ניתוח ארטרודזיס בקרסול

1. התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 2/9/98. הוא החל לעבוד אצל הנתבעת 1, חברה לשמאות, שבועיים ימים קודם לכן, בתור מתמחה בשמאות אלמנטרית. הנתבעת 3 (יחד עם אחותה, הנתבעת 5, ואחות נוספת) היתה בזמנים הרלוונטיים בעלת הבנין ברחוב ז'בוטינסקי 11 בחולון, שהוא בנין משרדים ועסקים. היא הודיעה לסוכן הביטוח שלה כי יש נזילת מים באחד המשרדים בקומה הרביעית בבנין (זוהי הקומה העליונה. מעליה - גג הבנין). סוכן הביטוח פנה אל הנתבעת 1, הודיעה כי יש נזקי מים בבנין הנ"ל, וביקש לשלוח שמאי למקום. מנהל הנתבעת 1, מר ארליך, שלח למקום את התובע, לצורך בדיקת והערכת הנזק. לדבריו, הוא אמר לתובע רק זאת, שיש נזילת מים בבנין, וכי עליו לגשת למקום ולדווח. ואילו לדברי התובע, מר ארליך אמר לו כי יש נזילה מהגג. מר ארליך, כשמאי ותיק ובעל נסיון, אישר בעדותו כי תפקידו של שמאי הינו קודם כל לזהות את מקור הנזק, ורק אח"כ - להעריך את גובה הנזק לרכוש (פרו', עמ' 31, ש' 15). כך אכן נהג התובע. כשהגיע לבנין, הוא ראה כי מים יורדים מגג הבנין, ועל כן, ביקש לעלות אל הגג בכדי לבדוק מהו מקור הנזילה. בתקרת חדר המדרגות ישנו פתח יציאה אל גג הבנין. הפתח מכוסה במכסה מתכת, וסגור באמצעות בריח. בקומה זו של חדר המדרגות אין סולם ליציאה אל הגג. בכדי לעלות אל הגג, ניסה התובע לברר מיהו האחראי על תחזוקת הבנין, אך לטענתו "לא היה עם מי לדבר", הואיל וכל העסקים במקום הם בשכירות, ולא ידעו למי להפנות אותו. התובע ראה כי חצי קומה מתחת לפתח היציאה לגג, היינו בגרם המדרגות שבין הקומה השלישית לקומה הרביעית, מצוי סולם מתכת, תפוס עם תפסנים לקיר. הוא שיחרר את הסולם מהתפסנים, העלה את הסולם חצי קומה למעלה, היינו, לקומה הרביעית, הניח את הסולם על הרצפה, והשעין אותו אל הקיר באופן שקצה הסולם הגיע לפי עדותו למרחק של כחצי מטר מהתקרה (פרו', עמ' 17, ש' 14). התובע סימן בעט על תמונה מס' 3 שצורפה לחוו"ד המומחה ביקלס את המקום שבו נשען הסולם על הקיר. התובע טיפס על הסולם, ובהגיעו בערך לאמצע הסולם, בערך בגובה 1.20 מ', הרים את ידו על מנת לפתוח את הבריח ולדחוף את מכסה המתכת הכבד כלפי מעלה. בשלב הדחיפה של המכסה, החליק הסולם, התובע נפל ארצה, והסולם נפל עליו. התובע פונה לביה"ח וולפסון, שם אובחן אצלו שבר מרוסק בקרסול ימין. הועדה הרפואית של המל"ל קבעה את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 30%. הוסכם בין ב"כ הצדדים כי זו תהא הנכות הרפואית הקובעת בתיק זה. 2. התובע הגיש תביעתו נגד המעביד ומבטחתו (הנתבעות 1, 2), ונגד בעלות הבנין ומבטחתן (הנתבעות 3-5). הוא מייחס רשלנות למעבידו בין היתר בכך שלא סיפק לו מקום עבודה בטוח ולא הדריך אותו שלא לעלות על גגות ולא לטפס על סולמות. ולבעלת הבנין - בכך שהסולם במקום היה לא תיקני - נמוך מכדי להגיע ולצאת באמצעותו אל הגג; ללא גומיות (רפידות) בתחתית רגליו; וללא עוגני תפיסה בחלקו העליון. 3. המעביד מצידו טוען כי הדריך את כל השמאים במשרדו שלא לבצע בשום מקרה פעולות מסוכנות, ובכלל זה טיפוס במדרגות חרום או טיפוס על סולמות, וכי הוראה זו ניתנה חד משמעית גם לתובע. עוד טוען המעביד כי, עפ"י הנחיותיו, היה חייב התובע, במקרה של חוסר יכולת לטפל באירוע, או כשמתגלה בעיה בזמן הבדיקה, לדווח על כך מיד למעביד (למר ארליך). נוהל זה הודגש במיוחד בפני התובע, בהיותו מתלמד, והוא נתבקש להקפיד על כך ולטלפן אל מר ארליך מיד עם הגיעו אל מקום הנזק. אילו עשה כן, ממשיך המעביד וטוען, היה אומר לו מיד לדווח לבעלת הבנין, ולעזוב את המקום, הואיל ונזק מסוג זה אינו מכוסה עפ"י פוליסת הביטוח. המעביד טוען כי, אם יש להטיל אחריות, הרי שזו צריכה להיות מוטלת על בעלת הבנין, מאחר שהסולם היה לא תיקני ולא בטיחותי. 4. בעלת הבנין מצידה טוענת כי התובע לא הוכיח את טענתו שהסולם היה לא תיקני או לא בטיחותי. לטענתה, מדובר בסולם תיקני ובטיחותי, ולראיה היא מצרפת תמונות של הסולם, בהן נראות רפידות בתחתית רגלי הסולם, ועוגני תפיסה בחלקו העליון של הסולם. כן היא טוענת כי, בכל מקרה, הסולם לא החליק על הרצפה בשל העדר רפידות או עוגני תפיסה, אלא התובע הוא שהחליק מהסולם, מששמט את אחיזת שתי ידיו מן הסולם בנסיונו להרים את מכסה המתכת של פתח היציאה לגג. בעלת הבנין טוענת כי היא עשתה כל שנדרש ממנה ולא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי מבקרים בבנין. היא אף טוענת כי התובע היה בבחינת מסיג גבול. לדעתה, את מלוא האחריות (אם בכלל) יש להטיל על מעבידו של התובע. הן המעביד והן בעלת הבנין מעלים גם שלל טענות בדבר אשמו התורם של התובע. שאלת האחריות האם הוכח כי הסולם, ממנו נפל התובע, היה לא תיקני? 5. אין חולק כי הסולם המצוי בבנין כיום, שמומחי הבטיחות מטעם הצדדים בדקוהו, ותמונותיו הוגשו לראיה, איננו הסולם שממנו נפל התובע. הסולם שממנו נפל התובע הוחלף מאז, לאחר שבעלת הבנין, בחודש נובמבר 2002, מכרה את הבנין לאחרים. על כן, חוות הדעת של מומחי הבטיחות, במקרה זה, אינן בעלות ערך רב (אם בכלל), שכן איש מהם לא יכול היה לבדוק ולא בדק את הסולם שבו אירעה התאונה. חוות הדעת שלהם נסמכות אך על התיאור שהתובע מתאר את הסולם. כך, המומחה משה איל מטעם התובע כותב כי הסולם כפי שתואר ע"י התובע היה בלתי בטיחותי בעליל הואיל והיה ללא אמצעי עגינה למניעת נפילתו, וללא רפידות רגל למניעת החלקתו. 