כאב וסבל לפי נכות תקנה 15

כאב וסבל לפי נכות תקנה 15: רקע עובדתי התובע, יליד שנת 1956, גרוש ואב לילד, נפגע בתאונת דרכים ביום 29.8.95, בעת שנהג רכב דו-גלגלי עם מנוע עזר, לשם ביצוע שליחויות ממקום עבודתו. בעקבות התאונה, אושפז התובע בבית-החולים הדסה עין כרם, שם נקטעה רגלו השמאלית מתחת לברך. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת מודה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו, אולם הנזק והפיצוי בגינו שנויים במחלוקת. הנכות הרפואית 4. בית-המשפט התבקש תחילה למנות לתובע מומחים רפואיים, אולם לפני שהמומחה מטעם בית-המשפט בדק את התובע, קבעה הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי את נכותו של התובע בשיעור 55% - לצמיתות. הוועדה הרפואית הוסיפה כי יש מקום להגדיל את שיעור נכותו הצמיתה של התובע מכוח הוראות תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ו - 1956, המאפשרות בנסיבות מיוחדות להגדיל את שיעור הנכות הצמיתה. לפיכך קבעה הוועדה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 83% (מעוגל). 5. לאור האמור בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"), שומה על בית-המשפט הדן בתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים, לאמץ את דרגת הנכות שנקבעה על-פי דין ושלא במסגרת התובענה. אולם, הלכה פסוקה היא, כי בית-המשפט אינו מתחשב בתוספת שוועדה רפואית הוסיפה לפי תקנה 15 האמורה (ד. קציר, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית - התשנ"ח, 226). ההיגיון שבהלכה זו מוסבר בע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, (על ידי כב' השופט ד' לוין, פ"ד מ(4), 690), תוך שעומד על ההבדל שבין חוק הפיצויים לבין תקנות הביטוח הלאומי. השופט לוין מסביר, כי מטרתו וייעודו של חוק הפיצויים הוא "בייעול, פישוט וקיצור הדיון בתביעות הנופלות בגדרו", וכי לשם כך נקבעו מספר דרכים שתכליתם לפטור את בית-המשפט מדיונים מפרכים. כך היא גם הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים שנועדה לפטור את בית-המשפט מהליך מסובך של קביעת דרגת הנכות של הנפגע. הוראות הביטוח הלאומי שונות בתכליתן, כמוסבר על ידי השופט לוין בענין "אזולאי" הנ"ל. וכך מסכם השופט לוין את מסקנתו (שם): "לסיכום האמור עד כאן, מסקנתי הברורה היא כי על פי סעיף 6ב שומה על בית המשפט הדן בתביעת פיצויים, לפי חוק הפיצויים, לאמץ את דרגת הנכות שנקבעה עפ"י דין אחר ככל שזו מתייחסת לדרגת נכות הרפואית. אין הוא חייב לאמץ דרגת נכות הסוטה מהמבחנים הרפואיים הטהורים והמגלמת בתוכה גם מבחנים אישיים סוציאליים, כדוגמת אלה הנלקחים בחשבון לפי תקנה 15". 6. לאור האמור, אני משאיר את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי על כנה, בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית, וקובע כי דרגת הנכות הרפואית של התובע תהיה 55%. הנכות התפקודית 7. הנכות התפקודית, למעשה, באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. עם זאת, במניין השיקולים שיש לקחת בחשבון בקביעת הנכות התפקודית, אין לייחס משקל לנתונים הנוגעים לנפגע מסוים, כיוון שאלו יובאו בחשבון בקביעת הפסד כושר ההשתכרות של הנפגע, לאמור: "כשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת ההשפעה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"." (ע"א 3049/93, סימא גריגוסיאן נ' סייף רמזי, תקדין עליון, כרך 95(2), 175). 