הידרדרות רכב במוסך

להלן פסק דין בנושא הדרדרות רכב במוסך: כללי 1. המערער נפצע ביום 7.9.00, תוך כדי יציאה מתא הנהג של משאית לפינוי אשפה שבה נהג. תביעתו לבית-משפט קמא (כב' השופטת ע' כהן) להכיר באירוע כתאונת דרכים בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, נדחתה. על-כך הוגש הערעור שלפנינו. האירוע 2. העובדות שעליהן סמכה הערכאה הקודמת את מסקנותיה, היו כדלקמן: ביום התאונה בסמוך לשעה 15:00, נהג המערער במשאית מירושלים אל אתר לפיזור אשפה בעזריה. בהגיעו למקום החל בנסיעה אחורנית עד לנקודה שבה מרוקנים את משאית האשפה. במקום נכח אדם נוסף העובד באתר פינוי האשפה, שאמור היה להפעיל את הכפתור המצוי בחלקה האחורי של המשאית, במטרה להרים את זנב הדחסנית בה מצויה האשפה. המערער מצדו הפעיל את כפתור הדחס המצוי בתא הנהג. דא-עקא, הכפתור שעליו אמור היה ללחוץ הפועל הנ"ל לא פעל כראוי, על-כן הלה סימן למערער על קיומה של תקלה. בנסיבות אלו נאלץ האחרון לרדת מתא הנהג. תוך כדי ירידה החליקה רגלו, הוא מעד ונפל. בחקירתו הנגדית אישר המערער את שעולה מהעובדות הנ"ל, כי אלמלא התקלה לא היה בכוונתו לרדת מהמשאית. השאלות שבמחלוקת 3. המחלוקת בין הצדדים סבה על שתי שאלות מרכזיות: האם האירוע נכנס אל גדר החריג של פריקה וטעינה המצוי בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק; ובהנחה שהמדובר בשימוש כאמור ולא חל החריג, האם עסקינן ב"מטרות תחבורה", כדרישת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". פסק הדין בבית-משפט השלום 4. באשר לשאלה הראשונה הביע בית-משפט קמא את דעתו, כי החריג של "טעינתו של מטען או פריקתו" אינו שולל מקרה הנכנס גם אל גדרי תחולת ההגדרה הכללית, שבה נמצאת גם "כניסה לתוכו (לרכב) או ירידה ממנו". בנסיבות אלו סברה הערכאה הקודמת, כי הירידה מכלי הרכב מהווה "שימוש ברכב מנועי". עם זאת, בית המשפט בחן לחלופין גם את התוצאה בהנחה שמסקנתו דלעיל שגויה. אם אלה הם פני הדברים, כי אז מסקנתו היא שפעולת הפריקה החלה כאשר הופעלו כפתורי הדחס על-ידי התובע והפועל שעמד מחוץ לרכב, כל זאת לשם ביצוע תהליך הפריקה. מכיוון שכך, הירידה מהרכב מהווה פעולת לוואי בלתי נפרדת לפריקה עצמה, שכמוה כפעולה העיקרית. בנסיבות אלו אין עסקינן ב"שימוש ברכב מנועי", בשל החריג של פריקה וטעינה בשולי הגדרת השימוש. ההכרעה במחלוקת הראשונה הייתה מבחינת בית-משפט קמא מעבר לנדרש, שכן באשר לשאלה השנייה מסקנתו הייתה, כי אין המדובר בסיכון תחבורתי. לפיכך, ממילא לא חל על המקרה חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אף אם המדובר ב"שימוש ברכב מנועי". הטעם למסקנתו האמורה נבע מניתוח מטרת הירידה מכלי הרכב. המערער אמור היה להישאר בו, ואלמלא התקלה הקשורה לפריקה ולטעינה לא היה מבצע את הירידה שבמהלכה מעד ונפגע. בנסיבות אלו, כך סברה הערכאה הקודמת, נותקה הזיקה בין הנסיעה ברכב ובין הירידה ממנו וזו נעשתה, כל כולה, בקשר עם התקלה שאירעה בכפתורי הדחס, הנוגעת כאמור לפעולת הפריקה. פרשנות זו מתיישבת לדעת השופטת המלומדת עם מטרת תיקון 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ועם הגישה הפרשנית כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה. 5. לאור המסקנה דלעיל נדחתה התובענה, תוך חיוב המערער בהוצאות. הערעור וטענות הצדדים בו 6. על-כך הוגש הערעור המונח לפנינו, בו טוען המערער כנגד המסקנות דלעיל. דעתו היא, כי משדחה בית-משפט קמא את הטענה שלפיה המדובר בפריקה וטעינה, זאת לפי החלופה הראשית שנבחנה לשאלה הראשונה דלעיל, היה עליו גם להגיע למסקנה שהמדובר בסיכון תחבורתי. לגישת בא-כוחו המלומד של המערער, משירד מרשו מהמשאית לאחר סיום הנסיעה, הרי זו פעולה תחבורתית ללא נפקא מינה לסיבה אשר בעטייה הוא ירד מכלי הרכב. 7. מנגד לכך עומדת המשיבה על קיום פסק הדין, זאת הן על-פי החלופה התחבורתית כפי שנקבעה בו, והן לחלופין על-פי החריג של פריקה וטעינה המוציא פעולות אלו מגדר "שימוש ברכב מנועי". לשם כך עותר בא-כוחה המלומד של המשיבה לדחיית העמדה שלפיה אין החריג של פריקה וטעינה מוציא מגדר השימוש את יתר השימושים המוכרים. הירידה מכלי הרכב היוותה בנסיבות העניין דנן שימוש או פעולת לוואי של מעשה הפריקה, שהרי המערער ירד כדי לברר מהי התקלה הטכנית שבלחצן. לעניין זה מבקשת המשיבה להתמקד בממצא שנקבע בפסק הדין, לפיו אלמלא התקלה הנוגעת לאקט הפריקה לא היה המערער יוצא מכלי הרכב. דיון 8. לאור תיקון מספר 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשנ"א-1990) והעברת מרכז הכובד ממבחן היעוד (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844) אל עבר מבחן הסיכון התחבורתי, מתעורר קושי המחייב לעתים לעמוד על הבחנות דקות, הנוגעות למטרה הסובייקטיבית של האדם בעת השימוש, ובעיקר בעת הכניסה אל הרכב או היציאה ממנו. תוצאה זו, המעלה גם קשיים ראייתיים בישומה, אינה רצויה. מטעם זה אומץ למעשה בשעתו מבחן הייעוד. המטרה הייתה "לבחור עד כמה שאפשר, בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות ודקיקות, השוללות כל ביטחון משפטי, והמתרחקות מהתמונה הכוללת" (שולמן, שם, 855 מול ד'-ה'). ואולם, כפי שבואר ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פ"ד נא(3) 825, 831 מול ב'-ג'), זוהי תוצאה הכרחית הנובעת מהוראות החוק המתייחסות למטרת השימוש ברכב המנועי, המבחינה בין שימוש למטרה תחבורתית ובין שימוש לכל מטרה אחרת. עם זאת, ככל האפשר ותוך הלימות התכלית החקיקתית בעקבות התיקון, ראוי להידרש כמה שפחות למבחנים המחייבים הבחנות הקשות ליישום (ע"א 81/82 לה נסיונל, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצויים נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לז(1) 808, 810 מול ה'-ו'). 