רשלנות תרפואית בניתוח מיותר של כריתת שד

זו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח מיותר של כריתת שד (להלן - האירוע) שבוצע בבית החולים הדסה עין כרם ביום 11.2.88. הנתבעת הכירה באחריותה לטעות באבחון והעמידה לרשות התובעת את כל האמצעים לשחזור ולביצוע ניתוחים מתקנים. ב"כ הצדדים צימצמו את המחלוקת לגובה הנזק שאותו יפסוק בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד1984- לאחר שב"כ הצדדים יטענו על סמך חוות הדעת שהוגשו ותלושי שכר. א. רקע עובדתי עד לאירוע: התובעת ילידת 8.8.59, בת קיבוץ אשדות יעקב, שם התחנכה עד לגיוסה לצה"ל. לאחר שחרורה שבה לקיבוץ אך פרשה ממנו כדי ללמוד רפואת שניים. ב1983- נישאה לבעלה העובד כפקיד בנק. לבני הזוג נולד בן. התובעת עבדה כשיננית וניהלה את משק ביתה ללא עזרה מן החוץ. לפני 1986 עברה התובעת כריתה חלקית של בלוטת התריס בגלל זפק (טיפול תרופתי לא הועיל) מטופלת כיום ב-Throxin-L. בשנת 1986 התגלה אצלה גוש בשד ימין. בוצעה לה ביופסיה בבית החולים אסף הרופא בעקבותיה נותרה לה צלקת אורכית גדולה בחלקו העליון של השד. ביום 13.5.86 עברה בבית החולים הדסה למפקטומיה עם הוצאת בלוטות לימפה מבית השחי כולל את איזור הצלקת הקודמת. כשלושה חודשים לאחר הניתוח עברה טיפול קרינתי בעזרת מחטים שהוחדרו לאזור המנותח. בצילום חזה מיום 14.12.86 כתוב (ראה ציטוט מעמ' 4 של נ1/): "מצב אחרי ניתוח שד ימין". ובהמשך נאמר כי בבדיקת ממוגרפיה מיום 19.1.87 נרשם: "שד ימין קטן עם פיברוזיס והתעבות של העור". ב. האירוע: בשנת 1988 הופיע שוב גוש בשד ימין. היא פנתה לבי"ח הדסה. נלקחה ביופסיה והתשובה היתה - גידול. ביום 11.2.88 בוצעה כריתת שד ימין (Simple Mastectomy). לאחר הניתוח הסתבר שהתשובה היתה שגויה וכריתת השד בוצעה שלא לצורך. התובעת פנתה לביצוע שחזור שד. הוא בוצע מרקמות שהועברו מהבטן. לאחר מכן עברה סדרת ניתוחים במטרה לשפר את מראה השד המשוחזר ולהתאים את מראה השד הבריא. סדרת הניתוחים הסתיימה בסוף שנת 1989 אך עדיין נותר מקום לשיפור. בכל ההוצאות הכרוכות בטיפולים הרפואיים הנ"ל, שנמשכו כשנה, נשאה הנתבעת. ג. הנכות הרפואית: (1) כריתת השד: ד"ר גולן, מומחה מטעם התובעת, קבע לה 30% נכות על חסר שד, מבלי לדקדק בפירוט מצבה לפני הכריתה. בגין הצלקות על השדיים ועל הבטן קבע לתובעת 20% בתוספת 10% (תקנה 15) לאור גילה ומינה, ובסה"כ - 30%. ד"ר אורנשטיין, מומחה מטעם הנתבעת, קבע לה 30% נכות על חסר שד, מתוכם הוא סבור שיש לנכות 15% נכות בשל מצב השד לפני מועד האירוע. על הצלקות קבע 20% נכות ובסה"כ 32% נכות. לא נראה לי שניתן להתעלם ממצבה הקודם של התובעת כפי שבא לידי ביטוי בחוות דעתו של ד"ר אורנשטיין בה נאמר: "קודם לכריתת השד נותרה התובעת עם שד קטן משמעותית מזה שבצד השני, מצולק בצלקות: האחת לאורך הרבוע העליון החיצוני והשניה באזור בית השחי. חסר רקמה נרחב זה בשד ובבית השחי (כ400- סמ"ק) גורם לעיוות צורת השד. בנוסף, הקרינה שעברה באזור גורמת לאטרופיה ושינוי איכות הרקמה, שינויים התורמים אף הם לעיוות צורת השד ואיכות הרקמה שבו". אף על פי כן, אין דומה המצב הקודם למצב הנוכחי. בנסיבות הענין ראוי להעמיד את הנכות הכוללת של התובעת בגין כריתת השד והצלקות על 50%. (2) הנכות הפסיכיאטרית: ד"ר ק.ז. רובין, פסיכיאטרית, מומחית מטעם התובעת, קבעה לה 30% נכות בנימוק שהיא סובלת כיום מPosttraumatic Stress Disorder- לפי פריט -34ד לתקנות המל"ל, והביעה דעתה כי תזדקק בשנים הקרובות לטיפולים פסיכוטרפיים וייתכן גם טיפולים תרופתיים כמקובל בהפרעה זו. ד"ר קרת, פסיכיאטרית, מומחית מטעם הנתבעת, קבעה כי לתובעת אין נכות פסיכיאטרית. היא סבורה כי תלונותיה ותגובותיה (כמו קנאה בבעלות חזה או בושה לחשוף את השתל) הן "תגובות רגשיות מתוך הטווח הנורמלי של התגובות הרגשיות ולאחר כריתת שד". מסקנתה של ד"ר קרת היא שאין מדובר ב"נכות" נפשית. התפקוד החברתי והתעסוקתי - שמורים ואין להגדירה כנכה לפי תקנה 34 א' לתקנות המל"ל. מחד גיסא, נראה לי, כי ד"ר קרת החמירה עם התובעת שכן אין להקיש ממצב שלאחר כריתה הכרחית של שד למקרה של כריתה שיסודה בטעות. האחרונה בהכרח תותיר צלקת נפשית כלשהי, גם אם קודם לכן היה השד נגוע בפגם. מאידך גיסא, נראה לי, כי ד"ר רובין הפריזה בשיעור נכותה לאור תפקודה