ערעור על פסק דין של בית משפט השלום באשדוד בתא"מ 705/09 מיום 5.9.2010, שניתן על ידי כב' השופט א. חזק, ס. נשיא, בו דחה תביעת המערער כנגד המשיב לתשלום הסך של 44,000 ₪. המערער ואביו הגישו, כל אחד, תביעה קטנה כנגד המשיב ובנו בבית משפט לתביעות קטנות באשדוד על סך של 16,000 ₪ כל אחת. לאחר שההליך התברר בפני כב' השופט א. חזק, בשבתו בבית משפט לתביעות קטנות, הסתבר שגובה הסכום עולה על סכום התביעה, המצוי בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות, והוסכם בין הצדדים כי התובע יגיש תביעה חדשה בבית משפט השלום והמסמכים והפרוטוקולים שבתיקים שם, יחשבו כראיה גם בתיק בית משפט השלום. עילת התביעה בתיק תביעות קטנות ובתיק שכאן נסמכת על טענת המערער כי מסר לבנו של המשיב (להלן: "הבן"), בעקבות איומים שאיים עליו, שלושה שיקים מבלי שצויין שם המוטב, שיקים שהועברו לנושים של הבן בשוק האפור. משהמערער לא פרע השיקים, ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל והוא ואביו נאלצו לשלם בשוק האפור סך של 35,000 ₪. עוד צויין בכתב התביעה כי שעה שהמערער פנה למשיב ואביו, אלה הרגיעו אותו והצהירו כי הגיעו להסדר עם הנושים בשוק האפור והמשיב הצהיר בפניו כי הוא ערב ויהיה אחראי לפרעון השיקים וגם חתם על "הסכם שטר חוב" (להלן: "ההסכם") לטובת המערער. נגד הבן ניתן פסק דין, משזה לא התייצב לדיון ועזב את הארץ בעוד המשיב טען שאין זו חתימתו ומעולם לא התחייב להחזיר למערער סכום כלשהו. בעיקרי הטיעון, כמו גם בכתב התביעה, נטען כי המערער הינו נכה צה"ל, שסובל מפגיעת ראש וכי נגרם לו עינוי ועיוות דין. המשיב ערב לפרעון החוב של הבן ולהבטחת התשלום חתם על ההסכם. המערער - בשלב הערעור כאן - הלין גם על החלטת בית משפט בתיקי התביעות הקטנות - אשר קבע כי אין בסמכותו לדון בתביעת המערער ואביו, בהיותה חורגת מסכום הסמכות של בית משפט לתביעות קטנות - כיוון שלא מדובר היה בתביעה אחת אלא בשתי תביעות נפרדות, בגין כל שיק בנפרד, כאשר כל תביעה עומדת בפני עצמה. עוד מלין המערער כנגד קביעת בית המשפט, אשר העדיף את גרסת המשיב בהסתמך על חוות הדעת של המומחית בתחום הגרפולוגיה מטעם המשיב וטוען כי לא היה מקום שבית המשפט יסמוך על חוו"ד זו, לאחר שהורה על מינוי מומחה מטעמו, וקבע כי לא תוגשנה חוו"ד מטעם הצדדים. במיוחד לא היה מקום להסתמך על חוו"ד המומחית לאור עמדת המומחית שמונתה ע"י בית המשפט, כי אין באפשרותה לקבל המינוי ולבצע הבדיקה, משלא הוצג בפניה המסמך המקורי. מוסיף הוא כי היה על בית המשפט להבהיר לו משמעות הדבר ולהסביר לו כי עליו לתמוך תביעתו בחוו"ד, שעה שבית המשפט סמך על חוו"ד של צד מעוניין בדבר. עוד טוען הוא כי טעה בית המשפט עת קבע ממצאי מהימנות, לאור בדיקת הפוליגרף של המשיב שנערכה, ללא הסכמת הצדדים וללא שהוסכם על הגשתה. גם קביעותיו של