אי הפרשה לפנסיה - מה עושים ?

##מה הדין בסוגיית אי הפרשה לפנסיה ?## הלכה היא כי כל עוד לא מתאפשר לבצע החובה להפריש עבור העובד את ההפרשות הנדרשות לקרן הפנסיה, זכאי העובד לפיצוי בגין אי-ביצוע ההפרשה לפנסיה. כך נפסק, לא אחת, בקשר לעובדים זרים אשר לא הופרשו עבורם כספים לקרן הפנסיה. למשל, בבית הדין הארצי בבר"ע ( ארצי) 51823-10-14, י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' Hitam Abaker (26.02.2015) ,נקבע כדלהלן: דברים אלו מצאו ביטוי גם בבר"ע ( ארצי) 36959-06-15 MUSABAL ABDALLA נ' טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ (15.07.2015), בו נפסק כי העובד שם זכאי לקבל סעד בתביעה החלופית לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, והוא פיצוי כספי בגובה ההפרשות לפנסיה שהמעסיקה נמנעה מלהפריש. זאת תוך הקביעה כי " נכונה ההלכה הפסוקה משכבר הימים, כפי שהוחלה בעניין מטין אילינדז גם על עובדים זרים בענף הבניין, ועל פיה, כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ההפרשות, וכי כל עוד לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפיצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו." ##להלן דוגמאות של תביעות בנושא אי הפרשה לפנסיה:## ##(1) ## תביעה להפרשי פנסיה: תביעת התובע הוגשה על סך 9,257. הנתבעת טוענת שהחישוב של התובע שגוי שכן הוא לוקח בחשבון תשלומי שעות נוספות. לטענת הנתבעת, הפיצוי המגיע לתובע הינו בסך 5,400 ₪, אשר שולם לו בחודש 10/13, ועל כן לא נותרה יתרה. במהלך ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ התובע כי התובע אינו חולק על כך שסך 5,400 ₪ ששולם לתובע בחודש 10/13 שולם כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. בסיכומיו חזר בו ב"כ התובע מהודייה זו. בהתחשב בכך שעל פי צו ההרחבה בענף הניקיון התובע היה זכאי להפרשות לגמל בשיעור 6%, הרי שהפרשות בסך כולל של 5,400 ₪ מבטאות בסיס הפרשה של 90,000 ₪. סכום של 9,257 ₪ מבטא בסיס של 154,283 ₪. סיכום סך התשלומים המופיעים בחודשים דצמבר בשנים 2010, 2011, 2012 וכן אוקטובר 2013, ברובריקה של "נתונים מצטברים", הינו 196,012 ₪. גם אם נניח שחלק מן התשלומים הכלולים ב-196,012 ₪ הינם עבור שעות נוספות, נראה כי יש להעדיף את גרסת התובע לפיה בסיס ההפרשה הנכון הוא 154,283 ₪. לפיכך הסכום המגיע לתובע כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה הינו 9,257 ₪. בית הדין אינו מקבל את חזרת ב"כ התובע מהודייתו כי סך 5,400 ₪ שולם לתובע כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי מדובר בתשלומים שיש לזקוף אותם על חשבון דמי הבראה, אינה מקובלת על בית הדין, שכן התובע לא טען זאת בתצהירו, למרות שהנתבעת טענה במפורש בכתב ההגנה שמדובר בתשלום בגין פנסיה. דרור הצהיר על כך בתצהירו ולא נחקר על כך. בהתאם לכך, נפסוק לתובע את ההפרש שבין 9,257 ₪ ל-5,400 ₪, ובסך הכל 3,857 ₪. ##(2) ## הפרשה לפנסיה: התובע עתר לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה מכוח הוראות צו ההרחבה בעניין פנסיית חובה עבור השנים 2008 ו- 2009. מעיון ברישום נתוני השתכרותו ממדור התשלומים ותלושי השכר שצורפו, עולה כי מדי חודש הופרשו 6% משכרו לפנסיה ( חלק מעסיק), כשבגין השנים 2008 ו- 2009 הופרשו עבורו סכומים הגבוהים מהסכומים