רכיבי שכר פיקטיביים בתלוש משכורת 1. ביום 10.12.98 הגיש התובע, באמצעות בא-כוחו, כתב תביעה כנגד הנתבעת, חברת עמישב בע"מ, לאחר תקופת העסקה מ-1.11.94 ועד 16.9.98.   טוען התובע כי החל מ-16.9.98 הפסיקה הנתבעת לשבצו בעבודה, פניותיו אליה בענין נענו על ידה בשלילה, והודע לו כי הוא אינו עוד עובד החברה, והכל ללא הודעה מוקדמת.   בנסיבות אלה, לא הייתה ברירה בידו אלא להתפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה. ומשכך, עותר הוא לתשלום פיצויי פיטורין בסך של 9,110 ₪ (3.9 X 2,336 ₪). כן עתר לחיוב הנתבעת באי-מתן הודעה מוקדמת בסך של9,344 ₪ (4.2 X 2,336 ₪), שכן עקב אי-הספקת עבודה נאלץ לחפש עבודה תקופה ממושכת, תוך שהנתבעת מנצלת את חולשתו הכלכלית בחוסר תום לב ונסיון לעשוק אותו ע"י התנאת מתן מכתב פיטורין בקבלת תמורה כספית שאינה מכסה אפילו אלפית מהמגיע לו.   התובע טוען עוד כי הנתבעת הנפיקה לו תלושי שכר פיקטיביים ובהם רכיבים קבועים ובלתי משתנים וזאת כדי להמנע מתשלום מס ולהקטין פיצויי פיטורים. כך למשל רכיב שעות נוספות גלובליות הוא שעות עבודה רגילה. הנתבעת העסיקה התובע שעות נוספות רבות במיוחד, עבורן לא שילמה, ובמיוחד בסופ"ש; משכך עתר לגמול שעות נוספות עבור 467 שעות לפי 25%, 748 שעות לפי 50% ו-26 שעות שבת, ובצירוף פיצויי הלנת שכר (אין עתירה כספית מכומתת).   עוד עתר לפדיון חופשה בסך 5,452 ₪ (47 יום X 116 ₪) ובניכוי 969 ₪ ששולמו בתלושי השכר, גמול בגין דמי הבראה עבור שנתיים בסך 774 ₪ (129 ₪ X 6 ימים) שכן בתלוש מופיע רכיב פיקטיבי, דמי חגים בסך 4,640 ₪ (116 ₪ X 40 ימים) כשלתובע שולם בפועל 808 ₪ (בלא לנכות סכום זה), וגמול נסיעות בסך 5,076 ₪ (לפי 108 ₪ X 25 י"ע X 47 חודש).   עוד טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו כספים המגיעים לו עפ"י דין וללא אתראה ובסה"כ 1,324 ₪ (תוך פירוט הסכומים והחודשים - ניכויי שכר) ויש להוסיף לסכום זה שיערוך.   התובע עתר עוד לחיוב הנתבעת בתשלום למבטחים עפ"י ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה (ללא כימות) וכן עתר לדמי אש"ל עפ"י ההסכם/צו ההרחבה, בסך 19,740 ₪ (20 ₪ X 21 ₪ X 47 חודש - כך במקור).   התובע עתר לפיצויי הלנת שכר עבור פיצויי פיטורין, שעות נוספות, ניכויי שכר ומבטחים. לתביעתו צירף תלושי שכר (11/94-9/98).   2. ביום 28.1.99 הגישה הנתבעת, באמצעות בא-כוחה, כתב הגנה בו טענה כדלקמן :   א. שמה הנכון הוא "עמישב שירותים בע"מ" ולא כמופיע בתביעה. ב. כתב התביעה אינו מכיל כל הפרטים המחוייבים עפ"י תקנה 9 לתקנות ביהד"ע (סדרי דין), התשנ"ב-1991, לרבות מספר ת.ז. וכתובת התובע. ג. ב"כ התובע, שעבד עד לאחרונה כמפקח שמירה, ושימש אף תקופה מסוימת כממונה ישיר על התובע! אינו בוחל בהטרדת הנתבעת, כשמרבית רכיבי התביעה, לרבות ניכויי שכר לשעות נוספות היו בידיעתו ואחריותו (כך במקור). מדובר בהעלמת מעורבות אישית שיש בה חוסר תום לב וניגוד עניינים היורדים לשורשה של התביעה והנתבעת שומרת על זכותה להודעת צד ג' ולשיפוי. כן הודיעה הנתבעת על זימונו של ב"כ התובע כעד מטעמה. ד. התובע עבד בשירותה מ-16.11.94 ועד 14.9.98 כולל, התפטר מעבודתו אצלה, בנסיבות שאינן מזכות בפ"פ: ב-15.8.98 הודע לכל השומרים כולל לתובע על סיום המכרז באוניברסיטת ת"א בתוקף מ-15.9.98, והתובע זומן למשרדיה לצורך שיבוצו באתר(ים) אחר(ים) אך לא הופיע לפגישה שיועדה לו. הנתבעת הייתה ועדיין מוכנה לספק לו עבודה חילופית באותם תנאים. משכך, התובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים והוא חב לה תמורת הודעה מוקדמת, והיא מקזזת סכום זה. ה. הנתבעת שילמה לתובע מלוא השעות הנוספות בהן עבד בפועל. בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "החוק") שילמה לו תוספת של 50% בגין שעות נוספות בימי המנוחה השבועית, ובימי חול שילמה תשלום גלובלי חודשי שכונה "ש.נ. גלובליות", עפ"י ההסכם הקיבוצי ובהתאם להסכמתו. טענותיו בחוסר תום לב ובעזות מצח לשמה, וכך קיבל כל תקופת עבודתו, כמופיע בתלושי השכר שלו. באשר לחופשה - הוכחש סכום התביעה וחישובו. נטען כי לכל היותר זכאי הוא להשלמה בשיעור 2,682 ₪, סכום שהוצע לו וסירב לקבלו.   באשר להבראה - התובע זכאי לסכום הנתבע על ידו, סכום שהוצע לו וסירב לקבלו.   באשר לחגים - הוכחש הסכום וחישובו, ונטען כי אין לתובע עילה ברכיב זה לאחר סיום יחסי העבודה.   באשר לנסיעות - הוכחש הסכום וחישובו, ונטען כי שולמה לו מלוא זכאותו עפ"י ימי עבודתו בפועל ותעריפי הנסיעה הרלבנטיים. באשר לניכויי שכר - נטען כי כל הסכומים נוכו כדין (למעט הנטען ביחס ל-6/96 כביכול), בשל ליקויים חמורים בתיפקוד התובע, נוכו בהסכמתו ובידיעתו, ולפי הוראות מפורשות של מפקחיו, לרבות בא-כוחו שהיה מעורב באופן אישי במעקב אחר ביצועי התובע והניכויים. כן נטען שיהוי וחוסר תום לב.   באשר לתביעה לגמול שעות נוספות - הוכחש הנטען ורכיביו, ונטען כי דין רכיב זה להדחות בהיותו בלתי מכומת. כך אף נטען באשר למבטחים, מה גם שאין עילה כזו לאחר סיום יחסי עובד-מעביד.   עוד נטען כי ב"כ התובע המליץ על ביטוחו, ואכן התובע בוטח מ-10/96.   באשר להודעה מוקדמת - הוכחש הנטען, הוכחש החישוב ונטען כי התובע הוא שחייב ברכיב זה.   ביחס לאש"ל - הוכחש הסכום וחישובו ונטען כי אין מקום לו לאחר סיום יחסי העבודה. נטען כי חלק מהסכומים שבסיפא כתב התביעה אינם עולים בקנה אחד עם הסכומים הנתבעים בגוף התביעה. נטענה טענת טעות כנה והתיישנות לענין פיצויי הלנה, והנתבעת עתרה לחיוב ב"כ התובע בהוצאות אישיות לדוגמא. 3. ביום 11.7.99 התקיים דיון בפני כבוד הרשמת ר. דייגי, שאישרה הגשת הודעת צד ג' כנגד ב"כ התובע.   בהודעת צד ג' נטען כי ב"כ התובע שימש כממונה ישיר על התובע, בתוקף תפקידו כמפקח מטעם הנתבעת, וזאת עד ל-12/97 והיה ממונה על רישום ודיווח תקלות וליקויים בתיפקוד השומרים לרבות ניכויי שכר ועל העברת דיווחי שעות עבודה ששימשו בבסיס תשלומי השכר. עם פרישתו מהנתבעת הודיע כי ייצא ל"מסע נקם" נגדה, כדי לגרום לה נזקים כספיים גדולים, תוך שידול עובדים להגשת תביעות נגדה. משכך, עתרה הנתבעת לחיובו של צד ג' בכל סכום שיפסק נגדה.   