6. יצוין כי מעבידו של התובע (הנתבעת 1) מסכים לתיאור זה של הסולם. לפי עדותו: "אני הייתי במקום מיד אחרי שזה קרה... בפועל לא היו עוגנים בחלק העליון, מה שעשה התובע הוא הניח את הסולם שבבסיסו אין פסי גומי אפילו..." (פרו', עמ' 30, ש' 9-12, עמ' 32, ש' 25). 7. אולם בעלת הבנין חולקת על תיאור זה מכל וכל. היא טוענת, ואני מסכים עימה, כי התובע לא הוכיח שהיה פגם בסולם ממנו נפל. התובע יכול היה לצלם ולהגיש לביהמ"ש צילומים של הסולם, אך לא עשה כן. התובע יכול היה להגיש לביהמ"ש חוו"ד של מומחה בטיחות שבדק את הסולם (הסולם ממנו נפל, לא סולם אחר), אך לא עשה כן. מעבידו של התובע, מר ארליך, היה במקום סמוך לאחר התאונה, עם מצלמה בידיו, אך נמנע, ללא כל הסבר, מלצלם את הסולם (עמ' 32, ש' 16-17). (ומדובר, כזכור, בשמאי, שזה עיסוקו וזו מומחיותו). לעומת זאת, בעלת הבנין היא היחידה שהגישה לביהמ"ש תמונות של הסולם, אותו סולם ממנו נפל התובע, ואשר צולמו על ידה, לפי עדותה, בערך שלשה שבועות - חודש אחרי מועד התאונה. תמונות אלה צורפו לחוו"ד המומחה ביקלס, ומספריהן - 8, 9, 10, 11 (פרו', עמ' 34, ש' 2-7). בתמונות רואים בבירור כי יש בסולם עוגני תפיסה בחלקו העליון (תמונה מס' 8), וכן יש בסולם רפידות בתחתית רגלי הסולם (תמונה מס' 11). 8. התמונות הללו הוצגו בפני התובע בחקירתו הנגדית, והתובע טען כי תמונות אלה אינן תמונות של הסולם המקורי (הסולם ממנו נפל) (עמ' 18, ש' 1-6). גם בפני מומחה הבטיחות מטעמו, מר משה איל, הוצגו אותן תמונות, והלה השיב כי אלה אינן תמונות של הסולם המקורי "וזאת אני למד מכך שהתפסניות היו צריכות להיות באותו גובה של אחד מהשלבים" (פרו', עמ' 23, ש' 23). עיון בתמונה מס' 10 מראה כי התפסניות הן אכן בגובה של אחד מהשלבים, והן אוחזות בסולם, ומקבעות אותו אל הקיר. אם כן, ה"ראיה" של מר איל לכך שהתמונות אינן תמונות של הסולם המקורי, לאו ראיה היא. וביחס לעדויות, מעדיף אני את עדות בעלת הבנין, שהעידה כי אלה הן התמונות שצילמה, עפ"י עצת עורך דינה, סמוך לאחר התאונה, על פני עדותו של התובע, שראה את הסולם, בהיותו כואב ביותר, ומן הסתם לא בחן אותו לפרטיו, ובביהמ"ש העיד, לא כאשר התאונה, והסולם, היו עדיין טריים ושמורים בזכרונו, אלא כחלוף כחמש שנים ממועד התאונה. 9. אני קובע אפוא כי בעלת הבנין הוכיחה, באמצעות התמונות שצולמו על ידה סמוך לאחר התאונה, כי הסולם היה תקני, במובן זה שהיו בו אמצעי עגינה למניעת נפילתו, ורפידות רגל למניעת החלקתו. וביחס לטענת התובע כי הסולם היה קצר מכדי להגיע אל פתח היציאה לגג, התובע חזר בו בעדותו מטענה זו (פרו', עמ' 17, ש' 17). האם הסולם נועד לעלייה לגג הבנין? האם הוא מתאים למטרה זו? 10. אלא שלצד העובדה שהסולם ממנו נפל התובע היה תיקני, הוכחה גם עובדה נוספת, והיא, שסולם זה כלל לא היה מיועד לעלייה אל הגג. בעלת הבנין, וכן המומחה מטעמה ד"ר ביקלס, טוענים כי הסולם הזה נועד אך ורק לעליה אל חדר המכונות של המעלית. מר משה איל, מומחה הבטיחות מטעם התובע, נשאל מה תגובתו לטענה כי הסולם נועד לעלייה לחדר מכונות המעלית, והשיב כי אין לו ויכוח על כך (פרו', עמ' 21, ש' 24-25, ש' 29). 11. נשאלת אפוא השאלה: מה הרלוונטיות של הוכחת העובדה שהסולם, שיועד לחדר המעלית, היה תקני? השאלה היא האם היה קיים סולם המיועד לעלייה אל הגג, והאם הסולם הזה היה תקני ובטיחותי. שאלה זו חשובה, הואיל והסולם, המיועד לחדר המעלית, אינו מתאים לעליה אל הגג, בגלל אמצעי התליה (העגינה) שישנם בראשו. פתח הכניסה לחדר המעלית הוא פשוט חלון, המצוי בקיר חדר המדרגות, מעל למעלית (ר' התמונות בחוו"ד סלים סעדי, ותמונה 6 בחוו"ד ביקלס). את הסולם לחדר המעלית תולים על משקוף החלון הזה, בעזרת שני אביזרי התלייה (התפסנים), הנתונים בראש הסולם (תמונה 8 בחוו"ד ביקלס). לעומת זאת, בפתח היציאה לגג (בזמן שהמכסה סגור), אין שום מקום שבו ניתן לתלות או להכניס את אביזרי התליה הללו (תמונה 4 לחוו"ד משה איל). משה איל העיד ברורות, כי בפתח היציאה לגג אין מקום שניתן לעגן או לקבע בו סולם (פרו', עמ' 23, ש' 4-6, ש' 16). לא זו בלבד, אלא שאביזרי התליה הללו רק מפריעים (בהעדר חור או פתח שלתוכו ניתן להכניסם, או משקוף שעליו ניתן לתלותם) להצבת הסולם בצורה בטיחותית. 12. המסקנה היא, כי סולם זה, עם היותו תקני ומתאים לעלייה לחדר מכונות המעלית, אינו מתאים ובטיחותי לצורך עלייה אל הגג. גם בעלת הבנין למעשה מסכימה לכך, שהרי היא עצמה אומרת שהסולם יועד לחדר המעליות, ואילו לעלייה אל הגג היה סולם אחר (סולם דו כנפי מעץ, שהיה מונח במרתף, עמ' 34, ש' 1-2). האם המעביד היה יכול לצפות, שהתובע יעלה לגג הבנין? 