1. התובעת, ילידת 10.4.81, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 3.10.96. אין מחלוקת על חבות הנתבעים לפצותה, המחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק. 2. התובעת נפגעה בתאונה פגיעה רב-מערכתית: פגיעת ראש עם אבוד הכרה, פגיעה בריאות, פגיעה בבטן עם קרעים בכבד, טחול ולבלב, שבר מרוסק של עצם הירך הימנית, שבר ביד שמאל, שבר באצבע יד ימין. התובעת אושפזה במשך מספר חודשים ועברה מספר נתוחים. 3. בביהמ"ש מונו ארבעה מומחים רפואיים לחוות דעתם על מצב התובעת, בתחומים: אורטופדיה, פנימית, נוירולוגיה ופסיכיאטריה. שני מומחים זומנו לחקירה נגדית בביהמ"ש. 4. תחום אורטופדיה: ד"ר שאול לוין מצא כי התובעת עברה נתוח קיבוע שבר בירך עם מסמך תוך לשדי, ונתוח באצבע השבורה. השבר ביד טופל בגבס. הרופא קבע כי השברים נרפאו היטב. מבחינה אורטופדית היתה נכות זמנית מוחלטת למשך 4 חודשים, 50% נכות לחודשיים נוספים, ולא נותרה נכות צמיתה. ד"ר לוין לא נשאל שאלות הבהרה ולא זומן לחקירה בביהמ"ש. לציין, ביום 12.7.99 אושפזה התובעת למשך שלושה ימים, במהלכם נותחה והמסמר הוצא מירכה. 5. תחום נוירולוגיה: פרופ' אבינועם רכס מצא כי התובעת סבלה מחבלת מוח עם קונטוזיות פרונטליות וחוסר הכרה ממושך. המומחה נעזר בהערכה קוגניטיבית שהראתה קשיים במטלות הדורשות זריזות פסיכומוטורית, למידה חדשה, תכנון ואף זכרון. בחוות הדעת קבע כי נכותה הצמיתה הינה 20% לפי סעיף 34ג' מותאם. פרופ' רכס העיד בביהמ"ש. בהמשך הוצגו בפניו (ברשות) מסמכים רפואיים על עברה של התובעת, מהם הבין כי התובעת סבלה מבעיות התנהגות קודם לתאונה. לפיכך העמיד את נכותה הצמיתה בתחום הנוירולוגי בשעור 15%. בעדותו בביהמ"ש אמר פרופ' רכס כי הפגיעה המוחית היתה באונות המצחיות, הנותנת תסמונת מעורבת: קוגניטיבית, התנהגותית, רגשית (עמ' 8), לתובעת יש ירידה קלה בזכרון (עמ' 12), וכי הנכות המשולבת בתחום הנוירופסיכיאטרי היא משמעותית ותפקודית (עמ' 13). 6. תחום פסיכיאטריה: ד"ר אסתר גלילי-ויסטוב פרטה בחוות דעתה את הרקע האישי והמשפחתי של התובעת והטיפולים הפסיכולוגיים שעברה בעקבות התאונה. אמנם, היו לה בעיות התנהגותיות לפני התאונה, אך אחרי התאונה ניכר שינוי משמעותי במצבה, המתבטא בירידה קוגניטיבית, ירידה בערך העצמי וצמצום שאיפות לעתיד. מבחינה רגשית, השינוי מתבטא בסימפטומים של חרדה, קשיי שינה וקשיים בתפקוד משפחתי וחברתי עם סימפטומים של דיכאון. הרופאה המליצה על המשך טיפול פסיכולוגי. נכותה של התובעת נקבעה 20%, מתוכם 15% נכות נפשית עקב התאונה, וזאת בנוסף לנכות הנוירולוגית. ד"ר גלילי הבהירה בתשובה לשאלות ומסמכי רקע נוספים שהועברו אליה, כי אינה משנה קביעותיה הקודמות, והסבירה כי יש אנשים עם הפרעת אישיות, כפי שניתן לאבחן מצב התובעת לפני התאונה, היכולים להגיע לעמדות מפתח בחברה (ראה מכתבה מיום 22.9.99). 