בבקשה להארכת המועד ובתצהיר התומך בה חזר המבקש וטען, כי ב"כ המשיב לא טרח להודיעו כי עומד להתקיים דיון בבית משפט השלום והוא לא ידע על קיומו; כי ב"כ המשיב, עו"ד X, הטעה את בית המשפט בהציגו תצהיר מסירה שקרי, לפיו ההזמנה הודבקה על דלת דירתו ברח' לבונטין 17 בתל-אביב, על אף שהוא אינו מתגורר בכתובת זו כ-10 שנים. טענתו המרכזית של המבקש היתה, כי לא בוצעה לו המצאה כדין של כתב התביעה, וכי פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה כוזב, שהוצג לבית המשפט על ידי פרקליטו של המשיב ולפיכך יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. בית המשפט ציין כי כדי להוכיח מרמה מצד המשיב או בא כוחו, היה על המבקש להוכיח, למצער, כי תצהירו של פקיד המסירה אינו נכון וכי עובדה זו היתה ידועה להם. המבקש לא טען בתצהירו כי המשיב ובא כוחו ידעו כי המדובר בתצהיר כוזב, ולא הובהר כלל מנין וכיצד היה על המשיב ובא כוחו לדעת כי המדובר בתצהיר כוזב; פירוט כזה מתבקש גם מכח הוראת תקנה 78 לתקנות סדר דין אזרחי התשמ"ד-1984. פקיד המסירה כלל לא נקרא להחקר על תצהירו, ומשום כך האמור בו לא נסתר, והוא אמת. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי אין זו אלא עזות מצח מצד המבקש להעלות טענת מרמה, לה שותפים, המשיב, עורך דינו ובית המשפט אשר נותן כביכול ידו למעשים כאלו. ##להלן החלטה בנושא טענת הטעיית בית המשפט ע"י עורך דין:## ביום 2.7.06 הגיש בא כוחו של המשיב, עו"ד X, בקשה למתן פסק דין בסדר דין מקוצר. לבקשה צורף אישור המצאה למבקש של כתב התביעה, לפי הכתובת: רח' לבונטין 17, תל-אביב. על פי הרשום באישור ההמצאה, ביקר פקיד המסירה, מר ציון יפרח, בכתובת הנ"ל, ומשלא מצא את המבקש, הדביק את הכתב על דלת דירתו. לבקשה צורף אף תצהיר של פקיד המסירה, מיום 21.5.06, בו אושר האמור באישור ההמצאה, ובהערות הוסף: "הכתובת אומתה עם שכנים בבנין ברח' לבונטין 17 ת"א, משפחת גטניו ומשפחת נחום". 3. ביום 5.2.08 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק משום שפסק הדין ניתן, לטענתו, בהעדר המצאה כדין (בש"א 153494/08 בימ"ש השלום) (להלן: "הבקשה לביטול פס"ד"). ביום 12.3.08 התקיים דיון בבקשה לביטול פס"ד בפני כב' השופטת כוכבה לוי. המבקש נחקר על תצהירו. 4. בהחלטתה מיום 12.3.08 דחתה השופטת לוי את הבקשה. השופטת לוי קבעה, כי מחקירתו של המבקש בפניה, עלה, כי המבקש ידע על מתן פסק הדין באופן חד משמעי, לפחות בחודש יוני 2007, ואולי אף קודם לכן בחודש ינואר 2007. הואיל והמועד להגשת בקשה לביטול פסק דין על פי תקנה 214 לתקנות סדר דין אזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") הינו 30 יום מיום שנודע למבקש על מתן פסק הדין נגדו, היה עליו להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין, לכל המאוחר ביום 23.2.07, ומשלא הוגשה הבקשה במועד זה, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד, מלווה בתצהיר המבהיר את הטעמים המיוחדים לאי הגשת הבקשה במועדה. לאור כך, אפשרה השופטת לוי למבקש להגיש בקשה לביטול פסק דין כראוי ובלווית בקשה להארכת מועד. 5. ביום 18.3.08 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד (בש"א 157966/08). הבקשה התבררה בפני כב' הרשמת ורדה שוורץ (להלן: "הבקשה להארכת מועד"). בבקשה להארכת המועד ובתצהיר התומך בה חזר המבקש וטען, כי ב"כ המשיב לא טרח להודיעו כי עומד להתקיים דיון בבית משפט השלום והוא לא ידע על קיומו; כי