9. כמדומני, שבענייננו חל טשטוש תחומין בין השימוש ברכב מנועי ככזה לבין מטרת השימוש, כחלק מהסיכונים התחבורתיים. ובמדויק לענייננו: בהבחנה שבין שלב הטעינה לצורך מיון ה"שימוש ברכב מנועי" ובין פעולת יציאה מתא הנהג ברכב דו-תכליתי, לצורך מיון "המטרה התחבורתית". על הבחנות אלו נעמוד להלן. 10. כדי להקל על הבנת המחלוקות, מן הראוי להביא את עיקר תוכן ההגדרות של "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי", בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ככל שהן רלוונטיות לענייננו: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; …". "'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו… לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה… ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לפי העולה מנוסח ההגדרות הנ"ל, נושא הפריקה והטעינה קשור כחריג לשאלת השימוש ברכב המנועי, ולא לשאלת המטרה שלשמה נעשה השימוש: אם לצורך פעולה תחבורתית אם לאו. עם זאת, שאלת מטרת השימוש יכולה להיות רלוונטית לצורך בחינת המטרה התחבורתית בסיפא להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". ירידה מרכב כשימוש ברכב מנועי 11. האם צדקה הערכאה הקודמת במסקנתה לגבי השימוש ברכב בענייננו כרכב מנועי? כזכור, ההנמקה הראשונית הייתה, שבהיבט הנורמטיבי אין החריג של פריקה וטעינה בא לגרוע מיתר השימושים הקבועים בהגדרה, ובכללם "כניסה אל תוך הרכב או ירידה ממנו". לכן, המסקנה בפסק הדין הייתה כי המדובר ב"שימוש ברכב מנועי". רק אם יקבע, כי מההיבט הנורמטיבי גורע החריג מיתר ההגדרות דלעיל, אזי המסקנה החלופית תהא שונה. עם זאת, המשיבה מבקשת לחלוק על מסקנה זו ולקבוע, כי אין המדובר בשימוש ברכב מנועי, גם אם ייקבע - בניגוד למסקנת הערכאה הקודמת - שהשימוש בענייננו היה למטרות תחבורה. 12. לצורך הדיון בנושא האמור נצא כמובן מההנחות העובדתיות כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הקודמת בפסק-דינה, לאמור: שאלמלא התקלה בכפתור הדחיסה לא היה המערער יורד בנסיבות העניין הקונקרטיות מן הרכב, וכי מטרת הירידה מכלי הרכב הייתה לצורך עניין אשר הוא, כשלעצמו, מהווה חלק משלב הפריקה. 13. כדי למיין את הפעולה אם היא שימוש ברכב מנועי או שימוש אחר, מטרת הפעולה כשלעצמה - להבדיל מעצם ביצוע הפעולה - אינה רלוונטית. כפי שניווכח להלן, הרלוונטיות של פעולה זו נוגעת רק לשאלת טיבו של הסיכון ומטרת השימוש: תחבורתי או אחר. בהנחה שהמדובר בפעולה המתחילה את מעשה הפריקה - כפי שכאמור קבעה הערכאה הקודמת - שומה עלינו לבחון האם קיומו של החריג בסיפא להגדרת "שימוש ברכב מנועי", שולל גם תחולה של השימושים האחרים המוכרים בהגדרה דלעיל בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עניין לנו, אם-כן, בתחרות בין שימוש מוכר ברכב (ירידה) לבין שימוש בלתי מוכר (טעינה) ויהא עלינו להכריע איזו מהחלופות גוברת. כמפורט מקודם, בבית משפט קמא הייתה ההכרעה הנ"ל לפנים מהנדרש, לאור מסקנתו כי אין המדובר כלל בשימוש למטרות תחבורה. דא-עקא, לאור עמדתנו להלן לגבי הסוגיה התחבורתית, שלפיה היציאה עונה אחר התכלית התחבורתית ולנוכח טענות המשיבה בנושא, יהא עלינו להתייחס קונקרטית גם למחלוקת זו. 14. גם לפני ההגדרה הסטטוטורית של "שימוש ברכב מנועי" נחשבו הכניסה והיציאה מכלי רכב כחלק מהשימוש בו. בהלכת שולמן הנ"ל נפסק בקשר לכך: "כניסה אל הרכב ויציאה ממנו תוך פתיחת הדלת או סגירתה הן שימוש בו" (פ"ד מב(2), בעמ' 858 מול ז'). ברגיל מהווה שימוש זה "חלק בלתי נפרד מהליך הנסיעה" (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808, 814 מול ה'-ו'; וראו גם: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שנייה, תש"ן) 36). על-פי הפסיקה, שימוש זה אינו עיקרי אלא שימוש לוואי ואינצידנטלי, אולם ברוב המקרים הנו הכרחי לצורך השימוש הרגיל בכלי התחבורתי. יצוין, כי פרופ' אנגלרד סבור (שם, שם), שהכניסה לרכב והיציאה ממנו מהווים שימוש עיקרי ולא רק שימוש לוואי. עם זאת, יש להבחין בין שלב הכניסה אל הרכב לבין שלב היציאה ממנו, שכן בדרך כלל היציאה משלימה את המטרה שלשמה נכנס אליו האדם. ברגיל, הכניסה אל כלי רכב מיועדת לשם שימוש בו, ועל-כן גם "...פתיחת דלת תוך יציאה מתא הנהג הן פעולות לוואי, הנעשות באופן רגיל כחלק משימוש בכלי רכב" (שולמן, שם; לסוגיית היציאה מרכב כחלק מהשימוש, ראו גם: ע"א 517/79 בן טובים נ' "מוסך נוע" שרותי מכוניות בע"מ, פ"ד לד(4) 421). לעתים יציאה מן הרכב מהווה עדיין שימוש עיקרי בו - ולא רק שימוש לוואי - כאשר, למשל, היא מיועדת לביצוע טיפול או תיקון-דרך המתחייב להמשך הנסיעה, כפי האירוע בע"א 554/89 מ"י נ' אלראהב (פ"ד מה(2) 338). שם המשתמש ירד מהרכב המנועי כדי לבדוק את מצב המים ברדיאטור, משפתח את המכסה התפרצו מים רותחים החוצה, המשתמש נסוג לאחור ונפגע על-ידי רכב אחר. נפסק, כי המדובר בשימוש באותו רכב ועל-כן החבות היא על-פי הביטוח האישי של הנהג. היציאה מן הרכב בנסיבות אלו לא ניתקה את השימוש הרגיל בו ואף לא היוותה שימוש לוואי, אלא המשכו של השימוש העיקרי. מנגד לכך, יכולה כניסה ויציאה מן הרכב להיות מנותקת מכל שימוש בו, בהיותו חפץ נייח בלבד (פרשת פדידה הנ"ל), אולם עניין זה מתקשר לסוגיית המטרה התחבורתית שתיבחן בהמשך. אמור אפוא: לעניין השימוש ברכב ככזה, הכניסה והיציאה היא בגדרו, אם כשימוש עיקרי ואם כשימוש לוואי. 15. בתיקון מס' 8 בחר המחוקק להכליל את הכניסה לרכב או ירידה ממנו, כחלק מהשימושים המרכזיים ברכב מנועי, בדומה לנסיעה עצמה ברכב. אלה הם פני הדברים גם לגבי פעולת ההחניה של הרכב, דחיפתו, גרירתו וטיפול דרך בו שנעשה על-ידי המשתמש או על-ידי אדם אחר, שלא אגב עיסוק ובמסגרת עבודתו. כל אלה מהווים חלק מההגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב מנועי". בנוסף לכך הִרבה המחוקק פעולות נוספות המהוות אף הן שימוש, למרות שברגיל ובעיקרן הן אינן מהוות "שימוש ברכב מנועי". המקרים האמורים מתייחסים לפעולות שונות של הרכב הן בנסיעה והן בעמידה (התדרדרות, התהפכות, נפילה של חלק וכו'). לבסוף בשולי ההגדרה בא הסייג "למעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". המחוקק בחר להוציא דווקא פעולה אשר כשלעצמה מהווה שימוש ברכב מנועי, זאת הן לפי המבחן הייעודי והן לפי המבחן התחבורתי (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 564 מול ד'-ה'; אנגלרד, שם, 37). פריקה וטעינה כשימוש ברכב מנועי 16. אין חולק, כי כאשר עסקינן בפריקה או בטעינה בלבד, לא תהווה הפעולה וכל פעולת לוואי לה "שימוש ברכב מנועי". לדידי הדבר אינו נובע מהוראת המיעוט בשולי ההגדרה, אלא מן העובדה ששימוש זה אינו נמנה על ההגדרות הפוזיטיביות של "שימוש ברכב מנועי". עד לתיקון מס' 8 לא הייתה הגדרה לשימוש ברכב מנועי והמחוקק השאיר זאת לפרשנות בתי המשפט, כמושג כללי פתוח שאינו זקוק להגדרה. בתיקון החוק נכללה ההגדרה, כאשר הטכניקה שבה בחר הפעם המחוקק הייתה מנוגדת לגישתו הקודמת: הוא נמנע מלקבוע הגדרה בעלת רמת הפשטה גבוהה, אלא על דרך ההדגמה הקזואיסטית פורטו באופן פוזיטיבי ומפורש מרכיבי השימוש השונים, אף אם כשלעצמם הם אינם ברמות הפשטה אחידות (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 מול א'-ב'). בין