בכתב הגנתו להודעת צד ג' טען ב"כ התובע כי יש לדחותה מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן בשנה וחצי האחרונות לא עבד בנתבעת, וכל מטרתה היא לנגחו. עוד טען כי לא פיקח על העבודה מ-22.1.97 ולכן ההודעה תמוהה ויש לדחותה ולמוחקה על הסף. הנטען בהודעה הוא כי בגין ייצוגו את התובע חייב צד ג', וזו פעולה בניגוד לזכות יסוד, טענה "מצוצה מן האצבע". נטען כי מטרת שיגור ההודעה הינה תלונה שהוגשה על ידו ושבגינה עומד ב"כ הנתבעת לדין משמעתי במוסדות הלשכה. אין ההודעה בסמכות ביה"ד, אין היא נובעת מיחסי עובד-מעביד, שיקולים פסולים עומדים בבסיס צירופו, ההכרעה בהודעה אינה דרושה להליך העיקרי, זו תביעה לשיפוי, תביעה חוזית שאינה בסמכות ביה"ד. צד ג' עתר לדחיית ההודעה ולחיוב הנתבעת בהוצאות לדוגמא.   4. התובע הגיש תצהירו, תצהיר אביו (להלן: "האב"), תצהיר אחותו (להלן: "האחות") וכן תצהיר עובדת שעבדה עם התובע באוניברסיטה (להלן: "ברכה").   מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של סמנכ"ל הכספים (להלן: "שומינר") וסמנכ"ל הנתבעת (להלן: "אידי").   משלא התקבלה הצעת הפשרה התקיים דיון הוכחות. נשמעה עדות התובע ואחותו. ביום 3.5.01 הגיש צד ג' תצהיר עדות ראשית מטעמו. ביום 28.11.01 נשמעה עדות ברכה, האב, ב"כ התובע ויתר על עדות האחות, נשמעה עדות שומינר וב"כ הנתבעת הצהיר אלה עדיי. סיכומי התובע הוגשו ביום 20.2.02 וסיכומי נתבעת ב-1.5.02.   5. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי - להלן הכרעתי :   א. יחסי הצדדים עלו על שרטון, ולא רק יחסי התובע והנתבעת, יחסי בא-כוחו (כעובד) והנתבעת - אלא אף יחסי בכ"י הצדדים. ביה"ד הבהיר לבכ"י הצדדים (בהליך זה ובהליכים נוספים שהתקיימו בפניי) כי בכל הליך ידון ביה"ד אך במסגרת היחסים שבין העובד למעסיק ולא ביחס עוה"ד בינם לעצמם, ואף לא יתן יד לגרירת הסכסוך שבתחום דיני העבודה - למחוזות לא לו. כך, שזורות בכתבי בי-דין ולמצער אף בפרוטוקול התרחשויות שונות שאינן ממין הענין, וכשם שראיתי לנהוג בדיון, כך אף בבואי ליתן פס"ד - לא יגרר ההליך אחר עכירות זו.   ב. הנתבעת הפנתה בהגנתה, וכך אף בדיון לפשרה שהתקיים בפניי, לכך כי תתנגד לשמיעת ראיות ברכיב שלא כומת בתביעה. בדיון להוכחות (עמ' 16 שורות 24-23) הבהיר ב"כ התובע כי רק סכום שנתבע בתביעה הוא הנתבע ולא אלה שבתצהיר. עוד הבהיר כי לתצהיר ברכה לא צורף כל מסמך (אף שנטען בו אחרת; סעיף 6). עוד הבהיר כי טענת התובע היא כי התפטר (ולא פוטר), בתנאים המזכים בפיצויי פיטורים.   מאליו ברי כי ביה"ד אינו דן בסעדים שלא נתבעו, עפ"י עילות שלא נטענו, ואינו פוסק בעילות שלא כומתו ושלא שולמה בגינם אגרה. ממילא, התייחסותי בפסה"ד תהא אך לאותן עילות שפורטו וכומתו בתביעה, משהתובע נמנע מתיקון תביעתו כמתחייב בשלבים השונים שעד קיום הדיון להוכחות (ואף בדיון זה עצמו).   ג. בחקירתו הנגדית לא נתן התובע תשובות לשאלות שהוצגו לו, למעט למספר בודד של שאלות, ולא לגוף התביעה. כך אישר שהוא מבין טוב עברית, מבין מה שעוה"ד של הנתבעת מדבר, ואף מבין השאלות שנשאל. עוד השיב כי הוא מבין שאם אינו מבין השאלה עליו לומר שאינו מבין, כי אחותו כתבה המכתבים שצירף, לפי מה שהוא אמר לה והיא סיגננה, וכשנשאל מי הודיע לו השיב - מה שרשום פה. לכל השאלות האחרות שהוצגו לו, לגוף התביעה, השיב כי יש לשאול את עוה"ד או לא השיב.   בנסיבות אלה, ומשגם נסיון ביה"ד לקבל מענה מהתובע לא הוביל לתשובותיו - הודיע ב"כ הנתבעת כי אין לו יותר שאלות לתובע וביקש לשמור על זכותו לחקור התובע לאחר שיוגשו תצהירי צד ג'. ב"כ התובע התנגד לכך.   בהתאם, גם לא הותרו השאלות בחקירה החוזרת שביקשו לקבל מהתובע נתוני עובדה שלא פורטו בתצהיר עדותו הראשית, ודאי כאלה שלא נענו ע"י התובע בחקירתו הנגדית.   ראוי לציין בהקשר זה כי לא התרשמתי כי התובע אינו מבין השאלות, כעולה אף מפירוט התשובות שכן נתן. כאמור, גם נסיוני להביא התובע למענה לשאלות - לא צלח לגופא. בתי המשפט פוגשים מדי יום אנשים שונים, מעמים שונים, בשפות שונות עם מנהגים ותרבויות שונים. ביה"ד מורגל ב"את פתח לו" ואינו חוסם דרכו של עד, גם אם קושי לו, תוך העמדת הכלים לאפשר שמיעת העדות, גם של אלה שמגבלה כלשהי מקשה על העדות. לא ניתן עם זאת להתיר כי עד "יסכים-יתרצה" לענות לבא-כוחו - ויסרב למתן כל תשובה עניינית, גופא להליך. הנחת המוצא היא כי התובע הכין את תצהירו (עניינית), כי בא-כוחו הכין התצהיר לפי תשובות ענייניות ומהותיות שנתן התובע לעוה"ד. עוה"ד מלביש את העדות בכסות משפטית בלבד, אין הוא יוצר יש מאין. משכך - לא אוכל לבסס קביעתי על עדות שלא ניתנה, שהתובע עצמו ביכר לא לתתה. לא התרשמתי כי השאלות שהוצגו לא הובנו; התובע פשוט נמנע ממענה. ולצערי, אף נסיוני לקבל תשובות מהותיות - לא צלח. אבהיר כי אין מדובר בסיטואציה בה אין ניתן לשמוע עדות של עד, אלא, עפ"י התרשמותי, במצב בו עד בוחר שלא לתת עדותו, אף כי לא היתה כל מניעה כי תינתן!   בנסיבות אלה - אין ערך רב לעדותו שבתצהיר. אבהיר כי הגשת התצהיר באה לאפשר לצד שכנגד לדעת מהי העדות, לחסוך בזמן. כשם שאין ערך לעדות ראשית (שנשמעה בע"פ), שלאחריה מסרב עד לענות לחקירה שכנגד - כך אף בענייננו.   מעניין לציין כי אף בשלב מאוחר יותר לא פנה התובע וביקש כי תשמע עדותו, כי מוכן הוא עתה להשיב, בחפץ לב, לשאלות שתוצגנה, כי הבין עתה שכך בנוי ההליך המשפטי! אין התובע יכול, בהיבט זה, "לרחוץ בנקיון כפיו" ולסמוך על כך כי ביה"ד יעדיף לעולם ירידה לשורש הענין, או כי אינו מדקדק בדיני הראיות - עדות ממשית של התובע משיקול זה או אחר שלו, לא נשמעה בפניי! משכך - ראוי היה לבחון העדויות שנשמעו, בהתייחס לכ"א מרכיבי התביעה ועפ"י הנטל המונח בכל רכיב.   