13. האם מעבידו של התובע היה יכול (וצריך) לצפות את האפשרות שהתובע, מתלמד חסר נסיון בשמאות, שנשלח לאתר נזק מים בבנין, יעלה אל גג הבנין? אני סבור שכן. התובע עומד על דעתו כי נאמר לו חד משמעית שהנזילה היא מהגג. בעלת הבנין גורסת כי מה שהיא דיווחה היה, שיש נזילה במשרד שבקומה העליונה (הקומה שמתחת לגג). לפי שתי הגירסאות ברור, שהיה הגיוני ודרוש לעלות אל גג הבנין. אך גם אם גירסת מר ארליך היא הנכונה, קרי, כי כל שדווח לו, וכל שמסר הוא לתובע, הוא רק שיש נזילת מים בבנין, ותו לא (ללא כל קישור לגג, או לקומה העליונה), גם אז, שמאי ותיק ומנוסה לבטח יודע כי נזילת מים יכולה, בסבירות גבוהה למדי, לנבוע מהגג. ויודגש כי במקרה דנן, מקור הנזילה אכן היה מהגג, ומר ארליך אישר כי התובע לא טעה בכך שזיהה שמקור הנזילה הוא בגג (עמ' 29, ש' 4-5). מר ארליך אישר גם, כי תפקידו של שמאי הוא בראש ובראשונה לזהות את מקור הנזק (עמ' 31, ש' 15). הוא אף אישר כי ישנם מקרים שבהם צריך השמאי, במסגרת עבודתו, לעלות על גג בנין (עמ' 32, ש' 27). אף מומחה הבטיחות סלים סעדי אישר כי, במקרה זה, "מישהו היה צריך לעלות לגג" (עמ' 37, ש' 10). אני קובע אפוא כי המעביד היה יכול, וצריך, לצפות אפשרות שהתובע יעלה לגג הבנין, והיה זה מחובתו לקדם את פני האפשרות הזאת. האם המעביד הורה לתובע במפורש ומראש שלא לעלות לגג? 14. המעביד טוען כי אסור היה לתובע לעלות לגג, ללא הוראה או אישור ממנו, וכן כי לא היה כל טעם לעלות לגג, הואיל ונזק מסוג זה ממילא אינו מכוסה ביטוחית. אני מסכים לטענות ב"כ התובע בנקודה זו, כי טענות אלה הן בגדר חכמה שלאחר מעשה. התובע, כמתלמד מזה כשבועיים בלבד, לא ידע את שיודע מעבידו בדבר העדר כיסוי ביטוחי לנזק מסוג זה שאירע שם. אשר ל"איסור" לעלות לגג, האם טרח המעביד לציין זאת בפני התובע, טרם צאתו לביצוע המשימה? האם אמר לו: דע לך, אם תחשוב שהנזק הוא מהגג, אל לך לעלות על הגג? המעביד לא אמר זאת. כל שאמר לתובע הוא רק זאת בלבד: "אמרתי לו גש למקום תראה מה קרה ותדווח" (פרו', עמ' 30, ש' 18). אין מלה בדבר איסור, כביכול, לעלות לגג. גם בתצהירו (סעיף 4) אומר מר ארליך כי אילו היה התובע מתקשר מהמקום ומדווח כי יש צורך לעלות לגג הבנין, הוא היה אוסר עליו לעלות לגג. גם מכאן אתה למד, כי הוא לא נתן לו הנחיה כאמור מראש, בעת שליחתו למשימה. האם המעביד הורה לתובע להתקשר מיד עם הגיעו למקום? 15. עוד טוען המעביד כי ההנחיות הברורות שלו לשמאים במשרדו היו, שכאשר מגיע שמאי למקום הנזק, עליו להתקשר למשרד, לדווח על המתרחש, וביחד מחליטים כיצד לפעול הלאה. התובע לא פעל בהתאם להנחיה ברורה זו. אילו פעל על פיה, היה נמסר לו טלפונית שלא לעלות אל הגג, וכך התאונה היתה נמנעת. 16. אני מקבל הטענה כי היתה הנחיה ברורה לשמאים במשרד, לטלפן מהאתר למשרד על מנת לדווח. השאלה היא באיזה שלב צריך השמאי להתקשר למשרד ולדווח. לא נראה כי חובת הדיווח היא מיד עם הגיע השמאי למקום. מה יש לו לשמאי "לדווח", עם הגיעו למקום? מה הוא יודע עתה יותר מכפי שידע שעה שיצא מהמשרד? חובת הדיווח למשרד היא, מטבע הדברים, רק משעה שיש על מה לדווח: ראיתי את הנזק, מקורו כזה וכזה, איך מתקדמים הלאה? כך עולה בבירור מעדות מר ארליך: "כשאתה מגיע לנזק אתה חייב להתקשר למשרד ולדווח לי מה הנזק" (עמ' 29, ש' 7-8). "אמרתי לו גש למקום תראה מה קרה ותדווח" (עמ' 30, ש' 18). "ההנחיה שלי היתה לך מקום תראה מה שאתה רואה ותדווח לנו" (עמ' 31, ש' 18-19). במקרה דנן, לתובע לא היה, עדיין, על מה לדווח. הוא טרם הגיע למקום הנזק (שהיה על הגג). הוא עדיין לא ראה את מקור הנזק, ולא יכול היה לדווח מה קרה. רק אחרי העליה לגג, הוא היה מגלה מה בדיוק מקור הנזק, ואז היה חייב, עפ"י ההנחיות, לטלפן למשרד ולדווח. מקרה נוסף, עפ"י מר ארליך, שבו קיימת חובת דיווח למשרד, הוא "במקרה של חוסר יכולת לטפל באירוע או כאשר מתגלה בעיה בזמן הבדיקה" (סעיף 3 לתצהיר ארליך). אך זה איננו המצב במקרה דנן, שכן, התובע לא נתקל (מנקודת ראותו) בסיטואציה של חוסר יכולת לטפל באירוע או בבעיה שלא יכול היה (לדעתו) להתמודד עימה בהצלחה. על כן הוא "תפס יוזמה" ועלה על סולם שמצא במקום (כזכור, לא נאמר לו, מראש, שעליו להימנע מכך). רשלנות המעביד 17. לדעתי הוכח כי במקרה שבפניי קמה חובת זהירות קונקרטית של המעביד כלפי התובע, וכי חובה זו הופרה. כפי שכבר ציינתי, המעביד יכול (וצריך) היה לצפות אפשרות, סבירה למדי, שהתובע ינסה לעלות לגג הבנין, על מנת לאתר את מקור הנזילה. 18. לפיכך, מחובתו של המעביד היה לוודא ולהבטיח מראש אחת מן השתיים: או שהתובע, שהיה אז עובד חדש, מתלמד, יודרך, מראש, באופן ברור וחד משמעי, כי אם ימצא שהנזק מקורו בגג, נאסר עליו לטפס על סולם אל הגג. אילו עשה המעביד כן, היתה התאונה נמנעת. כפי שכבר ציינתי, מר ארליך הודה כי יש מקרים שבהם צריך השמאי במסגרת עבודתו לטפס אל גג הבנין (עמ' 32, ש' 27). דומה כי המקרה הנוכחי הוא מקרה שכזה, שהרי מקור הנזילה אכן היה מגג הבנין (עמ' 29, ש' 4-5), ומומחה הבטיחות מטעם המעביד אישר כי אכן מישהו במקרה זה היה צריך לעלות לגג הבנין (עמ' 37, ש' 10). אם סבר המעביד כי פעולה שכזו היא מסוכנת, היה עליו, מראש, בעת צאת התובע למשימה, להדריך אותו, שאם ימצא שמקור הנזק בגג, אסור לו לעלות לגג. הדרכה כזאת לא ניתנה לתובע. מר ארליך הסתפק בכך שנתן לו "דף הודעה על נזק" וכן אמר לו "גש למקום, תראה מה קרה, ותדווח" (עמ' 30, ש' 17-18). הא ותו לא. לא ניתנה לו באותו מעמד כל הוראה הנוגעת לבטיחותו ושמירת שלומו. 