ב"כ המשיב, עו"ד X, הטעה את בית המשפט בהציגו תצהיר מסירה שקרי, לפיו ההזמנה הודבקה על דלת דירתו ברח' לבונטין 17 בתל-אביב, על אף שהוא אינו מתגורר בכתובת זו כ-10 שנים. עוד טען, כי ביום 30.6.07 הגיש תביעה כנגד המשיב בבית משפט השלום בתיק 42118/07 על נזקים שנגרמו לו על ידי המשיב בסכום העולה פי 10 מהסכום אשר נטען, כביכול, שהוא חייב למשיב (להלן: "התביעה שכנגד"). יתכן כי יצטרך להגיש את התביעה שכנגד מחדש. יצויין, כי לא בבקשה כמו גם בתצהיר התומך בה, לא פורט ולא הוסבר דבר באשר לפרטי התביעה שכנגד, זולת הדברים הסתמיים אותם הבאתי כאן. כתב התביעה שכנגד אף הוא לא צורף לבקשה. 6. הרשמת, לאחר דיון בבקשה להארכת המועד, דחתה בהחלטתה מיום 29.4.08 את הבקשה להארכת המועד. הרשמת התייחסה לטענותיו של המבקש שהועלו בתצהיר ובפניה, קרי העדר יכולת כלכלית לממן עורך-דין וחוסר תפקוד בריאותי, כמו גם טענתו של המבקש כי עצם הגשת התביעה שכנגד, יש בה כדי למנוע את המשך הדיון בתביעה שהוגשה נגדו. הרשמת קבעה, כי אין באף לא אחת מטענותיו של המבקש כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד, באשר אין המדובר בסיבות חיצוניות. עוד קבעה, כי עילת ההגנה עצמה, היינו התביעה שכנגד, גם אם היתה מפורטת בבקשה לביטול פסק הדין, אינה משמשת טעם מיוחד להארכת מועד, וכי ממילא עילת הגנתו אינה עילה המוכרת בסדר דין מקוצר, שכן אינה קצובה ואין מדובר באותה עיסקה. הרשמת אף ציינה, כי דחיית הבקשה לביטול פסק הדין לא תגרום נזק למבקש הואיל ועילת הגנתו היא קיזוז חוב שטרם נדון, כך שאין הוא מנוע מהגשת התביעה ומימוש זכויותיו כלפי המשיב. על החלטת הרשמת הגיש המבקש ערעור בתיק בש"א 165689/08 (להלן: "הערעור"), פסק הדין של בית משפט קמא (השופטת גרוסמן) בערעור, הוא נשוא הבר"ע בפני. 7. הודעת הערעור הוגשה על ידי עורך דין שמונה למבקש ביום 28.5.08 על ידי הלשכה לסיוע משפטי. בנימוקי הערעור, טען ב"כ המבקש, כי הרשמת טעתה בכך שלא מצאה טעם מיוחד בטענת המבקש, שאינו משפטן ולא היה מיוצג על ידי עורך דין, בסוברו כי נקיטת הליכים נגד המשיב על ידי הגשת התביעה שכנגד, די בהם כדי להביא לביטול פסק הדין. ב"כ המשיב העלה גם טענה, אשר נטענה אך לראשונה בהודעת הערעור, כי הרשמת שגתה בכך שלא ראתה טעם מיוחד בפנייתו של המבקש לקבלת סיוע משפטי מהלשכה לסיוע משפטי, וכי לאור הפסיקה יש בכך טעם מיוחד להארכת מועד. על טענות אלה חזר גם ב"כ המבקש בעיקרי הטיעון שהגיש בפני בית משפט קמא. 8. בעיקרי הטיעון שהגיש ב"כ המשיב נטען, כי הערעור הוגש באחור ודי בכך כדי לדחותו על הסף. לגופו של הערעור, טען ב"כ המשיב, כי על פי קביעתה של כב' השופטת לוי, המתבססת על חקירתו של המבקש, עולה בעליל, כי כבר ביום 22.1.07, ולכל המאוחר ביום 28.6.07, ידע המבקש על קיומו של פסק הדין. בחקירתו בפני השופטת לוי, טען המבקש, כי לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין, משום שסבר כי הגשת התביעה נגד המשיב ועורך דינו ישרתו אותו בתיק נשוא פסק הדין. בנסיבות אלה, הוא מושתק מלטעון כי קיימים טעמים מיוחדים לאיחור בהגשת הבקשה, ומכל מקום אין בכך טעמים מיוחדים להארכת מועד הקבוע בחיקוק. הוסיף ב"כ המשיב וטען, כי פנייתו של המשיב ללשכת הסיוע המשפטי היתה אף היא שנה וחצי לאחר שנודע לו על פסק הדין ואין בכך כדי להועיל לו ולהצדיק את מחדליו; עוד נטען, כי אין למבקש עילת הגנה והמבקש אינו מצביע על טענה ראויה כנגד סכום קצוב שתבע המשיב נגדו. 9. בפסק