ד. עדות האחות - בטרם הוזהרה אחות התובע, הבהיר ב"כ הנתבעת כי עותק התצהיר שקיבל אינו מאומת. ב"כ התובע טען כי "התצהיר אומת עתה" וביה"ד הבהיר כי בתיק מצוי תצהיר מאומת.   העדה השיבה בח.נ. כי חתמה על התצהיר, למיטב זכרונה, לפני הגשת התביעה (אישרה כי כך, גם משנשאלה שוב). כשנשאלה בפני מי חתמה על התצהיר, השיבה כי חתמה עליו ושלחה אותו בדואר רשום לב"כ התובע. לדבריה, חושבת היא שזה היה לפני שנה ומשהו (עדותה נשמעה ב-19.3.01). כשנשאלה הכיצד ידעה להתייחס בתצהירה לתיק מסויים - השיבה כי אינה זוכרת למעלה משנה אחורה.   ב"כ הנתבעת ביקש למשוך תצהירה, משאינו תצהיר מאומת כדין, וב"כ התובע הבהיר שאימת התצהיר היום, ומשכך, זהו תצהיר כדין.   ב"כ הנתבעת טען עוד כי העדה לא חתמה בפני ב"כ התובע ומשכך, אין טוען ב"כ התובע כי העדה חתמה בפניו או כי אימת חתימתה כדין.   בהחלטתי הבהרתי כי תצהיר האחות הוגש לתיק ביה"ד עוד ביום 21.12.99, כשהוא נושא חתימת אימות של ב"כ התובע, ולפיה, ביום 22.12.99 הופיעה העדה בפניו, במשרדו, ולאחר שהזהירה, היא חתמה בפניו. בהתאם, ראיתי להורות לעדה להעביר עותק משלוח התצהיר בדואר רשום.   ביום 5.4.01 שלחה העדה, עורכת דין במקצועה, הודעה לביה"ד בה טענה כי בדואר הרשום (שאישור למשלוח מ-28.10.99 צורף) שלחה לב"כ התובע את תצהיר התובע, את תצהירה של ברכה ואת תצהירה "שנחתם על ידה ואומת ע"י עו"ד חיר במועד הדיון ביום 22.12.99" וכן אישור על משלוח דואר רשום מ-19.12.99 ובו תצהיר האב.   טוענת עוד העדה (בהודעתה, שלאחר הדיון שבפניי) כי יוצא איפוא שהתצהיר אשר הוגש לתיק בסמוך למועד "הדיון שהתקיים ביום 22.12.99 אומת ע"י עו"ד חיר במועד דיון זה". עוד טענה כי המילה "לאימותו" שבעמ' 28 שורה 4 שבהחלטת ביה"ד לא נאמרה כלל על ידה, וכי ערכה חיפוש מדוקדק במשרדה ומצאה "רישום פנימי שנכתב על ידה המאשר את האמור לעיל" (רישום, שלא צורף) ולפיכך, "מן הדין ומן הצדק לאשר את עדות הח"מ כחלק בלתי נפרד מהתצהירים שהוגשו מטעם התובע".   ב"כ התובע הגיב לאמור כי תצהיר האחות שהוגש לא אומת כלל על ידו עד ליום 22.12.99 (ביום הדיון בפני כבוד הרשמת דייגי), בעוד שהתצהיר בדואר ששוגר למשרדו והוגש ב-12/99 נותר בתיק ללא כל אימות, עד שאומת כדין ע"י הח"מ ביום הדיון לאחר שהוזהרה כדין" (ההדגשות במקור). לאור כל האמור - עתר לקבלת התצהיר לתיק.   ב"כ הנתבעת הפנה לשוני בטענות, לכך שרישום פנימי של העדה לא הוגש, ועתר להוציא מהתיק התצהיר שלא ניתן כדין (בלשון המעטה) (כך במקור).   ב"כ התובע הגיש תגובה נוספת בהתייחס לתגובת הנתבעת בה נטענו טענות כאלה או אחרות כנגד ב"כ הנתבעת, והגיב לטענות הנתבעת.   בהחלטתי מ-10.5.01 קבעתי כי בהחלטת כבוד הרשמת נקבע כי על התובע להגיש תצהיריו תוך 60 יום. מדוע תורה כבוד הרשמת על הגשת תצהירים, אם אלה הוגשו עוד בטרם הדיון בפניה? ודאי כך, כשאלה מתוייקים (בתיק ביה"ד) מעל הפרוטוקול.   אעפ"כ ראיתי להותיר התצהיר בתיק, תוך שאשקול האמור בבוא העת, כשהעדה העידה בפניי כי לא חתמה על התצהיר בפני ב"כ התובע.   עוד הזכרתי כי בתצהיר צויין כי אומת ע"י ב"כ התובע, במשרדו בעכו - בניגוד לטענות שבתגובות שבפניי.   ביום 28.11.01 הודיע ב"כ התובע (עמ' 40) כי הוא מוותר על עדותה של האחות, והצהיר אלה עדיי, לאחר שהוברר כי העדה לא זומנה לדיון שנקבע בהחלטתי דלעיל (10.5.01). משויתר התובע על עדותה של האחות - ממילא, אין מצויה עדותה בפניי. עם זאת, רואה אני להתייחס לענין כולו - ולטעמי, לקושיא החמורה שעולה מהנסיבות דלעיל, ולו רק בהיבט האתיקה. בל נשכח כי העדה ובכ"י - עורכי-דין הם! חשיבותה של הצהרה מפיהם - ובפני בימ"ש - ידועה בודאי. חשיבות הזכות שניתנה לאנשי מקצוע זה והמעמד הניתן לאישורם, הצהרתם וחתימתם - אינם נדרשים להכברת מלל, ודאי לא בהליך זה!   דא עקא, אבהיר העובדות הרלבנטיות כולן העולות מהתיק - ומפאת חשיבותן הרבה להליכים משפטיים בכלל :   (1) ביום 22.12.99 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת ר. דייגי, שכמדומה, ראוי להזכיר כי ידעה כל תג ותג בתביעה שבפניה. נקבעה רשימת מוסכמות-פלוגתאות, וניתן צו גילוי מסמכים. כן נקבע כי התובע (וכמובן אחריו הצדדים האחרים) יגיש תצהיריו. ממילא, אין בפני הרשמת דיון בכימות לאותם רכיבים שכומתו בתצהירים, ואין התייחסות לשוני בסכומים בין התביעה לתצהירים - ולא בכדי. כל האמור יחדיו מלמד כי תצהירי תובע לא היו בפני כבוד הרשמת. (2) תצהירי התובע, כולל תצהיר העדה, הוגשו לתיק ביה"ד (כעולה מחותמת שהוטבעה על הודעת ב"כ התובע) ב-21.12.99. אף תצהירים אלה נמצאו מתוייקים בדיון שבפניי, מעל פרוטוקול הדיון. (3) בחלק האישור ע"ג תצהיר העדה מופיעים הפרטים הבאים (ואדגיש החשובים בהם) : חתימת ב"כ התובע המאשר כי ביום 22.12.99 הופיעה בפניו, במשרדו ברח' בן עמי 27 עכו, העדה, שזיהתה עצמה ע"י ת.ז. ולאחר שהוזהרה, אישרה נכונות ההצהרה וחתמה עליה בפני ב"כ התובע. (4) בראשית הדיון בפניי הבהיר ב"כ הנתבעת שהתצהיר שבידיו אינו מאומת, וב"כ התובע הצהיר כי אימת עתה, ואף הוגש לתיק תצהיר הנושא אישור שנחתם ע"י ב"כ התובע ביום 19.3.01 והמציין כי אימת החתימה, במשרדו בעכו. (5) האחות העידה כי חתמה על התצהיר, למיטב זכרונה, לפני הגשת התביעה. כשנשאלה בפני מי חתמה עליו - השיבה "אני חתמתי והעברתי את זה לעו"ד חיר בדואר רשום", וזה היה "לפני כשנה ומשהו". כשנשאלה אם בטוחה היא שזה היה לפני הגשת התביעה השיבה כי למיטב זכרונה כן. (6) האחות מלינה על השימוש במילה "לאימותו" שבהחלטת ביה"ד מ-19.3.01 (עמ' 28 שורה 4), שלא נאמרה בעדותה. שמא, לטענתה, אף לצורכי אימות לא נשלח "התצהיר", אלא אך לצורך הגשתו?! (7) מהודעתה של האחות, סעיף 1 א' עולה לכאורה מהניסוח, כי התצהיר נחתם על ידה ואומת ע"י עו"ד חיר במועד הדיון ב-22.12.99. אזכיר כי בפניי לא נטען כי האחות באה לביה"ד ביום הדיון המוקדם, גם לא נטען כך לא בתגובת ב"כ התובע ואף בפרוטוקול אין כל אזכור לנוכחותה. יתר על כן, האמנם טוענת העדה כי חתמה בפני ב"כ התובע, במועד הדיון (סעיף 1 א') או בסמוך למועד הדיון (ס' 2) ?! (8) עד לאחר הדיון (בהודעתה של האחות ובתגובת התובע) - לא נטען כי התצהיר אומת ע"י ב"כ התובע שנה ומחצה קודם לכן! האחות לא טענה כך, וב"כ התובע - אם ידע כי אכן אימת המצהירה, והיא חתמה בפניו (ולא אימת תצהיר חתום שנשלח אליו בדואר רשום) - לשם מה נדרש לאימות תצהירה בדיון ב-19.3.01?!   