19. לחלופין היה על המעביד לספק לעובדו את כל האמצעים הנדרשים למען יוכל לבצע עבודתו בביטחה, או לברר ולוודא כי אמצעים כאלה ישנם בבנין. מאחר שכאמור, אפשרות של צורך לעלות אל הגג לא היתה בלתי-צפויה, היה על המעביד, בין היתר, לברר מראש אם קיים בבנין סולם תיקני ובטיחותי המיועד לעלייה אל הגג, ואם לאו - לספק לתובע סולם כזה בעצמו. בפועל, התובע לא קיבל סולם ממעבידו, וגם בבנין לא היה סולם המיועד לעלייה אל הגג. הסולם שהיה נועד למטרה אחרת, ולא התאים לעלייה לגג. בעלת הבנין טוענת כי כן היה בבנין סולם אחר, שנועד לגג, ואותו סולם היה מונח במרתף. דא עקא, איש לא טרח לספר על כך לתובע, כשהיה במקום. התובע, כשהגיע לבנין, נכנס למספר משרדים בבנין על מנת לברר כיצד ניתן לעלות לגג, או לברר מיהו איש האחזקה בבנין. בעלי אותם משרדים מחזיקים בהם בשכירות, ואיש מהם לא ידע ליתן מענה לשאלותיו אלו. למותר לציין גם, כי איש מהם לא אמר לו שבמרתף הבית ישנו סולם המיועד לעליה לגג. התובע מצא עצמו במצב ש"אין עם מי לדבר". מנגד, הוא עובד, מזה כשבועיים בלבד, כמתמחה, אצל הנתבעת 1, והוא מבקש מן הסתם להוכיח את עצמו, ולא לחזור למשרד בידיים ריקות. הוא "תופס יוזמה" ובלית ברירה לוקח את הסולם הבלתי מתאים, ומשתמש בו כדי לעלות לגג, ועקב כך אירעה התאונה. כאמור, אספקת סולם מתאים לעלייה לגג, או בדיקה מראש כי סולם כאמור נמצא בבנין בהישג יד, היו מן הסתם מונעות את ההתרחשות הזאת. 20. כאמור בענין ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון פד"י מז(3) 225, בעמ' 229 - "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים". חובה זו קיימת גם כאשר עובדיו של המעביד עובדים בחצרים זרים, שאינם חצרי המעביד. לדעתי, הנתבעת 1, ששלחה את התובע לבנין, כאשר קיימת אפשרות, סבירה למדי, שיהיה צורך לעלות לגג הבנין, מבלי שסיפקה לו אמצעים לכך, מבלי שווידאה מראש כי קיימים אמצעים כאלה במקום, ומבלי שהדריכה אותו באופן ברור שלא לטפס לגג, לא עמדה בחובתה לספק לעובד שלה סביבת עבודה בטוחה, באופן שיוכל לבצע עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים. האם יש להטיל אחריות על בעלת הבנין? 21. לעומת זאת, דעתי היא, כי בעלת הבנין לא התרשלה. לא משום שהוכח כי הסולם ממנו נפל התובע היה תיקני, שכן, כפי שכבר ציינתי, הסולם אמנם היה תיקני, אך הוא לא יועד לעלייה לגג, ולא התאים למטרה זו. לכאורה ניתן על כן לטעון, כי היא התרשלה בכך שלא היה, בהישג יד ובמקום גלוי לעין, סולם המיועד לעלייה לגג. היא הרי הודיעה לסוכן הביטוח שלה כי ישנה נזילה בקומה העליונה (זו שמתחת לגג). היא יכולה היתה, לכן, לצפות, כי השמאי שיגיע לבנין, עפ"י הזמנתה, ירצה אולי לעלות לגג, והיה עליה לדאוג לכך שיעמדו לרשותו אמצעים בטוחים לעשות כן. 22. התשובה לטיעון אפשרי זה היא, שבעלת הבית לא היתה אמורה לצפות כי השמאי יבקר במקום מבלי לתאם את הדבר עימה. בעלת הבית העידה, כי סיכמה עם סוכן הביטוח, שהוא יתן לשמאי את מספר הטלפון שלה, על מנת שיודיע לה מתי הוא מגיע לבנין. היא מציינת גם, כי היא מטפלת בעוד בניינים, וכי נוהל העבודה הרגיל הוא, שהשמאי צריך להודיע לה ולתאם איתה את מועד הגעתו. בפועל, היא לא קיבלה כל הודעה מהשמאי על מועד הגעתו לבנין (סע' 8-12 לתצהירה, וכן פרו' עמ' 35, ש' 1). עדותה זו לא נסתרה. אדרבה, מר ארליך אישר כי "נכון שלא הרמתי טלפון לגב' ליפשיץ כדי לתאם את מועד הגעתי" (עמ' 30, ש' 30 עד עמ' 31, ש' 1). אילו נעשה תיאום טלפוני פשוט ומתבקש זה (דבר שכמובן היה המעביד צריך לעשות, לא המתלמד), כי אז היתה בעלת הבנין מקבלת את פניו של התובע בבנין (סעיף 12 לתצהירה), והיתה מיידעת אותו כי הסולם, המיועד לעליה לגג, מונח במרתף. בכך היה נמנע שימושו של התובע בסולם הבלתי-מתאים, וסביר להניח שהתאונה היתה נמנעת. בעלת הבנין, שאינה מתגוררת בבנין, וגם לא בקירבת מקום, לא היתה אמורה להיות "בהיכון" כל הזמן, החל מרגע הודעתה לסוכן הביטוח על הנזילה, ועד לרגע הגעת השמאי למקום, ללא תיאום עימה. היא יכלה, באופן סביר, וכפי שמקובל בדרך כלל (ר' עדות ארליך: עמ' 30, ש' 25), לצפות כי השמאי יתאם איתה את מועד הביקור. או אז היתה מקבלת את פניו ומעמידה לרשותו את הסולם, שהיה במרתף הבנין, ואשר מיועד לעליה אל הגג. אינני רואה אפוא במה ניתן לאמר כי בעלת הבנין התרשלה. 