7. תחום פנימי: פרופ' דניאל רחמילביץ, מומחה לרפואה פנימית ומחלות דרכי העיכול, מצא כי עקב התאונה עברה התובעת שלושה נתוחים בבטן, הטחול נכרת, שני שליש מהלבלב נכרתו, היו קרעים בכבד שנתפרו, ואזור בטנה מכוסה בצלקות. הרופא קבע כי בעת כתיבת חוות הדעת (16 חודש לאחר התאונה) אין התובעת סובלת מבעיות בטניות אובייקטיביות, וכי נכותה הינה 10% בגין כריתת הטחול, 10% בגין הפרעות עקב ניתוחים, 10% בגין הצלקות ו10%- בגין כריתה חלקית של הלבלב. מחקירתו הנגדית בעמ' 2 ניתן להבין כי יש לאחד שני סעיפים להם קצב נכות. לפיכך, סה"כ הנכות בתחומו הינה 10% X 3, דהיינו 27% משוקללת. שני הצדדים הסכימו לכך בסיכומיהם. בחקירה נגדית הוסיף פרופ' רחמילביץ דברים אלה: חוסר הטחול אינו מפריע בתפקוד יומיומי, אך הנפגע מועד יותר ללקות בזיהומים שבד"כ נפתרים ע"י טיפול תרופתי. החשש העיקרי הינו בשל כריתת חלק מהלבלב ויש בכך סיכון מסוים לעתיד (עמ' 1-2). בתפקוד היומיומי של התובעת יש בעיות ואי נוחות מסויימים, אך זה לא צריך למנוע ממנה לתפקד ולעבוד. לתובעת סיכונים בריאותיים גדולים יותר עקב העובדה שעברה נתוחים בהם פתחו את בטנה (עמ' 7). 8. לסיכום המצב הרפואי: לתובעת 15% נכות נוירולוגית; 15% נכות פסיכיאטרית; 27% נכות פנימית. בסיכומיהם הסכימו הצדדים כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת הינה בשעור 47.3%. נכות תפקודית 9. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה בשאלה זו. ב"כ התובעת טוען לנכות תפקודית בשעור הנכות הרפואית (47.3%) ואילו ב"כ הנתבעים טוען לנכות תפקודית בשעור 14%. 10. באשר לנכות בתחומים נוירולוגיה ופסיכיאטריה העידה התובעת על ירידה בזכרון, במורל, בבית הספר, בחברה ובמצב הרוח. דבריה אלה מקובלים עלי והם מתאימים גם למסקנות אליהן הגיעו המומחים הרפואיים בתחומים אלה. ניתן לסכם בדברי פרופ' רכס בעמ' 13, כי לתובעת נכות נוירופסיכיאטרית משולבת משמעותית עד כדי שליש מהיכולת. אף שבמכתב מאוחר יותר הבהיר הרופא כי הנכות הזו קטנה ב5%-, עדיין מדובר בנכות משמעותית המתבטאת בירידה קוגניטיבית, זכרון פחות טוב, נטיה מסויימת לדכאון. לפיכך, מבחינה נוירופסיכיאטרית, הנכות התפקודית הינה כשעור הנכות הרפואית, כ27%-. 11. התובעת התלוננה על כאב בטן, קשיים בעיכול וצלקות רבות על גופה. כפי שפירטתי לעיל, פרופ' רחמילביץ הבהיר בעדותו כי חרף הנכות הרפואית המשמעותית בתחומו, לנכות זו אין השלכה מיידית על הפרעה בלימודים או בעבודה. דהיינו, לתובעת יש אי נוחות והיא סובלת מדי פעם מכאבים וקשיים בעיכול, אך אין בכך כדי למנוע ממנה לתפקד ולעבוד. הרופא הוסיף כי עיקר בעייתה הינו בחשש מזיהומים, אפשרויות של הדבקויות בחלל הבטן או ירידה עתידית בתפקוד הלבלב, כאשר לכל אלה אין השלכה מיידית. מאחר ועל ביהמ"ש לראות הדברים בספקטרום רחב יותר, תוך התחשבות בדברים שאפשר שיקרו בעתיד, יש לומר כי פגיעה כה