בית המשפט כי מתקשה הוא לקבל עמדת המערער כי המשיב היה חותם על מסמך בו הוא מאשר שהמערער מסר השיקים לבנו, תוך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים - שגויה היא, לאור הסתבכותו של הבן בשוק האפור. כן מלין המערער על קביעותיו של בית המשפט לגבי הכרסום בעדותו בהיותו נכה צה"ל וביהמ"ש לא דרש ממנו להציג מסמכים בדבר חומרת הפגיעה. עוד טוען הוא כי לא הבין מדוע דנים מחדש בתביעתו, שעה שהתקיים דיון בבית המשפט לתביעות קטנות ולכן הגיע לכל ישיבה בציפייה לקבל פסק-דין, שעה שכבר הוכיח תביעתו בהליך שהתנהל בבית משפט לתביעות קטנות. עוד טעה בית המשפט, שעה שלא נתן משקל לדברי העד, סבן בנימין, שהעיד בעל פה ונחקר חקירה נגדית במסגרת תיק תביעות קטנות ולא היה צורך שיעיד פעם נוספת, כפי שקבע בית המשפט. עוד מלין המערער על חיובו בהוצאות בסך 2,500 ₪, משלא הגיע לדיון, אך מקור התקלה במזכירות בית המשפט ובעוזרת המשפטית של השופט, אף כי בית המשפט ציין כי מקור החיוב בטעות, השאיר החיוב בעינו. המשיב, מטבע הדברים, תומך בפסק הדין וטוען כי חלק ניכר מהערעור מתייחס לקביעת ממצאים עובדתיים עת בית המשפט ביכר את גרסת המשיב על פני זו של המערער ואין בית המשפט שלערעור מחליף את שיקול דעתו של בית משפט קמא. הערעור הינו סתמי ואינו מצביע על טעויות שנפלו בפסק הדין של בית משפט קמא. לגופו של עניין, נטען כי ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות שלא לדון בתביעה היה צריך להגיש בסמוך למתן ההחלטה ולא 7 שנים לאחר מכן. מה גם שהגשת התביעה לבית משפט השלום נעשתה בהסכמת המערער. טענת המערער כי בית המשפט סמך פסק דינו על חוו"ד מומחית מטעם המשיב, אינה מדויקת כיוון שבית המשפט סמך על ראיות נוספות. זאת ועוד, שעה שבית המשפט הורה על מינוי מומחית לזיהוי כתב היד, כבר היתה בתיק חוו"ד מטעם המשיב וכל שנקבע, שחוו"ד שתוגש ע"י מומחית מטעם בית המשפט, תייתר הצורך בחוות דעת מטעם הצדדים. אך משלא הונחה בפני בית המשפט חוו"ד מומחית שמונתה מטעמו, רשאי היה בית המשפט להסתמך על חווה"ד שהוגשה ע"י המשיב, מה גם שהמומחית העידה בבית המשפט ונחקרה על ידי המערער. המערער, אף כי ידע שהמומחית מטעם בית המשפט לא תגיש חוות דעת מטעמה, לא פנה וביקש להגיש חוות דעת מטעמו או למנות מומחה אחר. דיון עיקר טענתו של המערער, שקביעת בית המשפט לפיה המשיב אינו חתום על ההסכם, שגויה היא. המערער בחר שלא להיות מיוצג ואין לו להלין, אלא על עצמו לגבי הדרך בה ניהל הדיון. טענותיו של המערער בכל הנוגע להחלטות או פסק הדין שניתן בתיק תביעות קטנות, לפיהן התביעות נמחקו, אינן יכולות להתברר במסגרת ערעור זה, כאשר עסקינן בהחלטות שנתנו בשנת 2004 ומאז עברו כשבע שנים. במסגרת ערעור זה גם לא ניתן לערער על החלטת בית המשפט בתיק תביעות קטנות שכן הליך הערעור על פסק דין של תביעות