חומרה רבה רואה ביה"ד בהתנהלות ההליכים בענין זה כמפורט לעיל, דוקא לאור החשיבות הרבה והמשמעות שנותנים אנו להצהרת עורכי-דין, בהליך משפטי. לאחר שסקרתי כל האמור - ראוי היה כי תופנה השתלשלות העניינים וההצהרות (כקביעותיי לעיל) ללשכת עוה"ד לשיקולה. אנו עוסקים עם זאת בעיקר, בהליך שהונח לפתחנו. ה. עדות האב - אביו של התובע טען בתצהירו כי הוא מכיר היטב נסיבות סיום עבודתו, כי ידוע לו שהנתבעת סיימה לעבוד באוניברסיטת ת"א וכי מאז הפסיקה לשבץ התובע בעבודה, כי התובע פנה רבות לנתבעת, ואף התייצב מס' רב של פעמים במשרדה אך היא לא נאותה לשבצו כלל, וכי התובע פנה פעמים רבות לנתבעת ע"מ שתיתן לו תנאים סוציאליים המגיעים לו, וכי אף פנה לנתבעת שתספק לתובע עבודה, אך הנתבעת לא נענתה. בעדותו בפניי אישר כי כל הידוע לו הוא ממה שאמר לו התובע ואף כי ב"כ התובע הצהיר כי העד אמר שהוא יודע הדברים מידיעה אישית, אישר האב כי הוא "יודע את הדברים מבנו התובע אישית" (עמ' 36). ב"כ הנתבעת הבהיר כי משעסקינן בעדות שמיעה אין היא קבילה ולכן הודיע כי הוא מפסיק חקירת העד, אלא אם יורה אחרת ביה"ד. לאחר דין ודברים ניתנה החלטתי ולפיה עדות שמיעה כשלעצמה אינה פסולה עפ"י דיני הראיות, אלא על ביה"ד להעריך משקלה, וכי אין ביה"ד מתכוון לחייב צד לחקור עדים. ב"כ הנתבעת לא ביקש לחקור עוד את האב, ונסיונו של ב"כ התובע לפרט האמור, בחקירה חוזרת - לא הותר.   ו. עדות ברכה - ברכה הינה ידידה לתובע, וכדבריה-היא - מלאת כעס על הנתבעת. ברכה לא עבדה בנתבעת בעת הפסקת עבודתו של התובע, ואין לה כל ידיעה אישית בענין - אלא לפי מה שסיפר לה התובע. היא הפסיקה עבודתה חודש קודם. ברכה אינה יודעת עם מי בנתבעת דיבר התובע ואף לא מה נאמר לו. כל שיודעת היא שהתובע התרגז כשקיבל תשובה שלילית. אין היא יודעת אף מתי היו השיחות הנטענות, אולי בהתחלת 98' או בסוף 98' (עמ' 34) - ואם בתצהירה טענה כי ענין זה "ידוע" לה - בעדותה סיפרה כי גם היתה עדה לזה שהתובע טילפן. אעיר כי אין בעדותה אינדיקציה עובדתית ממשית כי אכן דיבר התובע עם גורם מוסמך (כלשהו) בנתבעת; אין היא יודעת אם לעובדים (כולל היא) נאמר כי עבודתם מופסקת בשל הפסד מכרז או סיבה אחרת. מכל מקום הודעו על הפסקת עבודתם בחודש קודם. ברכה כדבריה קיבלה פ"פ לאחר תחינות.   ז. עדות הנתבעת - הנתבעת העידה את סמנכ"ל הכספים (שומינר) שנחקר על תצהירו, הבהיר כי ניכויים בוצעו עפ"י הערות מפקחים (תלונות או קיזוזים של הלקוח), כי הממונים על התובע הם שהציעו לו עבודות וכי סירוב התובע לקבל עבודות לא הושמע באוזניו, אלא כך נאמר לו ע"י ישראל או דני.   אציין כי מר בני אידי, סמנכ"ל הנתבעת - לא העיד, משתצהירו הוגש לצורך הודעת צד ג' (ס' 2) ומשבדיון האחרון הודיעה הנתבעת כי היא מושכת הודעתה זו (ובכך אדון בנפרד).   ח. ולהליך עצמו - תיארתי לעיל התנהלות ההליך. הבהרתי - חזור והסבר - כי עוסקת אני בהליך עצמו, בהתעלם מסכסוך שנתגלע בין בכ"י הצדדים.   משכך, אתייחס לקושיות שבפניי אחת לאחת :   תקופת העבודה - האם עבד התובע מ-1.11.94 ועד 16.9.98 כטענתו, או מ-16.11.94 ועד 14.9.98 כטענת הנתבעת? פער המועדים בין הצדדים נסוב על 17 יום סה"כ (15 יום בראשית התקופה ו-2 בסיומה).   התובע בתצהירו טען כי החל לעבוד בנתבעת ב-"11.94" ועבד עד 16.9.98. עדיו לא טענו בענין כלל. שומינר חזר על טענת הנתבעת. הצדדים לא טרחו בענין זה בסיכומיהם ואפרט איפוא המעט שבפניי : בתלוש השכר לחודש 11/94 שצורף לתביעה נרשם תאריך תחילת עבודה "1.11.94". בתלוש זה השתכר התובע, הטוען כי עבד ימים כלילות, שליש (או פחות) מהשתכרותו בחודשים שאחריו. נ/2 ונ/4, שנטען כי נחתמו ע"י התובע, נושאים תאריך 13.11.94. אין לי אלא להניח כי נחתמו עם קבלתו לעבודה של התובע. תקופת העבודה נדרשת להוכחה. לא הוכחה בפניי טענת התובע בתביעתו, טענה שאף לא חזר עליה בתצהירו! משכך, אינני מקבלת טענת התובע. לטעמי, הרישום בתלוש השכר (אליו כלל לא הפנה) אין בו אלא התייחסות כללית, שאינה מוכחת כנכונה, כעולה מהאמור לעיל.   פיצויי פיטורין - נקבעה כמוסכמה העובדה כי התובע התפטר, כי הנתבעת הפסיקה עבודתה באוניברסיטה ב-15.9.98 וכי התובע הודע על כך חודש קודם. ברכה מאשרת כי הפסיקה לעבוד חודש קודם וכי חודש קודם הודעו העובדים על הפסד במכרז. התובע עבד בנתבעת בחודש ספטמבר. בתצהירו לא טוען התובע לזכאות ברכיב זה כטענתו בתביעתו או במוסכמות-פלוגתאות! התובע משנה טעמיו וטוען (סעיף 6) כי זכאי הוא לפיצויי פיטורין "עקב פיטור שלא כדין ע"י הנתבעת". התובע אינו יכול לשנות טענותיו העובדתיות בהינף קולמוס, בלא שביקש לתקן תביעתו ובלא בסיס לבקשתו. אין התובע יכול לטעון טענות עובדה הסותרות זו את זו.   אעיר עוד כי ממכתבי התובע בהם מבקש הוא שיבוצו לעבודה ברור כי לא פוטר מעבודתו. התובע כזכור לא נחקר נגדית, משסירב להשיב על שאלות שהוצגו לו. בסיכומיו חוזר התובע וטוען כי "נאלץ להתפטר מעבודתו אצל הנתבעת עקב ההרעה המוחשית בתנאי העבודה" ומוסיף הוא "ומהתנהגות הנתבעת הרשלנית, חסרת תום הלב, קרי אי הספקת העבודה כמתחייב בדין", ובכך הפרה הנתבעת חובה חקוקה ואשר בגינה חבה כלפי התובע בפיצוייו בעד מלוא זכויותיו שעל פי חוקת העבודה הקוגנטיבית..." (ס' 5, כך במקור). בהמשך טוען הוא כי זכאי הוא לפיצויי פיטורים משהתפטר עקב הרעה מוחשית, שכמוה כפיטוריו (ס' 8 א'). כדי שיהא עובד מתפטר זכאי לפיצויי פיטורין - שומה עליו לפעול עפ"י דרישות חוק פיצויי פיטורין. התובע טוען כי התפטר ב-16.9.98. אין חולק כי "התפטר" וכי ב-14.9.98 (כקביעתי) או ב-16.9.98 (כטענתו) הפסיק עבודתו. אין חולק כי פניותיו לנתבעת מאוחרות הן למועד זה. אין בפניי כל ראייה לפיה התובע התרה בנתבעת עוד לפני 16.9.98 כי אם לא תמצא לו עבודה - יתפטר בדין פיטורין.   