נרחבת בחלל הבטן, שלושה נתוחים וכריתת איברים פנימיים, הינה בכל זאת בעלת משמעות תפקודית. בד"כ לצלקות אין השלכה תפקודית. עם זאת, במקרה שבפנינו מדובר בעלמה צעירה, כיום בת 18.5, על בטנה וירכה צלקות רבות, לכאורה, אין לכך השלכה תפקודית, אך במצטבר לפגיעות אחרות יש לצלקות משקל מסויים. בקביעת הנכות התפקודית רשאי ביהמ"ש לסטות משעור הנכות הרפואית (ראה ריכוז פסיקה בענין זה בספרו של קציר פצויים בשל נזקי גוף, מהדורת 1997, סעיף 45). לתובעת נכות משוקללת בשעור כ27%- בתחום הפנימי. אף שהרופא אינו מוצא לנכות זו השלכה תפקודית מיידית, הרי בראיה כוללת ולטווח ארוך, התופעות הנוכחיות ביחד עם סיכוני הפגיעה (הדבקויות, זיהומים, בעיות לבלב), מצדיקים לקבוע הפרעה תפקודית בשעור של 10%. 12. התובעת נפגעה בתאונה פגיעה רב מערכתית ונותרה עם ליקויים שונים. כל ליקוי בפני עצמו פוגע באופן חלקי בלבד בכושר התפקוד הכללי, אולם שילוב והצטברות של ליקויים בתחומים שונים ובעיקר בתחום הנוירופסיכיאטרי, יוצרים פגיעה תפקודית של ממש ויכולת פחותה להתמודד בלימודים תחרותיים ובעבודה תחרותית. צירוף כל אלה מביאני למסקנה כי הנכות התפקודית הכוללת של התובעת הינה בשעור 35%. כושר השתכרותה של התובעת 13. התובעת נפגעה בתאונה בהיותה בת 15.5 וכיום הינה בת 18.5. ב"כ התובעת מבקש לקבוע את כושר השתכרותה כמקובל לגבי קטינים וצעירים על בסיס השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעים טוען כי יש להעמיד את כושר ההשתכרות של התובעת, בלי קשר לתאונה, על שעור של 80% מהשכר הממוצע במשק, בשל הישגיה הדלים בלימודים בבית הספר, בעיות התנהגותיות ולקוי למידה שהיו כולם עוד קודם לתאונה. ב"כ הנתבעים מתבסס על קביעות ביהמ"ש העליון בע"א 5118/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל ואח', תקדין עליון 93(3). 14. יש לדחות טענות הנתבעים בענין זה. בד"כ כושר השתכרות של קטין או צעיר מחושב עפ"י שכר ממוצע במשק, אלא אם כן יש ראיות לסתור. הכלל בענין זה נזכר גם בע"א 92/87 סיגלית דנן נ' חודידה, פ"ד מ"ה(2) 604, 607: "אכן, בנסבות מתאימות, כשאין נתונים של ממש לצורך קביעת כושר השתכרותו הצפוי של קטין, הדרך של הערכתו על פי ממוצע השכר במשק סבירה היא. לא כן המצב, כשבפני בית המשפט נתונים מיוחדים הנוגעים לנפגע שבפניו, שיש בהם לסייע, ולו כללית, להעריך את כושר השתכרותו הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק". ראה בענין זה גם ע"א 4597/91, 4634/91, 4637/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן ואח', פ"ד נ(2) 111, סעיף 13 לפסק הדין. בפסה"ד ברע"א 1027/90 כלל חברה לבטוח נ' אליס בתיה ואח', תקדין עליון 93(4), אומר ביהמ"ש כי סטיה מדרך החישוב עפ"י שכר ממוצע במשק, תהיה מקום שיש "ודאות קרובה" להעריך אחרת את כושר ההשתכרות (סעיף 8 לפסה"ד). לפיכך, הכלל: חישוב הפסד השתכרות לגבי