דינו של בית משפט קמא, שניתן על יסוד עיקרי הטיעון שהוגשו על ידי בעלי הדין אותם פירטתי כאמור לעיל, סקרה השופטת קמא את טענות הצדדים כפי שהועלו בעיקרי טיעוניהם. בית משפט קמא, הפנה להוראת תקנה 528 לתקנות, על פיה יש להוכיח טעם מיוחד להארכת מועד אשר נקבע בחיקוק, הוראה שיש ליישמה לגבי בקשה להארכת מועד לביטול פסק דין, בהיותו המועד הקבוע בחיקוק. בית משפט קמא, אישר את קביעתה של הרשמת שוורץ, כי לא ניתן לראות בטעמים שמנה המבקש טעם מיוחד לשם הארכת מועד לביטול פסק הדין, שכן, ככלל נוטים להאריך את המועד במקרים בהם הנסיבות אשר הובילו לאיחור לא היו בשליטת המבקש, ולשם כך הפנתה לאמור בפסיקה. במקרה דנן, כך השופטת קמא, אין המבקש טוען כי נסיבות שאינן בשליטתו הן אלה אשר מנעו את הגשת ההליך במועד, אלא הוא טוען למצוקה כלכלית ומצב בריאות רופף. מאחר ולא נמצא כל טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד, לא מצא בית משפט קמא להידרש לסיכויי הגנתו של המבקש. למעלה מן הצורך ציינה השופטת קמא, אגב אורחא, כי מקובלת עליה עמדת הרשמת שוורץ, כי דחיית הבקשה לביטול פסק הדין לא תגרום למבקש נזק בלתי הפיך, שכן המבקש טוען לחוב של המשיב כלפיו, והוא מתעתד להגיש תביעה בענין זה. לאור כל אלה, דחתה השופטת קמא את בקשתו להארכת מועד. 10. הבר"ע שבפני מופנית כנגד פסק הדין של בית משפט קמא. בבר"ע שבפני טוען המבקש, כי המדובר בפסק דין שהוצא נגדו במרמה על ידי המשיב, תוך הגשת תצהיר כוזב לבית המשפט, הוא תצהירו של פקיד המסירה. עוד טוען המבקש, כי בשל חוסר יכולתו הכלכלית להעמיד לעצמו עורך דין, לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין תוך 3 חודשים. בקשותיו להארכת מועד נדחו שלא כדין כדי להגן על האינטרס של פרקליט המשיב. התביעה שכנגד, כך המבקש, הינה בסכום העולה חמישים מונים מהסכום שהמשיב תובע הימנו. תביעה זו נדחתה על ידי בית משפט בשל צירופו של פרקליט המשיב, וכל בקשותיו בענין תשלום האגרה נדחו שלא כדין. המבקש טוען, כי הוא נרדף על ידי ב"כ המשיב, אשר פועל נגדו בלשכת ההוצאה לפועל ובית משפט אינו מוכן לקבל את טענותיו כי המשיב הוא אשר חייב לו, ולא ההיפך. עוד טוען המבקש, כי הערתה של השופטת קמא, שלא ייגרם לו נזק אם פסק הדין לא יבוטל היא טענה אבסורדית, באשר אף לא אחד מהשופטים, אשר דנו בבקשותיו, לא התייחסו לטענות המרמה, השקר והכזב של ב"כ המשיב. מוסיף המבקש וטוען, כי בית משפט קמא התעלם מטענותיו של בא כוחו, אשר נטענו בצורה מפורטת ומנומקת וכללה סעיפים משפטיים רבים. המבקש הוסיף וטען כי כל החלטות בית המשפט נועדו כדי לעודד את ב"כ המשיב ואת המשיב עצמו להמשיך ולהתנהג בזלזול ובהפקרות כלפי ציבור לקוחות המשיב-הבנק. 11. ב"כ המשיב טוען , כי דין הבר"ע להידחות ולו מן הטעם כי המועד להגשת ערעור על החלטת רשם על פי תקנה 400 לתקנות, הינו 20 יום מיום מתן ההחלטה ואילו הערעור הוגש לבית משפט קמא ביום 11.6.08, למעלה מכפל התקופה הנקובה בתקנות. די היה בכך כדי לדחות על הסף את הבר"ע כמו גם את הבקשה נשוא פסק הדין של בית משפט קמא. באשר ליתר טענותיו של המבקש, שב ב"כ המשיב וחוזר על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא, אותן הבאתי בפרוטרוט לעיל ואין מקום לחזור עליהן. 