הנה כי כן - משעסקינן בטענה של "הרעה מוחשית" בגינה התפטר התובע, כטענתו, ומשאין לקבל טענותיו המשתנות ביחס לתשתית העובדתית - אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין.   בסיכומיו, לראשונה, טוען התובע לזכאות בגין נסיבות/תנאים בהם אין לדרוש מעובד סביר שימשיך לעבוד (עילה שאיננה "הרעה מוחשית") ואף מפליג לביסוס טענתו אל ההסכם הקיבוצי בענף (ס' 8 א'). (נזכיר כי סעיפים 10 להסכם הקיבוצי (פרק ו') אינו דן כלל בהתפטרות בגין הרעה).   אין להבין את התנהלות ההליך מצידו של התובע עת טוען הוא מכאן ומכאן, משנה טעמיו חדשות לבקרים, מוסיף כהנה וכהנה עובדתית ומשפטית!   יחד עם זאת, ואף שהתובע מיוצג - ראינו לבחון התביעה עפ"י ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה, החל על הצדדים שבפנינו.   משמדובר בהפסד במכרז ואף שהתובע לא טען כך - רואה אני לחייב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורין לתובע (דב"ע נה/105-3). אעיר, כי שומה היה על הנתבעת לעשות כן מעצם תחולת ההסכם הקיבוצי הכללי עליה, ומעת שהפסידה במכרז. אין ענין זה נדרש ל"תחינה" של עובד (ראה עדות ברכה) או להגשת תביעה לביה"ד.   משעסקינן בהסכם קיבוצי כללי ומשאין ספק כי שגגה זו בכתבי הטענות והתצהירים אין ראוי כי תפגע בזכות הנתונה לתובע עפ"י ההסכם הקיבוצי (סעיף 10, 11 לפרק כ' - כפי שפורשה בפסיקה) - ראיתי להורות כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים. משקמה לתובע הזכות לפיצויי פיטורים עפ"י ההסכם הקיבוצי אין חשיבות לטעמי, כאמור בו, לשאלה האם ביקשה הנתבעת לשבצו במקום עבודה אחר והתובע סירב (כנספחים לתצהיר שומינר) או אם ביקש הוא מהנתבעת כי תשבצו בעבודה (כנספחי תצהירו). בענין זה משעסקינן בזכות שעפ"י הסכם קיבוצי - ראיתי להורות כאמור, על אף כי אין ליתן משקל לעדות-ראיות התובע (!) ואף בניגוד לטענותיו בתביעתו, משהזכות שנקבעה בהסכם - אינה מותנית!   השכר הקובע - קבעתי לעיל כי עסקינן בתקופת עבודה מ-16.11.94 ועד 14.9.98 כולל, קרי: 46 חודשים. הצדדים חלוקים בשאלה מהי משכורתו הקובעת של התובע. התובע טוען כי תלושי השכר פיקטיביים לרבות הרכיבים "משכורת", "נסיעות", "ש. נוס. גלוב", "שווי", "פרמיה", ועד כמה הם "שכר רגיל" והסכים (מוסכמה 4) כי תלושי השכר שהוגשו במצורף לתביעה "אותנטיים" הם. אודה כי לא אבין כיצד יכול תלוש שכר להיות פיקטיבי ואותנטי בה בעת. לא הוכח בפניי כי רכיבי השכר הנזכרים לעיל הם פיקטיביים, או כי הם חלק מהשכר הרגיל. ראוי לציין כי עפ"י נספח נ/2 לתצהיר שומינר - התובע אישר (כמתחייב עפ"י ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים (מוסכמה 11)) כי מסכים הוא לתשלום 9% לשעות עבודתו כתשלום בגין שעות נוספות. התובע ניסה לטעון (ע"י הצגת השאלה לשומינר) לספק בחתימתו ע"ג מסמך זה - אלא שעצם המסמך, לפחות לכאורה, יש בו כדי לאיין טענת "פיקטיביות", ודאי כשעולה מתלושי השכר כי מדי חודש קיבל התובע תשלום מסויים בגין שעות נוספות גלובליות, משתנה מחודש לחודש.   אציין עוד כי מדובר בשכר לפי שכר מינימום - לא נטען אחרת והתייחסותי בהקשר זה נובעת מהטענה הסתמית בדבר היות רכיב "משכורת" - רכיב פיקטיבי! (שכר המינימום מ-4/98 הוא 14.03 ₪ לשעה, 2,609.18 ₪ לחודש עבודה). עוד ראוי לציין כי התובע עותר לתשלום רכיב נסיעות, ומשקיבל תשלום ברכיב זה (אף כי יתכן ולא כמתחייב בסכום) - אין להבין טענת פיקטיביות.   אין בפניי כל ראייה כי הרכיבים הנטענים בשכר הם פיקטיביים או כי עסקינן בסכומים קבועים ואף לא ברכיב קבוע (רכיב "שווי"). באשר להפסקת העבודה - אין בפניי כל מסמך, היכול לשפוך אור על מועד זה. עדי התובע אינם מעידים כלל בסוגיה זו, ואף ממכתביו - אין לדעת מתי סיים עבודתו. שומינר טען כי הופסקה עבודתה של הנתבעת באוניברסיטת ת"א מ-15.9.98 - משמע, אין מדובר בימי עבודה של התובע אצל הנתבעת בימים 15-16 בספטמבר 98'. אציין עוד כי משעסקינן בהפסד במכרז כפי שהתובע עצמו מציין במכתביו, במצורף לעדות ברכה כי הודע לעובדים על כך חודש מראש - יש תימוכין באלה לגרסת הנתבעת.   רכיבי השכר ששולמו הם רכיבי שכר, שאינם חלק מהשכר הקובע, וטענת התובע בהקשר זה - נדחית (אף ללא התייחסות לטענות הנתבעת).   נכון טענה הנתבעת כי יש לחשב שכרו של התובע לפי משכורתו ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו, משעסקינן בשכר לפי שעות עבודה בפועל. התובע מתעלם מענין זה בחישוביו. הנתבעת בחישוביה טוענת לשכר ממוצע בסך 1,821 ₪. בדיקת תלושי השכר של התובע ב-12 חודשי העבודה (השלמים) האחרונים (8/97-7/98 ומשלא הוגש תלוש 8/98) מעלה כי עבד סה"כ 1,953.59 שעות, ובחודש בממוצע 162.8 שעות שכר עבודה לשעה הוא 14.09 ש"ח בסיום העבודה - ומשכך, שכרו הקובע הוא 2,295.48 ₪.   משכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורין בסך של 8,799.34 ₪. משעסקינן בזכאות שנקבעה ע"י ביה"ד, בניגוד לטענות התובע עצמו, שלא השכיל בשלב כלשהו של ההליך לתקן טענתו - עסקינן בטעות כנה, ואין מקום להשית על הנתבעת פיצויי הלנה.   שעות נוספות - עסקינן ברכיב שלא כומת בתביעה, ושאין התובע עותר לסעד ספציפי בגינו (ראה סעיפים ב' 6, 7 ז', 10 ה' לתביעה), אך עתר לחיוב בפיצויי הלנה. אעיר כי התובע נוקב במספר כללי של שעות נוספות בתביעתו, בתצהירו טוען הוא כללית כי עבד שעות נוספות רבות, תוך הפנייה לנספח ב' (נספח הכולל חישוב חודשי לשעות נוספות, וסה"כ סכומו 8,369 ₪). ניתן להניח, לכאורה, מנספח ב' כי לתובע רישום שעות עבודתו. מעבר לדבריי לעיל באשר ל"עדות" התובע - אין חולק כי התובע אינו מפרט רכיב זה.   