קטנות שונה מההליך שכאן. מה גם שהחלטה בתביעות קטנות אינה נוגעת במישרין לפסק הדין, נשוא הערעור שבפני. אם סבר המערער ששגגה נפלה מלפני בית המשפט בהכרעתו בשני תיקי התביעות הקטנות, היה עליו לברר נושא זה במסגרת בר"ע שהיה מגיש בסמוך למתן ההחלטה. הגשת כתב התביעה בבית משפט השלום מלמדת כי המערער זנח טענה זו בזמן אמת אך הקים אותה לתחייה או ניסה לעשות כן, משנדחתה התביעה שהוגשה לבית משפט השלום. טענה נוספת שיש להסירה מעל הפרק היא הטענה בדבר הסתמכות בית המשפט על חוות דעת המומחה שהוגשה מטעם המשיב מבלי "ליעץ" למערער שעליו להגיש חוו"ד מטעמו, במיוחד לאור העובדה שהמומחית שמינה בית המשפט ציינה כי אין באפשרותה ליתן חוות דעת, באין מסמך מקור. בית המשפט לא התעלם מהעובדה שהמומחית לא תוכל ליתן חוות דעת, אלא התובע התעלם מהחלטת בית המשפט ואפרט. בדיון ביום 23.6.05 הגיעו הצדדים להסכמה כי- "...ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש... 'אנו מסכימים כי חוו"ד של המומחה תייתר את חוות הדעת מטעם כל צד שהוא, שעניינה זיהוי כתב יד'" (עמ' 7). בעקבות ההודעה מפי המומחית כי לא תוכל ליתן חוו"ד בהיעדר מקור המסמך הורה בית המשפט בדיון מיום 2.10.05, למשטרת ישראל, בהסכמת הצדדים, להעביר את ההסכם המקורי לבית המשפט. בדיון נוסף ביום 30.4.06, התייצב נציג מפל"ג ההונאה במשטרת תל-אביב, בעקבות החלטת בית המשפט ומסר כי לא הצליחו לאתר את המסמך המקורי. באותה ישיבה טען ב"כ המשיב "כי אין מחלקות כי נעשו כל המאמצים להתחקות אחר אותו מסמך... התובע בחר שלא להגיש חוות דעת מטעמו על אף המועדים אותם קצב בית המשפט, לכן יש לקבוע את התיק להוכחות ולהסתמך על חוות הדעת שיש בפני בית המשפט הנכבד..." (עמ' 12 לפרוטוקול). הערער לא התייצב לדיון ובית המשפט קבע כי מועד הדיון נקבע במעמד המערער ולמרות זאת הוא לא התייצב, על כן קבע התיק להוכחות, תוך שהורה על העברת ההחלטה למערער (עמ' 13). ההחלטה נשלחה למערער והוא אף התייצב למועד ההוכחות שנקבע, אך למרות דברי ב"כ המשיב בפרוטוקול, לא פנה וביקש להגיש חוו"ד מטעמו, כפי שהתבקש הדבר או לבקש לבחון הנושא באמצעות מינוי מומחה אחר מטעם בית המשפט. טענתו שבית המשפט היה צריך לומר לו לעשות כן לאו טענה היא, כיוון שמפרוטוקול הדיון ברור שההסכם המקורי אינו בנמצא ויש להתקדם עניינית בתיק, על כן טענתו כי היה על בית המשפט לעמוד על קבלת חוו"ד של מומחה שמינה, אינה יכולה לעמוד, כיוון שלא ניתן להמציא את אשר אינו בנמצא, דהיינו, מקור ההסכם והיה על המערער, בשלב זה, לו רצה במינוי מומחה אחר, לעתור לבית המשפט או לפנות בבקשה למתן הוראות או להגיש חוו"ד מטעמו, אך המערער לא עשה דבר. זאת ועוד, המערער חקר את המומחית חקירה קצרה ביותר, אף כי הובהר לו על ידי בית המשפט משמעות אי חקירת המומחית, לא שאל אותה שאלות נוספות כדי להפריך