8. כידוע, וכפי שכבר נפסק רבות בעבר, הנכות התפקודית אינה בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע מסוים, ונכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני (ע"א 3049/93 הנ"ל). וכך אמר בעניין זה השופט ד' לוין בע"א 516/86 הנ"ל: "יש ודרגת הנכות שנקבעה לנפגע על פי חוות דעת של מומחים שהוסמכו לכך קולעת לשיעור הנכון, גם מבחינת המגבלות שלוקה בהן הנפגע מבחינה רפואית וגם מבחינת יכולתו לתפקד ולהשתכר למחייתו בנסיבות המתקיימות במקרה הנדון. במקרים כאלה ייאמר כי דרגת נכותו של הנפגע היא אחת וזהה בשני היבטיה. יש וקיים פער, לפעמים פער של ממש, בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית, המתבטאות בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו, לבין יכולתו של אותו נפגע לתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו". 9. ב"כ התובע טוען, שלא במפתיע, כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 100%. 10. ב"כ הנתבעת טוען כי אין לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור העולה על 30%. לטענתו, התובע אמנם אינו יכול להמשיך לעבוד בעבודתו הקודמת כשליח, אולם פתוחה לפניו הדרך להשתלב במגוון עבודות חלופיות. ב"כ הנתבעת מביא לעניין זה את ת.א. (ירושלים) 1461/86 אלשייך נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), בו העיד מומחה בית-המשפט לשיקום כי בתוך משפחת "קטועי הגפיים" - קטועים מתחת לברך נחשבים לנכים קלים לעומת הקטועים מעל לברך, וכי אחוז גבוה מתוכם חזר לתפקוד תקין (אף כי דובר, בעיקר, בצעירים). מומחה בית-המשפט אף הוסיף, שאם תימצא לתובע עבודה בישיבה, במשרה מלאה, לא יהיה מקום לפסוק לו כל נכות תפקודית. לפיכך, לטענת ב"כ הנתבעת, התובע יכול לעסוק במגוון עבודות שאינן מצריכות כל הכשרה מקצועית שהיא, ובהן לא תבוא נכותו לכלל ביטוי. ועוד טוען ב"כ הנתבעת, התובע לא נפסל מהחזיק ברשיון הנהיגה שלו, והוא יכול לעבוד כנהג מונית במשרה מלאה, כפי שעבד בעבר. לעניין עבודה זו אומר התובע בעדותו כי הוא אינו יכול לעסוק כנהג מונית עם פרוטזה ברכב המופעל כמונית, ואינו יכול לנהוג במשך כל היום. ב"כ הנתבעת מביא מתוך דבריו של כבוד השופט בך בע"א 663/84 (עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720), שעניינו בנפגע המשותק בפלג גופו התחתון. בענין זה אומר השופט בך, שהנפגע יכול לעסוק בתחומים קרובים לעבודתו בעבר, ללא הכשרה מקצועית, ומפרט עבודות רבות כגון: סידור עבודה במשרדי חברות תחבורה, פיקוח בכבישים מתוך רכב, עבודה טכנית בישיבה במפעלים אלקטרוניים ועוד כיוצא באלה. 11. יש להביא בחשבון השיקולים של בית המשפט, כי התובע ביצע עובר לתאונה את עבודות השליחות באמצעות כלי-רכב שונים (רכב דו-גלגלי ורכב אחר), והוא יכול להמשיך לבצע עבודות - אם שליחויות ואם עבודות אחרות - ברכב שאינו דו-גלגלי, הגם שיש להביא בחשבון קשיים בהליכה. הנה כי כן, ולאור האמור לעיל, אני רואה לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור 40%. קביעת בסיס השכר של התובע 12. בפני בית-משפט זה לא הונחה תשתית עובדתית רחבה דיה, כדי לאמוד את היקף השתכרותו של התובע בעבר. מתוך תלושי המשכורת שהוגשו, ראיתי לחלק את תקופות השתכרותו של התובע לשלושה אלה: א. התקופה שעד לחודש ינואר 1994 13. עובר לתאונה עבד התובע בשליחויות של פרחים ב"פרחי אביה". מתלושי המשכורת מ"פרחי אביה" עולה אמנם כי התובע החל לעבוד שם בחודש ינואר 1993, אולם התובע צירף לתביעתו "טופס 106" (תשלומים וניכויים משכר עבודה לצורך חישוב מס הכנסה) רק מחודש ינואר 1994, והוא אף ציין בעדותו כי עבד בפרחי אביה אך כשנה ושמונה חודשים, היינו מחודש ינואר 1994. גם המעביד, עזרא נחמיה, אמר בעדותו שהתובע החל לעבוד אצלו "מ- 94' או 95' אם איני טועה". 14. בפני בית-משפט זה לא הובאה כל ראיה, מעבר להצהרות סתמיות ובלתי מעוגנות בעדויות, לגבי השתכרותו של התובע בעבר, לפני שנת 1994. התובע גם לא הצליח לתת כל אומדן לענין השתכרותו לפני עבודתו האחרונה עובר לתאונה. בתביעת המזונות שהגישה נגדו גרושתו, הצהיר התובע כי לא עבד כלל בשנים 1992 ו- 1993, אולם בעדותו זו מעיד התובע כי שיקר בהליך תביעת המזונות וכי "כל אדם שמתגרש הוא משקר". לטענתו, הוא עבד בעבר במגוון עבודות, והשתכר "כסף שחור", ועל כן מעולם לא הגיש דו"חות למס הכנסה או למוסד לביטוח לאומי. 