אלה לא נמצא את הפריקה והטעינה. יוצא מכאן, כי פעולה שלפי מובנה הרגיל מהווה שימוש ברכב - ולכן עד לתיקון מס' 8 לחוק נחשבה כ"שימוש ברכב מנועי" - לא תחשב עוד כך לאחר התיקון. אלה הם פני הדברים לגבי כל פעולה שאינה נכללת בין רכיבי ההגדרה. לאחר מכן פורטו הוראות הריבוי להגדרה הבסיסית, אשר יחדיו מהווים רשימה מקיפה של שימושים מוכרים ברכב מנועי. לבסוף נרשם הסייג הממעט. פשיטא, שפריקה וטעינה אינן באות אל גדר שימוש ברכב מנועי מכוח העובדה שהן לא פורטו כשימוש מוכר. עם זאת, המחוקק לא הסתפק בנגטיביות האמורה לגבי פריקה וטעינה, והכלילן כחריג ממעט בשולי הסעיף, במטרה לשלול כשימוש ברכב מנועי גם פעולות אשר בנסיבות אחרות תוכרנה כשימוש לצורך החוק. ברור אפוא, כי החריג בסיפא בא למעט אפשרות של הכללת שימושים מוכרים בנסיבות של פריקה וטעינה כאשר הרכב עומד (למשל: נזק עקב התנתקות או נפילה של חלק, בשלב פריקה וכאשר הרכב חונה). השאלה היא - וזה הנושא בערעור שלפנינו - מה היקף תחולתו ועד כמה הוא גורע מהשימושים המוכרים. על-כך נייחד את הדברים עתה. שימושים המוציאים זה את זה 17. השאלה המרכזית בענייננו היא אפוא, מהו תחום התפרשותו של החריג בשולי ההגדרה, כאשר תאונה מסוימת נופלת גם אל גדר שימוש מוכר אחר, דהיינו - שתי פעולות שימוש שונות המוציאות זו את זו (פריקה וטעינה מול שימוש מוכר אחר). שאלה זו, המתחייבת כאמור בענייננו, טרם הוכרעה באופן כולל בפסיקת בית המשפט העליון. ברע"א 8061/95 עוזר הנ"ל השאירה הנשיא ברק בצריך עיון: "יהיה מקום לבחון את הדין, מקום שאותה פעולה עצמה מזווית ראייה אחת היא בגדר טעינה או פריקה (ועל כן מוצאת מגדר 'שימוש') ומזווית ראייה אחרת היא כניסה או יציאה (ועל-כן בגדר 'שימוש')" (שם, 566 מול א'-ב'). כך גם בפרשת דראושה (ע"א 4469/95 הנ"ל, פ"ד נ(3) בעמ' 481 מול ג'-ד'). בדומה, בפרשה אשר נדונה ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי (פ"ד נז(2) 614). בית המשפט השאיר שם בצריך עיון את הסוגייה הנורמטיבית האמורה, תוך שהוא מדגים את התחרות בין המיעוט של פריקה או טעינה כאשר הרכב עומד, לבין הריבוי של התדרדרות או התהפכות של הרכב (עמ' 624 מול ג'-ד'). עם זאת, המדובר שם בשאלה הנוגעת אך לתחרות שבין הגדרת הריבוי לבין הגדרת המיעוט (למורכבות הסוגיה בכללותה ראו: ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707, 718 מול ג'). 18. נשוב ונעיין בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על שלושת חלקיה: הבסיסית, המרבה והממעטת: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". שלוש אפשרויות פרשניות יכולות לעמוד על הפרק במקרה של פריקה וטעינה מול שימוש מוכר נוסף: האחת, הגדרת המיעוט של טעינה ופריקה מתייחסת רק לסיפא בהגדרת הריבוי של שימוש ברכב מנועי, לאמור ל"הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה" ולא לחלקי הריבוי הראשונים, כגון התהפכות כאשר הרכב עומד או התדרדרות, ואף לא להגדרה הבסיסית; השנייה, הגדרת המיעוט מתייחסת לכל מרכיבי הריבוי בהגדרת שימוש רכב מנועי, כאשר הרכב עומד, דהיינו הן לרישא והן לסיפא, אולם לא להגדרה הבסיסית; השלישית, הגדרת המיעוט הנ"ל משתרעת על כל מרכיבי השימוש ברכב המנועי כאשר הרכב עומד, דהיינו: הן את מרכיבי ההגדרה הבסיסית, ובכללם כניסה ויציאה מן הרכב, והן את מרכיבי חזקת הריבוי (אך בכל מקרה כמובן שלא בנסיבות של "נסיעה ברכב", שכן תנאי לתחולת החריג של פריקה וטעינה הנו שהרכב נמצא במצב עמידה). 19. אין חולק, כי ההגדרה הממעטת של פריקה וטעינה מוציאה מתחולה את האפשרות הראשונה דלעיל, לאמור - חלק הריבוי המצוי בסמוך אליה. כפי שנפסק בפרשת ניר לי הנ"ל (פ"ד נז(2), בעמ' 624 מול ב'): "הסייג של 'ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד' בא בסיפה של ההגדרה, מיד בהמשך לחזקה המרבה של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה. מכאן, שבכל מקרה, סייג זה מתייחס בוודאי להוראת הריבוי האמורה, המופיעה בצמוד לו באותו חלק של ההגדרה, ולכן גובר עליה". אלה הם פני הדברים גם במקרים אחרים שהוכרעו במפורש, בהתייחס לתחרות בין שתי חלופות בהגדרת השימוש ברכב מנועי, האחת מרבה והשנייה ממעטת. ברע"א 7617/97 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלשעאר (פ"ד נה(1) 861) נדונה פגיעה, כאשר המשיב דשם סגר את הדופן האחורית של הארגז במשאית, שקודם לכן נפתחה לשם ביצוע עבודת הטעינה. בעת הסגירה נשמט הדופן ופגע בו. גם כאן הייתה התעמתות בין השלמת פעולת הטעינה (כחריג) לבין התנתקות של חלק מהרכב בהיותו עומד (כמרבה), ונפסק שהחריג גובר. בדומה נפסק ברע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נב(3) 581), בנוגע לנזק שנגרם במהלך פרישת ברזנט על מטען, כחלק מפעולת הטעינה; ובמהופך מהשלמת הפריקה על-ידי קיפול יריעת הברזנט וקשירתה לארגז המשאית (רע"א 2781/98 דגן נ' גבריאלה, דינים עליון כרך נה, 412). דוגמאות אלו נכללות, כולן, באפשרות הראשונה שנמנתה לעיל. הנושאים שנותרו בפסיקה בצריך עיון מתייחסים, אם-כן, לחלופות השנייה והשלישית דלעיל. אגב, שאלת התחרות בין ריבוי להמעטה מתעוררת גם בתוך סעיף הריבוי עצמו. בפרשת קנאפו הנ"ל (פ"ד נו(2) 808) נדונה הגדרת הריבוי של הידרדרות רכב במוסך. השאלה הייתה האם הסיפא להוראת הריבוי, הממעטת בנסיבות טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, חלה גם על הרישא בדבר הידרדרות הרכב. נפסק שם שלא, באשר תחולת החריג היא חלקית והוא חל רק על הריבוי המצוי בסמוך אליו, לגבי הינתקות או נפילה. 20. ענייננו סב למעשה על האפשרות השלישית שפורטה על-ידינו לעיל, דהיינו: בנוגע לתחרות בין הסייג הממעט (טעינה) לבין ההגדרה הבסיסית (ירידה). אין לנו צורך להיזקק לחלופה השנייה, בכל הנוגע לתחרות שבין הרישא שבסעיף הריבוי - בנסיבות שבהן הרכב עומד - לבין החריג של פריקה וטעינה (להחלטה לפיה גם הרישא של סעיף הריבוי, במקרה של התהפכות רכב במצב עמידה, אינה נדחית מפני החריג של פריקה וטעינה, ראו: ת"א (שלום י-ם) 5352/93 חודדתי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך ז', 980 [השופט י' נועם] ) . 21. למיטב הבנתנו, דעת המלומדים היא כי ההגדרה הממעטת של פריקה וטעינה אינה מוציאה מגדר תחולת השימוש ברכב מנועי פעולה הנכנסת אל גדרי ההגדרה הבסיסית. אומר על-כך השופט א' ריבלין בספרו תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 191: "...