12. בטרם אדון בבר"ע לגופה, מן הראוי עוד להעיר, כי הדיון בבר"ע זו התעכב לנוכח הגשת בקשות שונות שהוגשו על ידי המבקש, הן לערכאה זו והן לערכאות ולגופים נוספים. משבשל התיק, קבעתי דיון בבר"ע במעמד בעלי הדין. לאור טענות שונות שהועלו בפני במהלך הדיון, סברתי כי מן הראוי שלא ליתן פסק דין בבר"ע עד אשר יובא לפני תיק בית משפט השלום. פסק דין זה ניתן לאחר שהובא בפני תיק בית משפט השלום על כל הבקשות שבו, ולאחר שעיינתי בכולו. 13. דין הבר"ע להידחות. פעמים רבות חזר בית משפט העליון וקבע, כי רשות ערעור ב'גלגול שלישי' לא תינתן אלא באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית ציבורית או חוקתית חשובה, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך, או במקום בו ישנן הכרעות סותרות של ערכאות נמוכות יותר וטרם נפסקה בהן הלכה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ. מצת אור (הדר חיפה בע"מ) פד"י ל"ו(3) 123, אורי גורן, סוגיות בסדרי דין אזרחי, מהדורה עשירית 633, 632 להלן: "ספרו של גורן"). בקשת רשות ערעור על פסק דין הדוחה החלטת רשם, הינה בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (בע"מ 2501/10 פלוני נ. פלוני מיום 22.6.10). המקרה שבפני, אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ואף המבקש אינו טוען כי מדובר בסוגיה משפטית חשובה. מדובר בטענות הנוגעות לצדדים הישירים לסכסוך, ואין זה מקרה החורג מעניינם הפרטי. טענותיו של המבקש, כי פסק הדין הוצא משום שתצהיר פקיד המסירה אינו נכון כביכול, לא נתקבלה, באשר בית משפט קמא קבע, כי המבקש ידע על מתן פסק הדין נגדו, לכל המאוחר בחודש יוני 2007, וכי המבקש לא הראה כל טעם מיוחד להארכת המועד, כל אלה הן שאלות הנוגעות לממצאים עובדתיים. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (בע"מ 2501/10 הנ"ל). 14. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי גם לגופם של דברים לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא. 15. טענתו המרכזית של המבקש היא, כי לא בוצעה לו המצאה כדין של כתב התביעה, וכי פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה כוזב, שהוצג לבית המשפט על ידי פרקליטו של המשיב ולפיכך יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. טענת המרמה של המבקש, כי התצהיר שניתן על ידי פקיד ההמצאה אינו נכון, אינה מפורטת ולא הוכחה , וכל כולה מתבססת על כך, כי המבקש, לטענתו, אינו גר ברחוב לבונטין 17 בתל-אביב. כדי להוכיח מרמה מצד המשיב או בא כוחו, היה על המבקש להוכיח, למצער, כי תצהירו של פקיד המסירה אינו נכון וכי עובדה זו היתה ידועה להם. המבקש לא טען בתצהירו כי המשיב ובא כוחו ידעו כי המדובר בתצהיר כוזב, ולא הובהר כלל מנין וכיצד היה על המשיב ובא כוחו לדעת כי המדובר בתצהיר כוזב; פירוט כזה מתבקש גם מכח הוראת תקנה 78 לתקנות. פקיד המסירה כלל לא נקרא להחקר על תצהירו, ומשום כך האמור בו לא נסתר, והוא אמת. בנסיבות אלה, אין זו אלא עזות מצח מצד המבקש להעלות טענת מרמה, לה שותפים, המשיב, עורך דינו ובית המשפט אשר נותן כביכול ידו למעשים כאלו. 17. בין כך ובין כך, אפילו היה נעוץ פגם של מרמה בקבלת פסק הדין, דבר שאין לו, כאמור, כל ביסוס, "הדרך הדיונית שבה יש לתקוף פסק דין שהושג במרמה, דהיינו הדרך לביטולו של פסק דין כזה, היא בהליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על ידי תובענה לביטולו. את התובענה לביטול, כאמור, יש להגיש לבית המשפט שנתן את פסק הדין ולא בדרך של הגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי." (ספרו של גורן, עמ' 351). לא זוהי הדרך בה הלך המבקש, וגם בשל כך דין טענתו להידחות. 