שנתבעו ברכיב זה. לאור האמור, לתובע הופרשו מלוא הכספים הנדרשים לפנסיה ועל כן, דין תביעתו ברכיב זה להידחות. ##(3)## פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה: לא בוצעו הפרשות לפנסיה. העובד יזכה לפיכך לפיצוי 6% בגין כל תקופה העסקתו (18 חודשים), ובסך כולל של 4,599 ׁׁׁׁ(הגם שעפ"י התובע שכר היסוד עמד על 4,087 ₪, הנתבעת הודתה בשכר יסוד של 4,285 ₪) - נפסק פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה בסך 4,599 ₪. ##(4)## התובעת טענה בכתב התביעה, כי ה יא זכאית לפיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה בשיעור של 6% (חלק מעסיק) וזאת מכח צו ההרחבה בענף החקלאות. כאמור, הנתבעת אישרה שלא הופקדו לזכות התובעת כספים לפנסיה. התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. מאחר ובגין רכיב זה, התובעת ביקשה לפסוק פיצוי על סמך צו ההרחבה בחקלאות ולא על בסיס הצו הכללי במשק, הרי שבהתאם לאמור בסעיף 43 לצו, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: שנת 2010: 154.01 ₪ (שכר מינימום יומי) * 144 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 6 חוד')* 6% = 1,330 ₪. שנת 2011: 159.4 (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) * 6%= 2,754 ₪. שנת 2012: 166 (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) * 6% = 2,868 ₪. שנת עבודה 2013: 172 (תעריף מינימום יומי) * 106 ימי עבודה (24 ימי עבודה בחודש * 4 חודשים + 10 ימי עבודה בחודש 5/2013) * 6% = 1,093 ₪. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 8,045 ₪ בגין רכיב זה. ##(5)## תביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה התובע טען כי ההפרשות לפנסיה שהגיעו לו מסתכמות בסך כולל של 14,447 ₪. הנתבעת טענה שהתובע אינו זכאי לפיצוי בעד הפרשה לפנסיה מאחר שלטענתה שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך 35,032 ₪. תשלום פיצויי פיטורים לתובע, אף אם נעשה, אינו פוטר את הנתבעת מחובתה לפצות את התובע בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה עבור התובע. הנתבעת טענה כי לו היה התובע זכאי להפרשות לפנסיה, סך ההפרשות היה מגיע ל-14,216 ₪. בית הדין לעבודה העדיף את עמדת התובע שנתמכת בנספח חישובים שמפרט את בסיס ההפשרה לכל חודש, על עמדת הנתבעת שלא הוסברה. לפיכך בית הדין פסק לתובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 14,447 ₪. ##להלן פסק דין בנושא הפרשה לפנסיה - משכורת גלובלית:## זוהי תביעה לקביעת נסיבות הפסקת עבודת התובעת; לתשלום בגין שעות נוספות, לפיצוי בגין הפרשות לקופת גמל; להשלמת תשלום בגין ביגוד; להשלמת פידיון ימי מחלה; להפרשי פיצויי פיטורין; להפרשים בגין מענק יובל; לתשלום מענק פרישה ולפיצוי מיוחד בגין פיטורין שלא כדין. להלן עובדות המקרה: 1. הנתבעת היא עמותה פרטית ללא כוונות רווח, שמפעילה בית אבות. 2. התובעת עבדה בנתבעת מ- 1.8.60 ועד 29.9.00. בתפקידה האחרון שימשה אם בית מספר שנים. 3. בנתבעת היה הסכם עבודה קבוצי מיוחד תקף מ- 7.2.83 שמספרו 224/83, אשר הוארך אחת לכמה שנים עם שנויים ותוספות בשנים 1984 ו-1986. על חלק מהסכמי העבודה חתומה גם התובעת כנציגת ועד העובדים במקום. 