אף שפעולות הטעינה והפריקה אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק, הרי שפעולות אחרות המקיימות שימוש מוכר, כמו כניסה ויציאה ואשר באות לצורך פריקה או טעינה, אולם אינן מתקיימות בעת ובעונה אחת עמה, מקימות תחולה לחוק". ואכן, המחוקק השתמש בדיבור "ירידה" מכלי הרכב ולא "יציאה" ממנו. יש להבחין בין פעולת ירידה מכלי רכב דו-תכליתי - היכולה להיות גם בנסיבות שאינן מהוות יציאה מתא הנהג (למשל: ירידה מתא המטען בסיום פעולת הטעינה או הפריקה) - לבין יציאה מתא הנהג עצמו. הפעולה האחרונה מצומצמת יותר מהמשמעות הרחבה של ירידה מכלי הרכב דו-תכליתי, והיא בבחינת חלק מהשלם בלבד. גם אם אין הבדל בין שני המינוחים וכוונתם זהה - לאמור: ההיפך מכניסה - עדיין יש להבחין בין ירידה המשלימה את הנסיעה האחרונה ובין ירידה אחרת. כמדומה, שדברי כב' השופט ריבלין בסיפא דלעיל, לגבי התקיימות כניסה או יציאה בעת ובעונה אחת עם פעולת הפריקה והטעינה, הכוונה לאותה ירידה מן הרכב, שאינה נוגעת לשימוש התחבורתי בו, אלא כפעולת לוואי למטרה אחרת. על נושא זה עוד נתעכב להלן. גם כאשר בוחן השופט ריבלין בספרו הנ"ל את השאלה דלעיל במפורש, דעתו מצדדת בתחולת ההגדרה הבסיסית של כניסה וירידה על-פני החריג של פריקה וטעינה: "...אם נפגע אדם ביציאתו מן הרכב במהלך פעולת טעינה די בכך, לכאורה, כדי להקים זכאות על פי החוק, אף שטעינת המטען עצמה אינה באה בגדר החוק. הטעם לכך הוא פשוט: בשונה מן המקרה בו נפגע התובע תוך כדי ביצוע פעולה אחת ויחידה שאינה מוכרת כ'שימוש', הרי במקרים אלה קיים התובע, בה בעת, שתי פעולות שונות, שהאחת מהן הוכרה מפורשות על ידי החוק כדרך 'שימוש' הכלולה בהגדרה הבסיסית". (שם, 148-149) בהמשך הדברים שב המחבר המלומד ועומד על דעתו זו: "במקרה בו נפגע אדם תוך כניסה לרכב או ירידה ממנו לצורכי טעינה או פריקה (שהם מטבעם למטרות תחבורה), די בכך שתאונה זו נגרמה כתוצאה מ'שימוש' ברכב - הכניסה לתוכו או הירידה ממנו - ולמטרות תחבורה כדי שתקום לו זכאות לפיצויים" (שם, 152). הווי-אומר: העובדה שהתאונה נגרמה אגב טעינתו או פריקתו של מטען אינה שוללת את מילוי הרכיב של "שימוש ברכב מנועי", כל אימת שהמדובר בכניסה או בירידה מן הרכב, כאשר ההתייחסות היא לתא הנהג ולא למקומות אחרים בכלי הרכב. שאלה אחרת היא כמובן, האם השימוש הוא תחבורתי אם לאו. כמבואר לעיל, זו צריכה להיבחן במנותק מעצם שאלת השימוש. עם זאת, השופט ריבלין מסייג את עמדתו הנ"ל בספרו, לאור הדברים שנאמרו ברע"א 7617/97 אלשעאר הנ"ל (ראו בספרו, שם, 152-153). ואולם כמתואר קודם, בפסק הדין האמור נדונה החלופה הראשונה שפורטה על-ידינו לעיל, ולא אחת מהחלופות השנייה והשלישית. לטעמי יש להבחין ולמיין בין כל אחת מהחלופות האמורות, כאשר לגבי זו הראשונה ממילא אין מחלוקת, לפיה החריג של פריקה וטעינה בא לסייג את הריבוי הסמוך אליו. בנסיבות אלו סבורני, כי בפסק הדין הנ"ל אין כדי לקבוע עמדה בנוגע לאפשרויות השנייה והשלישית, ובעיקר זו השלישית - התנגשות בין ההגדרה הבסיסית (ירידה מכלי הרכב) ובין זו הממעטת (פריקה או טעינה) - שהיא מענייננו כאן. 22. עמדה דומה עולה גם מספרו של השופט בדימ' פרופ' י' אנגלרד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עדכון משולב (תשנ"ו) 57-60). דעתו היא, כי בנסיבות של התנגשות בין פריקה וטעינה ובין שימושים מוכרים (כל שכן אלה המנויים בהגדרה הבסיסית), יש לתת פירוש מצמצם למושגים פריקה וטעינה ואין לכלול בהן גם פעולות לוואי: "במיוחד לא כאשר פעולות אלה מוגדרות במפורש כשימוש ברכב מנועי, כגון כניסה לתוך הרכב (הכוללת עליה לרכב) או ירידה ממנו" (שם, 59). פרשנות - היחס בין רכיבי ההגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב מנועי" ובין פריקה וטעינה 23. כל אחת משלוש האפשרויות שאותן הצגנו לעיל הולמות את פשט נוסח הכתוב. השאלה היא אם-כן, מהי תכלית חקיקה זו. בבואנו לאתר את הפרשנות הראויה לדבר החקיקה, עלינו לבחור בפירוש המגשים באופן נאות יותר את תכליתה המורכבת מלשון הנורמה, מתכליתה ומשיקול הדעת (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 133). בבג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים (פ"ד מג(3) 728, 736 מול ו'-ז'), נפסק בנושא זה: "...מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה המשמעות, המגשימה את תכלית החקיקה. תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור יכל לשאת. זהו תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן... תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר, המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה... אכן, פרשנות החוק מתחילה במילות החוק, אך לעולם אין היא מסתיימת במילות החוק". לשון החוק משמשת אפוא נקודת הפתיחה בלבד בתהליך הפרשני. הסיום נעוץ ב"תכלית המונחת ביסוד החקיקה" (בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 מול א'-ג'; בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 762 מול ג'-ז'). תכליתו של טקסט משפטי הינה איזון בין תכליתו הסובייקטיבית ("כוונת המחוקק") הכוללת את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר יוצר הטקסט ביקש להגשים ובין תכליתו האובייקטיבית ("כוונת החוק") הכוללת את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר הטקסט צריך להגשים בחברה דמוקרטית (ברק, שם, 133-134). בסיכומו של דבר: "התכלית הסופית של החוק נקבעת על-פי סינתזה בין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית. על תכלית החוק, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, יש ללמוד מלשון החוק, מן ההיסטוריה החקיקתית, מעקרונות היסוד של השיטה ומכל מקור אמין" (ע"א 900/01 קלס נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נז(3) 750, 760 מול ב'-ג'; וראו גם: ע"א 93/88 מעבדות טרבינול (ישראל) בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מו(2) 385). ככל שמעשה החקיקה עתיק יותר כך יינתן פחות משקל לכוונת המחוקק ויותר משקל להתאמה העדכנית של החוק. ולהיפך, ככל שדבר החקיקה חדש יותר, כך תטה כף האיזון אל עבר הכוונה שעמדה ביסוד החקיקה, בכפוף כמובן לעקרונות היסוד. מכיוון שהחקיקה בענייננו (תיקון מס' 8) נעשתה לפני זמן לא רב יחסית, נוטים בתי המשפט ליתן את עיקר הדגש על התכלית הסובייקטיבית ועל מטרת המחוקק המובהקת, להמיר בעיקרם של דברים את מבחן היעוד במבחן הסיכון התחבורתי. 