18. לא זאת אף זאת, והעיקר: הן בבקשה להארכת המועד לביטול פסק הדין, הן בערעור עליו והן בבר"ע שבפני, מפנה המבקש את כל תרעומתו על כך, כי בית משפט קמא נתן את פסק דינו על יסוד אישור המצאה כוזב, קרי כי לא בוצעה לו המצאה כדין ועל כן יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. דא עקא, שהערכאות הקודמות לא קבעו כי אישור המסירה מהווה המצאה כדין. כל שנקבע הוא, כי המועד בו נודע למבקש על מתן פסק הדין נגדו, הוא המועד הקובע לצורך הגשת הבקשה לביטול פסק הדין. אין למצוא כל פגם בקביעה זו. "דעות שונות הובעו ביחס לשאלה באילו נסיבות די בידיעתו של בעל דין על החלטה לשם תחילת מניין הימים לנקיטת הליכים, אף אם לא בוצעה המצאה כדין (ראו למשל: רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן (לא פורסם); רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440; רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טרם פורסם); רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם)), אולם נראה כי הכל מסכימים כי קיימות נסיבות בהן יגבר "כלל הידיעה" על "כלל ההמצאה". כפי שציינתי בבר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769, דעתי בסוגיה זו הינה כי במקום בו הוכח כי בעל דין ידע על החלטה של בית משפט, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה. בענייננו, כאמור, הבהירו המערערים כי הצורך לערער נולד רק עם היווצרותה של הפסיקתא. משכך, לא יכול להיות ספק כי כאשר ביקשה באת-כוחם הסכמה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער (29.11.05), כבר היו המערערים מודעים לתוכן הפסיקתא. משהסתמכו המערערים על ידיעה זו, לצורך פניה לבא-כוח המשיבה 1 בבקשה להסכמה להארכת מועד (ואף קיבלו את הסכמתו להארכת מועד עד ליום 5.1.06) מנועים הם מלטעון כי מניין הימים לא החל משום שהפסיקתא לא הומצאה להם כדין. נוכח דברים אלה, הרי שגם אם נניח כי דינה של ההחלטה למתן צו פירוק הינו כדין פסק דין, וכי זהו אף מעמדה של פסיקתא אשר מתקנת החלטה זו, הרי שמניין 45 הימים, אשר החל להיספר ביום 29.11.05, חלף ביום 15.1.06, שבועיים לפני שהוגשה הבקשה להארכת מועד".   על פי הקביעה בהחלטתה של השופטת לוי, עליה לא הוגש כל ערעור, למבקש היה ידוע לכל המאוחר בחודש יוני 2007, על מתן פסק הדין נגדו, והיה עליו להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין, על פי הוראות תקנה 201 לתקנות, תוך 30 יום ממועד זה . אין, איפוא, כל נפקא מינה, אם אמנם נעשתה המצאה כדין של כתב התביעה, על פי אישור ההמצאה עליו משליך המבקש את כל טרוניותיו, אשר, כאמור אין להן כל מקום. 19. לא מצאתי כל מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, כי המבקש לא הראה כל טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הבקשה לבטול פסק הדין. ממצאיו של בית משפט קמא תואמים את הילכות הפסיקה. אכן, בית משפט קמא לא התייחס כלל לטענתו של בא כח המבקש, כי המבקש פנה ללשכת הסיוע המשפטי בבקשה להעמיד לו עורך דין, וכי הלשכה לסיוע משפטי נעתרה לו רק זמן רב לאחר שהגיש את בקשתו. אכן, כפי שטען ב"כ המבקש, הפסיקה הכירה בפניה ללשכת הסיוע המשפטי, טעם מיוחד להארכת מועד. אך במה דברים אמורים? בכך שבעל דין פנה ללשכה לסיוע משפטי בלא כל שיהוי. לא כך הם פני הדברים בענייננו, כשהמבקש פנה ללשכה לסיוע משפטי רק כשנה וחצי לאחר שנודע לו על קיומו של פסק הדין. לפיכך, דין הטענה כי יש לראות בפניה ללשכה לסיוע משפטי משום טעם מיוחד - להידחות. 