4. ביום 20/9/87 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים (להלן: "הסכם 87") אשר האריך את תוקפו של ההסכם הקודם משנת 1986 ו- 1984. במסגרת הסכם 87 נקבע כי: "כל ההסדרים וההסכמים בנושאי שכר ותוספות היוקר שיחתמו בין ההסתדרות, הארגונים הכלכליים ו/או הממשלה יחולו גם על ההסכם הזה בתקופת תוקפו במידה וההסכמים הנ"ל יתייחסו לדירוגים השייכים לבית דינה". 5. בתאריך 20/12/89 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות לארגונים הכלכליים וכן נחתם הסכם קיבוצי כללי ביום 18/11/1990 בין ההסתדרות למעסיקים במגזר הציבורי. 6. בינואר 1996 הודיעה הנהלת הנתבעת לממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה על בטול ההסכם הקיבוצי. 7. לאחר בטול ההסכם הקבוצי המיוחד בנתבעת, נתבקשה התובעת לחתום על שלושה נוסחים שונים של הסכם עבודה אישי אך היא סירבה חתום. 8. הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ לסיום יחסי העבודה היות והתובעת ביקשה לבדוק את האפשרות לפרישה מוקדמת לפנסיה לאחר מות בעלה ביולי 1999. בפגישה שנערכה ביום 19/5/00 בין התובעת לבין מר קורצברג נתן - יו"ר הנהלת הנתבעת ומנהל הבית מר גולן עמיחי, התובעת הסכימה לפרוש מהעבודה: "אם תקבל את כל המגיע לה". 9. התובעת ביקשה לקבל את כל המגיע לה בהתאם להסכמים הקיבוציים ובין היתר, הפרשות לקופות הגמל "גפן" ו-"תמר" על בסיס השכר הכולל. 10. בתאריך 3/7/00 שלחה הנתבעת לתובעת (ראה מסמך ח' לסיכומי ב"כ התובעת) הצעה לסיים יחסי העבודה בין הצדדים: א. תגמול פיצויים - עבור 40 שנות עבודה 218,000 ₪; ב. תגמול פיצויים - עבור 3 שנים נוספות עד הגיעה לגיל 65 17,000 ₪; ג. פיצוי על ימי מחלה לא מנוצלים 8,700 ₪; ס ה " כ 244,000 ₪. 11. ההצעה נדחתה ע"י התובעת. ביום 19/7/00 כתבה התובעת מכתב לנתבעת ובו תביעה לפיצוי כספי בסך של 2,100 ₪ לחודש בגין 60 חודשי עבודה על פגיעה בשכרה בגובה של 30% משנת 1995 ואילך בעקבות ביטול ההסכם הקיבוצי. סה"כ תבעה התובעת סך של 126,000 ₪ בגין הפרשי שכר. 12. ביום 2/8/00 הודיעה הנתבעת בכתב לתובעת על הפסקת עבודתה בזו הלשון: "עפ"י בקשתך, עבודתך בבית דינה תסתיים ביום 29.9.00". 13. בו ביום הודיעה הנתבעת לתובעת, כי כמחווה של רצון טוב ובכפוף לחתימתה על כתב ויתור היא תהיה מוכנה לשלם לתובעת 25,000 ₪ נוספים. 14. בתאריך 20/8/00 כתב עו"ד א. גורביץ לנתבעת והודיעה לה, כי לתובעת אין כוונה או רצון להתפטר מעבודתה, וכי סה"כ התעניינה באפשרות פרישה מוקדמת לפנסיה בכפוף לתיקון עיוותי השכר משנת 1995 ואילך. 15. ביום 29/9/900 נסתיימו יחסי עבוד מעביד בין הצדדים עפ"י החלטת הנתבעת. 16. התובעת היתה מעל גיל 60 ומתחת לגיל 65 כאשר פוטרה מעבודתה. 17. לזכות התובעת שוחררו הכספים בקופות הגמל ושולמו סכומי כסף שונים בסיכום חשבון תקופת עבודתה. להלן טענות התובעת: 18. הודעת הביטול של הנתבעת ביחס להסכם הקיבוצי היתה חד-צדדית וללא הסכמת העובדים. למרות ביטול הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד בנתבעת, תקפות ההוראות האישיות החלות על הצדדים בתוקף ההסכם הקיבוצי שבוטל, משלא שונו בהסכמת הצדדים. התובעת לא הסכימה לבטול ההסכם הקבוצי ולא ויתרה על זכות כלשהי, שהוקנתה לה ע"י ההסכם הקיבוצי. 