קטין לפי שכר ממוצע. והיוצא מן הכלל: במקרים מיוחדים בהם יש הוכחות טובות ("ודאות קרובה"), הפסד ההשתכרות יהיה יותר או פחות משכר ממוצע. לתובעת שבפנינו היו ציונים נמוכים בכיתה ט' לפני התאונה, ועקב כך היא אף נאלצה לעבור לבית ספר מקצועי. כמו כן היו לה בעיות התנהגותיות מסויימות, אולם עדיין אין די בכך כדי לקבוע שמדובר בתובעת חריגה שנתוניה ירודים. התובעת הפסידה שנת למודים עקב אשפוזה הממושך לאחר התאונה, ולמרות זאת המשיכה ללמוד, מסיימת לימודים בבית ספר מקצועי וניגשה לבחינות בגרות (ראה עמ' 26 לפרו'). בעדותה הסבירה עוד כי לא אהבה ללמוד וכי בתקופה עובר לתאונה הלמודים זה "לא היו בראש שלי", אולם מעדותה התרשמתי כי מדובר בנערה נבונה, היודעת את אשר בפניה, ולא ניתן לאמר כי היא נערה החורגת מהממוצע. בעיות התנהגותיות או לקוי למידה אינם מקבלים בהכרח בטוי בירידה בכושר השתכרות, יש אנשים רבים אשר כל חייהם סבלו מלקוי למידה זה או אחר והגיעו להישגים גבוהים, והדבר אף קיבל בטוי במכתבה של הפסיכיאטרית ד"ר גלילי מיום 22.9.99 שהוגש לביהמ"ש. קורותיה של התובעת והרקע שלה הובאו בפירוט בחוות דעת של הפסיכיאטרית, ד"ר גלילי, וגם מרקע זה עולה כי בסה"כ היה מדובר בנערה רגילה למדי, שלא כל כך אהבה את למודיה בזמנו, אך אין לאמר שהיא חסרת כישורים טבעיים. גם הרקע המשפחתי של התובעת אינו יוצא דופן, אין בעיות של ממש במשפחה (היה בעבר סכסוך מסויים בין ההורים שלא הגיע לפירוד). בנתונים אלה אין לאמר כי הנתבעים הוכיחו כי התובעת אינה עלמה רגילה. כדי לחרוג מהכלל, יש להביא נתונים ברורים ביותר על קטין שהוא ירוד במיוחד או מבריק במיוחד. אין זה המצב שבפנינו. הוכחו ציוניה הירודים של התובעת בשנה אחת, אך לא הוכחו לשנים אחרות ולא בשנתיים האחרונות, ולפיכך יש לקבוע כי כושר השתכרותה של התובעת הינו כמקובל, לפי השכר הממוצע במשק. 15. אין מחלוקת בין הצדדים כי השכר הממוצע במשק הינו 6,689 ש"ח. מס הכנסה על סכום זה הינו כ16%-. לפיכך, השכר הממוצע נטו לחישוב הינו 5,600 ש"ח. הנזק 16. הוצאות מיוחדות בעבר: א. הוצאות נסיעה במוניות: אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום ההוצאות למוניות הינו 6,228 ש"ח (נומינלית). הסכום נכון למועד מתן פסק הדין עומד על 7,500 ש"ח. ב. הוצאות רפואיות: הוצאות אלה הוכחו בתצהיר אביה של התובעת, אריה דגן, ובקבלות שסומנו ביחד ת1/. הוצאות אלה כוללות, בין השאר, תשלום עבור אשפוזים, אשר בהם ממילא חייבים הנתבעים. התובעת טוענת כי סכום ההוצאות בערך נוכחי הינו 35,173 ש"ח. הנתבעים אינם חולקים על עיקר הסכום, אך טוענים כי היו כמה הוצאות מיותרות ובלתי מוכרות, כגון טיפול שיקומי בהילינג ותשלום לרופאים עבור התייעצויות. אני דוחה טענות אלה. התובעת נפגעה פגיעות קשות רב מערכתיות והיתה מאושפזת תקופה ארוכה, סבלה מגבלות לא מעטות, לתובעת והוריה הזכות להתייעץ עם רופאים