15. בע"א 5794/94 (אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבת ואח', דינים עליון כרך מא' עמ' 120), מנה כבוד השופט אור שישה נימוקים בגינם אין בית-המשפט כבול אך ורק להצהרות ההכנסה של הנפגע. עם זאת, אומר השופט אור: "יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת." מכל מקום, הלכה פסוקה היא שאין מונעים מן הנפגע מלהוכיח, בגדר תביעתו לפיצויים, כי הכנסתו, בפועל ולמעשה, היתה גבוהה מן ההכנסה שעליה הצהיר בפני פקיד השומה (וראה לעניין זה את ע"א 200/63 צוף ואח' נ' אושפיז, פ"ד יז', 2400, 2404). כך גם קובע כב' השופט מצא בע"א 4797/92 (ריעני נ' מכלוף, דינים עליון, כרך לב', עמ' 538): "המערער לא ניהל רישום מסודר על הכנסותיו מעיסוקו הנוסף ולא דיווח עליהן למס הכנסה. הראיות שהביא - בעדותו ובעדויותיהם של אחרים - לא העמידו ראיה מספקת לגרסתו אודות גובה הכנסתו הנוספת. בנסיבות אלו רשאי היה השופט (בבית משפט קמא) לקבוע, על דרך האומדן ועל פי התרשמותו מן העדויות, את גובה ההכנסה הנוספת." (שם, עמ' 538(3)). 16. לאור כל האמור לעיל, ועל אף הצהרות התובע כי היה עובד במגוון עבודות בעבר, יש לפסוק את כושר השתכרותו של התובע רק בהתאם להשתכרות אותה היה בידו להוכיח, היינו: לפי תלושי המשכורת שהונחו בפניי. תלושים כאלה הוצגו רק החל בחודש ינואר 1994. ב. התקופה שמחודש ינואר 1994 ועד לחודש פברואר 1995 17. מתוך תדפיסים שנמסרו לבית-המשפט מטעם המעביד במקום טופס 106, עולה כי בשנת 1994 היתה משכורתו הממוצעת של התובע כ- 1600 ש"ח לחודש, וזו גם משכורתו בחודשים ינואר פברואר בשנת 1995 (היינו: סכום שהוא קרוב לשכר המינימום במשק באותה תקופה). עם זאת, בעדויות שונות שנמסרו במהלך המשפט, נמסרו פרטים שונים בענין השכר, שמהם עולה כי השכר היה גבוה בהרבה. כך למשל מעיד השליח כפיר, שהחליף את התובע ב"פרחי אביה", כי הוא מבצע "בסביבות 700-800 משלוחים בחודש", ובתקופות חגים ובעונת הקיץ מספר רב מזה, וכי הוא מקבל את שכרו לפי חישוב של עשרה שקלים על כל שליחות "רגילה", ועשרים שקלים לשליחויות לשכונות מרוחקות. לפי עדות זו - בסוף כל שבוע או שבוע ומחצה הוא מקבל כ- 2,000 ש"ח, ובסה"כ שכרו נע בין 7,000 לבין 17,000 ש"ח לחודש, כאשר לסכום זה מתווסף סכום נוסף הנע בין 100 ל- 130 ש"ח ליום, עבור "טיפים". לעומתו העיד התובע כי "עבד על (בסיס) משכורת קבועה, לא משנה כמה משלוחים". 18. אינני רואה לקבל את העדויות הללו כבסיס לחישוב שכרו של התובע בעבר, וזאת מטעמים אלה: השליח כפיר אינו יכול לעגן את הנתונים שהפריח לחלל בית המשפט - בתלושי משכורת, כיוון שהוא מקבל את שכרו בסוף כל תקופה במזומן ממעבידו, ממר עזרא נחמיה, ללא תלושי משכורת. שכרו גם אינו מופקד בחשבון בנק. כפיר אינו נוהג לרשום את מספר השליחויות שמבצע בחודש כיוון שיש לו, לדבריו, "זיכרון מספיק טוב". ועוד זאת: הנתונים שמסר כפיר מתייחסים למצב שבו הוא אחד מבין שלושה שליחים בלבד, וכך משיב מר עזרא נחמיה לשאלה "כמה עובדים יש לך היום שעושים משלוחים": "שלושה. מושיקו שרפלר, אבי עזרא וכפיר", בעוד שהתובע עבד בשליחויות בזמן שהיו בחנות לפחות חמישה שליחים שהמעביד זכר את שמותיהם: "היו לי הרבה עובדים אך אני לא זוכר את השמות. ניר שרפלר, אבי עזרא, יגאל אברהמי, כפיר", מלבד, כמובן, התובע. ועוד: מר עזרא נחמיה מעיד כי יש לו רישומים לגבי כל המשלוחים שנעשים בחנות, וכי יש בידו קבלות על המשלוחים שמקבל המשלוח חותם עליהן. עם זאת, הוא לא הגיש את הרישומים לבית-המשפט, והוא אינו יכול לדעת על סמך רישומים אלה מי השליח שביצע כל שליחות. כפיר ברק העיד כי אין הוא נוהג לרשום את מספר השליחויות שהוא מבצע, אולם הוא משתכר לפי שליחות. תמוהה אם כן צורת התשלום והסכומים, כפי שהעיד עליהם כפיר ברק, והלא אין זה ברור כיצד יודע המעביד מה מספר השליחויות שביצע כפיר. זאת ואף זאת: עיון בדין וחשבון על עובדים שהועסקו