23. האמור לעיל מהווה מענה גם לטענת התובע בסיכומיו כי הסולם הלא מתאים הוצב בחדר המדרגות, במקום גלוי לעין כל, וסמוך מתחת לפתח העליה לגג הבנין, בבחינת שימת מכשול בפני עיוור. כאמור, בעלת הבית ציפתה כי השמאי יתאם איתה את מועד ביקורו (ומר ארליך אישר בעדותו כי אכן כך נהוג בד"כ). על כן, השמאי לא היה אמור להגיע למקום ולהסתובב שם כעיוור. הוא היה אמור לפגוש במקום את בעלת הבנין (לאחר שמעבידו יתאם זאת איתה), והיא היתה כמובן מיידעת אותו שלא להשתמש בסולם המיועד לחדר המעלית, אלא בסולם המיועד לגג. אשם תורם 24. לאור כל האמור לעיל דעתי היא כי את האחריות לתאונה יש להטיל במקרה זה על המעביד, ולא על בעלת הבנין. עם זאת, נראה לי כי גם לתובע חלק באחריות לתאונה. התובע ידע, לדבריו, מלכתחילה, כי מדובר בנזילה מהגג. על כן, היה עליו לדאוג להצטיידות בציוד מתאים לעלייה לגג, או לברר האם יש בבנין אמצעים מתאימים ובטיחותיים לעליה לגג. התובע ניסה לטפס אל הגג בסולם, שלא יועד למטרה זו. הוא יכול היה לדעת שהסולם לא יועד לכך, הן לפי מבנהו של הסולם (עוגני התליה בראשו, שאין היכן לתלות או להכניס אותם, בפיר היציאה לגג) והן ובעיקר לפי מיקומו (לא במפלס העליה לגג, אלא חצי קומה מתחת). הוא לא השתמש בסולם שהיה מונח סמוך לפתח היציאה לגג. הוא "אילתר" הבאתו של סולם מקומה אחרת, וזאת על דעת עצמו, ומבלי לשאול, לא את בעלת הבנין, ולא את מעבידו, אם רשאי הוא לעשות כן. הוא לא התקשר למעבידו לשאול כיצד לנהוג, כאשר ראה כי "אין עם מי לדבר" בבנין, וכי הוא נאלץ לאלתר פתרון של עליה לגג בעזרת סולם שלא נועד לכך. הוא לא ביקש מאף אחד מדיירי הבנין, כי יחזיק בסולם בזמן הטיפוס. 25. כשאני משווה לנגד עיני את כל נסיבות המקרה, על רקע הפסיקה, המקלה בהטלת אשם תורם כשמדובר ביחסי עובד ומעביד (ע"א 655/80 מפעלי קירור נ' מרציאנו, פד"י לו(2) 592, בעמ' 604; ע"א 971/90 חרושת ברזל נ' סמרי פד"י מו(4) 421, בעמ' 427, ע"א 3719/01 אגבריה עבדאללה נ' פקר פלדה פדאור 02 (2) 800), אני סבור כי יש לייחס לתובע במקרה זה אשם תורם בשיעור של 5%. הערכת הנזק הנכות הרפואית 26. כאמור לעיל, בבית החולים וולפסון אובחן אצל התובע שבר מרוסק בקרסול ימין. הוא עבר ניתוח של שיחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר ע"י פלטה ותיילי קירשנר. כעבור מספר חודשים, משהסתבר שהניתוח לא הצליח, עבר ניתוח ארטרודזיס של הקרסול, בבית החולים קפלן. גם אחרי הניתוח הנוסף, נותרה עדיין נטיה של כף הרגל החוצה (וארוס), והומלץ לו על ניתוח חוזר, אותו טרם עבר מאחר שהובהר לו לדבריו, כי אין סיכויי הצלחה לשיפור המצב, בניתוח זה. הוסכם בין ב"כ הצדדים כי הנכות הרפואית הקובעת בתיק זה תהיה זו שנקבעה ע"י הועדה הרפואית של המל"ל. ועדת המל"ל קבעה בהחלטתה: "מצב לאחר שבר Pilon של קרסול ימין, שהסתבך, ארטרודוזה של מפרק הקרסול, עם פגיעה במרפק האבטלרי בעמדת וארוס של העקב, הגורמת להעמסה בלתי מאוזנת של הרגל". הועדה קבעה נכות לצמיתות בשיעור 30%, לפי סעיף 48(3)(ג) (קישיון לא נוח של הקרסול). כ"כ החליטה הועדה להגדיל הנכות, עפ"י תקנה 15, באופן מלא, ולהעמידה על 45%. הפסדי שכר בעבר 2/9/98 - 1/8/00 27. התובע, במשך תקופה של כעשר שנים לפני התאונה, ניהל מינימרקט בשותפות עם גיסו. בסופו של דבר, בשנת 1998, נסגר המינימרקט בשל חוסר ריווחיות, והתובע היה מובטל זמן מה. הוא ניסה את מזלו בתחום השמאות, למד שמאות, והחל לעבוד כמתמחה אצל הנתבעת 1. שכרו אצל הנתבעת 1 עמד על 4,990₪ ברוטו לחודש (ר' אישור המעביד מיום 11/11/98, וכן אישור המל"ל לפיו השכר לשלשה חודשים הסתכם ב-14,970₪). בנוסף, קיבל התובע גם רכב צמוד מהמעביד, שעלותו כמה מאות שקלים בחודש (כך לפי עדות המעביד: פרו', עמ' 28, ש' 24-27). ניתן אם כן לקבוע כי שכרו אצל הנתבעת 1, כולל שווי רכב צמוד, הסתכם בכ-5,500₪ לחודש. סכום זה, משוערך להיום, הוא 6,360₪. שבועיים לאחר תחילת עבודתו אצל הנתבעת 1, אירעה התאונה. התובע לא חזר לעבודתו אצל הנתבעת 1, ולא קיבל כל שכר ממנה. הוא אף קיבל ממנה מכתב כי עקב מצבו הרפואי לא יוכל לחזור לעבודה, ועל כן הינו מפוטר (נספח י"ז לתצהירו). הוא היה בתקופה של אי-כושר-עבודה מוחלט (נכות זמנית בשיעור 100%) עד יום 31/8/99, ואילו בתקופה 1/9/99 - 28/2/00, הנכות הזמנית היתה 40%. משך כל התקופה הזאת, התובע לא עבד ולא השתכר. בהמשך, המל"ל אישר לתובע תוכנית שיקום, במסגרתה עבר התובע, בתקופה 1/3/00-1/8/00, קורס ליועצי מס. גם בתקופה זו התובע לא עבד, אך קיבל מאת המל"ל דמי שיקום, וכן שכר לימוד ותשלומים נוספים לכיסוי הוצאות הלימודים (ר' נספח י"ב לתצהירו). 28. נראה אפוא כי בגין התקופה מיום התאונה (2/9/98) ועד יום 1/8/00, מגיע לתובע פיצוי בגין הפסד שכר מלא, על בסיס שכרו עובר לתאונה, משוערך להיום (6,360₪), למעט התקופה של ששה חודשים, שבה נכותו הזמנית היתה בשיעור 40%, לגביה יחושב הפיצוי לפי 40%. 108,120₪ = 17 חודשים x 6,360₪ 15,264₪ = 40% x 6 חודשים x 6,360₪ שני הסכומים הנ"ל בתוספת ריבית ממחצית התקופות ועד היום - 154,765₪. מן הסך הנ"ל אנכה (בהמשך) את תגמולי המל"ל, לרבות דמי השיקום שקיבל התובע בתקופת ההסבה המקצועית. 1/8/00 - עד היום 29. לאחר תום תקופת ההסבה המקצועית, החל התובע לעבוד אצל אחיו, שהינו רואה חשבון. הוא עבד אצלו בתקופה 12/00-8, בשכר של 3,000₪ לחודש (נספח י"ח לתצהירו). אח"כ עזב עבודתו שם, והחל לעבוד בתפקיד חשב בחב' שיין אריזות והדפסות. שכרו שם היה, בממוצע, כ-8,500₪ לחודש (נספח י"ט לתצהירו). התובע טוען בסיכומיו כי פוטר מעבודתו בחב' שיין, בגין מגבלותיו תוצאת התאונה. טענה זו לא הוכחה כלל. ראשית, התובע לא הציג מכתב פיטורין, או כל ראיה אחרת, המוכיחה כי פוטר. שנית, אף אם פוטר, הוא כלל לא טען (לא בתצהירו, ולא בעדותו בביהמ"ש) כי פוטר מחמת מגבלות רפואיות כלשהן. לפי עדותו, פוטר בשל צמצומים, וכן בשל כך שלא היו מרוצים ממנו (ר' סע' 11(ח) לתצהירו, וכן פרו', עמ' 15, ש' 18, עמ' 18, ש' 19). החל מיום 1/8/01 חזר התובע לעבוד אצל אחיו, במשרד רו"ח שבו אחיו שותף בין ארבעה שותפים. במשרד זה עבד התובע מאז, כמתמחה בייעוץ מס, והשתכר כ-4,500₪ לחודש (פרו', עמ' 7, ש' 12). תקופת ההתמחות בייעוץ מס היא כשנתיים (עמ' 7, ש' 3-4), ובמועד מתן עדותו בביהמ"ש כבר סיים את ההתמחות, וקיבל תעודה של יועץ מס, והוא ממשיך לעבוד באותו משרד "עד שאראה מה אני עושה הלאה". (התובע לא טרח לעדכן את ביהמ"ש מה שינויים חלו בשכרו עם המעבר מסטטוס של מתמחה לסטטוס של יועץ מס. זאת, לדבריו, בשל העובדה שעד עתה (עד מועד מתן העדות) קיבל שכר של מתמחה (פרו', עמ' 15, ש' 19-21). 30. אין צורך לעסוק בשאלת גובה הפיצוי (אם בכלל) בגין הפסד שכר לתובע בתקופה מיום 1/8/00 ועד היום, הואיל והתובע בסיכומיו אינו מבקש כל פיצוי לתקופה זו. ב"כ הנתבעות 3-5 הפנה תשומת הלב לכך בסיכומיו (סעיף 17[ו]), אולם התובע לא התייחס לכך בסיכומי תשובתו. נראה אפוא כי אין המדובר בטעות או חוסר תשומת לב. כידוע, דין טענה שנטענה, אך לא הועלתה בסיכומים, כדין טענה שנזנחה, וביהמ"ש לא ישעה לה (ע"א 447/92 פד"י מט(2) 102, בעמ' 107). הנכות התיפקודית 31. לענין הערכת הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד, חלוקים הצדדים ביניהם, מטבע הדברים, בשאלה האם ועד כמה נודעת לנכותו הרפואית של התובע השפעה על כושר עבודתו והשתכרותו. ב"כ התובע מצביע בענין זה תחילה על העובדה שהתובע, כל ימיו, עבד בעבודות פיזיות שונות, המצריכות מאמץ גופני, ומכאן שנכות אורתופדית בשיעור 30% בגין פגיעה בקרסול, מצביעה לדעתו על נכות תיפקודית, העולה על דרגת הנכות הרפואית. 32. ממשיך התובע וטוען, כי גם המציאות התעסוקתית מאז התאונה ואילך מראה כי התאונה הותירה את חותמה התיפקודי על התובע באופן משמעותי ביותר. לאחר התאונה פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1, ובמכתב הפיטורין נכתב במפורש כי בגין מצבו הרפואי לא יוכל לחזור לעבודה. אח"כ עבר הסבה מקצועית לייעוץ מס, אך לא מצא עבודה, והחל לעבוד אצל אחיו בשכר מינימלי של 3,000₪ לחודש. בהמשך, עבד בחב' שיין אריזות, אך פוטר (לטענתו). מאז ואילך הוא מועסק, לטענתו כ"טובה", במשרד רו"ח שבו אחיו שותף. והנה, טוען התובע, בעוד שבעבודתו אצל הנתבעת 1, כמתלמד, שכרו היה (כשהוא משוערך להיום) - סך 6,360₪ לחודש, הרי במקצועו החדש, במקום עבודתו הנוכחי, שכרו עומד על כ-4,500₪ בלבד, כלומר, אין ספק כי מדובר בירידה של ממש בשכר. יתר על כן, לפי עדות מעסיקו, יש כל הסיכויים כי כשיסיים את ההתמחות, לא ימשיך להיות מועסק במשרד זה (פרו', עמ' 8, ש' 1, ש' 8-11). אעיר כי את עדות המעסיק בנקודה אחרונה זו יש לקבל בהסתייגות, שהרי הוכח, מפי התובע, כי הוא כבר סיים את ההתמחות, ובכל אופן הוא ממשיך, עדיין, לעבוד באותו משרד (עמ' 15, ש' 19-20). 33. לבסוף מציין התובע בסיכומיו את העובדה שגם הועדה הרפואית של המל"ל סברה כי נכותו תיפקודית היא, והחליטה לעשות שימוש בתקנה 15 במלואה (ואני ער לכך שהתובע אינו יכול להסתמך על קביעת המל"ל בענין זה). מאידך גיסא - 34. מנגד, ב"כ הנתבעים בסיכומיהם מצביעים על שורה של גורמים, המצביעים, לדעתם, על כך שנכותו של התובע אינה בעלת השפעה על כושר עבודתו והשתכרותו, ולחלופין, שנכותו התיפקודית נמוכה מזו הרפואית. כך, התובע, ללא כל קשר לתאונה, ועוד לפני התאונה, ביצע שינויים דרמטיים במצבו התעסוקתי: הוא סגר את המינימרקט, היה מספר חודשים מובטל, והחל להיכנס לתחום השמאות. במועד התאונה הוא היה, ממילא, בשלב של פתיחת דף חדש בחייו, מבחינה תעסוקתית (שמאי), ולאחר התאונה ובעקבותיה כבר רכש לעצמו מקצוע חדש - יועץ מס. 35. עוד טוענים הנתבעים כי עבודתו כיועץ מס אינה מצריכה פעילות פיזית, ועל כן נכותו התיפקודית פחותה מן הרפואית. אזכיר בהקשר זה כי ד"ר ע' לין, המומחה הרפואי מטעם התובע, קבע בחוות דעתו (עמ' 6) כי פגיעתו של התובע גורמת לו להפרעה תיפקודית בכל עבודה שבה יידרש לעמידה או הליכה לפרקי זמן ממושכים, מאמצים גופניים, עלייה וירידת מדרגות, הרמת/נשיאת משאות. ברור הדבר כי כל הפעולות הללו אינן פעולות הנדרשות בעבודתו של יועץ מס. 36. כ"כ, לטענתם, השתכרותו בחב' שיין אריזות מוכיחה כי כושר ההשתכרות שלו לא נפגע עקב התאונה. אדרבה, בחברה זו השתכר כ-40% (ריאלית) יותר משכרו אצל הנתבעת 1, עובר לתאונה. וכפי שכבר ציינתי, התובע לא הוכיח, ואף כלל לא טען, כי פיטוריו מחברה זו קשורים קשר כלשהו למגבלות רפואיות תולדת התאונה. בענין זה אעיר כי נכון הדבר שבחב' שיין שכרו היה גבוה בהרבה מאשר אצל הנתבעת, אולם יש לזכור כי אצל הנתבעת עבד כמתמחה. ולבסוף, טוענים הם כי העסקתו כיום במשרד רו"ח שבו אחיו שותף איננה בגדר "טובה", כטענתו, שהרי מעסיקו העיד כי הם מרוצים מתיפקודו, וכי אם לא היו לגמרי מרוצים, לא היו משאירים אותו לעבוד שם (עמ' 7, ש' 14-17, עמ' 8, ש' 2-4). 