אזכיר במאמר מוסגר כי ברכיב זה נדרש התובע להוכחה פוזיטיבית בכל יום באלה שעות עבד, ומהן בשעות (ובימים) אלה - שעות נוספות. כבר צויין לעיל כי ממוצע שעות עבודתו של התובע אינו מגיע כדי משרה מלאה. ממילא, אין לדבר על תבנית קבועה של שעות (והתובע אף לא טוען כך). מחדליו של התובע בכתבי טענותיו ועדויותיו - אינם יכולים "להרפא" ברכיב זה. ומה לנו יותר מהצהרת בא-כוחו בדיון כי התובע עותר רק לסכום שנתבע בתביעה. משלא נתבע בתביעה סכום ברכיב זה - אין מקום להכרעה בו. תמוה איפוא כי בסיכומיו מתעלם התובע מכך - וחוזר שוב לעתירתו הכספית.   למען הסר ספק אבהיר עוד אלה - אף לו כומת הרכיב בתביעה ואף לו היה התובע מעיד כמתחייב - לא הייתי רואה להעתר לתביעה ברכיב זה אלא אם עסקינן היה בפירוט השעות בגינן נתבע רכיב שעות נוספות. בין כך ובין כך - נדחית עתירת התובע ברכיב זה.   בסיכומיו טוען התובע, לראשונה, כי חובה על הנתבעת לשמור כרטיסי נוכחות וטענתה כי אין אלה בידיה נגועה בחוסר תום לב ובעזות מצח ומטרתה לחסום מהתובע דרכו לקבל המגיע לו עפ"י החוק.   בנסיבות הליך זה, כמתואר לעיל, איני רואה להתייחס לטענה זו, ולא רק משום שחדשה היא, או משום שהתובע ידע על העדר כרטיסי הנוכחות עוד בשלב מוקדם מאוד בהליך. יכולה אני רק להניח מהתביעה כי לתובע רישום שעות עבודתו, שאחרת כיצד יודע הוא שבכל תקופת עבודתו עבד מספר נקוב של שעות נוספות בערך של 125% ואחר בערך של 150%?! - לתובע הפתרונים.   בנסיבות התנהלות ההליך, אין מקום להשליך הענין דוקא לפתחה של הנתבעת, כשעול ההוכחה - על התובע הוא.   עוד אזכיר כי עפ"י ההסכם הקיבוצי (סעיף ח2 (6)) יכול שהתובע יקבל תשלום גלובלי. הנתבעת נסמכת על אישורו של התובע (נספח לשומינר). התובע לא טען כי אין מדובר בחתימתו - אין טענה כאמור בתצהירו ואף לא בהשלמת חקירה ראשית, אלא רק נסיון להעלות טענה זו, אגב עדותו של שומינר, שמא כחוו"ד שבמומחיות?!   כך או כך - לא הוכח בפניי כי המסמך לא נחתם ע"י התובע, ולא שמעתי מהתובע כי במהלך כ-4 שנים, בהיותו "מלווה" ביועצים וביועצי דבר - כי פנה לנתבעת ועתר לתשלום בגין שעות נוספות או הלין כנגד זכויותיו בתלושי השכר בתוספת "ש"נ גלובלית" או, ביקש לבטלו, כזכות הנתונה בס"ק (7)). עוד אעיר כי לא מצאתי שהזיכוי ברכיב זה הופחת מהסכום הנתבע בנספח לתצהירו או התייחסות שבדין לנפקות הרכיב ששולם מול הנספח.   הנה כי כן - ולאור כל האמור - נדחית התביעה ברכיב זה.   יתרת פדיון חופשה - התובע עותר לסך 5,452 ₪. הנתבעת טוענת לזכאותו בסך 2,682 ₪. בתצהירו עותר התובע לסכום אחר, "לפתע" זכאי הוא לפי חישוביו ל-5,781 ₪ ובניכוי 969 ₪ עותר הוא ל-4,812 ₪ (חישוביו בתצהיר מתבססים על 47 יום X 123 ₪ ליום ובתביעה לפי 116 ₪ ליום). הנתבעת טענה ללא פירוט או נוסחה כי עפ"י שכרו, ותקו ומה ששולם לו - זכאי הוא ליתרת פדיון בסך 2,682 ₪ (וצר לנו כי לא טרחה להציג נוסחת חישוב). התובע עבד מספר ימים שונה מדי חודש, כעולה מתלושי השכר. מדובר בשכר חודשי ממוצע כאמור לעיל ובתקופת עבודה של 46 חודש. בנסיבות ובהעדר נתונים ינוכה הסך 969 ₪ כפי חישובי הצדדים ולא "משמעות" סכום זה ב"ימים"/"שעות", כמתחייב מחישוב נכון. התובע זכאי ל-14 ימים לשנה X 46 חודשים. התובע עותר ל-47 ימים. זוהי, איפוא, במירב - זכאותו. בתקופת 12 החודשים (כאמור לעיל: 7.98-8.98) עבד סה"כ 272 ימי עבודה, ובממוצע 22.66 י"ע לחודש. שכרו היומי הממוצע עמד איפוא, עם סיום עבודתו ע"ס של 101.3 ₪ במכפלת 46 יום, זכאי היה לפדיון חופשה לסך 4,761 ₪ ובניכוי 969 ₪ שקיבל - זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 3,792 ₪. ראוי להעיר עם זאת כי ראוי היה לנכות תשלום החופשה (ששולם ב-10/96) לפי ערכו דאז, קרי: שווה ערך ל-93 שעות עבודה. עוד ראוי לציין כי עתירת התובע היא ל-47 ימים לפי 47 חודשי עבודה ואף שקבעתי כי עבד אך 46 חודש - לא ניכיתי החישוב.   הבראה - התובע טוען כי זכאי הוא עבור שנתיים בהם לא קיבל הבראה, ל-6 ימים X 129 ₪ וסה"כ 774 ₪ וכי קיבל דמי הבראה עבור שנתיים אחרונות (סעיף 7 ג' לתביעה) . בסיפא תביעתו (ס' 10 ג') עתר ל-1,160 ₪. הנתבעת טענה כי מודה היא בסכום שנתבע בסעיף 7, והפנתה לכך כי הנטען בסעיף 10 אינו תואם הסכומים שבתביעה עצמה - ובכדי הפנתה! כפלוגתא נקבעה זכאותו ל-1,470 ₪ כטענתו, ולאחר שתיקן ערך יום הבראה ל-245 ₪ (במקום 129 ₪). הנתבעת נותרה בטענתה. עיון בתלושי השכר מלמד כי בחודש 11/97 קיבל תשלום הבראה בסך 1,126 ₪ וכך אף ב-11/96. אין זאת כי עולה שבגין שנת העבודה הראשונה לא קיבל התובע תשלום עבור הבראה, אך קיבל בגין שנת עבודתו השנייה והשלישית. משכך, זכאי התובע אך ליתרת הבראה בגין שנת עבודתו האחרונה, קרי: החל מ-11/97 ועד 9/98. אציין כי בחישוביו, ובניגוד לטענתו - אין עתירה לשנתיים, משעותר התובע ל-6 ימים! קרי: לכל היותר כמכסת שנה. התובע עבד בשנה האחרונה 10.5 חודש בלבד. משכך, זכאי הוא לפי חישוביי ל-1,286.25 ₪. ראיתי להורות כאמור, כי זהו החישוב הנכון, אף כי הודאת הנתבעת בהגנתה מתייחסת לסכום נמוך יותר, שהרי לא טענה הנתבעת כי שילמה עבור השנה האחרונה. עוד אזכיר כי מעבר לטעות בערך יום הבראה, שתוקנה בדיון המוקדם, אין לדעת על בסיס מה הודתה הנתבעת בסכום זה (שמא הודתה בהיותר ערה לטעותו). אבהיר עוד כי בתצהירו טען שומינר כי הנתבעת מודה בכך שעם סיום עבודתו זכאי היה ל-1,470 ₪, סכום שהוצע לו עם סיום עבודתו (שמא, כנטען בהגנה, הוצע לו סכום של 774 ₪?!). - עפ"י הודאת הנתבעת בעדותה - תשלם הנתבעת לתובע סך 1,470 ₪ כדמי הבראה.   חגים - התובע עותר ברכיב זה באופן לא מפורט ל-40 יום ומציין כי בפועל שולם לו 808 ₪ ברכיב זה. הנתבעת טוענת כי לא ניתן לתבוע רכיב זה לאחר סיום יחסי העבודה.   