נוספים במצב זה. הסכומים שהוצאו לצורך כך אינם סכומים גבוהים במיוחד או יוצאי דופן, ואינם סותרים את חובת הניזוק להקטין את הנזק. אני פוסק לתובעת בענין זה 35,173 ש"ח. ג. העסקת אחיות: ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי הוכח בסעיפים 6-7 לתצהיר אבי התובעת כי המשפחה הוציאה כ6,000- ש"ח עבור אחיות לטפול והשגחה בתובעת, ועוד 10,000 ש"ח על מנת להשגיח על הבית והילדים האחרים בעת אשפוז התובעת. אכן, התובעת היתה מאושפזת תקופה ארוכה ואף היתה במצב של חוסר הכרה זמן לא מבוטל, ולכאורה מדובר בהוצאה הגיונית. אלא, שלא הובאה קבלה אחת בענין זה, לא נאמר למי שולמו הכספים, מי האחיות, מי שמר על הילדים. בהיעדר הוכחות של ממש, ולפנים משורת הדין, בעיקר בשל הקושי להוכיח תשלום לעזרה בבית, אני פוסק לתובעת בענין זה סכום כולל של 4,000 ש"ח (ערך נוכחי). 17. אובדן הכנסות הורי התובעת ועזרת צד ג' בעבר: אבי התובעת העיד כי עובר לתאונה ניהל מלטשת יהלומים בה הועסקו מעל 10 עובדים, ועקב מצבה הקשה של התובעת, הוא ורעייתו חדלו לעבוד, שכן היו רתוקים למיטתה 24 שעות ביממה, 12 שעות כל אחד, וזאת במשך כ8- חודשים. האב העיד בתצהיר ובביהמ"ש כי הפסדו הגיע לכדי 80,000 ש"ח, וכי הפסד אשתו שעבדה כתופרת בפירמה "מיס לגוט" הגיע לכדי 25,000 ש"ח. אבי התובעת הסביר היעדר אסמכתא בכתב לגבי עצמו, בשיטת עבודת היהלומנים, אשר בין אם יש הפסדים ובין אם יש רווחים, הם משלמים סכומים קבועים למס הכנסה ואינם מנהלים ספרים. אין הסבר, ולו קלוש, מדוע לא הוגשו מסמכים להראות הפסדי עבודתה ורמת שכרה של האם. אני מקבל את דברי אבי התובעת כי עקב התאונה, הדאגה לבתו והריתוק למיטתה, נגרמו לו הפסדים עקב היעדרות. כמעט מן המפורסמות הוא כי דיווחי היהלומנים למס הכנסה הינם דיווחים מיוחדים אשר ספק אם הם משקפים. מכל מקום, פרט למקרים מיוחדים, בד"כ אין מפצים הורים שלא עבדו עקב פגיעת צאצא בתאונה. אולם ההורים כן זכאים לשכר עבור שרות סביר וסיעוד בבית החולים (ראה ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מ"ח(2) 705, 745-746). כיוון שאין בידנו נתונים מוסמכים אחרים, נראה לי לפסוק בענין זה סכום גלובלי לתקופת האשפוז. גם לאחר שחרורה, נזקקה התובעת לעזרת הוריה ועזרת בני משפחתה, והיא זכאית לפצוי בגין כך, ושוב אין בידי נתונים בדוקים. לפיכך אני פוסק בשני אלה, הן הפסד עבודת הורים ועזרת צד ג', סכום גלובלי של 30,000 ש"ח (ערך נוכחי). 18. הוצאות רפואיות בעתיד: התובעת טוענת כי יש לפסוק לה סכום גלובלי של 150,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות בעתיד. הטענה נטענת למרות שבא כוחה מסביר בסיכומיו כי הפסיקה בענין זה הינה אחרת וכי יש להוכיח ששירותים מסויימים אינם מכוסים ע"י קופת חולים או חוק בטוח רפואי ממלכתי, התשנ"ד1994-. ב"כ הנתבעים מתנגד ועיקר טענתו כי הוצאות אלה מכוסות, ואין ראיה