24. בעוד שמטרת דיני הנזיקין המסורתיים היא להשיג הרתעה מפני ביצוע מעשים בעלי דופי (עוולות בנות אשם) וצדק מתקן, תוך פיזור הנזק והתחשבות בעלויות החברתיות של האחריות בנזיקין (י' גלעד "דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השיכנוע?" משפטים ל (תש"ס) 317, 319); הרי מטרת ההסדר בחוק הפיצויים היא סוציאלית בעיקרה: למנוע מצב שבו אנשים יפגעו בגופם בתאונת דרכים ולא יפוצו (י' מלץ "עשור לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" ספר יצחק כהן 349; רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 690-691; ע"א 4231/97 צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ"ד נג(2) 193, 200 מול א'-ב'). המגמה ביסוד החוק הייתה ליצור הסדר לפישוט ההליכים וייעולם, אגב הבטחת פיצוי מהיר והולם לנפגעים. עם זאת אין ללמוד מכאן, כי יש לבכר פרשנות המרחיבה את היקף תחולת חוק הפיצויים, להגשמת האינטרס הסוציאלי. עמד על-כך הנשיא ברק בפרשת עוזר (רע"א 8061/95, פ"ד נ(3) 532, 548 מול ה'-ו'): "לא גרסנו כי יש להעניק לחוק הפיצויים פירוש מרחיב או פירוש מצמצם... סברנו כי יש להעניק לו פירוש ראוי. לא מצאנו תועלת באיפיון החוק כחוק סוציאלי או כחוק לא סוציאלי. גרסנו כי יש לתת לחוק הפיצויים פירוש מאוזן...". דברים אלה שנאמרו לגבי הפרשנות עובר לתיקון מספר 8 לחוק הולמים גם לאחריו. המטרה שעמדה בבסיס התיקון האמור, בו הוספה גם הגדרת "שימוש ברכב מנועי", הייתה לסטות ממבחן הייעוד שעוצב בפסיקה ולמסד את מבחן הסיכון התחבורתי (הצ"ח 1962, תש"ן, 33). לעניין זה לא היה די בתיקון קודם (מספר 4) של הגדרת "רכב" ו"רכב מנועי": "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית...". עם זאת המחוקק לא הגשים במלואה את מטרת מגישי הצעת החוק, ואימץ את המבחן הסיכון התחבורתי בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, תוך הוספת חריגים לגבי אירועים שאינם נובעים ממטרה תחבורתית של השימוש ברכב. מנגד לכך עמדנו לעיל על העובדה לפיה במקרים מסוימים בחר המחוקק דווקא להוציא מגדר ה"שימוש ברכב מנועי" פעולות המשתלבות עם הסיכון התחבורתי. זהו המקרה של פריקה מרכב וטעינתו. 25. בבואנו לבחון את פרשנות ההגדרה - כדי למיין את זכות הבכורה בין ירידה מרכב, בהתאם להגדרה הבסיסית, ובין טעינה לפי החריג - אל לנו לחרוץ מסקנה על-ידי יישום טכני של עקרון, לפיו יש להעדיף את הכלל (יציאה מן הרכב) על-פני החריג לו (טעינה). הבהיר זאת הנשיא ברק בפרשת עוזר הנ"ל (בעמ' 557 מול ב'-ג'): "אין גם לקבל את העמדה, כי כל חריג צריך לקבל פרשנות מצמצמת. גישה זו היא בעלת אופי מכאני, ואינה מתחשבת במהות ההסדר ובאופיו. אכן, האופי המרחיב או המצמצם הוא תוצאה של הפרשנות הראויה. אין הוא אמת מידה להפעלתה. אמת המידה הפרשנית היא זו של תכלית החקיקה. תוצאתה בעניינים מסוימים עשויה להיות הרחבת האחריות או צמצומה". כלל שובר שוויון זה אינו נובע מהתכלית הראויה. ניתן יהא, אם בכלל, לפעול לפיו רק אם בסוף כל הדברים תתאזנה התכליות ולא יהא ניתן ליתן בכורה לאיזו מהן. אין אלה הם פני הדברים בענייננו, כמפורט להלן. 26. נושאי הכניסה והירידה מכלי רכב והפריקה והטעינה לא נזכרו כלל במסגרת הצעת החוק. הם הוספו במהלך שלבי החקיקה בכנסת. עם זאת, בדברי הכנסת עצמם לא נמצא התייחסות קונקרטית לנושא הכניסה והיציאה מכלי הרכב, ולסייג בדבר פריקה וטעינה. בקריאה השנייה סב הדיון על שתי הסתייגויות שאינן נוגעות לנושאים הללו. בקריאה השלישית, שעקב קבלת ההסתייגויות התקבלה במועד נפרד, שוב נאמרו דברים כלליים לגבי העיקרון שביסוד התיקון והעברת מרכז הכובד ממבחן היעוד אל מבחן הסיכון התחבורתי, אולם לא לגבי הסיבות והטעמים שהובילו לקביעת החריג של פריקה וטעינה (ראו: בדברי הכנסת, כרך 118, ישיבה מיום 2.8.90 בעמ' 5057 וישיבה מיום 26.9.90 בעמ' 5224). לפיכך, המקור ההיסטורי של החקיקה מצומצם וקשה לדלות מתוכו את התכליות הייחודיות של מרכיבים אלה, זולת נקודת המבט הכללית העומדת ביסוד התיקון כולו. עם זאת, מצורת פירוט הדברים בהגדרות ניתן לדעתי ללמוד על-כך, שהתכלית הסובייקטיבית לא הייתה לגרוע את מרכיבי ההגדרה הבסיסית, ובפרט הכניסה והירידה, מפני הטעינה והפריקה. משרצה המחוקק, במהלך תיקון 8 עצמו, שפעולה מסוימת לא תחשב כלל כתאונת דרכים הוא שלל זאת במפורש בהגדרה של "תאונת דרכים": "...לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון...". לפיכך, ניתן היה במסגרת זו לשלול טעינה ופריקה כאשר הרכב עומד. אלא, שנושא הטעינה והפריקה נזכר רק כחריג לשימוש ברכב מנועי, דהיינו - לאחד ממרכיבי ההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים. לא נאמר גם, בניסוח דומה לשלילה הקודמת, כי לא יראו כשימוש ברכב מנועי פעולה של פריקה וטעינה כאשר הרכב עומד. יוצא מכאן, שלא הייתה כוונה לשלול את כל מרכיבי ההגדרה של שימושים מוכרים, אלא חלק ממנה בלבד. זאת ועוד, השלילה של פריקה וטעינה, כפעולה עצמאית, נובעת כאמור מאי הכללתה בהגדרה הבסיסית או המרבה. אם החריג של טעינה ופריקה ישלול את כל השימושים הפוזיטיביים המוכרים בהגדרה, לאמור גם את אלה הכלולים בהגדרה הבסיסית (לפי האפשרות השלישית שאותה מנינו לעיל), ממילא התוצאה היא שפריקה וטעינה ברכב עומד הוצאו כליל מגדר תאונת הדרכים, תהינה נסיבות השימוש אשר תהינה, זאת מבלי שניתן לכך הביטוי הניסוחי המתבקש. מטכניקת החקיקה נובע אם-כן, כי החריג בא למעט רק חלק מהשימושים המוכרים בעת עמידת הרכב. בהקשר זה - משקוראים עתה את ההגדרה "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" - ברי, כי אין הוא חל על ההגדרה הבסיסית אלא רק על הריבוי הרשום בסמוך, כולו או מקצתו. נבהיר זאת. 27. כפי שנזכר קודם, גם אלמלא הסייג בסיפא של ההגדרה לא היו פריקה וטעינה כשלעצמם נחשבים לשימוש. ואולם בהתנגשות בין שימוש מוכר ובין פריקה וטעינה היה בנסיבות אלו גובר הראשון, שההגדרה הפוזיטיבית מתייחסת אליו. בא אפוא המחוקק ובהוספת החריג בסיפא הביע את דעתו, כי הפריקה וטעינה מוציאה גם חלק מהשימושים המוכרים, במקרה ויחולו שניהם. ניסוחו אינו מוציא את כל השימושים, כפי שנעשה ממש באותו התיקון לגבי תאונה במתכוון. אין אפוא הגיון פרשני להחיל את החריג על כל מרכיבי ההגדרה, שאז ממילא אין המדובר עוד בחריג לשימוש אלא בחריג כללי לתאונת דרכים. הנה-כי-כן, בעוד שלפי פשט הניסוח נראתה כל אחת מהאפשרויות דלעיל סבירה, הרי לאחר דרש ניתן להוציא לפחות את מרכיבי ההגדרה הבסיסית המתייחסים למצב עמידה של הרכב, מגדר תחולת החריג. זוהי תוצאה של בחינת התכלית הסובייקטיבית. בתחרות בין כניסה וירידה מרכב מנועי עומד ובין פריקה וטעינה - מטרת החקיקה הייתה, אם-כן, שיד הראשונים תהיה על