של התובעת עד היום ומשאין ראיה לטיפול נפשי עד כה. סבורה אני כי נכות בשיעור של 10% עשויה לשקף את מצבה הנפשי של התובעת. ד. גובה הנזק: (1) נזק לא ממוני: נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת הינה 55%. ב"כ התובעת מבקש לפסוק לה בראש נזק זה פיצוי עונשי בשיעור של מליון ש"ח. בענין זה הוא מפנה לפס"ד חיים מרום נ' מדינת ישראל ואח' שניתן בת"א 687/93 בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' חשין) והאסמכתאות שם (פסק הדין הוגש כמוצג). ב"כ הנתבע סבור שאין להקיש מפסק הדין הנ"ל שהעובדות בו שונות לחלוטין. לצורך קביעת שיעור הפיצויים הוא מציע להקיש מתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו1976-, ולקבוע פיצוי לפי שיקול דעת בית המשפט. ב"כ הנתבעת הטעים כי אין בישראל תקדים לפיצוי עונשי. מבלי לגרוע מחומרת הטעות באבחון שהובילה לכריתת השד, בבואי לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה לא אוכל להתעלם ממצב התובעת לפני האירוע, ואשר סביר להניח כי היה מלווה בחרדות מפני העתיד. אין אני מתעלמת מן הסבל שנגרם לתובעת עקב ניתוחי השחזור ואלה שעוד צפויים. בהתחשב בכל הנסיבות שעליהן הצביעו ב"כ הצדדים, אני קובעת בראש נזק זה פיצוי בסך של 350,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין. (2) עלות הטיפולים הרפואיים: שני המומחים - ד"ר גולן (מטעם התובעת) וד"ר אורנשטיין (מטעם הנתבעת) מסכימים כי עדיין ניתן לשפר את מראה השדיים על ידי העברת מתלי עור ושריר מן הגב אל שני השדיים. ד"ר אורנשטיין מעריך את עלות הטיפולים הרפואיים בסך השווה בשקלים ל10,000-$. ד"ר גולן מעריכם ב20,000-$, וזה הסכום כערכו בשקלים לפי שער יציג הנראה לי כפיצוי הולם, נכון למועד פסק הדין. (3) הפסד שכר: ב"כ התובעת הגיש דו"ח על הכנסה מעסק עצמאי כשיננית אותו ניהלה התובעת בשנת 96', וטען כי האירוע הניע אותה לעבור לעבודה כשכירה, ובשל כך נפגם כושר השתכרותה (ראה ת3/ עד ת6/). הוא מציע לחשב את הפסדי השכר שלה לעבר על בסיס של 10,000 ש"ח לחודש. לשנה ראשונה הפסד השתכרות בשיעור של 100% ומשנה שנייה ואילך על בסיס 50% מכושר ההשתכרות. ב"כ הנתבעת סבור שאין התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק זה למעט תקופה של כשנה שבה היתה בטיפול אינטנסיבי. לאחר מכן שבה לעבודה מלאה כשיננית, היא עובדת ברציפות למעט ימים בהם נעדרה והיא עתידה להיעדר לצורך טיפולים ומעקב. בהקשר זה תלושי שכר או דוחות על הכנסה לתקופה שקדמה לאירוע - לא הוצגו. כן לא הוצגו דוחות ותלושי שכר לשנים 1989 עד 1995. לא היתה שנויה במחלוקת העובדה שהתובעת עבדה ברציפות בתקופה זו למעט מספר ימים בהם היתה בטיפולים. נראה לי לחשב את הפיצוי בראש נזק זה כדלהלן: מיום 11.2.88 עד יום 11.2.89 - 10,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין X 12 חודשים + ריבית ממחצית התקופה. מיום 1.2.89 עד למועד פסק הדין וממועד פסק הדין עד גיל 65, אני פוסקת לתובעת, בגין ימי היעדרות לצורכי טיפולים, סכום גלובלי בשיעור של 20,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין. (4) עזרת הזולת: מוסכם שלפני האירוע ועד היום לא העסיקה התובעת עוזרת בית. עוד מוסכם שבשנה הראשונה לאחר האירוע היה צורך בעזרה מוגברת מצד הבעל, והבעל היטה שכם. כארבע שנים לאחר האירוע נולד לבני הזוג ילד נוסף. מחוות הדעת לא ניתן להסיק על מגבלה לבצע עבודות בית, למעט בתקופות שבהן היא היתה בטיפולים רפואיים ועתידה להימצא בהם. אני פוסקת לתובעת בגין פריט נזק זה סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך 30,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין. ה. לסיכום: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים דלהלן: (1) בגין נזק לא ממוני לפי סעיף ד(1) לעיל. (2) בגין טיפולים רפואיים לפי סעיף ד(2) לעיל. (3) בגין הפסד שכר לפי סעיף ד(3) לעיל. (4) בגין עזרת הזולת לפי סעיף ד(4) לעיל. (5) הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מהסכום הכולל בתוספת מע"מ כחוק. ניתן היום ט"ו באייר תשנ"ח, 11 במאי 1998. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. יפה הכט, שופטת רשלנות רפואית (סרטן)רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בניתוח)רפואהניתוח