אציין כי בחודשים מסויימים עבד התובע חודשים מלאים כולל שבתות. אין לדעת איפוא אם ומתי עבד, והאם בימי החג לא עבד או שמא עבד בפועל. כזכור, אין בפניי פירוט ימי עבודתו של התובע. אין גם פירוט בתאריכי החגים או אם היו בשבת. אין גם לדעת מדוע ברכיבים אחרים עותר הוא לפי 47 חודשים ומדוע עתר כאן לפי 40 יום, שמא 10 ימי חג X 4 שנים. דא עקא, אין מדובר ברכיב פיקטיבי-אוטומטי. כאמור בהסכם הקיבוצי בענף זכאי עובד ל-10 ימי חג בשכר.   התובע עובד שעתי-יומי. אין מדובר בעובד חודשי. עפ"י הסכם המסגרת במגזר העסקי מ-9.1.95 על העובד להוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי יום החג הספציפי, ואין די בטענה סכמטית-סתמית. משכך, ומשאין בפניי ראיות כמתחייב לאמור - אין נעתרת התביעה ברכיב זה.   מדובר בענין שעל התובע להוכיחו - ומעבר לאמור לעיל ביחס לראיותיו - אין כל טענת עובדה בתצהירו בענין למעט האמירה הסתמית "מגיע לי". הנה כי כן - אין נעתרת התביעה ברכיב זה.   נסיעות - טוען התובע לזכאות ברכיב זה לפי 108 ₪ X 25 ימי עבודה X 47 חודשים וסה"כ 5,076 ₪ (ברי, לפי הסכום הנתבע טען, כי אין מדובר בזכות יומית אלא חודשית (5,076 ₪ = 108 ₪ X 47 חודשים)). אין בתביעה טענה היכן גר התובע או מהו ערך כרטיס חופשי חודשי בכל תקופת זמן. גם העובדה כי עבד באוניברסיטת ת"א נעדרת, משום מה, מרכיב זה בתביעתו.   בתצהירו, לראשונה, טען כי הוא גר ברעננה ועבודתו היתה בת"א, אך לא טען ולו לערך כרטיס חופשי חודשי. התובע מתעלם בחישוביו מכך כי בפועל בתלושי השכר קיים רכיב נסיעות. שמא כך, בשל טענתו ולפיה רכיבי שכרו - פיקטיביים, טענה שנדחתה. הנתבעת טענה כי שילמה מלוא זכאותו לפי מספר ימי העבודה בפועל, כעולה מתלושי השכר. הנתבעת טענה עוד כי על התובע הנטל ברכיב זה להוכיח כמה נסע, כמה שילם וכו' - ונטל זה לא הוכח בעדויותיו. אגב דיון כללי בעדויות, טענה כי ברכה העידה שהתובע גר במעונות, סמוך למקום עבודתו באוניברסיטה (אעיר במאמר מוסגר כי אין בעדותה בפניי טענת עובדה כנטען בסיכומי הנתבעת). ברכה בעדותה טענה כי התובע קיבל 83 ₪ שזה חצי חופשי-חודשי של ת"א.   לצערי, התובע לא נתן גירסה עובדתית ברורה, עתירתו לפי 108 ₪ לחודש - סותרת עדותה של ברכה, לפיה 83 ₪ שקיבל זה חצי מחופשי חודשי בת"א. מנגד, ברכה אינה טוענת כי התובע גר באיזור מחוץ לת"א, ומהתייחסותה לכך שהיא עצמה לא גרה באיזור זה (ת"א) (!) ניתן להבין כי התובע זכאי היה לפי חופשי-חודשי ת"א.   לא יכול להיות חולק כי התובע זכאי להחזר נסיעות, לפי אמצעי התחבורה הזול האפשרי. אין חולק כי מעת שיכול היה להשתמש בכרטיס חופשי-חודשי - אין זכאי הוא מעבר לכך (ראה הסכם קיבוצי כללי). עם זאת, אין הנתבעת יכולה, כך לטעמי, לזכותו לפי ערך כרטיס חופשי-חודשי, יחסית למספר ימי העבודה בחודש. אין בפניי נתונים לקבוע כך או כך, ולכאורה, ראוי היה בנסיבות אלה, משהתובע לא הוכיח את רכיבי תביעתו לדחותה. מנגד, על הנתבעת להוכיח כי אכן החזירה לתובע הוצאות נסיעתו אל ומעבודתו (וכזאת, כאמור לא הוכח, ו"ממש" - אף לא נטען!).   ואסביר דבריי - מבדיקת רכיב הנסיעות הנוהג כיום - נקודת האיזון בחודש עבודה היא "X" ימי עבודה. קרי: בתחום ת"א, בערך הכרטיס (ההוצאה הנמוכה ביותר ליום היא 10 ש"ח (5 ₪ X 2)). עפ"י צו הרחבה מ-7.10.02 ליום עבודה תקרת הזכאות כיום היא 20 ₪. משכך, ומשעפ"י ההסכם זכאי עובד לסכום הכרטיס החודשי, אם עבד "X" ימים לפחות בחודש, "כוסתה" הוצאה יומית - זכאי עובד כאמור למחיר כרטיס חופשי ולא למחיר הכרטיס כשהוא מחולק לימי עבודה/ימים בחודש ובמכפלת ימי עבודה בפועל, כפי שהנתבעת התיימרה לפעול. דא עקא, התובע בחישוביו התעלם מכך, ואף מהסכום שקיבל בפועל. ביה"ד אינו לבלר לצדדים. אין ראוי לטעמי כי ביה"ד יחשב לפי 108 ₪ לחודש (כתביעה), לחודשים בהם עבד התובע יותר מ-"X" ימים, מהי היתרה לה זכאי הוא. היה זה תפקידו של התובע לעשות כן! לא נותר לי אלא לקבוע כי בחודש בו עבד התובע פחות ימים מ"נקודת האיזון" - זכאי התובע להחזר דמי נסיעות לפי פעמיים ביום ערך נסיעה מקומית במכפלת הימים. בחודשים בהם ימי העבודה הם מעבר ל"נקודת האיזון" זכאי הוא למלוא ערך כרטיס חופשי-חודשי. משכך - קובעת אני הזכאות העקרונית כאמור לעיל, ואין ניתן סעד כספי מכומת!   ניכויי שכר - משכר התובע נוכו בחודשים השונים סכומי שכר שפורטו (סה"כ 1,605 ₪). התובע עותר להשבתם בצירוף פיצויי הלנה כחוק. הנתבעת טענה כי כל הסכומים שצויינו אכן נוכו (למעט 6/96), בגין ליקויים חמורים בתיפקודו של התובע/עבירות משמעת חמורות, בהסכמתו ובידיעתו ועפ"י הוראות מפורשות של מפקחיו השונים (כולל בא-כוחו). לתצהיר שומינר צורפה התחייבות התובע - רשותו לקיזוז משכרו בגין נזק שגרם במעשה/מחדל אגב עבודתו (נ/4)! כן צורפו מכתבי תלונה של המפקחים לתאריכים 6.4.97, 5.6.97, 29.6.97, 22.9.97, 28.10.97, 21.12.97, 22.12.97, 23.12.97, 24.12.97, 30.12.97, 31.12.97 (נ/5-נ/15). התובע "מלין" על כך כי המפקחים הנזכרים בתלונות אלה - לא הובאו לעדות. אזכיר עוד כי גם נושא זה היווה בסיס להגשת הודעת צד ג' כנגד ב"כ התובע (ענין בו אעסוק בנפרד). אף בהקשר רכיב זה אין התובע טוען (ואף לא ביקש לצורך כך להשלים חקירתו הראשית) כי לא חתם על נ/4. לכאורה, איפוא, נ/4 חתום ע"י התובע, ובו נתן הסכמתו לקיזוז ערכי שכר שונים בגין הפרות משמעת שונות. אוסיף ואבהיר כי התובע אינו טוען כי בניכוי מסויים נוכה משכרו סכום הגבוה מהסכמתו שבנ/4. חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") דן בסעיף 25 בניכויי שכר מותרים. החוק מתיר למעסיק לנכות קנס משמעתי עפ"י הסכם קיבוצי (ס' 25 (4)) או חוב עפ"י התחייבות בכתב מהעובד למעביד. בפועל - קובע ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, כי . הנתבעת תומכת יתדותיה בנ/4. התובע טוען כי לא העידו המפקחים החתומים על נ/5-15.   ולהכרעתי - אין בפניי כאמור כל ראייה כי נ/4 אינו חתום ע"י התובע ולא הוכח בפניי כי כך. ממילא, זכאית הייתה הנתבעת לנכות סכומי שכר כאמור. כאמור אין בפניי ראייה כי ניכתה מעבר לכך (למעט באשר לניכוי מחודש 12/97).   