העליונה. זוהי התוצאה לפי התכלית הסובייקטיבית בהתייחס לדבר חקיקה חדש יחסית. מנגד לכך לא ראינו, ואף לא נטען לפנינו, כי זו צריכה להידחות מפני שיקולים מיוחדים הנוגעים לתכלית האובייקטיבית. לפיכך, המסקנה לפי התכלית הסובייקטיבית נותרת על-כנה. 28. ההנחה בפרופוזיציה האמורה היא, שלו חפץ המחוקק להוציא את הפריקה והטעינה ברכב עומד כליל מגדר תחולת תאונת דרכים, לאמור - גם כנגד כל השימושים האחרים מוכרים, סביר למדי שהיה מבטא זאת כפי שראה לעשות עם התאונה במתכוון. משנרשם החריג כפי שנרשם, אין הגיון לראותו כחל על כל ההגדרה, באשר התוצאה תהיה כי פעולה של טעינה או פריקה תמנע כל אפשרות של שימוש מקביל אחר, וכמוה כשלילת האפשרות להכיר בנסיבות אלו בשימוש האחר כתאונת דרכים. ובאמת, לא נמצא סימוכין וטעמים כלשהם לכך, שהייתה עדיפות בעיני המחוקק לשלילת כל השימושים המוכרים בעת פריקה וטעינה, כאשר הרכב עומד. כל שכן לגבי מרכיבי ההגדרה הבסיסית. המסקנה דלעיל מחייבת השלמה של שתי הערות: האחת, ההנחה היא, שאם החריג גובר על כל השימושים המפורטים בהגדרה, פירושו של דבר שלא תוכל לחול ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה") בדומה לתאונה במתכוון ("לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון"). בהקשר לכך הערנו, כי לא סביר שזו הייתה כוונת המחוקק. ואולם, ניתן להקשות מכוח ההלכה בפרשת עוזר הנ"ל (רע"א 8061/95, פ"ד נ(3) 532). שם נפסק, כי ההגדרה המרבה של "תאונת דרכים" אינה כפופה לתנאי ההגדרה הבסיסית, ובעיקר לא לתנאי ה"שימוש ברכב מנועי" ו"למטרות תחבורה". מכאן אפשר לטעון, כי שלילת כל רכיבי הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי" עדיין מותירה אפשרות, לפיה אירוע בנסיבות של החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" יחיל את החוק גם בנסיבות של פריקה וטעינה. דא-עקא, שעיון בחזקה המרבה הנ"ל מלמד על נסיבות קונקרטיות לחלוטין, שאין כל זיקה מיוחדת ביניהן לבין פריקה או טעינה. המדובר שם ב"מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב...". פשיטא, שאין כל רציונל להניח שהמחוקק בחר באופן מיוחד דווקא ורק בנסיבות אלו, כאשר הן משתלבות עם פריקה או עם טעינה, להכיר באירוע כתאונת דרכים. השנייה, מלאכת החקיקה בכלל ובתיקון מס' 8 בפרט אינה כליל השלמות. רבות נכתב ונאמר על-כך ואין לנו צורך להוסיף (ראו למשל: עוזר הנ"ל, בעמ' 553-555). גם לגבי הגדרת השימוש ברכב מנועי עצמה לא נחסכה הביקורת. פרופ' אנגלרד עמד על נושא זה בנוגע להגדרת הריבוי ("...לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב וכו'"), שמקומה הראוי אינו צריך להיות כלל בהגדרה זו, שכן אין המדובר בפעולות שימוש ברכב אלא בתיאור דרך התרחשות התאונה (העדכון המשולב הנ"ל לספר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 80-81). אף-על-פי-כן, עלינו לנסות לבור את התכלית הסובייקטיבית ממרב המקורות שישנם. אלה אינה רבים, ולכן אין מנוס אלא לעשות שימוש במעט שיש. ההתייחסות לתיקון הכולל הינה אחד מאמצעים אלה, גם אם מלאכת החקיקה מקורטעת ואינה קוהרנטית. כפי שנאמר על-כך בפרשת דראושה (פ"ד נ(3), 481 מול א'-ב'): "דומה שהדרך הפרשנית הראויה הינה למצות את הפוטנציאל הפרשני הטמון ברשימה שקבע החוק". 29. תכלית החקיקה מובילה אם-כן לכך, שהכניסה או היציאה מרכב הן בגדר שימוש אף אם המדובר בנסיבות של "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". על-כך ניתן להוסיף עוד, כי פרשנות זו מונעת בירורים עובדתיים לגבי מטרות וכוונות סובייקטיביות במקרים של כניסה או יציאה מכלי רכב. בהלכת פדידה (ע"א 8548/96, פ"ד נא(3) בעמ' 831 מול ב'-ג') ציין בית המשפט, השופט ת' אור, כי בחינת מטרת השימוש - לצורך ההכרעה אם המדובר בסיכון תעבורתי אם לאו - מחייבת "הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראייתיים בישומן". הדבר אינו רצוי והקביעה מה הייתה המטרה המיוחדת שלשמה נכנס או יצא אדם מכלי רכב, אינה עניין פשוט כלל ועיקר. עם זאת, בית המשפט ראה עצמו אנוס לקבוע את המבחן הסובייקטיבי לאור הכללת המטרה התחבורתית בשולי ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". קודם לכן עמדנו על-כך, כי ראוי לחתור לפתרון שיתרחק ויתנתק עד כמה שאפשר מהבחנות דקיקות ובעייתיות. בעוד שהדבר הכרחי, כאמור, לצורך בחינת "המטרה התחבורתית", לא כן הוא בכל הנוגע לקביעת ה"שימוש ברכב המנועי". כאן הפרשנות אינה מובילה לאפשרות אחת ויחידה המחייבת ליצור הבחנות כאמור, ואף נוסח החוק אינו מחייב זאת כלל ועיקר. בנסיבות אלו, ראוי להידרש כמה שפחות למבחנים המחייבים הבחנות קשות ליישום, ובלבד שהמסקנה תהלום כראוי את התכלית החקיקתית. הפרשנות שאותה הצענו לעיל נמנעת מהחדרת אותן הבחנות בעייתיות לשלב הקביעה של השימוש ברכב המנועי. 30. נובע מן האמור, כי מקובלת עלי גישת השופטת המלומדת, שבענייננו נעשה "שימוש ברכב מנועי", אף אם לא מטעמיה. בנסיבות אלו, יש לעבור ולבחון את שאלת טיב השימוש, האם הוא "למטרות תחבורה". הסיכון התחבורתי 31. בית-משפט שלום קבע בפסק הדין, כי מטרת יציאת המערער מתא הנהג הייתה, כדי לבצע את פעולת הפריקה, שלמעשה כבר החלה. בהמשך דבריו דחה את טענת התובע "לפיה ירידה מכלי רכב היא במובהק אחד הסיכונים התעבורתיים" (סעיף 12 בעמ' 5 לפסק הדין). סימוכין לעמדתו זו מצא בפסק הדין פדידה הנ"ל, שם נבחנה מטרת כניסתו של המערער לכלי הרכב. משנקבע כי הוא נכנס אל כלי הרכב כדי ליטול מצית, לא היה בפעולה זו למלא אחר דרישת המטרה התחבורתית. אלה הם פני הדברים גם לגבי ירידה מרכב לצורך ביצוע פעולת פריקה וטעינה. הנחתו של בית-משפט קמא הייתה אפוא, שירידה מן הרכב למטרת ביצוע מלאכת הפריקה אינה יכולה להיחשב כמטרה תחבורתית, לאור הסייג שבהגדרת השימוש ולהגשמת התכלית שבתיקון מס' 8 לחוק. 32. אינני תמים דעים עם המסקנה האמורה, ולדעתי הירידה מהרכב בנסיבות העניין דנן ענתה אחר תנאי דרישת "המטרה התחבורתית", בסיפא של הגדרת "תאונת דרכים". 