את חוות דעתה. (עמ' 24 לפר'). שעה שהמשיב הכחיש חתימתו על ההסכם, הנטל על המערער להוכיח שזו אכן חתימתו. בע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ ואח' פד"ד מז (3) עמ' 246 בעמ' 261 נקבע כי כאשר הנתבע מכחיש חתימתו הנטל על התובע להוכיח זאת. הלכה זו מקורה בחובת התובע - בגדר "המוציא מחברו" - להוכיח כל רכיבי תביעתו לרבות חתימה, שעה שהנתבע טוען לחתימה מזויפת. על כן היה על המערער להוכיח שהחתימה היא של המשיב. המערער לא הרים נטל זה, ובאמירה לכשעצמה, כי המשיב הוא שחתם - לא די. הערעור, ככל שמתייחס לעדותו של מר סבן נוגע לטענות עובדתיות שערכאת הערעור ככלל לא תתערב בהן. מסכימה אני עם המערער שהדגש אינו על הגשת תצהיר אלא מהות עדותו של מר סבן. מר סבן לא זומן להעיד בתיק בית משפט השלום, אם כי העיד במסגרת תיק התביעות הקטנות. בית המשפט קמא קבע כי היה מקום להביא את מר סבן לעדות נוספת. בדיון מיום 16.1.07 ביקש המערער להגיש תצהיר של מר סבן. ב"כ המשיב התנגד וביקש שהמערער יגיש בקשה מפורשת ומנומקת. בעקבות התנגדות זו קבע בית המשפט כי המערער יהא רשאי להגיש כל בקשה באשר לעדות נוספת תוך 7 ימים. בקשה כזו לא הוגשה, אלא שהמשיב ויתר על העדתו של מר סבן (עמ' 34). לכן קביעת בית המשפט כי המערער נמנע להביא ראיה שיכולה לתמוך בעדותו אינה יכולה לעמוד. אך בכך לא יהא כדי לשנות המסקנה לאור קביעת בית משפט קמא כי מר סבן לא העיד כי ראה את המשיב חותם על ההסכם. יש חשיבות עליונה לשאלה אם אכן ראה את המשיב חותם על ההסכם ולא די בעדות כללית של מר סבן שהמשיב חתום, אלא היה עליו לציין שהוא חתם בפניו, אם אכן כך הדבר. על כן אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט שלא יכול היה ליתן משקל לעדותו של מר סבן. באשר לבדיקת הפוליגרף בית המשפט לא הסתמך על בדיקה זו ולא היה מקום לקבלה, אלא בית המשפט ציין, בכלל הנימוקים שעה שהעדיף את גרסת המשיב כי העובדה שהמשיב היה מוכן לעבור גם בדיקת פוליגרף למרות ההוצאות הכספיות הכרוכות בכך, יש לחזק תחושת ביהמ"ש כי המשיב דיבר אמת ולא חתם על ההסכם, אך בית המשפט בשום שלב לא סמך על תוצאות בדיקת הפוליגרף. 10. טענה נוספת שיש ליתן לה הדעת בערעור הוא חיוב בהוצאות בסך 2,500 ₪. החיוב בהוצאות אין מקורו בטעות של העוזרת המשפטית או קלדנית אלא בהחלטת בית המשפט להשית הוצאות אלה, כיוון שהמערער לא התייצב לדיון בעוד המשיב התייצב יחד עם עד מומחה מטעמו. סוף דבר הערעור נדחה. איני מחייבת בהוצאות אף כי היה מקום לישות כן, גם בגין העובדה שעם סיום הדיון שלח המערער השלמת טיעונים לבית המשפט, אך לאור העובדה שהמשיב חרג בעיקרי הטיעון מטעמו, בצורה משמעותית, לא אשית הוצאות. הערבון שהופקד יוחזר למערער. ניתן היום, י"ט אדר א תשע"א, 23 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא מומחהערעור