בשנות המס 1994 ו- 1995 מעלה כי כפיר ברק כלל לא נמנה עם עובדי החנות, בניגוד לנטען על ידיו, בעדותו בבית המשפט. ג. התקופה שמחודש מרס 1995 ועד למועד התאונה בחודש אוגוסט 1995 19. תקופה זו היא התקופה "הפורייה" של התובע, הן בעבודתו ב"פרחי אביה", והן משום שבחודש יולי 1995 החל לעסוק במקביל גם ב"מטיילי הבירה". בפרחי אביה השתכר התובע בחודשים ינואר עד אוגוסט בשנת 1995 - 28,855 ש"ח ברוטו, היינו ממוצע של כ- 3607 ש"ח ברוטו לחודש (כ- 88% מהשכר הממוצע במשק). עם זאת, בחודשים ינואר פברואר המשיך להשתכר כ- 1,650 ש"ח (בממוצע) לחודש, והחל בחודש מרס 1995 הוכפל שכרו של התובע, והוא השתכר כ- 4,250 ש"ח לחודש, שהוא שיעור הגבוה במעט מהשכר הממוצע במשק באותה תקופה. 20. ב"מטיילי הבירה" החל התובע לעבוד אך בחודש יולי 1995, ובחודש אוגוסט של אותה שנה ארעה התאונה. משכורתו בחודש יולי היתה 2,622 ש"ח ברוטו, ובחודש אוגוסט - 3,599 ש"ח, ברוטו. זאת, לבד מטיפים וסכום של 100 עד 120 - ש"ח עבור הנסיעות שהיה מבצע בשעות הערב. 21. תלושי השכר שהוגשו מ"מטיילי הבירה" מעוררים מספר תמיהות: מתלוש המשכורת של חודש אוגוסט 1995 עולה כי עבור שעות נוספות משתכר התובע 15.62 ש"ח לשעה, וכי סכום זה הוא 125% מן התמורה עבור שעה רגילה. מכאן, שהתובע השתכר 12.5 ש"ח לשעה רגילה. מתלוש המשכורת עולה גם כי התובע השתכר 112 ש"ח ליום, לבד משעות נוספות. אם כך, התובע עבד תשע שעות ביום בשכר של 12.5 ש"ח לשעה. מעבר לכך עבד התובע 40.5 שעות נוספות ב- 20 ימי עבודה בחודש, היינו: כשעתיים נוספות בכל יום. התוצאה היא שהתובע עבד 11 שעות ביום, לבד מעבודתו ב"פרחי אביה". קשה להבין כיצד היה לתובע פנאי לעבוד בהיקף של 11 שעות ביום במשרה שניה, וקשה ליישב את מספר השעות המופיעות בתלוש עם הגרסות השונות שניתנו בעדויות. התובע העיד כי הסיע תלמידים לבתי-ספר כל בוקר, וכי התחיל את יום עבודתו בשעה חמש וארבעים וחמש דקות בבוקר. התובע העיד שאורך סיבוב כזה "אם לא היה פקקים - אז 25-30 דקות". אולם, היה משתחרר מעבודתו רק בשעה שבע וחצי. גם בשעות הצהריים חזר התובע ל"מטיילי הבירה" כדי "לפזר" את הילדים לבתיהם וכי "בצהריים היה לוקח שעה". בחקירה הנגדית העיד התובע שבצהריים "סיבוב כזה היה נמשך חצי שעה. הכי הרבה שלושת רבעי שעה". בנוסף על כך עבד התובע "בערבים שלוש פעמים בשבוע, נסיעות לילה לכל מיני דברים מסוימים". לעומת גרסה זו, העיד יעקב אביגדור, הבעלים של חברת "מטיילי הבירה", כי התובע עבד כל יום משש עד תשע בבוקר בהסעות ילדים (על אף שהתובע העיד כי התחיל לעבוד ב"פרחי אביה" כבר בשעה שמונה), ולפעמים גם בשעה ארבע או חמש בבוקר באזור מאה שערים. כן עבד משעה שתיים עשרה עד שעה אחת, אחת וחצי, ובשעות הערב עבד לאחר השעה שבע וחצי, כשנדרש. עזרא נחמיה, המעביד ב"פרחי אביה" העיד שהתובע הגיע לעבודה בבקרים רק בסביבות השעה תשע-תשע וחצי, עשה הפסקת צהריים משעה שתיים עשרה עד שתיים-שתיים וחצי, וכי עבד, כל יום, עד השעה שמונה בערב, ואולי אף אחרי שעה זו. יתרה מזאת: תמוהה בעיניי גם העובדה שהתובע החל לעבוד בהסעות ילדים אל בתי-ספר ומבתי-ספר, דווקא בתקופת הפגרה, היינו: בתקופת "החופשה הגדולה" בבתי הספר. ועוד: בקביעת כושר ההשתכרות יש ליתן את הדעת להתבגרות התובע שהיה מביא, בהכרח, להאטה במספר השעות הנוספות שבהן עשוי היה לעבוד (קציר, שם, עמוד 62; ע"א 158/65 פוריון נ' תעשיית אבן וסיד, פ"ד יט(ט) 678 וע"א 531/74 כהן נ' בתי הזיקוק סביר י' 215). אף כאן נקבע הכלל שעבודת שעות נוספות וכן עבודה נוספת במקום עבודה אחר, יובאו בכלל חשבון בחישוב הפסד ההשתכרות, אך מקום שאלה הוכחו כחלק קבוע של עיסוקו של התובע לפני פגיעתו (קציר, שם, עמוד 63 וכן ע"א 309/59 פ"ד יד' 1121). 