20. זאת ועוד. גם אילו הייתי מוצאת כי הוכח טעם מיוחד, או למצער טעם כלשהו לבקשה להארכת המועד, וכאמור כזה לא נמצא, לא היה מקום להעתר לבקשה להארכת המועד, באשר המבקש לא הצביע על טענת הגנה ראויה. כאשר פסק הדין אינו פגום, כלומר, כשאין לבטלו מחובת הצדק, וכך הוא המקרה בענייננו, שהרי המבקש ידע על פסק הדין כבר ביוני 2007, סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה אלא סמכות המסורה לשיקול דעתו. לענין שיקול הדעת, יש להציב את שני המבחנים הבאים: (א) סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; (ב) סיכויי ההצלחה כי הגנתו תתקבל. התשובה לשאלה השניה - היא החשובה יותר (ע.א. 64/53 כהן נ. יצחקי, פד"י ח 395; ספרו של גורן עמ' 373). באשר לשאלה השניה, אין הנתבע חייב להראות כי הגנתו היא איתנה ובטוחה, ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית. אם נתבע אינו מסוגל להצביע על הגנה אפשרית מה טעם לו לפתוח את המשפט מחדש הרי מיד לאחר מכן ינתן נגדו פסק דין ממש (ספרו של גורן הנ"ל בעמ' 374 והאסמכתאות שם). 21. טענת ההגנה של המבקש הינה טענת קיזוז, היינו, התביעה שכנגד שהגיש נגד המשיב. דא עקא, שטענה זו נטענה על דרך הסתם, ומשום כך דין הטענה להידחות. בספרו של גורן (עמ' 417 ו-418), מתייחס המחבר המלומד להלכה הפסוקה, כי אין די להעלות טענת קיזוז באופן סתמי ולטעון באופן מעורפל על אודות חובות התובע או נזקים שנגרמו לו, אלא יש לפרט את טענת הקיזוז כדרך שמפרטים חוב או נזק בעת ניסוח כתב תביעה. טענת קיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים שעליהם היא מבוססת. נקבע לגבי טענת קיזוז שהעלה נתבע "כי אזכורם של הליכים משפטיים אחרים אינו ממלא אחר הפירוט החסר" (ע.א. 16/89 ורדים חברה לגידול נ' החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ פד"י מ"ה(5) 729, 735). אין להעלות טענת קיזוז כאשר במקום עמידה בחובת הפירוט, צורף כתב תביעה שהגישו הנתבעים ובו עתרו שבית המשפט יקבע את החוב על פי גירסתם, מה גם שהתביעה לא אומתה בתצהיר (ע.א. 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר פד"י מ"ז(5) 133). וכך אף בענייננו: המבקש לא טרח ולא פירט בתצהירו התומך את הבקשה לביטול פסק הדין ולהארכת מועד לביטול פסק הדין, את פרטי התביעה שכנגד ואף לא צירף את עותקו של כתב התביעה שכנגד תוך אימותו בתצהיר. המבקש לא הוכיח, איפוא, כל טענת הגנה הראויה להתברר כנגד התביעה, וגם בשל כך דין הבקשה להידחות. 22. לא מצאתי כל ממש בטענת המבקש, כי אימרת האגב של השופטת קמא, אשר הפנתה לדברי הרשמת, כי למבקש עומדת זכות להגשת תביעה כנגד המשיב, וכי משום כך לא נגרם לו כל נזק, אינה נכונה, הן משום שתביעתו נמחקה מאחר שצירף לתביעה את בא כח המשיב כנתבע והן משום שלא קיבל פטור מתשלום האגרה. בהנחה כי טענותיו של המבקש בדבר נימוקי מחיקת התביעה שכנגד נכונות הן, לא הבהיר המבקש מדוע לא הגיש ערעור על פסקי הדין לפיהם נמחקה התביעה שכנגד, ואין לו אלא להלין על כך על עצמו. מה גם שהנימוקים בגינם נמחקה התביעה שכנגד, אינם מקימים מעשה בית דין ואינם מונעים את הגשת התביעה שכנגד מחדש. 23. אשר על כן, אני דוחה את הבר"ע ומחייבת את המבקש בתשלום הוצאות הבר"ע ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. במידה והופקד פיקדון, יועבר הפיקדון לב"כ המשיב על חשבון שכר הטרחה שפסקתי לעיל. הטעיית בית המשפטעורך דיןהטעיה