19. במשכורת הקובעת של התובעת יש לכלול את רכיבי שכר היסוד, ההוצאות הקבועות, רכיב "משכורת כוללת" ושעות נוספות גלובליות. סך הכל המשכורת הקובעת הינה של 5,753 ₪. הפרוט לעיל תואם את סעיף 4.3 להסכם הקיבוצי המיוחד לשנים 1992-1990 שבין ממשלת ישראל (ואחרים) לבין ההסתדרות הכללית (ואחרים). לטענת ב"כ התובעת עפ"י הפסיקה, סוגיה שבמחלוקת - כשלעניין זה הנושא הוא המשכורת הקובעת - תקבע לפי סעיף 3א' להסכם הקיבוצי משנת 1984, כלומר לפי אומד דעתם האמיתית של הצדדים להסכם. 20. עפ"י ההסכם הקיבוצי משנת 1983 מישרה מלאה בנתבעת היתה 7 שעות ביום, במשך 6 ימים בשבוע, סה"כ 42 שעות שבועיות. לעובדים מעל גיל 50 בוותק של 10 שנים, נתאפשר לעבוד שעה אחת פחות בכל יום והדבר נחשב כמשרה מלאה. 21. רואה החשבון מר נתן עקיבא ערך את חשבון השעות הנוספות משנת 1994 ואילך וסיכם את הפרשי השכר בגין שעות הנוספות בסך של 80,717 ₪ קרן בצירוף פצויי הלנה והפרשי ריבית והצמדה המגיע לסך כולל של 245,039.71 ש"ח 22. על פי הסכמי העבודה המיוחדים בנתבעת, החל משנת 1961 ואילך (ראה סעיף כ"א להסכם משנת 1972 וסעיף כ"ה להסכם משנת 1983), היתה מחוייבת הנתבעת להפריש לזכות התובעת לקופת גמל על פי כל מרכיבי השכר, ועפ"י אחוזי ההפרשה, שנקבעו בהסכמים הקיבוציים המפעליים מעת לעת. משנת 1961 עד שנת 1983 סה"כ 3.5% לחודש. משנת 1983 עד שנת 1984 סה"כ 4.5% לחודש. משנת 1984 עד חודש 12/00 סה"כ 5.5% לחודש. מתלושי השכר עולה, כי הופרשו סכומים נמוכים יותר, מאחר והחישוב נעשה לפי משכורת נמוכה מזו שהיתה צריכה להיות השכר הקובע לעניין זה. ההפרש בין ההפקדות בפועל לבין ההפקדות שבוצעו עומד על סך של 35,044 ₪, אך מחמת טענת ההתיישנות עומדת התובעת על תשלום הפרשי קופת גמל רק בסך של 7,226.39 ₪. 23. התובעת מבקשת לדחות את טענות הויתור או ההשתק לעניין ההפרשות לקופת גמל, הואיל ומדובר בזכויות המוקנות ע"י הסכם קיבוצי ואינן ניתנות לויתור. 24. עפ"י הסכם העבודה הקבוצי זכאים עובדי הנתבעת לדמי ביגוד בשעור הנקבע ע"י התקשי"ר מעת לעת. לתובעת שולמו דמי ביגוד בסך של 1,000 ₪, על כן חייבת הנתבעת עבור 5 שנים סך של 2,900 ₪. הזכאות הזו מקורה בהוראה אישית שבהסכם הקיבוצי החל על התובעת והוא בגדר חיוב כספי שלא שולם במועדו. 25. בהסכמים הקיבוציים שהיו בנתבעת נקבעו הכללים לתשלום פצוי בגין חופשת מחלה שלא נוצלה במהלך כל תקופת עבודתה של התובעת. בפועל שולם לתובעת רק חלק מהסכום לו היא זכאית וההפרש עומד על סך של 52,101 ₪, וזאת ללא פיצויי הלנה ו/או הפרשי ריבית והצמדה כחוק. על פי סעיף 7 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976, דמי מחלה הם שכר לכל דבר ועניין. 26. פיצויי הפיטורין לתובעת חושבו על בסיס שכר קובע נמוך יותר של 5,493 ₪ במקום הסך שצריך היה להיות בסך של 5,753 ₪. על כן זכאית התובעת להפרשי פצויי פיטורין בסך של 11,600 ₪, וזאת בנוסף להפרשי הצמדה וריבית כחוק. 27. בשנת 1978 הועברו הכספים שנצברו לזכות התובעת ב"קופה מרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד" ואשר שם היתה מבוטחת התובעת בפנסיה - לקופת הגמל "תמר". התובעת התריעה על כך שסכום זה אסור שילקח בחשבון על חשבון פיצויי פיטורים כי מדובר בהפקדה שגויה, שבעתיד תכלל בחשבון פצויי הפטורין לתובעת שלא כדין. חרף פניותיה בנדון, הדבר לא תוקן לגביה, אך תוקן ביחס לשאר העובדים. על כן מבקשת התובעת לקבוע שעל סכום ההפקדה השגויה שהיתה במקור בסך של 36,479 ₪. יש להוסיף ריבית בשעור 6% - כנהוג בקופות גמל והצמדה. הסכום המקורי בצירוף ריבית והצמדה עומד על סך של 113,842 ₪ . 