22. לטענת התובע, יש להוסיף למשכורת שלפי תלושי המשכורת סכום נוסף שהשתכר מתשרים ("טיפים"), הן בעבודתו בפרחי אביה, והן בעבודתו במטיילי הבירה. אכן, "מן המפורסמות" ששליחים שונים מקבלים "תשר" עבור השליחויות. כידוע, כל עובדה המצויה בתחומי ידיעתו של אדם משכיל ממוצע במדינת ישראל או כל עובדה הניתנת לבירור באמצעות פנייה למקורות מקובלים שכל אדם כשיר ממוצע מסוגל לעשות בהם שימוש, מצויות בתחום ה"ידיעה השיפוטית" של בית המשפט - ואינן טעונות הוכחה (וראה לעניין זה י. קדמי, על הראיות הפן האזרחי - קובץ הרצאות, תשמ"ט - 1989, עמ' 307-309). עם זאת, הסכום המדויק הניתן במסגרת "טיפים", אינו ידוע לבית-המשפט ויש לעגן את הסכום הנטען בראיות. אמנם בעבודות רבות ניתנים הטיפים על בסיס אחוז מסוים מסכום ההזמנה שביצע הלקוח, אולם לא כן המצב בענייננו. בענייננו העידו התובע, כפיר ועזרא נחמיה. כפיר טען כי שליח מרוויח כ- 100 ש"ח נוספים ליום רק מטיפים, והתובע טען כי קיבל בין חמישה לעשרה שקלים כ"טיפ" עבור משלוח. אולם, כאשר נכפיל 7 ש"ח (בממוצע), ב- 1000 משלוחים, נגיע לסכום המוגזם של 7,000 ש"ח לחודש רק עבור טיפים. 23. התובע אמנם היה מפקיד את התשר והמשכורת לחשבון בנק, אולם חשבון זה נפתח על-ידי גרשון, שוזר הפרחים בפרחי אביה, וכל הכספים הם על שמו של גרשון. לתובע אין אפשרות לדעת מה הכספים שהופקדו בחשבון, והוא לא צירף תדפיסי חשבון של הבנק כדי להראות את הסכומים שהוא טוען להם. התובע היה יכול לתמוך את טענותיו בראיות נוספות, כגון: מספר הזמנות הפרחים בפרחי אביה בחודש, מספר השליחויות בכלל, מספר השליחויות של התובע בפרט, או רישומים וקבלות מהחנות. 24. גם בש"א 327/88 (אילנה פרדילוב נ' רוברט פרדילוב, תקדין עליון 88(3), 187), התעלם הרשם של בית המשפט העליון מהסכום שטענה המבקשת לאמור: "יש לקבוע אפוא כי המבקשת משתכרת 500 ש"ח, כולל השתתפות בהוצאות נסיעה. עם זאת, ככל הנראה, מקבלת המבקשת תוספת כלשהי לשכרה באמצעות "טיפים" אך שיעורו של סכום זה לא הוברר אל-נכון. בעניין זה אין בידי לקבל דבריה של המבקשת שהיא מקבלת "טיפ" לעתים רחוקות. דברים אלה אינם מתיישבים עם העובדה שהיא עובדת במספרה מבוקר עד ערב. חובת ההוכחה בעניין זה מוטלת על כתפי המבקשת". גם בענייננו, סכום התשר שקיבל התובע לא הוברר לאשורו והסכום שהוצע על ידי התובע לצורך קביעתו על ידי בית המשפט אינו מקובל עלי. 25. התובע ממשיך וטוען כי אף בעבודתו ב"מטיילי הבירה" היה מקבל "טיפים", וזאת לשם פיזור הנוסעים לבתיהם. לטענת הנתבעת, אין מקובל לתת טיפים לנהגי אוטובוס בהסעות מסוג זה. נוסף על כך, הבעלים לא העיד לעניין הטיפים, כך שעדות התובע בעניין זה היא עדות יחידה (ס' 54 לפק' הראיות), וקשה להתבסס רק על עדות התובע, שכן שיקר ביודעין בהליך לתביעת מזונות שהגישה נגדו גרושתו. עמדה זו מקובלת עלי, והלא אין מדובר בהסעת תיירים ששם מקובל כידוע להעניק תשר, אלא בהסעות פרטיות. התובע לא ביסס קיומן של הסעות כאלה, ולא ניתן לקבוע, כטענת התובע, כי תמורת ההסעות היא "תשר". מה גם שהסעות מסוג זה מנוגדות להוראות הדין וחוקיותן מוטלת בספק. סיכום שלושת התקופות 26. עינינו הרואות, שבמהלך חצי שנה קודם לתאונה, הוכפל שכרו של התובע, ובחודשיים שלפני התאונה החל לעסוק בשתי עבודות במקביל. ב"כ הנתבעת מבקש כי בית-המשפט יתעלם ממשכורתו של התובע ב"מטיילי הבירה", כיוון ששני תלושי השכר מעבודה זו הונפקו לתובע רק לאחר התאונה. בא-כוח הנתבעת מבקש כי בית-המשפט יזהיר את עצמו מפני התופעה של "יד מכוונת לשם הגדלת הכנסות", כפי שהוכרה בע"א 663/84 עטיה נ' עטיה הנ"ל. 27. הלכה פסוקה כי: "כאשר נלקחת תקופת זמן כיסוד לחישוב ממוצע, יש לכלול בה את החודשים הטובים יחד עם הרעים. במה דברים אמורים? כאשר החודשים הרעים הם תוצאה מאירועים או ממצבים רגילים בעבודה ... כלל זה אינו אלא ביטוי לשאיפה להגיע למדגם האמיתי של העבר, בבואנו להעריך את העתיד הפוטנציאלי ...". (קציר, שם, עמוד 47 וע"א 158/65 הנ"ל). 