אין חשיבות לטעמי, לעובדה כי המפקחים לא העידו - מדובר בניכויים משכר בחודשים 4/97-12/97, קרי: שנה ורבע עד 9 חודשים לפני הפסקת עבודתו. מדוע תדרש הנתבעת עתה להעדת 4 המפקחים הרלבנטיים לתלונות ולניכויים שאירעו בעבר, ושלגביהם לא הובאה טענה, ודאי לא ראייה, לאי הסכמתו של התובע! (אף לא עם ניכויים).   באשר לחודש 12/97 - בפניי יש 6 תלונות בגין חודש זה (נ/10-נ/15), הקובעות ניכוי של 24 שעות עבודה ועפ"י ערך שעה מביא לחיוב של 311 ולא 387.90 ₪ כפי שנוכה בתלוש 12/97. שומינר בעדותו לא ידע ליתן הסבר לפער זה. לא ברי מדוע נשאל שומינר באשר לניכויים ב-6/95, 12/96, 2/97 - ניכויים שהתובע עצמו בעדותו אינו מתייחס אליהם (ס' 11 לתצהירו). גם כאן - אין התאמה מוחלטת בין החודשים הנטענים בתביעה לאלה הנטענים בתצהיר. בהתאם, התייחס תצהירו של שומינר לתצהיר התובע.   אבהיר כי ביחס לחודשים 6/96, 7/96, 2/97 - הנתבעת לא הגישה כל מסמך שיהא בו כדי להסביר ניכויי שכר. מנגד, מתלושי השכר של 6/96, 7/96 - אין ניכויי שכר. משכך, רואה אני להורות כי הנתבעת תשיב לתובע ניכוי השכר שבחודש 2/97 - 20 ₪, וכן ההפרש בין הניכוי המאוסמך לחודש 12/97 (כאמור לעיל) בסך 76.9 ₪ וסה"כ 96.9 ש"ח. אין מקום בנסיבות לדבר על פיצויי הלנת שכר. מדובר בניכויי שכר, שלנתבעת הסבר להם, ושנעשו עפ"י הסכמתו מראש (נ/4) התחייבות העומדת בהוראות סעיף 25 (א) (6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. אף אם לא הוגש בפניי מסמך תלונה רלבנטי, שיצדיק הניכויים האמורים, ניכויים שהתובע לא הלין עליהם במועדו, ואף לא טען כי הלין על כך במועדם.   הודעה מוקדמת - לא נהיר על מה מבוססת התביעה ברכיב זה. התובע טוען כי התפטר מעבודתו, ממילא, החובה ליתן הודעה מוקדמת - עליו היא. אין חולק מהעדות שמטעמו (עדותה של ברכה) כי הנתבעת הודיעה, חודש קודם למועד הפסקת עבודתו, על הפסקת העבודה. בנסיבות אלה - אין מקום לרכיב זה - אף לו היה מדובר בפיטורין.   אש"ל - טוען התובע לזכאות לאש"ל לפי 20 ימי עבודה X 21 ₪ X 47 חודש וסה"כ 19,740 ₪ (סעיף 7 ח' לתביעתו). הנתבעת טענה כי אין זכות כזו לתובע, ודאי לא לאחר תום תקופת העבודה. יצויין כי בעתירתו הכספית שבתביעה - התובע אינו כולל רכיב אש"ל (סעיף 10 לתביעה) (וממילא לא שילם אגרה)!   ראוי לציין עוד כי עתירתו בתביעה אינה מבוססת על מקור משפטי ברור, שכן טוען הוא עפ"י חוק ו/או הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה. - בחנתי את ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, ונקבעה בו זכאות ל-60 ל"י לפי 26 ימי עבודה בחודש. אין בפנינו ראייה ברורה למספר ימי העבודה בכל חודש, ולא נבין על בסיס מה נטען כאמור. הנתבעת טענה כי אין לתובע זכות לרכיב זה וממילא תשלום אש"ל אינו ניתן לפדיון לאחר סיום יחסי עבודה. ולטעמי - אין מדובר בזכות אוטומטית, ברכיב שכר, אלא מדובר בהחזר הוצאה, הנדרשת להוכחה פוזיטיבית, הנתבעת לאחר סיום יחסי העבודה. בנסיבות אלה - איני רואה להעתר לרכיב זה. מבטחים - התובע עותר בהקשר זה לפי הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה. בתביעתו לא כימת התביעה, ואף לא טרח לפרט על מה מבסס הוא תביעתו. כבר קבענו לעיל כי רכיב תביעה שלא כומת - לא יעתר לו ביה"ד, וב"כ התובע אף הבהיר כי כך וכי העתירה היא אך עפ"י התביעה ולא עפ"י התצהיר. בסיכומיו טוען התובע לסכום כספי, אחר מזה שבתצהירו (הן בסכום והן באחוז ההפרשה), סכום שלא נתבע (כלל בתביעה), ועוד בתוספת פיצויי הלנה!   ראוי לציין עוד כי אם בתביעה מבוקש סעד כללי, עולה מתלושי השכר כי מ-10/96 הועבר ניכוי למבטחים. משמע, יכול שהתביעה, במיטב, תתייחס לתקופה 11/94 - 9/96 כולל. אעפ"כ, אין התובע "בוחל" בחישוב הזכאות בסיכומיו לפי 47 חודש, ובלי לבסס תביעתו, ולו למצער, על מסמך ממבטחים!   הנה כי כן - משאין ביה"ד פוסק יותר מהעתירה שבתביעה ומשעתירה מכומתת היא בבחינת ULTRA PETITA - אין נעתרת התביעה ברכיב זה (אף כי אכן עפ"י ההסכם הקיבוצי יכול שהתובע היה זכאי לביטוחו במבטחים בתקופה שנקבעה לפי שכרו הרלבנטי באותם חודשים).   הודעת צד ג' - הנתבעת הגישה הודעת צד ג', כנגד ב"כ התובע. כבוד הרשמת ר. דייגי התירה הגשתה. במהלך הדיון להוכחות, כשהוברר שהתובע אינו משיב בחקירה נגדית ומשהעריכה הנתבעת כי אין התובע יכול, איפוא, להוכיח תביעתו ומשכך, אין צורך בהודעת צד ג'. בנסיבות אלה - לפי הערכת הנתבעת, ביקשה למחוק הודעת צד ג'. שיקול נוסף עמד לנגד עיני הנתבעת והוא - בנסיבות התנהלות הראיות ע"י התובע העדיפה שלא ליתן לתובע או לבא-כוחו, אגב ניהול התביעה כנגד צד ג', לבצע "מקצה שיפורים" לתביעה העיקרית.   בהתאם - לא נשמעו עדויות הצדדים בתביעה כנגד צד ג' (עדות סמנכ"ל הנתבעת/עדות צד ג' = ב"כ התובע).   למען הסר ספק - אף בשלב זה לא אתייחס לנטען ביחס ליחסי עוה"ד, כהתייחסותו של התובע בסיכומיו!   לא נהיר מדוע ראה התובע - להוסיף ולטעון בענין זה בסיכומיו תוך טיעוני עובדה והתייחסות להליכים, שאינם בפנינו. לאחר ששקלתי כל אלה, ומשצד ג' לא נטל ייצוג לתביעה שנגדו - בנסיבות אלה ישא כל צד בהוצאותיו.   כללית - ראוי להזכיר כללית כי לתצהירו צירף התובע מסמכים המתייחסים ל-5 אנשים שקשר שלהם להליך - אינו נהיר כלל ועיקר! אין לדעת לאיזה צורך הוגשו אלה, ודאי וודאי, משמתייחסים הם לחודש 6/94 שאיננו - כלל - נדון בפנינו!   בנסיבות שתוארו - לא ראיתי ליתן צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.   ראוי היה לשקול, לאור השתלשלות העניינים שתוארה - לחייב הצדדים או מי מהם בהוצאות לטובת אוצר המדינה. אזכיר כי ההליך המשפטי אינו משחק אשקוקי וראוי כי צדדים יכלכלו צעדיהם כדבעי בבואם בשערינו. מתוך מידת הרחמים - איני עושה צו להוצאות.   כל הסכומים שנפסקו, ישולמו ע"י הנתבעת בתוך 30 יום ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-10.12.98 ועד לתשלום בפועל. שכר "פיקטיבי"תלוש שכרמשכורת