28. התובעת ביקשה לדחות את טענת הנתבעת בכתב ההגנה, כי מדובר בהשבת כספים ולא בפיצויי פיטורין שכן בפועל הנתבעת הפחיתה את סכום פצויי הפיטורין ששולמו ע"י הנתבעת בסכום כספי שאיננו בגדר פצויי פיטורין. אילו היתה הנתבעת בזמנו נענית לבקשה לתקן את יעד ההפקדה של הכסף, אזי היתה בסיום יחסי העבודה משלמת את כל הפיצויים כמתחייב ומאפשרת לתובעת ליהנות משעור ריבית של 6% על ההפקדה. הזכות לקבל את פצויי הפיטורין במלואם מהנתבעת אינה זכות הניתנת לויתור במשפט העבודה. 29. חישוב מענק היובל לוותיקי השרות הציבורי, שאומץ בהסכם העבודה הקיבוצי על ידי הנתבעת, חושב על ידי הנתבעת בצורה שגויה ועל בסיס שכר מופחת. ההפרש עומד על סכום של 1,056.11 ₪, נכון למועד הגשת התביעה לביה"ד ב- 1/2/01. 30. ההסכם הקיבוצי בנתבעת העניק לפורשיה מענק פרישה לפי חוזר ההסתדרות. על כן זכאית התובעת לשלושה חודשי שכר לפי משכורת קובעת של 5,753 ₪, ובסה"כ לסך של 17,259 ₪ כמענק פרישה מהנתבעת. 31. בין הצדדים ליחסי העבודה התקיים מו"מ לקראת פרישת התובעת מהעבודה. התובעת לא הסכימה להצעות הנתבעת, על כן פוטרה מעבודתה ולא פרשה לגמלאות. אותה עת לא חלה על התובעת חובת פרישה, שכן היתה בגיל 62. 32. פטורי התובעת, לא נדונו עם נציגי העובדים ולא היו מסיבה מספקת כמתחייב עפ"י ההסכם הקיבוצי. חובת ההיוועצות עם הוועד נובעת מהוראות ההסכם הקיבוצי שבוטל שהן בגדר של הוראה אישית שממשיכה לחול על הצדדים גם כשפג תוקף ההסכם. יוצא איפוא שהתובעת פוטרה בניגוד לרצונה, ללא התייעצות עם נציגות העובדים ושלא בתום לב. 33. יתרה מכך, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1968, קובע שמעביד לא יפלה בין עובדיו מחמת גיל. הנטל הראשוני מוטל על העובד להוכיח שלא היה בהתנהגותו ובמעשיו סיבה לפטרו. לאחר מכן חלה חובת הוכחת העילה לפטורין אלו על הנתבעת. 34. עפ"י חוק גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת, התשמ"ח-1987, היתה לתובעת זכות לעבוד מגיל 62 - מועד פיטוריה - ועד גיל 65 מועד הפרישה החוקי. הזכות להחליט על מועד הפרישה נשלל מהתובעת. היא אכן הסכימה לפרישה מוקדמת, אך התנתה אותה במלוי תביעות כספיות. הללו לא מולאו ובפועל היא לא פרשה מרצונה אלא פוטרה מעבודתה. בעניין זה פעלה הנתבעת בניגוד לתקנת הצבור, על כן זכאית התובעת לפיצוי כספי בהיקף הנזקים שנגרמו לה משנמנע ממנה לעבוד עד גיל הפרישה החוקי שהינו גיל 65. הפסדי ההשתכרות חושבו ל-30 חודשים לפי השכר הקובע בצירוף הפרשות לפנסיה, לפצויים, לקרן השתלמות ותנאים נוספים בסך של 274,075 ₪. 35. אין יסוד לטענת הנתבעת שהתובעת פוטרה בגין חוסר שביעות רצון. התובעת עבדה בנתבע כ-40 שנה, הוכרה כבעלת כושר עבודה מעולה, היוותה דוגמא אישית לאחרים וקודמה לתפקיד עם אחריות גדולה. בטענות נגדה בתקופה האחרונה לעבודתה לא היה כל ממש. גם לאחר סיום העבודה קיבלה מאחד ממנהליה מכתב המלצה ובו שבחים רבים. על כן הפסקת עבודתה נעשתה משקולים זרים ובניגוד לרצונה של התובעת. להלן טענות הנתבעת: 36. על כל תביעות התובעת ביחס לתקופה שקדמה ליום 1.2.94 חלה התיישנות. 37. אין ממש בטענות התובעת, כי חזרה ודרשה זכויות שונות בתקופת עבודתה. התובעת אמנם פנתה מספר פעמים בדרישות ובתביעות שונות ותמיד זכתה למענה ענייני, לפיו אין בסיס משפטי לדרישותיה. 