28. הנה כי כן, בבחינת השתכרותו של התובע עובר לתאונה יש לקחת בחשבון תקופת זמן ארוכה דיה. עם זאת, אני רואה לקבוע בסיס השכר של התובע, בהתחשב בחצי השנה האחרונה שלפני התאונה, שכן אחרת יהיה בזה משום עיוות כלפי התובע. ראיתי להתעלם מהעבר, גם מן הטעם שבית המשפט אינו מביא בחשבון לעניין בסיס השכר את ההשתכרות הנוספת מ"מטיילי הבירה" - אם בשל חוסר ההיגיון בהיקף העבודה, ואם בשל כך שעבודה זו היתה לתקופה של חודשיים בלבד ואין אפשרות להעריך אם היתה מאריכה ימים, וכן בשל חישוב השעות הנוספות כפי שפירטתי לעיל. משום כך, יהא זה סביר, נכון וצודק אם בסיס השכר לעניין הפסדי השתכרות בעתיד יהיה ממוצע של ששת החודשים שלפני התאונה (4,250 ש"ח), בתוספת תשר בסכום גלובלי של 1,500 ש"ח לחודש (בשים לב לתשר גבוה בימי שישי, חג ומועד לעומת ימים "רגילים", ובהתחשב בכך שבית המשפט איננו מקבל את ההגזמה שבעדות התובע וכפיר לענין התשר). 29. לאור האמור וכעולה מן המקובץ, השכר הממוצע החודשי עובר לתאונה, ולצורך חישובי הפסד ההשתכרות, יהיה 5,750 ש"ח ברוטו לחודש, ובניכוי מס הכנסה - 4,312 ש"ח לחודש. הפסד השתכרות בעבר 30. כאמור, התאונה אירעה ביום 29.8.95, ונכון ליום מתן עדותו בבית-המשפט בינואר 1997, התובע לא עבד מאז התאונה. התובע נמצא בקשר רציף עם הביטוח הלאומי, אולם לא ביקש לעבוד כנהג מונית, כיוון ש"עם פרוטזה בתוך האוטו ולנהוג כל היום אי-אפשר". התובע לא פנה אל לשכת התעסוקה על מנת למצוא עבודה. 31. ב"כ הנתבעת מביא מתוך תדפיס מטופל של המוסד לביטוח לאומי שהתובע "מתהלך עם צליעה על הגפה השמאלית התחתונה עם פרוטזה, ללא שימוש במקל הליכה", וכן מציין כי רשיון הנהיגה של התובע לא נשלל ממנו והוא כשיר להסיע מעל 12 נוסעים. אי לכך, טוען ב"כ הנתבעת, אין כל מניעה שהתובע ינהג ברכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית, שם לא נעשה שימוש ברגל השמאלית, ויעסוק כנהג מונית. התובע העיד כי שהה באשפוז במחלקה האורטופדית למשך כחודש (עד ליום 21.9.95), וכי משם עבר לשיקום למשך שלושה חודשים נוספים. עם זאת, טרם שב לעבוד זמן רב אחרי שתהליך השיקום נסתיים. לפיכך, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר לכל התקופה שמיום התאונה ועד למתן פסק-הדין. 32. לפיכך החישוב של הפסד השתכרות בעבר יהיה על בסיס שתי תקופות, כדלקמן: (א) תקופה של 12 חודש - הפסד השתכרות מלא - על פי השכר הממוצע במשק דהיום בתוספת תשר - סך 1,500 ש"ח ובתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה של 12 חודש האמורים. (ב) תקופה של 21 חודש נוספים (עד לפסק הדין) - על בסיס הפסד של 40% ולפי השכר הממוצע במשק דהיום בתוספת תשר סך 1,500 ש"ח ובתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה של 21 חודש האמורים. חישוב השכר הממוצע במשק בתוספת סכום התשר הוא על בסיס "ברוטו" שממנו יש לנכות 25% מס הכנסה. הפסד השתכרות בעתיד 33. התובע נולד בשנת 1956, וכיום הוא כבן 42. לתובע נותרו עוד 23 שנות עבודה, עד הגיעו לגיל הפרישה, בהן נכותו עלולה להביא להשתכרות נמוכה יותר מזו שהיתה מתקבלת אילולא נפגע בתאונה. לפיכך, הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד יתבסס על הפסד השתכרות של 40% מהשכר המשוערך שנקבע לתובע בסעיף 29 לעיל, בניכוי מס הכנסה כחוק, לתקופה של 23 שנה ו3- חודשים (מקדם היוון של 200.6952, נכון ליום פסק דין זה). דהיינו: 200.6952 X 0.40 X 4,312 = 346,159 ש"ח. פיצוי בגין כאב וסבל 34. ב"כ התובע טוען כי יש לתת לתובע פיצוי בגין 112 ימי אשפוז, מהם 30 יום אשפוז במחלקה האורטופדית, והיתר שיקום בבית-חולים הדסה הר הצופים. אמנם התובע הביא בפני בית-המשפט את תעודת השחרור מהמחלקה האורטופדית, מיום 21.9.95, אולם לא הוגש כל מסמך להוכחת מניין הימים בהם היה התובע בהליך שיקום. ב"כ הנתבעת טוען, כי בזמן הליך השיקום התובע אף לא היה באשפוז, והטיפול ניתן על בסיס יומי, כאשר התובע שב אל ביתו כל יום. 35. לפיכך, הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב לפי תקופה של עשרים ושלושה ימי אשפוז ונכות בשיעור 55%, בניכוי 9% בשל גילו של התובע, ובצירוף ריבית כחוק מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות בעבר 36. התובע צירף לתביעתו צרור קבלות שסכומם הכולל כ- 10,557 ש"ח, מהם 9,230 ש"ח בגין נסיעות במונית. התובע לא הראה כי היה עליו לנסוע דווקא במונית, או שבכל התקופה האמורה לא היה מסוגל לנסוע ברכב אחר. התובע גם לא ציין לאיזה צורך היה עליו לנסוע נסיעות כה רבות במוניות. 