33. הפסיקה הכירה בפריקה ובטעינה כפעולות הבאות אל גדר הסיכון התחבורתי (למשל: ע"א 498/80 מ"י נ' קדר בע"מ, פ"ד לו(1) 492). פרופ' י' אנגלרד אומר בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הנ"ל (בעמ' 37): "גם פעולות אלה (טעינה ופריקה - מ' ג'), הן בגדר שימוש ברכב מנועי. ושוב, אין הבדל בסוגיה זו בין הגישה התחבורתית לבין הגישה 'הייעודית' של הפסיקה הרואה בהן שימוש לוואי". בכרך העדכון מתשנ"ו מציין המחבר, כי המצב המשפטי לגבי פריקה וטעינה השתנה מיסודו בתיקון מס' 8, אולם זאת לא מכיוון שאלה אינם נחשבים עוד כסיכון לוואי תעבורתי, אלא אך מכיוון שהמחוקק בחר להוציאם מגדר השימוש ברכב המנועי (שם, 27-28). ואכן, גם בפסק הדין עוזר, שניתן כמובן לאחר התיקון, מציין הנשיא ברק: "נראה לי כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא 'לצורכי תחבורה'". (פ"ד נ(3) בעמ' 564 מול ד'-ה') יוטעם, כי בפסק הדין הנ"ל נדונה שאלה של פריקה פרופר, ללא שימוש מוכר אחר. בכל זאת יצא בית המשפט העליון מהנחה שהמדובר בסיכון תחבורתי, אלא, מכיוון שמנגד לא בוצע שם שימוש מוכר, נדחתה הטענה שהאירוע מהווה "שימוש ברכב מנועי" (נקבע, כי הניזוק שם נפגע בתאונת דרכים, אולם זאת בשל התמלאות אחד מרכיבי החזקה המרבה בהגדרת תאונות דרכים, ולא עקב מילוי אחר תנאי ההגדרה הבסיסית). גם השופט א' ריבלין דוגל בדעה, לפיה פריקה וטעינה מהווים חלק מהסיכון התחבורתי (ע"א 7481/00 פטאפטה הנ"ל, פ"ד נו(3), בעמ' 713 מול ג'). אלה הם פני הדברים אף בספרו הנ"ל, הן בנוגע למצב המשפטי לפני תיקון מס' 8 (שם, 91-92), והן בנוגע למצב המשפטי לאחריו (עמ' 191): "העובדה כי פעולות הפריקה והטעינה אינן מוכרות בחוק כ'שימוש ברכב מנועי' אינה משנה מאופיין 'התעבורתי'. הן באות להגשים את ייעודו התעבורתי של הרכב". מטעם זה סבור המחבר המלומד, כי ירידה מרכב לצורך פריקה וטעינה מקיימת אחר דרישת החוק, להכיר באירוע כתאונת דרכים (שם, שם): "אף שפעולות הטעינה והפריקה אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק, הרי שפעולות אחרות המקיימות שימוש מוכר, כמו כניסה ויציאה ואשר באות לצורך פריקה או טעינה, אולם אינן מתקיימות בעת ובעונה אחת עמה, מקימות תחולה לחוק. תהליך הטעינה והפריקה הוא, כאמור, חלק אינטגרלי של הובלת המשא ממקום למקום". 34. נובע מן האמור, כי על-פי הפסיקה הקיימת ודעות המלומדים, הרי אף אם המערער ירד מן הרכב בתום הנסיעה רק כדי ליטול חלק בפעולת הפריקה, נכלל האירוע בגדר המטרה התחבורתית. משמתקיים גם ה"שימוש ברכב מנועי", לאור פעולת היציאה מתא הנהג - ניתן להכיר באירוע כתאונת דרכים. די בכך כדי לקבל את הערעור. 35. דא-עקא, מסקנה זו אליה וקוץ בה. מה הדין אם הנהג השלים את המטרה התחבורתית, ירד מרכבו ולאחר מכן נכנס אל תא הנהג כפעולת לוואי של הפריקה או הטעינה, כדי להפעיל משם אחת מהמערכות שאינן קשורות לכוח המכאני של הרכב, ואגב פעילות זו הוא נפצע, בין אם בכניסה אל כלי הרכב ובין אם ביציאה ממנו? לפי הניתוח דלעיל, האירוע הנו שימוש ברכב מנועי בשל הכניסה לרכב או היציאה ממנו, והוא אף בגדר סיכון תעבורתי בשל טיבו של התהליך. התוצאה היא, שלכל נזק אחר במהלך אותו אירוע לא יהיה כיסוי על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אלא רק לפגיעה במהלך הכניסה או היציאה. ניתן להשיב על קושי זה, כי זו תוצאה של מעשה חקיקה בלתי עקבי המורכב טלאים טלאים ללא ראיה כוללת של הסוגיה. זוהי אפשרות, אולם לטעמי היא אינה מניחה את הדעת. גם בחקיקה מסוג זה שומה עלינו לחתור לקוהרנטיות בתוצאה המשפטית. ואכן, כניסה ויציאה מרכב הם צוואר בקבוק בעייתי בסוגיית תאונות הדרכים, שכן ברגיל הן מיועדות לתכלית תחבורתית, אולם לעיתים, כאשר הרכב משמש כחפץ בלבד, הן אינן מכוונות לתכלית זו. היטיב לבטא זאת השופט ת' אור בהלכת פדידה הנ"ל (בעמ' 829 מול ה'-ו'): "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות". הקושי המפורט לעיל עולה גם בספרו הנ"ל של השופט ריבלין (שם, עמ' 191). מצד אחד נאמר: "...כניסה לרכב או ירידה ממנו לצורך פריקה, או לצורך טעינה, הן שימוש 'למטרות תחבורה' ומי שנפגע במהלכן זכאי לפיצויים במסגרת החוק", אולם מייד בהמשך לדיבור "ומי שנפגע במהלכן זכאי לפיצויים במסגרת החוק" נרשם שם: "לפחות באותם מקרים בהם הכניסה לרכב או הירידה ממנו לא היוו שימוש משנה או שימוש לוואי לפעולת הטעינה והפריקה". נובע מכאן, שלמרות שיציאה מכלי הרכב הנה שימוש ברכב מנועי ולמטרות תחבורה, הרי במקרה שהיא נעשית כפעולת לוואי לפריקה או לטעינה, התוצאה אינה ברורה. הבעייתיות בתוצאה הנ"ל בענייננו נעוצה, לדעתי, במסקנה לפיה גם לאחר תיקון מס' 8 נכללים הפריקה והטעינה בגדר הסיכון התעבורתי. אין חולק שבתיקון זה המטרה הייתה ברורה, להסדיר את נושא החבות תוך מתן דגש למבחן הסיכון התחבורתי. עם זאת, בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" ביטא המחוקק עמדתו - בניגוד למגמה הכללית בתיקון - ששימוש קודם מוכר ברכב, לא ייחשב עוד כך לאחר התיקון. זהו המצב לגבי פריקה וטעינה. פעולות אלו נחשבו אך כפונקצית לוואי למטרה התחבורתית, לפי ייעודו של הרכב. לנוכח המעבר למבחן החדש, מן הראוי לעיין שנית במסקנה זו. כשלעצמי נראה לי, עם כל הצניעות שבדבר, כי הגישה לפיה תהליכי הפריקה או הטעינה ייחשבו כסיכון תחבורתי אינה הולמת עוד את המצב המשפטי שלאחר תיקון מס' 8. מה שהיה נכון וראוי לפי מבחן הייעוד אינו הולם, בהכרח, את מבחן הסיכון התחבורתי, לפי זווית הראיה שעיצב המחוקק בתיקון מס' 8. ואכן, אין אנו עוסקים במיון הכללי-עיוני של פעולות אלו, אלא במיונן לצורך חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת, גם לפי השקפתי הנ"ל - שפריקה מרכב או טעינתו אינן פעולות תחבורתיות - סבורני כי דין הערעור להתקבל. הטעם לכך נעוץ בסיווגה של היציאה מרכב בתום השלמת פעולת הנהיגה, ולענייננו מתא הנהג ברכב דו-תכליתי, אשר לית-מאן-דפליג כי היא תעבורתית, זאת להבדיל מירידה אחרת ממנו, כגון, מתא המטען. נפרט זאת. 36. בנסיבות של שימוש תחבורתי ברכב, היציאה מתא הנהג בסיום הנסיעה אינה צריכה להיות מושפעת ממטרתה, שכן זוהי פעולת השלמה של השימוש התחבורתי. כפי שפורט קודם לכן, יציאה מתא הנהג ברכב דו-תכליתי הנה מקרה פרטי של ירידה מכלי הרכב, ויש לבחון אותה בזיקה לפעולה הקודמת שלשמה נכנס הנהג או הנוסע אל תא הנוסעים. בסיום הנסיעה יוצאים הנהג והנוסעים למעשיהם היום יומיים. יציאה זו, כשלעצמה ובמנותק מהפעילות הקודמת, אינה נוגעת לשימוש התחבורתי. האחד יורד לביתו, האחר מגיע למקום עבודתו וכך עד אין סוף אפשרויות מגוונות של מטרות שונות שהביאו את הנהג לרדת במחוז חפצו. ואכן, הירידה מכלי הרכב אינה יכולה להיבחן מעצמה בלבד, אלא בהקשר הכולל של הפעילות הקודמת. הווי-אומר, אף שמטרתה אינה תחבורתית, הריהי משלימה את הפעולה התחבורתית, אם קודם לכן נעשה בכלי הרכב שימוש תחבורתי. כשם שפעולה תחבורתית בכלי-רכב מתחילה בכניסה אליו, כך היא מסתיימת ביציאה ממנו. זאת ועוד, היציאה מכלי הרכב אינה חייבת להיות מייד בסמוך לאחר השלמת הנסיעה. רשאי