38. ועד העובדים, והתובעת בראשו, לא פעלו מעבר להעלאת טענות שונות משום שיידעו ככל הנראה, שאין ממש בטענותיה. התובעת שטוענת לאחר סיום העבודה להפרות של התחייבויות, לכאורה מצד הנתבעת לאורך שנים, נגועה בחוסר תום לב, משום שנמנעה מלנקוט בהליכים משפטיים מבעוד מועד, אם סברה שיש ממש בטענותיה. 39. אפילו ימצא שהתובעת פנתה בנושאים שונים לנתבעת, אזי פרט למכתבים ספורים לא פעלה ולא עשתה דבר. על - כן יש להחיל את הלכות הויתור וההשתק. אם עד שנת 1995 היתה התובעת נתונה בבעיה משפחתית קשה עקב מצבו הרפואי של בעלה המנוח, הרי לאחר מותו ביולי 1999, יכולה היתה לטפל בדרישותיה כלפי הנתבעת. במחאותיה הבודדות והסמליות, ובשתיקתה ארוכת השנים צריך לראות ויתור והתנהגות בחוסר תום לב. 40. לתובעת היו תביעות כספיות שלא היתה זכאית להם בתוקף הסכם כלשהו, ואת ההצעה לחתום על הסכם עבודה אישי, שיקנה לה זכויות כספיות נוספות יציבות היא דחתה. 41. התובעת היתה מעוניינת לסיים את יחסי העבודה, אבל היתנתה את הצעד הזה בקבלת כספים רבים נוספים, מבלי לבסס את טענותיה, אלא מתוך ניסיון לבדוק את תגובתה ונכונותה של הנתבעת. 42. לפני מועד פיטוריה מהעבודה, היתה התובעת מעורבת במספר אירועים והועלו נגדה טענות קשות בכל הנוגע לתפקודה והדברים תועדו בכתב וצורפו לתיק. 43. ההסכם הקיבוצי מיום 20/12/89 אשר חל בשירות הציבורי אינו חל על הצדדים ופדיון ימי מחלה איננו חלק מהסכמי השכר. הנתבעת הציעה לתובעת לפנים משורת הדין פדיון ימי מחלה בגין 6 שנות עבודתה האחרונות. ההסכם הקיבוצי בוטל בשנת 1996 לכן אין להחילו על הצדדים. אין בסיס משפטי לתביעת התובעת לפדיון ימי מחלה בגין 40 שנה. התובעת לא הוכיחה בביה"ד כי ניצלה רק 171 ימי מחלה במהלך 40 שנות עבודתה. 44. לתובעת שולם לפנים משורת הדין עבור ימי מחלה שלא נוצלו במהלך 6 שנות עבודתה האחרונות הואיל וההסכם הקיבוצי המיוחד בנתבעת מתאריך 7/2/83 שמספרו 224/83 (להלן "הסכם 83") קבע צבירה מכסימלית של 6 שנים לימי מחלה. לשם זהירות בלבד, אם יקבע שתחשיב הנתבעת אינו נכון, אזי אין להחיל הלנה על ההפרש, שיקבע, שכן אין מדובר בשכר. 45. את המשכורת הקובעת של התובעת יש לחשב בכל עניין לפי הוראות החוק, ההסכם הקיבוצי וההלכות הרלוונטיות ולא כפי שהתובעת הגדילה אותו כדי להגדיל את רכיבי תביעתה. 46. אפילו זכאית התובעת לעבוד שעה פחות מידי יום במעמדה כ-עובד קשיש, הרי את כל ההתחשבנות יש לבצע במסגרת השעות הרגילות, ובכל מקרה לפי שכר היסוד בלבד, ללא רכיבי שכר אחרים כגון: הוצאות קבועות, משכורת כוללת ושעות גלובליות. בכל מקרה לא צרפה התובעת את כרטיסי הנוכחות בעבודה, ותחשיביה מבוססים על השכר הקובע, הכולל בתוכו גם את רכיב ההוצאות הקבועות בסך של 290 ₪, ששולם לתובעת החל מ- 1/1/98 ואין לכלול אותו בשכר הקובע. 47. את השעות שעבדה התובעת מעבר לשעות שבהסכם הקיבוצי ועד השעות הקבועות כחוק, יש לחשב כשעות עודפות ולא כשעות נוספות, כפי שחישבה. השעות העודפות הללו שולמו לתובעת תחת הכינוי שעות נוספות שבתלושי שכרה. רק אם תצביע התובעת על מקור חישוביה, אפשר יהיה להתייחס פעם נוספת לטענותיה בדבר שעות נוספות. מכל מקום תחשיב שעת עבודה של התובעת שגוי ומופרז. 48. אם יקבע ביה"ד שהתובעת זכאית להפרשים בגין שעות נוספות מעבר למה ששולם לה, הרי שאין לחייב הנתבעת בפצויי הלנה, שכן מדובר במחלוקת של ממש וכן בהתיישנות. 