37. כשאני בוחן, אלה מול אלה, את טענות התובע ואת טענות הנתבעים בשאלת השפעת הנכות על תיפקודו והשתכרותו של התובע (והבאתי לעיל רק את העיקריות שבהן), אני סבור כי נכון יהיה, במקרה זה, לקבוע כי הנכות התיפקודית פחותה מדרגת הנכות הרפואית. הייתי מעמיד אותה על 85% מדרגת הנכות הרפואית. אובדן כושר השתכרות בעתיד 38. ב"כ הנתבעים 3-5 טוען כי התובע לא הוכיח את כושר ההשתכרות הפוטנציאלית שלו, כשמאי. אני סבור שהתובע הוכיח נתון זה, בעדות מעבידו, מר ארליך, אשר אמר בחקירתו כי שמאי שכיר עם ותק של 10 שנים משתכר 8,000₪ נטו (עמ' 28, ש' 30). אמנם, עדותו מתייחסת לשכיר בעל ותק של 10 שנים, וברור ששמאי בשנותיו הראשונות משתכר פחות מכך. מאידך גיסא, התובע, שבמועד התאונה היה בן 44, היה צפוי לעבוד כשמאי עוד למעלה מ-20 שנה, וניתן להניח שככל שהותק עולה, גם השכר עולה בהתאם. ניתן, על כן, לקחת את הנתון הנ"ל כממוצע לצורך החישוב. עו"ד מלמן בסיכומיו (סעיף 15) מעלה בענין זה שלל טענות, כגון שאין כל בטחון כי התובע אכן היה מסיים את התמחותו בשמאות, וממשיך לעבוד כשמאי, וכן טענות רבות נוספות. אכן, אין כל בטחון, נוכח עדותו של התובע (עמ' 15, ש' 1-3) שהוא היה ממשיך בתחום השמאות. אך בתחום הערכת הנזק לעתיד, אין אף פעם "בטחון", ואין מנוס אלא לעסוק בהערכות, המבוססות על הנתונים העכשוויים. התובע העיד כי, עקרונית, כשהתחיל בתחום השמאות, כוונתו היתה להמשיך בכך (לולא התאונה, כמובן) (עמ' 15, ש' 2), ואין סיבה שלא לקבל את דבריו כמהימנים. עו"ד מלמן מציע, נוכח טענותיו הרבות בנקודה זו, להעמיד את שכרו הפוטנציאלי של התובע, לולא התאונה, על סך של 4,990₪ (משוערך). אני סבור כי אין כל הגיון לאמר, ששכרו הפוטנציאלי של התובע כשמאי שווה לשכרו כמתמחה בשמאות. עם זאת, אני מסכים, נוכח הטענות שהועלו (סע' 15 לסיכומי עו"ד מלמן) כי אין לחשב את השכר לעתיד על בסיס שכר של 8,000₪ נטו, אלא פחות מכך. אם שכר נטו של 8,000₪ פירושו (בנתוניו של התובע) שכר ברוטו של 9,650₪, הרי אני אומד את שכרו הממוצע הפוטנציאלי (לולא התאונה) של התובע, לצורך החישוב לעתיד, על סך של 8,000₪ ברוטו. אשר לתקופת החישוב - התובע היה עצמאי בעברו, וכאשר פנה, לאחר סגירת המינימרקט, לתחום השמאות, עשה כן, לדבריו, משום שהתכוון לחזור ולהיות עצמאי (פרו', עמ' 14, ש' 30 עד עמ' 15, ש' 1). גם בתחום ייעוץ מס, בכוונתו להיות עצמאי (עמ' 15, ש' 21). לפיכך, החישוב ייערך עד גיל 70, כמקובל לגבי עצמאיים. להלן החישוב לעתיד - 367,834₪ = 85% x 180.3109 x 30%x 8,000₪ הפסדי פנסיה 39. התובע לא היה חבר בקרן פנסיה בעבודתו עובר לתאונה (פרו', עמ' 18, ש' 19-20), ועל כן לא נגרם לו נזק בגין הפסד פנסיה. עזרת הזולת בעבר ובעתיד 40. אשתו של התובע הגישה תצהיר ובו פירטה את העזרה הרבה שהושיטה לתובע, הן בעת היותו מאושפז (פעמיים) בבית החולים, וכן לאחר ששוחרר מבית החולים, והגיע הביתה ללא כל יכולת לתפקד, ותוך היזקקות לעזרה מסיבית, לדבריה, מסביב לשעון, בכל הפעולות, ולו הפשוטות ביותר. ובעדותה בביהמ"ש: "כשהוא חזר הביתה הוא היה מרותק לכסא גלגלים, אסור היה לדרוך על הרגל. התקופה הראשונה היתה שלשה חודשים, אסור היה לו לדרוך על הרגל, חודש וחצי עד חודשיים ראשונים היה על כסא גלגלים ואח"כ על קביים. בתקופה שניה היה אותו דבר... הוא היה צריך עזרה בכל" (עמ' 9, ש' 12-15). והתובע העיד: "כשחזרתי הביתה אחרי שני אישפוזים, חלק מהזמן הייתי על כסא גלגלים, ואח"כ עם קביים. יש דברים שהייתי צריך עזרה, אך לא כל היום. בתקופה הראשונה אחרי האישפוז הייתי צריך עזרה בכל, כל הזמן" (עמ' 15, ש' 3-6). יוזכר בהקשר זה כי התובע קיבל נכות זמנית של 100% לתקופה של שנה וחצי(!) ממועד התאונה. בנוסף טוענת אשת התובע כי נעדרה, לצורך העזרה לבעלה, ימים רבים מעבודתה, ומעסיקה ניכה ממשכורתה ימים רבים ע"ח ימי מחלה וימי חופשה. היא הציגה אישור ממקום עבודתה ביחס לימי מחלה וימי חופשה שקיבלה. ככל שהצלחתי להבין מאישור זה, ימי המחלה דווקא לא התרבו, בתקופה שמיום התאונה ואילך, בהשוואה לימי המחלה שניצלה קודם לכן. לעומת זאת, ימי חופשה אכן ניצלה, בתקופה שלאחר התאונה, יותר מכפי שניצלה עד התאונה. היא העידה בביהמ"ש כי עבור ימי ההעדרות מהעבודה אין היא מקבלת שכר, ואני נוטה להאמין לה, אך אציין כי לא הציגה כל אישור על כך (עמ' 9, ש' 21-23). 41. התובע בסיכומיו דורש פיצוי גם בגין עזרת הזולת בעתיד. ב"כ הנתבעים 3-5 שואל בסיכומיו בענין זה: איזה עזרת צד ג' הוא בדיוק זקוק לקבל? אינני בטוח כי התובע השכיל ליתן מענה לשאלה זו. הוא טוען בתצהירו (סעיף 16(6)(ה)) כי לפני התאונה סייע בעבודות משק הבית, קניות וכו', ואילו כיום (סעיף 12(ו) לתצהירו) אין הוא מסוגל לסייע במשק הבית, כפי שעשה. אין הוא מוסר כל פירוט בענין זה. בסיכומיו הוא טוען כי מאז התאונה נושאת אשתו בעול הטיפול בבית, אולם יצוין כי אשתו, בתצהירה המפורט, נמנעת מלטעון, שבעלה סייע לה במשק הבית בעבר, או כי הוא ממעט בכך כיום. בעדותה אף אמרה כי אף פעם לא היתה לה עזרה בבית, ואין לה גם כיום (עמ' 9, ש' 8). אעיר כי התובע בתצהירו (עמ' 10) ביקש עבור עזרת הזולת סך של 110,000₪, אולם בסיכומיו "גדל התיאבון" לכדי כמעט 840,000₪(!). 42. אני מעריך את הפיצוי לתובע בגין עזרת הזולת בסכום גלובלי של 20,000₪. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 43. התאונה היא תאונת עבודה, ועל כן, כל ההוצאות אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל. לכן, לא בכדי לא הציג התובע קבלות בגין הוצאות כספיות שהוצאו, ולא הוחזרו לו ע"י המל"ל. הקבלה היחידה שהציג היא בסך 520₪ בגין אמבולנס ביום התאונה. בהנחה שהיו ותהיינה הוצאות, אשר המל"ל אינו מכסה, אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך גלובלי של 1,500₪, לעבר ולעתיד. ניידות 44. התובע טוען כי בשל הפגיעה ברגלו, ונכותו האורטופדית הגבוהה, ניידותו מוגבלת באופן ממשי, והוא יזדקק לנסיעות מוגברות. הוא מסתמך בין היתר על עדות אשתו כי לפני התאונה הם הסתדרו ללא רכב, ולאחר התאונה, נאלצו לרכוש רכב. אשת התובע לא העידה כי נאלצו לרכוש רכב לאחר התאונה או עקב התאונה. היא רק העידה, עובדתית, כי במועד התאונה לא היה ברשותם רכב, וכיום יש להם רכב (עמ' 9, ש' 9). הא ותו לא. לא נובע מעדותה, כי רכישת הרכב קשורה קשר כלשהו לצרכי הניידות של התובע עקב התאונה. יצוין כי התובע עבר בדיקה רפואית לצורך קביעת זכאותו לקבל גימלת ניידות, והועדה הרפואית החליטה (מסמך מיום 2/3/00, צורף לתצהיר התובע כחלק מנספח י"א) כי "סוג הליקוי אינו נכלל ברשימת הליקויים המזכים לענין גימלת ניידות". לענין הסכום, מסתמך התובע בסיכומיו על דוגמת חוו"ד בנושא ניידות שניתנה לתובע אחר(!). למותר לציין כי לא זו הדרך להוכחת נזק. אני פוסק לתובע סך של 35,000₪, בגין אפשרות של שימוש מוגבר ברכב בעבר ובעתיד, כגובה הסכום המוצע ע"י הנתבעות 1-2 בסיכומיהן (עמ' 22). כאב וסבל 45. בנסיבות הענין, בשים לב לתקופות האישפוז, לשני הניתוחים, לתקופת הנכות הזמנית הממושכת, לדרגת הנכות הקבועה, ולכל יתר הנסיבות, אני סבור כי הפיצוי הראוי הוא בסך של 120,000₪. ניכויים 46. מטעם הנתבעות הוגשה חוו"ד אקטוארית של מר שי ספיר, ואף בענין זה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. חוו"ד ראשונה של מר ספיר הוגשה ע"י הנתבעות 1, 2 לתיק ביהמ"ש ביום 29/1/02. לפיה, סכום הניכוי הוא 518,500₪. חוו"ד שניה הוגשה בישיבת ההוכחות הראשונה או סמוך לפניה. היא נושאת תאריך 19/6/03, ולפיה, סכום הניכוי הוא 538,616₪. חוו"ד שלישית של מר ספיר הוגשה ע"י הנתבעות 1, 2 ביום 18/4/04, קרי, לאחר סיום שלב ההוכחות, ואף לאחר הגשת סיכומי התובע וסיכומי הנתבעות 1, 2. לפי חוו"ד זו, סכום הניכוי הוא 580,507₪. השוני בין חוו"ד זו לבין קודמותיה הוא, שבחוו"ד זו חושבה גם ריבית על תשלומי העבר של המל"ל. ב"כ התובע מתנגד מכל וכל להגשת חוו"ד חדשה זו. הוא מציין כי אמנם הוסכם בין הצדדים כי תוגש חוו"ד עדכנית לחווה"ד הקודמת, אך לא הוסכם על שינוי מהותי של חווה"ד, ואין לאפשר לנתבעות להגיש ראיות חדשות לאחר תום שלב ההוכחות, מבלי שאף ביקשו רשות לעשות כן. אני מסכים עם ב"כ התובע בנקודה זו. שלב ההוכחות נסתיים, ובכך תם המועד להגשת ראיות. הנתבעות 1, 2 הגישו, לאחר הגשת סיכומיהן, הודעה שכותרתה "צירוף חוו"ד אקטוארית מטעם הנתבעות 1 ו-2". אינני מכיר דרך כזאת להגשת ראיות. כאמור, אף לא נתבקשה רשות לכך. עם זאת, מאחר שב"כ התובע מאשר כי אכן הוסכם כי יוגש עדכון לחוו"ד האקטוארית הקודמת, ומאחר שקיצפו יצא רק על הוספת חישוב הריבית, נראה לי כי ניתן לקבל את חווה"ד החדשה (שאינה אלא עידכון של קודמותיה), ולהתעלם מאותו חלק בחווה"ד, שבו מופיעה תוספת ריבית לתשלומי העבר. לפיכך, סכום הניכוי של דמי פגיעה וקיצבאות נכות מעבודה לעבר ולעתיד יעמוד (לפי חווה"ד העדכנית, ובהתעלם מסעיף הריבית הכלול בה) על סך של 554,346₪. 47. בנוסף, יש לנכות גם את דמי השיקום שקיבל התובע מאת המל"ל בתקופת ההסבה המקצועית (קורס יועצי מס שעבר בתקופה 1/3/00-1/8/00). לא הוברר במשפט כמה הוא סכום דמי השיקום ששולם, וענין זה יהיה על ב"כ הצדדים לברר ביניהם, ולנכות סכום זה, כשהוא משוערך ממועד תשלומו. סיכום 48. לסיכום, אני מחייב את הנתבעות 1, 2 לשלם לתובע את הסכומים כלהלן: הפסדי שכר בעבר 154,765₪ אובדן כושר השתכרות בעתיד 367,834₪ עזרת הזולת 20,000₪ הוצאות רפואיות 1,500₪ ניידות 35,000₪ כאב וסבל 120,000₪ ניכוי אשם תורם בשיעור 5% 664,144₪ ניכוי תגמולי מל"ל 554,346₪ סה"כ 109,798₪ מן הסך הנ"ל יש לנכות גם את דמי השיקום (משוערכים להיום) ששולמו לתובע ע"י המל"ל. בנוסף, ישאו הנתבעות 1, 2 בתשלום הוצאות המשפט של התובע וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעות 3-5 וכן בשכ"ט עו"ד של הנתבעות 3-5 בסך 10,000₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ז בחשון, תשס"ה (11 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים. צבי דותן, שופט קרסולניתוח