הנהג או הנוסע להישאר במכונית אף לאחר שהגיע למחוז חפצו, מטעמים שונים ומגוונים: להאזין למהדורת החדשות, לסיים שיחת טלפון, לשוחח עם ידיד ועוד ועוד. ברי, כי אלו אינן פעולות בעלות אופי תחבורתי, ובכל זאת היציאה מן הרכב לאחריהן תשלים את הפעולה התחבורתית. ואכן, עיקר מיון המטרה בשימוש ברכב נובע מהמטרה שהייתה בעת העלייה לרכב. בנושא האמור מקובלים עלי דבריו של השופט ב' ארבל בת"א (שלום-עפולה) 1587/99 קיסלביץ' נ' מוסטפא (תק-של 2002(1), 10). בין היתר נאמר שם: "לכל ירידה מכלי רכב מנועי מטרה משלה. מטרה זו אינה מטרה תחבורתית, הגם שהינה יכולה להוות עדיין חלק מרצף השימוש התחבורתי. מאידך, לעלייה לכלי-רכב עשויות להיות מטרות רבות. חלקן נוגעות לשימוש תחבורתי וחלקן מנותקות משימוש זה, כפי שראינו לעיל. על-כן, כאשר לפעולות הכניסה לרכב מתלווה אף יסוד הכוונה המנחה את הנכנס לכלי הרכב - האם בכוונתו לעשות שימוש תעבורתי בכלי הרכב, או שימוש אחר - כוונה הצופה פני העתיד, הרי שלפעולת הירידה מן הרכב לא נלווה יסוד הכוונה. סיווגה של פעולה זו, כ'שימוש ברכב' מותנית בשימוש שנעשה קודם לירידה. על-כן, כאשר השימוש שנעשה בכלי הרכב היה שימוש תחבורתי, שוב אין משמעות למטרת יציאתו של הנוסע מן הרכב". ודוק: מה לי אם המערער יצא מתא הנהג בתום שימוש תחבורתי כדי לתקן את כפתור הלחיצה להפעלת הדחסנית, או אם ירד לשתות קפה עם ידידים, לשוחח עם אחד מהעובדים במקום או לכל צורך ומטרה אחרים. כל הפעולות הללו, כשלעצמן, אינן תחבורתיות. בכל זאת נראה ביציאה למטרתן השלמה של הפעילות התחבורתית הקודמת. 37. בכל פסקי הדין שבהם דובר על יציאה מתא הנהג והמעידה לא הוכרה כתאונת דרכים, נבחנה המטרה על-פי הכוונה שעמדה ביסוד הכניסה לרכב או השימוש הקודם בו. כך היה בפסק הדין פדידה הנ"ל (פ"ד נא(3) 825), כאשר המבקש נכנס אל כלי הרכב במטרה ליטול מצית סיגריות. בנסיבות אלו, הכניסה והיציאה לא היו תחבורתיות, שכן המכונית שימשה אך כחפץ, ללא כל קשר לזיקה תחבורתית (ראו גם: ת"א (נצ') 1076/01 זועבי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג(7), 259 ועוד אחרים). לעומת זאת, כאשר היציאה מכלי הרכב באה בהמשך ובהשלמה לפעולה תחבורתית, הרי מעצם טבעה היא מהווה פעולה בעלת אופי תחבורתי. בנסיבות שכאלו אין עוד מקום לקיים את המבחן הסובייקטיבי וחל מבחן אובייקטיבי. הבהיר זאת השופט א' מצא בפרשת כהן (דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' כהן, דינים עליון, כרך נז, 747): "כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה". 38. אכן, בנסיבות מיוחדות וחריגות יכולה היציאה מתא הנהג להיות שלא בגדר סיכון תחבורתי, גם אם הכניסה הייתה למטרה זו. זאת, למשל, כאשר חל ניתוק ממשי וממושך בין פעולת השימוש התחבורתי ובין היציאה מן הרכב. טלו מקרה שבו נהג נוסע למחוז חפצו. משהגיע נשאר בכלי הרכב ללון את שנת הלילה. בבוקר כשיתעורר ויצא, אפשר שהיציאה כבר לא תהיה למטרה תחבורתית, שכן השימוש האחר ניתק את הקשר והיציאה באה לאחר השלמת פעולת השינה ולא לאחר פעולה תחבורתית כלשהי. המדובר אם-כן בפעולה ממושכת ביותר, המנתקת כליל את הקשר עם זו התחבורתית. גם בענייננו ציין בית-משפט קמא את ניתוק הזיקה בין השימוש התחבורתי לבין היציאה מכלי הרכב שנעשתה רק למטרות הפריקה, שכן המערער אישר בעדותו, כי אחרת לא היה לו כל צורך לרדת מהרכב. ואולם, אין המדובר כאן בניתוק הזיקה בין פעולה תחבורתית ובין ההישארות ברכב, אלא במטרה שלשמה רצה המערער לרדת. מטרה זו, כאשר המדובר בהשלמת הפעולה התחבורתית, אינה רלוונטית. ודוק: מה ההבדל בין ירידה לצורך ביצוע פעולת פריקה ובין ירידה בכדי לשתות כוס קפה במזנון הסמוך? גם בהנחה החלה לצורך הדיון בשלב הנוכחי, לפיה פריקה אינה נחשבת כפעולה תחבורתית, הרי גם הפעולה השנייה אינה כזו. ההבדל בין שתיהן מתמצה בעובדה שפריקה מהווה חריג לחלק מהשימושים המוכרים ברכב מנועי, שהוא זה אשר גרם לבית-משפט קמא להסיק שהירידה מן הרכב אינה בגדר סיכון תחבורתי. ואולם, חריג זה אינו הופך אותה לפחות תחבורתית משימושים אחרים, שלשמם אנשים יורדים מכלי הרכב בסיום השלב התעבורתי. הוא שאמרנו קודם לכן, המדובר למעשה בעירוב תחומין, שכן שימוש ברכב המנועי לחוד ומטרות תחבורה לחוד. שתי הדרישות מצטברות בהגדרת תאונת דרכים, אולם לכל אחת מהן המבחן שלה: "על-פי ההגדרה הבסיסית, הדרישה ל'שימוש' ברכב, והדרישה כי השימוש ייעשה 'למטרות תחבורה', הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות" (רע"א 8548/96 פדידה הנ"ל, פ"ד נא(3) בעמ' 827 מול ו'). גישה אחרת מובילה לתוצאה מוזרה, שאם בתום השימוש התחבורתי יצא הנהג לסייע בפעולת פריקה ונפצע, האירוע לא ייחשב כמטרה תחבורתית; אך אם באותה העת יצא לשוחח עם חבר או לשתות קפה, האירוע יוכר ככזה. האם שתיית קפה היא פעולה תחבורתית יותר מפריקה או טעינה? פשיטא, שעירוב התחומין הנ"ל מוביל למסקנות בלתי רציונליות. 39. בית המשפט התבסס גם על-כך, שאלמלא הצורך בפריקה היה המערער נשאר בכלי הרכב. כמוסבר לעיל, גם עניין זה אינו רלוונטי. כל אימת שהמדובר ביציאה המשלימה את הפעולה התחבורתית, אין נפקא-מינה מה הייתה הכוונה הראשונית של הנהג. ואכן, גם כאן אין הבדל אם הוא ירד במטרה לסייע לפועל למטה או שירד כיוון שחברו סימן לו לשלום וקרא לו להצטרף אליו. האם זוהי כן פעולה תחבורתית והקודמת לא? כפי שנאמר לעיל, במקום שאותן אבחנות דקיקות וקשות אינן מחויבות, יש להימנע מהן. אלה הם פני הדברים גם בענייננו: המערער יצא מתא הנהג ובעת השלמת הפעולה התחבורתית - אף אם קודם לכן בחר להישאר בכלי הרכב - מעד ונפל. זוהי תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 40. לאור כל האמור אציע לחבריי המכובדים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא, לקבוע שהאירוע הנו "תאונת דרכים" ולהחזיר את התיק אל הערכאה הקודמת, להמשך דיון בו בשאלת הנזקים. כמו-כן אני מציע לחייב את המשיבה לשאת בהוצאות המערער ובנוסף בשכר טרחת עורך-דינו בשתי הערכאות, בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. ההוצאות יישאו הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע כל תשלום ותשלום, ואילו שכר הטרחה והמע"מ הם להיום. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל אני מסכים. ש ו פ ט השופט ב' אוקון אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' גל. ניתן היום, י"ג בכסלו תשס"ד (8.12.03). המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מאושרים של פסק-דין זה. רכבמוסך