לאלו שאינן מכוסות. אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעים בהסתייגות אחת: המומחית הפסיכיאטרית, ד"ר גלילי, אמרה בחוות דעתה כי התובעת נזקקת וראוי שתזדקק בעתיד לטיפול לתקופה מסויימת, לפחות אחת לשבוע. כיוון שאין לי נתונים נוספים אני פוסק סכום גלובלי בענין זה של 10,000 ש"ח. 19. עזרה וסיוע לעתיד: ב"כ התובעת מציע בסיכומיו לפסוק לתובעת עבור עזרה וסיוע למשך 60 שנה, על בסיס של שעתיים ביום, סכום מהוון של 599,400 ש"ח. ב"כ הנתבעים טוען כי אין בפני ביהמ"ש הוכחה כלשהי על צורך לעזרה בעתיד. בפירוט שהובא לעיל על מצבה הרפואי של התובעת לא נמצא בסיס איתן לצורך ממשי בעזרה בבית. מגבלותיה של התובעת הן בעיקרן בתחומים נוירופסיכיאטרים המשפיעים יותר על כושר העבודה. עם זאת, עלולה התובעת לסבול בעתיד, במשך השנים, מהפרעות מסויימות עקב נכותה, כגון בעיות עיכול, זיהומים והפרעות פנימיות עקב נכותה בתחום הרפואה הפנימית. בשל הקושי לאפיין במדויק בעיות אלה והפרעות אלה והשפעתן על התפקוד בבית, אני פוסק לתובעת סכום של 25,000 ש"ח. 20. אובדן השתכרות בעתיד: כפי שנקבע לעיל, לתובעת נכות תפקודית בשעור 35%. השכר הממוצע נטו הינו 5,600 ש"ח. התובעת כיום בת 18.5 שנים. מקדם ההוון הינו 296.1. בשל התאונה הפסידה התובעת שנת לימודים שלמה, דבר שדחה את יציאתה לצבא או לעבודה, ולכן איני עושה הוון כפול: 296.1 X 35% X 5,600 = 580,356 ש"ח. אני פוסק לתובעת בגין אובדן השתכרות בעתיד 580,356 ש"ח (ערך נוכחי). 21. אובדן הטבות בגין תנאים סוציאליים: ב"כ התובע מבקש בסיכומיו לפסוק לתובעת שעור של 18% מאבדן ההשתכרות בגין אבדן הטבות סוציאליות, כגון: פנסיה, חופשות, דמי מחלה וכיו"ב. ב"כ הנתבעים טוען כי התובעת לא הוכיחה כלל זכאות לפנסיה או להטבות סוציאליות כלשהן ואף הביא פסיקה הקובעת, לדעתו, כי מקום שלא הוכחה זכאות לפנסיה, אין לפסוק דבר בעניין זה. הפסיקה שהובאה ע"י ב"כ הנתבעים פשוט לא דנה ישירות בנושא פסיקת אובדן זכויות סוציאליות של קטינים שניזוקו. סקירת הפסיקה בנושא אובדן זכויות סוציאליות של קטינים שנפגעו מלמדת כי הגישה אינה אחידה. ההלכה אכן אינה כה ברורה, ולעתים יש מבוכה מסויימת (ראה בענין זה סקירת הפסיקה בספרו של קציר פיצויים של נזק גוף, סעיפים 81-82). בפסה"ד בע"א 511/83 מדינת ישראל נ' סעיד וערעור שכנגד, פ"ד מ"ג(3), עמ' 774, בסעיף 6 לפסה"ד אומר כב' השופט בך בסוגייה זו: "יש לציין, שלא קיימת הלכה ברורה וחד משמעית בסוגיה זו. מסתמנת אמנם בפסיקה מגמה לפסוק לנפגע פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאלים, כאשר נראה, שהנפגע יוכל לשוב לעבודה ולהמשיך לחסוך לקרן פנסיה. ואולם ישנם גורמים נוספים, שעל בית המשפט לקחתם בחשבון בענין זה, כגון גילו של הנפגע. כאשר הנפגע צעיר יחסית, תהיה הנטיה לפסוק לו פיצוי בגין אובדן תשלומי המעביד למטרות של בטוח סוציאלי, אך