהתובע יהיה זכאי לדמי מחיה בין הגילים 18-14, בגין לימודים בתיכון, יש להפחית סכומים אלה מסכום הפיצויים, בסך כולל של 12,981 ש"ח (הסכום מהוון ליום 31/5/98). דא עקא, שההלכה אינה תומכת בעמדת הנתבעת. הנשיא ברק קבע בע"א 531/91 עיזבון המנוח משה חיון ז"ל ואח' נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פ"ד נא(2) 51, 62) בהאי לישנא: "אין מקום להפחית את הפיצויים המשתלמים לתובעים עתה, על בסיס השערה גרידא כי ביום מן הימים עשויות הבנות לקבל דמי מחיה, אם יעמדו בקריטריונים הנקבעים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- ובתקנות המותקנות מכוחו". נוכח דברים אלה, אין לקבל את טענת הנתבעת ואין להפחית את הפיצויים על בסיס ההשערה כי התובע עשוי לקבל בעתיד דמי מחיה מן המוסד לביטוח לאומי. סיכום 15. לאור האמור אני קובע כי התובעים זכאים לפיצוי מהנתבעת בסכום חד פעמי, ולא על בסיס תשלומים עיתיים, כפי שפורט בפסק הדין. 16. החישוב האקטוארי שהוגש לבית המשפט נערך לפני כחצי שנה ועל בסיס נתונים לא מדוייקים. לפיכך, יערך חישוב אקטוארי חדש על פי העקרונות האלה: (א) בסיס השתכרות של המנוח בשיעור של 3,000 ש"ח נטו לחודש; (ב) החישוב ייערך לפי שיטת הידות לפי העקרונות שבחוות הדעת האקטוארית של המומחה שי ספיר (נ6/) - הן לענין הפסד התמיכה של האלמנה ושל הילד, לרבות "ידת משק הבית", וכן הניכויים שיש לנכות, הכל כשהחישוב מעודכן ליום פסק-הדין. (ג) מסכום הפיצויים ינוכו סכומי התשלומים התכופים המשוערכים; (ד) מסכום הפיצויים תנוכה קצבת השאירים המהוונות המשולמת לתובעים; (ה) החישובים ייערכו תוך התחשבות שהאלמנה היא עקרת בית; (ו) מסכומי הפיצויים שישולמו לתובעים אין להפחית את קצבת הביטוח הלאומי בגין לימודיו של התובע בין הגילאים 18-14. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובעים את הפיצוי המשוערך והמעודכן ליום פסק-הדין. לסכום הפיצוי בניכוי הסכומים המעודכנים שלפי סעיף 13 - יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. 17. על הסכום הכולל של הפיצוי לפי פסק-דין זה בניכוי התשלומים התכופים וקצבת שאירים כשהם מעודכנים ליום פסק-הדין - ישולם שכר טרחת עורך דינם של התובעים בשיעור 13%, בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוק מהיום ועד התשלום בפועל. קבורהפיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות