ביקורת שיפוטית על "משפט חברים" באגודה

מבוא: 1. בתביעה שבפני דורש התובע, בעל מניה בנתבעת 1 ובעבר חבר באגודה היא הנתבעת 2 שהפכה לחברה בשנת 2002, פיצויים בגין נזקי שנגרמו ממעשי והתנהגות הנתבעת 2. לטענתו, עניננו בהתרשלנות חמורה שהסבה לו נזק כבד. בהסכמה, וכאשר החברה, הנתבעת 1, באה בנעליה של האגודה, הנתבעת 2, יראו שתי הנתבעות כישות אחת, שתקרא, להלן, הנתבעת. בניגוד לאמור בסיכומי ב"כ הנתבעת, עילת התביעה אינה אף בגין העוולה של איסור לשון הרע, ולא היה כל צורך בדיון בטענות הגנה כנגד עילת תביעה שכזו. העוולה נשוא התביעה שבפני הינה רשלנות, הן ישירה והן באחריותה השילוחית של הנתבעת למעשי ה"תובע" במשפט חברים של הנתבעת, ולמעשי הערכאה השיפוטית/משמעתית של הנתבעת, "משפט חברים". העובדות: התובע עבד, במועדים נשוא תובענה זו, כקופאי בנתבעת, בקופה 7 ברמת אביב ובתפקידו זה מכר כרטיסים וכרטיסיות לנהגי הנתבעת, חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי תחבורה באוטובוסים במחוז דן. בתאריך 2/12/98 נערכה בדיקה סמויה בקופה אותה ניהל הנתבע ולמחרת נערכה אף ביקורת בקופה ובעקבות ממצאי הביקורת נחקר התובע ב"ועדת הפיקוח" של הנתבעת. ממצאי ועדת הפיקוח הועברו ל"מורשה האגודה", שערך אף הוא בירור נוסף בנושא. החלטת המורשה היתה להעביר את ממצאי החקירה ל"משפט חברים". הנתבעת מינתה, בהתאם לתקנון , "תובע", שתפקידו להכין את "כתבי התביעה" ולהגישם בפני שופטי משפט החברים. ביום 16/12/90 הגיש התובע, יצחק כהן, "כתב תביעה" כנגד הנתבע, כאשר סעיפי האישום כנגד התובע היו, ראשית, עבירה שביסודה אי יושר, שנית, עבירה שמהותה גניבה, מעילה או זיוף, ושלישית, עבירה של ניצול לרעה או שימוש לרעה במקום העבודה לצורך הנאה פרטית. משפט החברים החל ביום 3/3/99, בפני "טריבונל" של שלושה "שופטים", חברי אגודה, שבדומה ל"תובע", חסרי כל השכלה משפטית. בסיום הדיון, ביום 14/4/99, הורשע התובע בשני סעיפי האישום הראשונים. התובע ערער לערכאת הערעור של "משפט החברים", והדיון בערעור התקיים ביום 28/6/99, ובו ביום ניתן פסק הדין בו נדחה הערעור. העונש שהוטל על התובע במשפט החברים היה קנס וכן הוטלו הוצאות, שבחישוב זהיר מגיעים יחד לסכום של כ- 10,000 ₪. בהתאם לתקנון הנתבעת, פסק הדין אף אושר בישיבת הנהלת האגודה. התובע לא השלים עם הליכים אלו, וביום 17/11/99 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בת"א-יפו תובענה בדרך של המרצת פתיחה, ובו ביקש מביהמ"ש להצהיר על בטלות פסקי הדין של משפט החברים, בשתי ערכאותיו, בעילה של חוסר סבירות קיצונית, וכן בשתי עילות חילופיות, חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי (המרצת פתיחה 11423/99) . ביום 28/4/02 נתן כב' בית המשפט המחוזי (כב' הש' ש' גדות) פסק הדין המקבל את התביעה והוצהר כי פסקי הדין הנידונים של משפט החברים כנגד התובע, בטלים ומבוטלים. (פסה"ד - נספח טז' לתצהיר התובע ת/1). פסק דין זה סוקר בהרחבה את מהות האישומים בהם הואשם התובע, כנגד העובדות כפי שהוכחו באותו הליך, ומבקר, במפורט, את נימוקי פסקי הדין של שופטי ערכאות משפט החברים. מסקנת כב' השופטת הינה כי:- ” פסק דינה של דרג א' למשפט החברים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, הטעות שנפלה בו מגיעה לדרגה של טעות חמורה וכבדה במיוחד.” קודם לכן נאמר, בין היתר, כדלקמן: ” העובדות שנמצאו ונפסקו בפסק הדין של משפט החברים אינן מוכיחות כי המבקש נטל כספים השייכים לאגודה, אינן מוכיחות כי המבקש ביצע עבירה של גניבה, מעילה או זיוף ”. וכן:- ”משום כך לא היה מקום לקבוע גם כי המבקש פעל באי יושר שכן קיימת אפשרות של ממש כי התנהגות זו היתר, אמור, נוהג של הקופאים...". ועל כן, התוצאה הינה כי :- ” יש בפסק הדין גם פגיעה בכללי הצדק הטבעי שכן פסק דין זה מייחס למבקש התנהגות המבססת אישום פלילי ויש בו משוב "הרשעה" של המבקש בעבירות פליליות, מבלי שיש לכך בסיס עובדתי או ראייתי”. כב' השופטת אף מציינת כי בטיעוני הנתבעת בהליך המרצת הפתיחה, יש משום הסכמה שבשתיקה לטיעוני המבקש, התובע, כי אכן לא נמצא כל בסיס עובדתי או ראייתי למסקנות "המרשיעות" של משפט החברים, ועל כן, וכאשר נתונה לבית המשפט הסמכות להתערב, במקרים המתאימים, גם פסק דין של טריבונלים פנימיים בגופים וולנטריים, כמו במקרה בו נפלה בפסק הדין טעות חמורה, דין תביעת התובע להתקבל, ופסקי הדין משפט החברים - מבוטלים. הנתבעת לא ערערה על פסק דין זה, ופסק הדין הפך לחלוט. 3. פסק הדין בהמר' פת' 11423/99 הנ"ל מהווה מעשה-בית-דין בין הצדדים לו, הם בעלי הדין בתיק זה. ב"כ הנתבעת אינו רשאי לנסות ולפתוח מחדש את הדיון במשמעות מעשי התובע שבגינם הועמד לדין במשפט החברים או לנסות לתמוך במסקנות ה"שופטים" שם. פסק הדין של משפט החברים, על שתי ערכאותיו, בטלים. במשפט החברים נפלה טעות חמורה ובסיסית, המגיעה לכדי פגיעה בעקרון הצדק הטבעי, כאשר ללא בסיס ראייתי או משפטי, הורשע התובע המעשים חמורים של אי יושר או גניבה ומעילה, על כל המשמעויות הנובעות מההרשעה שכזו, כעונש שהוטל, הפגיעה בשמו הטוב של המורשע, והנזק החברתי שנגרם לו. דברים דומים נאמרו אף בהחלטתי מיום 21/4/04 (עמ' 3 לפרוטוקול). על כן, השאלה היחידה שבמחלוקת שבפני הינה באם הליכי משפט החברים, כולל הגשת כתב האישום, קודם לכן, ואישור בהנהלה את פסקי הדין, לאחר מכן, יש בהם כדי לבסס עילת תביעה בעוולת הרשלנות, הן ברשלנות ישירה והן כשילוחית. רק אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, תתעורר המחלוקת הנוספת, לעניין שיעור הנזק. החסינות השיפוטית של שופטי "משפט החברים" אין כל מחלוקת בין הצדדים כי הליכי החקירה, הגשת האישום ומשפט החברים, על שתי ערכאותיו, וכן הליכי אישור ההנהלה את פסק הדין, התנהלו בהתאם לתקנון האגודה, שאושר במועדו, כחוק. אומנם ב"כ התובע טוען כי בהגשת כתב התביעה, חרג התובע, יצחק כהן, מסמכותו על פי התקנון, ואף נטען כי הוראות התקנון לענין בחירת ומינוי התובע והשופטים, וכן התנהלות ההנהלה בענין אישור פסקי הדין, נגועים בחוסר סבירות, אולם לענין זה אחזור, בנפרד, בהמשך, בדיון באחריותם הישירה של בעלי תפקידים אלו בנתבעת. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום, בפסק הדין שבהמרצת הפתיחה, לקיים דיון בסוגיית החריגה מהסמכות של שופטי משפט החברים, כטענת התובע, , לאור מסקנת כב' השופטת כי בפסק הדין נפלה טעות בסיסית וחמורה, כך שממילא, מכח עקרון "הצדק הטבעי", דין פסק הדין להתבטל. על כן, על בית משפט זה לדון עתה בטענת ב"כ התובע בדבר התרשלות שופטי משפט החברים ובטענת ב"כ הנתבעים כי פסקי הדין של משפט החברים בענינו של התובע, אינם מקימים כל עוולה בת תביעה, מכח חסינות הטריבונל המשפטי של הנתבעת , כאמור בסעיף 8 לפק' הנזקין (נוסח חדש), שם נאמר כדלקמן:- ” אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחד המבצע פעולת שיפוט לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי”. ב"כ התובע ער לחסינות זו הנתונה לכל אדם המבצע פעולת שיפוט, החלה אף על שופטי משפט החברים, אך לטענתו ענינו בחסינות דיונית בלבד, שאינה חסינות מהותית, כך שאין כל מניעה מלתבוע לדין את הנתבעת בעוולות הרשלנות, באחריות שילוחית לעוולות שביצעו שופטי משפט החברים. כמובן שאם עניינו דווקא בחסינות מהותית, אין כל מקום לטענה בדבר אחריות שילוחית, באשר אחריות שילוחית הינה "אחריות לאחריות". אין דעתי כדעתו. למיטב הכרתי, סע' 8 הנ"ל דובר בחסינות מהותית. לא מצאתי כי בית המשפט העליון קבע, בתקדים מחייב, אחרת, והאמור בס' 8 פורש כחסינות דיונית בלבד. אף אינני מוצא לנכון לחזור ולדון בטעמים, לכאן ולכאן, לענין הטלת חבות בנזיקין באחריות שילוחית, על נזק הנגרם מהחלטה שיפוטית רשלנית, ואינני מביע דעתי ואבקש להסתייג ממקרה אחר המדבר במעשה שיפוטי שנעשה בזדון ובחוסר תום לב. דיון ממצה בסוגייה זו מצוי בפסק דינו המאיר עיניים של כב' הש' י' מילנוב, בת.א. (שלום י-ם) 77453/00, דניאל נ' אברם משולם ואח' (לא פורסם), המצורף לסיכומי ב"כ התובע. מסקנת השופט הינה כי ניתן להטיל אחריות שילוחית על מדינת ישראל, כמעבידתו של ראש ההוצאה לפועל, בגין עוולה של גורם שיפוטי זה, שהתרשל, אך זאת רק ב"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי שנפסק אף קודם לכן בבר"ע 2315/00 פרידמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). לדעתי, גישה חדשנית זו, הטעמים לשלילתה עולים במשקלם המצטבר על הטעמים לאימוצה. (ראה פרופ' י' גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות הציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל ב' 339). לדעת כב' הש' מילנוב, יש לאזן בין אינטרס הניזוק, שלא לנעול בפניו את הדרך לפיצוי בגין נזקיו, ובין אינטרס הרשות השופטת והציבור הכללותו, המתבטא בעקרון סופייות הדיון, ובעקרון שבית המשפט "אינו יכול להזיק", כך שבמקרה ובו בעל תפקיד שיפוטי פועל מתוך "זדון" או "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", יש לאפשר לניזוק לתבוע את המדינה בגין עוולות הרשות השיפוטית. כב' השופט מכיר בכך כי מדובר ב"יצור כלאיים", המורכב הן מחסינות דיונית והן מחסינות מהותית. למסקנה זו - אינני מוכן להצטרף. אם עניננו בחסינות דיונית אין כל מקום להגביל את הניזוק רק למקרים של "רשלנות קיצונית". דין, פק' הנזיקין, אינו מבחין בין נזק הנובע מרשלנות סתם ובין נזק הנובע מרשלנות קיצונית. הדין מחייב את פיצוי הניזוק על נזקיו, שנגרמו לו מביצוע עוולת הרשלנות, דהיינו, הפרת חובת זהירות, ללא כל תלות בשאלת "משקל" וטיב ההתרשלות. ואכן, כדברי כב' השופט – "מן הראוי כי המחוקק ייתן דעתו לסוגיה זו ויקבע במדוייק את גבולות האחריות השיפוטית, האישית והשילוחית....". ובטיוטה להצעת חוק הממונות החדש, נאמר בסע' 449 (א), כדלקמן: "אדם המבצע פעולת שיפוט, לרבות בורר, לא ישא באחריות בנזיקין בשל מעשה שעשה במלוא תפקידו השיפוטי". כלומר – לדעת ועדת המומחים שבראשו הנשיא א' ברק, שדנה בחוק הממונות ופרסמה את הצעתה לקראת הנחתה בעתיד הקרוב על שולחן הכנסת להליכי החקיקה, החסינות לגורם השיפוטי הינה חסינות מהותית ממש. לטעמי, זאת הפרשנות הראויה לסע' 8 הנ"ל, אף כיום. על כן, כל שנותר הוא לדון בשאלת החבות הישירה. האם הנתבעת התרשלה, בעצם קביעת הוראות התקנון לענין התביעה ומשפט החברים, האם התרשלה ההנהלה באישור פסק הדין ללא כל דיון עניני לגופו של ענין, והאם התרשל התובע, יצחק כהן, בהגישו כתב אישום שאין בינו ובין העובדות הידועות לו - דבר, ומכאן אף רשלנותה השילוחית של הנתבעת למעשיו, כעובד האגודה. רשלנות הנתבעת בהוראות התקנון ובנוהג הנוגעים לתביעה ולמשפט החברים לטענת ב"כ התובע, היה על הנתבעת לקבוע כללים והנחיות לפיהן, במקרה בו נכללים בכתב התביעה אישומים מעין-פליליים, ינוסח כתב התביעה על ידי משפטן, או לפחות- בסיועו, או שכתב התביעה יעבור תחת שבט ביקורתו של משפטן או היועץ המשפטי של הנתבעת. בנוסף, טוען ב"כ התובע, כי הנוהג השיטתי אותו נוקטת הנתבעת, לפיו בהליך שיפוטי של משפט חברים לא ישותפו בעלי השכלה משפטית, אלא רק נהגי אוטובוס, וללא כל דרישה מינימלית להשכלה, הינה התנהגות בלתי סבירה, ושבגינה נגרם נזק של ממש לתובע. לטענתו, על הנתבעת היה לצפות כי בניהול הליכים מעין פליליים, שמהם נגזרים עונשים של ממש, עשוי להגרם נזק מניהול ההליך שלא באמצעות תובע ושופטים מקצועיים, בעלי השכלה משפטית, מכאן חובת הזהירות המושגית החלה עליה, וחובה זו הופרה בפרשתנו. לדעתי, אף טענה זו - גורלה להדחות. תקנון האגודה אינו קובע (ראה נספח ב' לת/1) כי השופטים במשפט החברים יהיו בעלי השכלה משפטית, וכך אף החבר שימונה לתובע. גם יצוג הנתבעים במשפט החברים, על פי התקנון, מותר רק ל"טוען", החייב להיות חבר באגודה, אך לא משפטן, "עורך-דין". הנוהג בנתבעת, ואין על כך מחלוקת, היה שלא למנות עורכי דין או בעלי השכלה משפטית לשופטים או כתובע. הנתבעת הינה גוף וולנטרי, והתקנון אומץ ואושר בהליכים על פי חוק, כמיצוי רצונם והסכמתם של רוב החברים. החברים רשאים להתארגן ולבקש שינוי בתקנון, כולל בהוראות הנוגעות למשפט החברים. אין לתובע לצפות כי בית המשפט יפעל, בדרכי עקיפין, לשינוי התקנון או הנוהגים שהשתרשו בנתבעת, וזאת בפסק דין בתביעה הנזיקית. אף אין כל דרך להתעלם מההגיון הקיים בהוראות התקנון הקובעות כי ההליכים הפנימיים באגודה ינוהלו דווקא באמצעות החברים, על פי הנורמות הנוהגות בידיהם, ודווקא כהדיוטות בעולם המשפט. בנוסף לכך, ועל מנת למנוע את הסיכון הצפוי לחברים מניהול הליך מעין פלילי בפני משפט חברים, בהעדר השכלה משפטית ראויה לשופטים, פועלת הנתבעת כנדרש בסע' 269 לחוק העונשין, ונשלחת ליועץ המשפטי לממשלה הודעה, באמצעות "מורשה האגודה", על ההליכים הנפתחים כנגד התובע, בצירוף פרטי "כתב התביעה" הנידון. בפרשתנו בחר היועץ המשפטי לממשלה שלא להתערב (ראה נספח ח' לת/1). בהמ"ש מקבל אף את דברי ב"כ הנתבעות בסיכומיו, לענין כפיפותו של התובע, כחבר הנתבעת, לטריבונל הפנימי המוסכם, כדעת רוב החברים, ולהוראות התקנון לפיו מתנהל הליך "משפט החברים", במשך שנים, בדרך זו דווקא. התובע יכול היה להמנע מלעמוד לדין, על פי התקנון כפי שהוא, בעזיבת האגודה! לטעמי, בעמידת הנתבעות בכל הוראות התקנון, כפי שהוא, לא הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, למניעת משפט חברים בהליך בו חבוי סיכון בלתי סביר לחברי האגודה. ההליכים הינם וולנטריים, ואין לומר כי גם בהליכים מעין-פליליים שכאלו, על הנתבעת לצפות דווקא למשפח במקום למשפט, ובמיוחד לאחר שעמדה בחובתה למסירת הודעה מתאימה ליועץ המשפטי. התובע אף רשאי להעביר את מסקנות פסק הדין במבחן בית המשפט המחוזי, למניעת טעויות מהותיות, אי סבירות קיצונית, או פגיעה בכללי הצדק הטבעי. על כן, הטענה בדבר רשלנות הנתבעת בענין הוראות התקנון והנוהג לענין העדר השכלה משפטית לתובע ולשופטים – נדחית. רשלנות הנהלת הנתבעת באישור פסקי הדין גם טענה זו – לא תוכל להישמע. אכן, הוכח בפני כי הנוהג המושרש בהנהלת הנתבעות הינו כי נוהל אישור פסקי הדין של משפט החברים נעשה ללא שלחברי ההנהלה מוגשים, לעיונם, כתב התביעה, הפרוטוקול במשפט והמוצגים שהוגשו בו, וההנהלה פועלת למעשה כ"חותמות גומי", באישורם הגורף של פסקי הדין שהוצגו בישיבות ההנהלה. הצורך באישור ההנהלה נובע מהוראות התקנון כי סמכות הענישה של משפט החברים לא יעלה על קנס של -.50 ₪, אלא אם ההנהלה, ללא קשר לעונש שהוטל ע"י משפט החברים, תבחר להטיל עונש נוסף, עד לקנס של שכר שלושה חודשי עבודה לכל עבירה ועבירה (ראה סע' 1 (ב) ו- (ג) לפרק ד' לתקנון ההתאגדות, נספח יב' לת/1). ב"כ התובע טוען כי ההנהלה, באישור גורף וללא בדיקת חומר העדויות ומסקנות השופטים, מפרה את חובתה כהנהלת האגודה כלפי החברים, לביקורת ענינית על משפט החברים ובכך פועלת בחוסר סבירות. לטעמי, דווקא התערבות ההנהלה בפסקי דין של הטריבונל הנבחר, לו הוקנו סמכויות השיפוט הפנימי של החברים, אינה ראויה. הדבר דומה לנוהל הבלתי תקין, לדעתי, המאפשר לאלוף פיקוד להתערב בגזר דין של בית דין צבאי, בהתאם לחש"ץ. האם יראה לב"כ התובע כסביר וראוי שממשלת ישראל, או שר המשפטים יהיו מוסמכים להתערב בפסקי דין הערכאות המשפטיות? טוב עושים חברי ההנהלה הנמנעים מלהכנס לגופם של הדברים, לבחון ולבקר את מסקנת ערכאות השיפוט הפנימיות של הנתבעת, גם אם יש צורך תקנוני באישור שכזה על מנת ליתן תוקף לסמכות ענישה ממשית. מה ערך עונש המסתכם בקנס של –50 ₪? התנהגות ראויה וסבירה, המחייבת הפרדה בין הסמכות הביצועית לסמכות השיפוטית בגוף וולנטרי רב חברים כבנתבעת, אין בו כדי להוות, כטענת התובע, הפרת חובת זהירות נורמטיבית. בהכרה או באי הכרה בחובת זהירות מושגית, במקרה נדון, בית המשפט פועל לא רק על פי מבחני הצפיות הפיזית, הטכנית , אלא אף בתחום הנורמטיבי של ערכי המשפט הראויים, המתאימים, כך לדעתו, לארצנו. חבות ישירה למעשי התובע במשפט החברים לא מצאתי כל מקום לדיון בשאלת הרשלנות לענין התנהגויות נוספות של נציגי הנתבעת בפרשתנו, להם טוען ב"כ התובע. עמידת הנתבעת על ביצוע החקירה והבדיקה של מעשי התובע בקופה אותה ניהל, אינה בלתי סבירה. ממצאי ועדת הפיקוח, אף לדעת ב"כ התובע, לא היה בהם כל פגם ממשי. אף אין לבוא בטרוניה לנתבעת בגין התגוננותה כנגד תביעת התובע בהמרצת הפתיחה או בבחירתה שלא להתפשר ולהגיע להכרעה שיפוטית בסוגיות שבמחלוקת. על כן, ולאור החסינות המהותית שמעניק הדין לשופטי משפט החברים, נותרה פתוחה אך השאלה באם פעל תובע האגודה, יצחק כהן, בהגישו את כתב התביעה, ברשלנות ותוך הפרת חובת הזהירות החלה עליו, והיות והתובע הינו עובד הנתבעת, חבה הנתבעת באחריות שילוחית לעוולה שבמעשיו. בע"א 243/93 עירית ים נ' גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, נאמר על ידי כב' הנשיא א' ברק, כדלקמן (עמ' 144): "אכן, האמירה הלטינית, כי פסק דינו של בית המשפט אינו יכול להזיק, מקובלת עלי. משמעותה אינה, שנזק, שנגרם מכח פסק דין, אינו נזק כמשמעותו בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). משמעותה היא, כי מי שמבצע פסק דין, כל עוד לא בוטל זה למפרע, פועל מכח סמכות בדין, והוא נהנה איפוא מחסינות בפני תביעה. אך אין לאמירה זו כלום עם האפשרות לתבוע בגין מעשה נזיקין שבעצם השגתו של פסק הדין. על כן, אין באמירה זו שוללת תביעת נזיקין בנגישה .....בדומה, אין בכוחה לשלול תביעת נזיקין ברשלנות, במקום שזו מוכרת..." ובהמשך (עמ' 145): "....לפי שיטתנו שלנו, המכירה גם ברשלנות כעילת תביעה, אין כל מניעה, שהתנהגות רשלנית בהגשת תביעה תביא לנזק הנגרם בעקבות ביצוע פסק הדין". גם כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר, בע.א. 732/80 ארנס ואח' נ' בית-אל-זכרון יעקב, פ"ד ל"ח (2) 645, אומר כי (בעמ' 656):- "... כאשר מדובר בעוולת הרשלנות אין לשלול את האפשרות לפנות ולתבוע על יסודה, גם אם מדובר ברשלנות של מי שביקש והשיג את צו המניעה, כאשר יש קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה ובין מתן הצו". במלים אחרות, קיימת חובת זהירות על זה הממלא תפקיד, בהתאם לסמכות המוקנית לו כחוק, להגשת תביעות או כתבי אישום, כלפי הנתבעים-נאשמים, לנהוג בזהירות ובמיומנות מקצועית ראויה וסבירה, ולמנוע מהם את הנזק הצפוי מהליכים שיפוטיים חסרי בסיס. על היוזם את ההליכים המשפטיים, אזרחיים או מעין פליליים, לצפות לנזק העלול להגרם לצד האחר מהליכים שכאלו. על כן, על בית המשפט לבדוק, ראשית, אם פעל התובע, בהגישו את כתב האישום בגין אישומים של פעולה באי יושר ופעולה המהווה גניבה או מעילה, תוך הפרת חובת הזהירות המושגית שעליו, כאמור לעיל, ושנית, אם קיים קשר סיבתי בין התנהגותו ובין פסק הדין שהושג, ושגרם לנזק. בשאלת הקשר הסיבתי, אומר כב' הנשיא א' ברק בפרשת גורדון הנ"ל, כדלקמן (עמ' 143): "אחריות המערערת מבוססת על כך, כי בהתרשלותה היא גרמה להפעלתו של גורם עצמאי זה (בית המשפט – ד.מ.) והביאה כתוצאה מכך לתוצאה המזיקה. פסק הדין הוא חוליה בשרשרת הסיבתיות המשפטית, המובילה מהתרשלות המערערת לנזקו של המשיב. לא על פסק דינו של בית המשפט נתבעת המערערת אלא על מעשיה שלה, שהפעילה את בית המשפט בהתרשלות וגרמה נזק. אף כאן יש להראות, כפי שהצביע חברי הנשיא שמגר בע.א. 732/80 הנזכר, בעמ' 656, כי "יש קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה לבין מתן הצו". זוהי שאלה שבעובדה, הדורשת הוכחה. אין להכשילה בטיעון שבדין, כי פסק הדין מפסיק תמיד את הקשר הסיבתי. אכן, לעיתים פסק הדין לא רק שאינו מפסיק את הקשר הסיבתי, אלא הוא הגורם שמביא לנזק. כך הוא בוודאי, כאשר התביעה היא בגין נגישה. כך הוא גם הדין, אם התביעה היא בגין רשלנות, ובלבד שהוכחו היסודות הנדרשים לכך". פסק דינה של כב' הש' גנות בהמרצת הפתיחה, אינו דן, כלל ועיקר, בהתנהגותו של התובע מטעם הנתבעת, אלא אך בפסק הדין ובמסקנות השופטים. ובענין זה מסקנות כב' השופטת הינן כי: "כל שנמצא ונפסק על ידי משפט החברים הוא כי המבקש לא החזיר עודף של 50 ₪, שמר סכום זה במגירה אשר בקופה ואיזן את המחשב באופן שלא יקבל ביטוי על עודף של 50 ₪.... עובדות אלו מהוות בהחלט התנהגות בלתי תקינה תוך חריגה מנוהלים....אולם אין בעובדות שנמצאו כדי לבסס "הרשעה" של גניבה, מעילה או זיוף....". העובדות שנמצאו ונפסקו בפסק הדין של משפט החברים אינן מוכיחות כי המבקש נטל כספים השייכים לאגודה, אינן מוכיחות כי המבקש ביצע עבודה של גניבה, מעילה או זיוף. .... אני סבורה כי גם הקביעה לפיה עבר המבקש עבירה של אי יושר דינה להתבטל. דרג א' של משפט חברים לא התייחס לנוהג שעל פיו פעלו קופאים אחרים ולא התייחס לשאלה אם לאור נוהג זה של החזקת קופה קטנה ואיזון במחשב, אשר איננו תקין בפני עצמו, מדובר בהפרת נוהלים או בהתנהגות של אי יושר. משום כך לא היה מקום לקבוע אם המבקש פעל באי יושר שכן קיימת אפשרות של ממש כי התנהגות זו היתה, כאמור, נוהג של קופאים.... ולאו דווקא בעבירה של אי יושר". כאמור, ממצאים אלו מהווים מעשה בית דין. הממצא הינו כי פסק הדין "המרשיע" בגניבה ובאי יושר, מוטעה ולוקה בחוסר סבירות קיצונית, בהעדר בסיס עובדתי וראייתי למסקנות המרשיעות. לכך מבקש אני להוסיף כי לא היתה בפני הטריבונל משפט החברים כל ראיה כי התובע "נטל" את עודף הכסף לעצמו, ובהעדר אלמנט ה"נטילה", אין "גניבה", במובנה הפלילי. ובהעדר שמץ של ראיה לכוונה כל שהיא למעול בכספי הנתבעת, אף המסקנה של אי יושר, לא תוכל לעמוד. אפילו רשלנות אין מצידו, וכל אשר ניתן לטעון כנגדו הינו להפרת הנוהלים הפנימיים להתנהלות הקופאים. תובע האגודה נכשל בדיוק במקום בו נכשלו השופטים. לא היו בפניו כל ראיות, עדויות או מוצגים בהם ניתן היה לעשות בהם שימוש במשפט החברים, על מנת להשיג, באופן סביר, "הרשעה" בעבירות בהן בחר תובע האגודה להאשים את התובע. דווקא בממצאי ועדת הפיקוח, שביצעה את הביקורת והחקירה, נאמר במפורש כי – "במהלך החקירה הודה החבר גיל חסון באי ביצוע הוראות ונוהלי קופאי באגודה", ותו לא. לא מצאתי בכל ההודעות וההסברים שמסר התובע בפני ועדת הפיקוח או מורשה האגודה, כל הודייה בעובדה מפלילה כל שהיא, מעבר להפרת ההוראות ונוהלי הקופה. למרות כל זאת, כותב תובע האגודה, כהן יצחק, בכתב התביעה כי – "במעשיו אלה פעל החבר חסון גיל באי יושר.... והפר נורמות בסיסיות של אמינות ויושר אישי בניסיונותיו להונות ולגנוב כספים מהאגודה ועובדיה, כשבדרך של רמייה והונאה תוך הפרת נוהלי עבודה מחייבים, מבצע פעולות של גניבה ונוטל לכיסו הפרטי כספים השייכים לקופת האגודה..." וכאמור, אין כל בסיס ראייתי ומשפטי לכל האמור לעיל. תובע האגודה הממלא את תפקידו ככזה, לאחר שנבחר ומונה כחוק ובהתאם לתקנון, לא יכול היה שלא להבין כי בהגשת כתב האישום שכזה הוא עלול לגרום לנזק של ממש לתובע. תובע האגודה הפעיל את מערכת משפט החברים, וזאת כי השופטים אינם משפטנים בהשכלתם, ובצפיה סבירה ובידיעה כי התובע עשוי להיות "מורשע" ושיוטלו עליו עונשים של ממש, בנוסף לקלון שבעצם הרשעתו ופירסומה ברבים, בין חברי האגודה. על התובע החובה לבדוק בשבע עיניים את חומר הראיות, ולברר את הבסיס העובדתי לכל טיעון משפטי טרם הגשת התביעה, ולא להוסיף מהרהורי ליבו, ללא כל בסיס ראייתי, טענות קשות וחמורות של גניבה ושליחת יד בכספי האגודה. גם אם חשד תובע האגודה בתום לב כי התובע התכוון לשלשל את כספי העודף לכיסו, חשד זה אינו מגובה בראיה או בדברי התובע באימרותיו. תובע האגודה לא עשה את מלאכתו נאמנה, הפר את חובת הזהירות החלה עליו מכוח תפקידו, ובמעשיו נפלה טעות חמורה. תובע האגודה יזם הליך מעין פלילי כנגד התובע, בעבירות חמורות , ללא כל בסיס ראייתי או משפטי בחומר שבפניו. כזכור, הנתבעת בחרה שלא להציג כל חומר ראייתי, משפטי, נוסף, שעמד בפני השופטים משפט החברים, וזאת בהליך בהמרצת הפתיחה, ושבה ועשתה כך בדיון שבפני, לענין חומר נוסף שעמד, אולי, בפני תובע האגודה, מעבר לעצם קיומו של מעשה-בית-דין גם בענין זה. הקשר הסיבתי האם מנתקת רשלנותם של שופטי שתי ערכאות השיפוט של משפט החברים, את הקשר הסיבתי בין התרשלות תובע האגודה והנזק שנגרם לתובע? המבחן לקיומו או ניתוקו של הקשר הסיבתי הוא משולש. מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראה ע.א. 23/61 , 26 סימון ואח' נ' ג' מנשה ואח', פ"ד י"ז 449). ומוסיף כב' הנשיא א' ברק:- "אולם מקום שרשות תביעה פלילית מגישה בהתרשלות כתב אישום נגד נאשם לא נכון, והוא נעצר כתוצאה מכך, פשיטא שהנזק שהתרחש הוא הנזק הצפוי. הוא נופל למסגרת הסיכונים אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנגרם הוא הנזק, אשר על פי השכל הישר, היה צריך למונעו מראש" (פרשת גורדון הנ"ל, עמ' 143). כך גם בענייננו. תובע האגודה הוא שיצר את הזירה עליה התרחש האירוע גורם הנזק, בהתרשלותם של השופטים. נזק זה היה צפוי. השופטים לא הוסיפו דבר לראיות שהוגשו והם קיבלו את טיעוני תובע האגודה במלואם. הנזק שנגרם הוא הנזק שהשכל הישר מחייב כי יש למונעו. אומנם "משפט החברים", כטריבונל, הינו גורם עצמאי, אך תובע האגודה, בהתרשלותו, גרם להפעלת הגורם העצמאי, והביא בכך לתוצאה המזיקה. כאמור, התובע לא יכול היה להסתמך על איש מקצוע, משפטן, שיעביר את ההליך תחת שבט ביקורתו. מבנה הטריבונל הפנימי של האגודה על פי התקנון, מונע במודע כל ביקרות מקצועית, והתובע מטעם האגודה הוא נציג החברים בפני הטריבונל, ואין עליו כל פיקוח. אינני מוצא כל הבדל בין המקרה נשוא פרשתנו, ובין מקרה בו יוזם אדם בקשה לצו מניעה זמני, תוך הסתמכות על עובדות מוטעות, שבגין רשלנותו לא נבדקו כראוי, ובית המשפט, על סמך עובדות אלו הנזכרות בבקשה, נותן את החלטתו, והחלטה זו גורמת לנזק. בשני המקרים, לא היתה ליוזם ההליך המשפטי כל סיבה להאמין כי קיים גורם מיומן ומקצועי, העשוי למנוע את הנזק הצפוי מהפעלת ההליך המשפטי. תובע האגודה, יצחק כהן, היה עד מטעם הנתבעת במשפט. הוא מודה כי ניסוח כתב התביעה נעשה על ידו בלבד, ללא שקיבל הוראות מאיש, ובחירת סעיפי האישום נעשתה על פי שיקול דעתו בלבד (עמ' 14 לפרוטוקול). לאחר סיום עדותו שלח יצחק כהן מכתב לבית המשפט ובו הוא טוען כי אינו סבור כי התרשל בתפקידו, ובמיוחד כאשר פסק דין בית המשפט המחוזי, מפי כב' הש' גדות, אינו מזכיר את שמו, ואף לא רמז. עם כל הצער שבדבר, בית משפט זה הוא הדן בטיב מעשיו ובעמידתו בנורמות הנדרשות מאדם הממלא את תפקידו כתובע. לטעמי, במקרה זה הופעל שיקול הדעת באורח לקוי ורשלני, ומכל מקום – לא הוכח אחרת. בית המשפט אף לא מצא בסיכומי ב"כ הנתבעת כל טיעון העשוי לבסס הגנה לתובע האגודה, וכאמור, אף לא מצאתי שם טענה כאילו היה בפני התובע את הבסיס הראייתי המתאים כתמיכה לסעיפי האישום בהם בחר לכתב התביעה שהוגש כנגד התובע. בנסיבות אלו, בהעדר ממצא בדבר ניתוק הקשר הסיבתי, הנני קובע כי תובע האגודה התרשל במעשיו, הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כממלא את תפקיד הרשות התובעת בנתבעת, ובמעשיו גרם לתובע את הנזק שנגרם לו, והנובע ישירות מתוצאות ההליך המשפטי שיזם. היות והתביעה לא הוגשה ישירות כנגד התובע האגודה, אלא כנגד הנתבעת, באחריות שילוחית, הרי מכח האמור בסעיף 13 (א) (1) לפק' הנזיקין, החבות רובצת לפיתחה של הנתבעת, המעביד. תובע האגודה ביצע את תפקידו תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת, וללא חריגה מהרשאתו. שיעור הנזק התובע דורש את נזקיו בשני ראשי נזק. ראשית, הפסד "מנקו", ושנית, נזק שאינו נזק ממון - צער, קלון, פגיעה בשמו הטוב ובכבודו כאדם. לענין "המנקו", הכוונה לאבדן רווחיו ממכירת אחוז מסויים מהכרטיסים הנמכרים בקופה. לטענתו, הסכום מגיע ל- 2,000 ₪ לחודש, ומדובר לפחות בתקופה שמאז פסק הדין ועד למועד הגשת התביעה, ובסה"כ 32,000 ₪. בענין זה נמנע ב"כ הנתבעת מלחקור נגדית את התובע על גירסתו זו, ומהעדר חקירה נגדית קמה ההנחה להסכמה. הנתבעת אף נמנעה מלהביא ראיות סותרות כל שהן בנושא זה. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת כי התובע נכשל בהוכחת תביעה זו, במחדל שבאי הצגת תלושי משכורת או תחשיב ה"מנקו", לתקופה כל שהיא. טענה זו לא תתקבל, כאמור - בהעדר חקירה נגדית, כאשר התובע מציין במפורש בתצהירו כי זו הערכתו לגבי גובה ההפסד, על פי נסיונו בעבר. ב"כ הנתבעת אף נמנע, במסגרת קדם המשפט, מלדרוש גילוי מסמכים בנושא זה, או להקשות על התובע בשאלון מתאים. על כן, בענין זה נוטה הכף לזכות התובע, בהעדר כל נסיון מצד התובעת לסתור את גירסתו המפורטת בנושא זה שבתצהיר החקירה הראשית. לענין הנזק הלא ממוני, העידו הן התובע הן אשתו והן חברו, והם מספרים על הצער הרב שהביאו פסקי הדין על התובע ומשפחתו. פסקי הדין פורסמו על לוח המודעות באגודה. החברים באגודה החלו להתרחק מהתובע ומשפחתו. אשתו נאלצה לעזוב את עבודתה. חברים באגודה פגעו והעליבו את התובע, ואחד מהם אף כינהו "גנב". התובע צירף צילומים של כתובות (גרפיטי) בשירותי הנתבעת בבאר שבע, שם נרשם – "גיל חסון גנב". פסק הדין בשלב ב' של משפט החברים ניתן ביום 28/04/02. פסק הדין בהמרצת הפתיחה מבית המשפט המחוזי שביטל את פסק דין משפט החברים, הינו מתאריך 28.6.99. כלומר, הרשעתו של התובע עמדה על כנה במשך כשלוש שנים. היום, לאחר הביטול, להתרשמותי, מנצל התובע, ככול יכולתו, את פסק הדין המבטל את משפט החברים, על מנת להתנגח עם כל אלה שהיו קשורים בהליכים כנגדו. הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול דעת בית המשפט, על פי כל נסיבות הענין (ראה, לדוגמא, סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970. ב"כ הנתבעת טוען, ובצדק, כי התביעה לפיצויים בסכום של 275,000 ₪, מוגזמת ומופרכת. המבחן הינו במהות הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל והצער שהיה מנת חלקו, הוא ומשפחתו. אין לשכוח כי התובע המשיך בחברותו בנתבעת, ונותרו לו חברים ששמרו על קשריהם עימו לאורך כל התקופה. בנסיבות אלו, הנני קובע כי הפיצוי המגיע לתובע מהנתבעת בגין הנזק הלא ממוני הינו סכום השווה ל- 50,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. עוולת התרמית התובע אף טוען לעוולת התרמית, בגין "מעשי תרמית או הטעייה" של האגודה, וזאת בגין מכתבו של העד אריה ברטפלד, מי שהיה יו"ר מינהל משפט החברים בתקופת ההליכים כנגד התובע, שנשלח, כביכול, לשופטי משפט החברים. המכתב הוא, לכאורה, נספח ד' לתצהיר העד. ב"כ התובע אף טוען כי החומרה מצויה במיוחד בסע' 4 ו- 5 למכתב, והוא מתייחס גם לאמור בסע' 17 לתצהיר שהגיש ברטפלד בתיק המרצת הפתיחה. כאשר תצהיר זה אינו בפני, וכאשר לא מצאתי כל דבר המהווה "מצג שווא" ו"הטעיה" באמור בנספח ד' לתצהיר שהוגש בתיק זה (נ/2), וכנראה מדובר בנספח לתצהיר שהוגש דווקא בתיק המרצת הפתיחה, כמובן שאין בידי בית המשפט זה לדון ולהתייחס לכל לאותם דברים, והטענה נדחית. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: הנני מחייב את שתי הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 82,000 ₪, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה, ה- 9.1.03 , ועד התשלום בפועל. כמו כן הנני מחייבן לשלם לתובע את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ + מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל. משפט חברים