כאשר הנפגע מבוגר, עשוי הדבר להוות שיקול מכריע לפסוק לו פיצוי עבור אובדן פנסיה בעתיד. אין בנושא זה נוסחאות קבועות, ויש לבדוק כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו". פסק הדין בע"א 1027/90, 1121/90 כלל חברה לבטוח נ' אליס בתיה ואח', תקדין עליון 93(4) דן בעניינה של נפגעת בת 16 ביום התאונה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הפסד הפנסיה שלה מגולם בתוך הסכום שנפסק לתובעת כהפסד כושר השתכרות. בית המשפט העליון אישר גישה זו וכב' השופט אליעזר גולדברג התייחס לדבריו הנ"ל של כב' השופט בך במקרה סעיד הנ"ל, ואמר בסעיף 11 לפסה"ד: "ואולם, יש והדרך הראויה לפצוי על אובדן תשלומי המעביד עבור בטוח סוציאלי, היא לגלם ראש נזק זה בתוך הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד. זאת במיוחד לגבי קטינים, כשהפיצוי המיידי על ההפסד העתידי של כושר ההשתכרות הינו לשנים רבות, ובסופו של דבר מבוסס על הערכה". במקרה נוסף, בע"א 2113/90 רמי אדלר נ' סוכנויות הדרום בע"מ, תקדין עליון 92(4), נדון עניינו של המערער שנפגע בתאונת דרכים בהיותו בגיל 13, ובן 19 בעת מתן פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי פסק לו עבור אובדן פנסיה וביהמ"ש העליון אישר קביעה זו (ראה סעיפים 4, 7 לפסה"ד). במקרה זה נעשה חישוב למשך 9 שנים, מגיל 65 ועד גיל 74, לפי שיעור הנכות התפקודית, מתוך 70% פנסיה. בע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן שגיא ואח', תקדין עליון 96(3), היה הנפגע בן 16 בעת התאונה ונפסקו לו הפסדי כושר השתכרות בעתיד בסכום של 1,696,880 ש"ח, והפסד פנסיה בסך 140,000 ש"ח. נושא הפנסיה לא היווה נושא לערעור בביהמ"ש העליון, אלא רכיבים אחרים של הנזק. מהפסיקה שהובאה לעיל עולה כי כאשר הנפגע הינו צעיר, יש נטיה לפסוק עבור אובדן תנאים סוציאליים וכל מקרה עפ"י נסיבותיו. השאלה הינה האם התנאים הסוציאליים מגולמים בפיצוי עבור אובדן השתכרות בעתיד. במקרה שבפנינו, אין מקום לגילום כזה, שכן החישוב נעשה על בסיס השכר הממוצע במשק ותו לא. נסיבות המקרה הן רגילות, החישוב נעשה כאילו הנפגעת הינה שכירה ותנאים סוציאלים הינם בד"כ חלק בלתי נפרד מעבודתו של שכיר. לפיכך יש זכות לקטין שנפגע בתאונת דרכים וסובל מנכות תפקודית ממשית, לקבל פיצוי גם בענין זה. אם נלך בדרך בה הלך ביהמ"ש העליון בע"א 2113/90 אדלר הנ"ל, יש לערוך חישוב במקרה זה של אובדן תנאים סוציאליים בשעור 35% לפי נכות תפקודית, מתוך 70% מהשכר הממוצע במשך 9 שנים, מגיל 65 עד גיל 74, לבצע הוון כפול של תשלום בעוד 45 שנה והסכום הינו 33,500 ש"ח. לאור האמור, אני פוסק לתובעת אובדן זכויות סוציאליות ופנסיוניות בסכום של 33,500 ש"ח. 22. נזק לא ממוני: אין מחלוקת בין הצדדים כי אחוזי הנכות הרפואיים הינם 47.3%. באשר לימי האשפוז קיימת מחלוקת בין הצדדים: ב"כ התובעת טוען ל186- ימי