37. הקבלות שהוגשו אינן אמינות בעיני. כך למשל, ביום 10.6.95 נסע התובע במונית מס' 2174 בשעות 01:13, 02:50, 15:01, 17:23, 20:12, 21:58. תכיפות הנסיעות נשנתה גם בימים שלאחר מכן. אין זה ברור מדוע נצרך התובע לנסיעות כה תכופות לשם קבלת טיפול רפואי זה או אחר. כמו-כן, כל הקבלות שהוגשו הוצאו על-ידי נהג מונית אחד ויחיד, בשם עליאן נביל. ועוד: קבלה תמוהה במיוחד הוגשה מחנות דיוטי פרי במפלי הניאגרה בארה"ב, בשל רכישת מגוון חטיפי שוקולד ואגוזים. 38. לפיכך, אינני פוסק פיצוי בגין הוצאות התובע בעבר על פי הקבלות האמורות. עם זאת, אני קובע פיצוי גלובלי בגין נסיעות והוצאות אחרות בסכום כולל של 5,000 ש"ח, נכון ליום פסק-הדין. הפסד פנסיה והטבות סוציאליות 39. התובע לא הביא כל ראייה כי היה מפריש בעבר כספים עבור פנסיה, ולכן אין לפסוק לו הפסדי פנסיה לעתיד. עזרה וסיעוד 40. ב"כ התובע טוען כי בעקבות התאונה, התובע נזקק כיום הן לעזרת בית והן לסיעוד. הוא סומך דבריו על כך שהתובע כיום עבר להתגורר עם אמו, ומסתייע בשירותיה עבור רחצה, ניקיון, בישול וקניות, מקום שבעבר היה עצמאי והתגורר בגפו. בנוסף, הוא טוען כי יש להתחשב בעובדה כי ככל שיתבגר התובע, הוא יזדקק ליותר עזרה. אי לכך, טוען בא-הכוח, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד, בהיקף של 8 שעות עזרה ו- 3 שעות סיעוד ליום, לפי עלות של 25 ש"ח לשעה. 41. בעדותו ציין התובע כי עובר לתאונה התגורר עם אחותו בדירה שכורה, וכי הוא היה עורך קניות בלבד. יתר מטלות הבית כנראה ביצעה אחותו. עוד העיד התובע, כי לאחר התאונה עבר להתגורר בבית אמו, יחד עם אחותו ואחיו, כאשר הקניות מתבצעות על-ידי אמו ואחותו במקביל, ואמו מנקה, מבשלת ומכינה לו את האמבטיה (אף כי האם העידה שהיא עוזרת לתובע ברחצה עצמה). בעדותה אמרה האם כי היא מבשלת גם עבור שני ילדיה האחרים המתגוררים בדירה, ולעתים מגהצת גם עבור ביתה. 42. ב"כ הנתבעת טוען שאין לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה וסיעוד בעבר כיוון שהעזרה ניתנה על-ידי בני משפחתו של התובע. בעניין זה נפסק בעבר שגם כאשר התובע לא קיבל עזרה בשכר, יש לפצותו בגין עזרה שמקבל מבני משפחתו (ע"א 428/77 סיגל נ' שרף, סביר יב' 491). השופט י' כהן בע"א 93/73 רחל שושני נ' חיים קראוז, פ"ד כח(1), 277 קבע בעניין זה: "יש לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת ע"י בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק". אולם, רק במקום שהוכח שלא היה לנפגע אפשרות לקבל עזרה בשכר. 43. דא עקא, שב"דאגת אב לבנו" גרידא או ב"עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים", בית-המשפט לא ראה לנכון לפסוק פיצוי (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588. , וע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח' פ"ד לט(1) 477, 493). ועוד זאת: התובע לא הביא כל הוכחה בדבר הצורך הרפואי בעזרה ובסיעוד. 44. עם זאת, אין ספק כי לפחות בתקופה של שנה בעבר, שבה היה התובע משולל אפשרות לסייע לעצמו בעבודות רבות בבית, הוא נזקק לעזרת הזולת ואף בעתיד עשוי להיזקק לעזרת הזולת, הגם מזערית. לפיכך אני פוסק פיצוי גלובלי עבור עזרת הזולת בעבר ובעתיד בסכום של 125,000 ש"ח. ניידות 45. ב"כ התובע מציין בסיכומיו כי, כקטוע רגל, התובע זקוק להסעות יומיות במוניות. אלא שהתובע מחזיק ברשיון נהיגה תקף, והוא יכול לנהוג ברכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית. אמו אף ציינה בעדותה כי המשפחה סייעה ברכישת רכב לתובע. 