אשפוז וב"כ הנתבעת טוען ל147- ימי אשפוז. ההבדל בין הימים נעוץ בעיקרו בענין אשפוז יום של התובעת מתאריך 6.3.97 (ראה נספח אחרון לתצהיר התובעת). בחוק הפיצויים אין הגדרה מסודרת של המילה "אשפוז" ולא ברור אם המונח "אשפוז" כולל שהייה בבית-חולים, כולל לינה. בפסיקה מצאתי גישות מנוגדות: בת"א (י-ם) 506/93 אופיר נ' יחזקאל, דינים ועוד מחוזי, כרך ל"ב(1) 99, הוכר אשפוז יום כאשפוז, ואילו בת"א (י-ם) 126/94 הדרומי נ' מנורה, תקדין מחוזי 96(4) עמ' 473, לא הוכר "אשפוז יום" כאשפוז לצורך נזק לא ממוני. לדעתי, "אשפוז יום" אף בכלל אשפוז הוא, שכן הוא מחייב את התובעת לשהות כל היום בבית החולים, להבדיל מטיפול אמבולוטורי. אשפוז כזה אף מחייב את התובעת לחזור מדי בוקר לבית החולים, כך שכל חייה באותם ימים נסובים סביב אותו "אשפוז יום". העולה מכאן הינו כי ימי האשפוז לחישוב הם 186 וסה"כ הפיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות הצמדה וריבית, מגיע לסך 124,500 ש"ח (ערך יום פסק הדין). 23. סיכום הנזק (כל הסכומים בערך יום פסה"ד): א. הוצאות נסיעה 7,500 ש"ח ב. הוצאות רפואיות 35,173 ש"ח ג. העסקת אחיות 4,000 ש"ח ד. אובדן הכנסות הורים ועזרת צד ג' בעבר 30,000 ש"ח ה. הוצאות רפואיות בעתיד 10,000 ש"ח ו. עזרה וסיוע בעתיד 25,000 ש"ח ז. אובדן השתכרות בעתיד 580,356 ש"ח ח. אובדן הטבות בגין זכויות סוציאליות 33,500 ש"ח ט. נזק לא ממוני 124,500 ש"ח סה"כ 850,029 ש"ח 24. ניכוי מל"ל: ב"כ הנתבעים טוען כי לתובעת נכות משוקללת בשעור 47.3% ולפיכך היא עומדת בתנאי הסף המקדמי לקבלת קצבת נכות כללית. הסכום הינו 218,000 ש"ח (עפ"י נ4/ - חוו"ד אקטואר שי ספיר). ב"כ הנתבעים טוען שיש לעכב סכום זה על מנת שלא להעמיד הנתבעים בסיכון של תשלום כפול. יש לדחות טענה זו שכן התובעת, כפי שנקבע בפסק דין זה, אינה עומדת בתנאי הזכאות לקבלת קצבת נכות כללית. סעיף 195 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה1995- מגדיר נכה כמבוטח שכושרו להשתכר עקב הליקוי צומצם ב50%- או יותר. עפ"י הקביעה בפסק דין זה, לתובעת נכות רפואית בשעור 47.3%, אך כושר העבודה של התובעת צומצם ב35%- בלבד. עפ"י סעיף 208(א) לחוק הנ"ל, תנאי לקביעת אי כושר להשתכר הינו נכות רפואית בשעור של 40% לפחות. אלא, שנכות רפואית זו כפופה לתנאי הבסיסי של "אי כושר להשתכר" בשעור של 50% לפחות. מכאן, שהנכות הרפואית בלבד אינה מספקת. התוצאה 25. אני מחייב הנתבעים לשלם לתובעת סך 850,029 ש"ח, בצירוף הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ועוד שכ"ט עו"ד בשעור 13% + מע"מ. מהסכום שנפסק יש להפחית 30,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום 18.9.97 ששולמו כתשלום תכוף. ניתן היום י"ח בחשון תש"ס, 28 באוקטובר 1999 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 28/10/1999 יעקב צבן, שופט שברירך