46. התובע גם לא העיד כי הוא מוגבל בניידות, ואין תמיכה לטענות התובע בדבר הצורך בנסיעה במוניות. 47. ב"כ הנתבעת מוסיף לעניין זה, ומביא ראייה מתוך ת.א. 1461/86 הנ"ל, אף שם דובר בקטוע רגל מתחת לברך, כי המומחה לרפואה פיסיקלית ולשיקום קבע כי הנפגע (נכה בשיעור 50%) יכול לנסוע באוטובוס, ויכול אף לעמוד בנסיעה באוטובוס - פרט לנסיעות ארוכות. כבוד השופטת אור קבעה שכיוון שכלל הוא שבנסיעות ארוכות נוסעים בישיבה, אין מניעה שהנפגע ישתמש בתחבורה ציבורית. 48. עובר לתאונה נסע התובע באופנוע שנרכש מכספי "פרחי אביה", ואשר נרשם על שם החברה, אולם המעביד העיד כי האופנוע הוא של התובע. ההסדר בין החברה לבין התובע היה כזה שעלות האופנוע תקוזז משכרו של התובע בהדרגה, ולבסוף יירשם על שמו. אי לכך, ומשום שהאופנוע לא היה בבעלותו של התובע שעה שנפגע בתאונת הדרכים, אין לפצות את התובע אף בשיעור ההפרש שבין מחיר אופנוע לבין מחיר רכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית. בנסיבות הענין ולנוכח האפשרות לקבלת גימלת ניידות מהביטוח הלאומי - אין מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה. דיור 49. התובע לא כלל בכתב תביעתו פיצוי בגין התאמת הדיור. התובע גם לא העיד לגבי הצורך להתאים לו מקום מגורים בגין נכותו - אם בשל הקושי לעלות במדרגות, ואם בשל הצורך להשתמש בכסא גלגלים בשעות הלילה. ועוד זאת: לא הובאה ראייה (עדות מומחה שיקומי) לענין הצורך בהתאמת דיור. בשל אלה, אני רואה לדחות אף את התביעה בראש נזק זה. הוצאות רפואיות בעתיד 50. ב"כ התובע טוען כי אין די בפיצויים שינתנו לתובע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שכן התובע יזדקק לטיפול רפואי פרטי ולפרוטזות טובות יותר מאלה שהביטוח הלאומי מספק. ב"כ התובע מבקש להסתמך על ע"א 511/83, מדינת ישראל נ' ג'ולייט סעיד פ"ד מג(3) 774, שם נפסק כי בכל הנוגע להוצאות רפואיות בעבר - דרושה הוכחה של ממש, בעוד שלגבי הוצאות רפואיות בעתיד - אין צורך בהוכחות ודאיות ובהוכחת שיעורן של ההוצאות. דא עקא, שהמשיבה בפסק הדין הנ"ל הגישה חוות דעת רפואיות מהן עולה כי היא מועמדת לניתוח נוסף ולטיפולים רפואיים עתידיים. מה שאין כן בענייננו. לא הובאה בפניי כל הוכחה לעניין טיפולים רפואיים עתידיים. 51. הפרוטזה לה נזקק התובע כלולה בפיצוי שיינתן לתובע מהמוסד לביטוח לאומי או ב"סל הבריאות" לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ראה ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, לא פורסם), ולפיכך אין לפסוק לתובע פיצוי מעבר לסכום האמור. ניכויים 52. מתוך הסכום הכולל של הפיצוי לפי פסק הדין, ינוכה הסכום ששילמה הנתבעת בגין תשלום תכוף (10,936 ש"ח ביום 14.3.96), הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו ועד ליום פסק הדין. 53. על בסיס חוות דעת אקטוארית עדכנית - ינוכו גימלאות ששילם או ישלם המוסד לביטוח לאומי - היוון קצבת נכות מעבודה. כיוון שלא נקבע כל סכום של פיצוי בגין ניידות לתובע, בשל הפיצוי שעשוי לקבל התובע בגין ניידות, כי אז - הסכום המוערך על בסיס חוות הדעת של האקטואר (נ10/) - לא ינוכה מסכום הפיצוי שלפי פסק דין זה. שכר טרחת עורך-דין 54. הנתבעת תשלם על ההפרש שבין סכום הפיצויים שלפי פסק הדין, לבין סכומי הניכויים לפי סעיפים 52 ו53- - שכר טרחת עורך דין בשיעור החוקי של 13%. סיכום 55. הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים לגבי הפסד השתכרות בעבר (סעיף 32), הפסד השתכרות בעתיד (33), כאב וסבל (סעיף 35), הוצאות בעבר (סעיף 38), עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד (סעיף 44), הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. מן הסכום הכולל ינוכו סכומי הניכויים כאמור בסעיפים 52 ו53-.כאב וסבלתקנה 15 (ביטוח לאומי)נכות