49. התובעת אינה זכאית להפרשים לקופ"ג ממועד תחילת עבודתה אם מחמת התיישנות ואם משום שההסכם עליו היא מתבססת לא חל על הצדדים ליחסי העבודה כאן. 50. התובעת קבלה תלוש שכר מפורט מידי חודש, וכן דווח שנתי מהקרנות השונות, מהם יכלה ללמוד על ההפרשות לתנאים סוציאליים. אם חשבה שאין מפרישים עבורה כמתחייב, היה עליה לפנות לנתבעת מבעוד מועד. משלא עשתה כן, חלים עליה הלכות הוויתור וההשתק. 51. הנתבעת שילמה לתובעת תוספת ביגוד בסך של 1,000 ₪ בשנים הרלבנטיות לתביעה, וזאת למיטב ידיעתה כנהוג בשרות הציבורי. התובעת לא הלינה על כך בתקופת העבודה, על כן חלים על תביעה זו דיני ויתור והשתק. התביעה לדמי ביגוד עפ"י התקשי"ר אין לה על מה להתבסס. בכל מקרה, תוספת זו היא בגדר זכות נלווית שלא ניתן לפדותה בכסף. 52. ההסכם הקיבוצי האחרון שנחתם בין הצדדים היה ב- 20/9/87 ובוטל. ההסכם קובע שהסכמים שיחתמו בין ההסתדרות לממשלה יחולו על הנתבעת בכל הנוגע לשכר ולתוספת יוקר ולא על כל סעיף אחר. 53. לתובעת אכן שולמו הוצאות קבועות בהיקף 290 ₪ לחודש וזאת החל מיום 1/1/98. התשלום מהווה פיצוי על שימוש ברכבה הפרטי של התובעת לצורכי עבודה מעת לעת. חוק פצויי פיטורין, תשנ"ג-1964, קובע את רכיבי השכר הקובע לחישוב פצויי פטורין, והוצאות קבועות בגין שימוש ברכב אינן כלולות בתחשיבי השכר הקובע. 54. התביעה בעניין העברת כספים בשנת 1978 מהקופה המרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד - בה בוטחה בפנסיה לקופת הגמל "תמר" על חשבון פיצויי פיטורים תמוהה. בכל מקרה, אם הטענה היא שהכספים נלקחו ע"י הנתבעת, הרי עומדת לתובעת רק זכות ההשבה, ובכל מקרה אין לכך קשר לפצויי הפיטורין, שחושבו כדין. כמו-כן חלה התיישנות על הארוע - שחל לפני 23 שנה ומאז, למעשה, לא פעלה התובעת לתקון המעוות פעולה של ממש. בהתנהגות זו קיים חוסר תום לב של התובעת. 55. על הצדדים חלים רק הכללים שנקבעו בהסכם העבודה הקיבוצי שחל עליהם ובוטל, ולא כל הסכם אחר. לכן תחשיביה של התובעת לעניין מענק יובל שגויים, שכן הם כוללים רכיבי שכר שאין לכלול בתחשיב. הנתבעת שילמה במהלך השנים את מענק היובל כמתחייב ומחמת טעות גם בבסיס גבוה יותר. יתרה מכך, התביעה כוללת תקופות, אשר חלה עליהן התיישנות, ובנוסף לכך נוכח התקופה של חוסר מעש מצידה של התובעת, חלות הלכות השתק וויתור גם על תביעה זו. 56. גם את התביעה למענק פרישה עפ"י המקובל בקרב עובדי ההסתדרות הפורשים יש לדחות שכן הכללים החלים עליהם אינם נהוגים בנתבעת מלבד חישוב בסיס השכר ותוספות היוקר. 57. פטורי התובעת נעשו בגין חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת בעבודה ונוכח רצונה לפרוש, והדבר התבטא בתפקודה היום-יומי. נוכח השנים הארוכות של שרות נאמן לנתבעת, רצתה זו להימנע מלפגוע בשמה הטוב של התובעת ולסיים את ההתקשרות בין הצדדים ברוח טובה. אין יסוד לטענות כאילו סיבות אחרות עמדו בבסיס ההחלטה בדבר הפטורים, כגון גילה של התובעת ו/או כל שיקול אחר. 58. היוזמה לפרישה היתה של התובעת, ולאורך כל הדרך פעלה הנתבעת בתום לב ובדרך מקובלת. אין יסוד לטענה, כי הפטורין היו שלא כדין ולכן זכאית התובעת לפיצוי בגין הפרת חוזה שלא בתום לב. יתרה מכך, החישובים שנעשו ע"י התובעת אינם נכונים ואינם מפורטים. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: 59. על הצדדים לתביעה זו חל הסכם עבודה קיבוצי מיוחד משנת 1983 שתוקפו הוארך מספר פעמים ונוספו לו תנאים אחדים עד התוספת האחרונה משנת 1987. ההסכם בוטל ע"י הנתבעת בשנת 1996 בהודעה לממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה. יש להדגיש כי מדובר כאן בהסכם עבודה קיבוצי מיוחד אוטונומי, אשר במספר מקרים הוא מפנה את הצדדים בצורה מפורשת להצמדת זכויות למקומות עבודה אחרים. ההפניות הן: א. שכר אחים ואחיות - ארגון האחיות הארצי. ב. דמי הבראה - תעריף עובדי מדינה. ג. דמי ביגוד - תקשי"ר ד. מענק פרישה - חוזר ההסתדרות ה. וכן הפתיח לתוספת להסכם הקבוצי (התוספת משנת 1987) בה נכתב כי: "כל ההסדרים וההסכמים בנושאי שכר ותוספות יוקר שייחתמו בין ההסתדרות, הארגונים הכלכליים ו/או הממשלה, יחולו על הסכם זה בתקופת תוקפו במידה וההסכמים הנ"ל יתייחסו לדירוגים השייכים לבית דינה". חרף בטול ההסכם הקיבוצי אזי התנאים האישיים המפורטים בו, כולל הזכויות האישיות הנובעות מכח ההסכמים הקיבוצים שבין הצדדים המשיכו לחול על התובעת עד למועד סיום עבודתה בנתבעת. המשיכו לחול על הצדדים לסכסוך זה, אלא אם כן שונו במפורש ע"י הצדדים. 60. התובעת תובעת בתביעתה כדלקמן: א. שעות נוספות בסך של 88,606 ₪; ב. הפרשות לקופות גמל בסך של 35,044 ₪; ג. תוספת ביגוד בסך של 2,932 ₪; ד. פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו בסך של 52,680 ₪; ה. הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 125,571 ₪; ו. מענק יובל בסך של 24,948 ₪; ז. מענק פרישה בסך של 17,451 ₪; ח. פיצויים עקב פיטורים שלא כדין בסך של 277,123 ₪. 61. מתלושי השכר שצורפו לתיק עולה כי: א. שכרה של התובעת היה שכר חדשי. ב. לשכר היסוד צורפו רכיבים שכונו - הוצאות קבועות ברוטו, משכורת כוללת, שעות גלובליות וכן תשלום שיחות טלפון, קצובת נסיעות ושעות נוספות. 62. ההסכם הקיבוצי קבע, כי עובד בנתבעת יעבוד 7 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, דהיינו 42 ש"ש. עוד קבע ההסכם, כי עובדים קשישים שהינם גבר מעל גיל 55, ואשה מעל גיל 50, ובוותק של 10 שנים לפחות, יעבדו שעה אחת פחות ביום. מהתחשיב לעיל עולה, כי משרה מלאה בנתבעת היתה בהיקף של 182 שעות עבודה בחודש ומשרה מלאה לעובד קשיש 156 שעות בלבד בחודש. 63. התובעת טוענת, כי שכרה החודשי הקובע לכל דבר ועניין צריך להיות 5,753 ₪ ומורכב משכר היסוד, הוצאות קבועות ברוטו, משכורת כוללת ושעות גלובליות. הנתבעת טוענת לעומת זאת כי שהשכר החודשי הקובע הוא 5,463 ₪, ואינו כולל את רכיב הוצאות קבועות ברוטו, שכן רכיב זה מתייחס לכסוי הוצאות השימוש של התובעת ברכבה הפרטי מעת לעת לצרכי עבודה. 64. ככלל, השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים כולל: שכר יסוד, תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת משפחה. בפועל כלל שכר התובעת לצורך חשוב פצויי פיטורין רכיבים נוספים כאמור לעיל, אך ללא הרכיב של הוצאות. אנו מקבלים גרסת התובעת שגם את סעיף ההוצאות הקבועות יש לכלול במשכורת הקובעת, זאת נוכח המסמך בדבר קדום בשכר מתאריך 25/1/98 והשינוי המקביל שניתן למצוא בתלושי השכר בחדשים מאז. לפיכך השכר החודשי הקובע הכולל של התובעת הוא כגרסת התובעת 5,753 ₪ לחודש, ולא כגרסת הנתבעת בסך של 5,493 ₪. 65. התובעת טענה, כי במהלך השנים, ההפרשות של הנתבעת לקופ"ג היו נמוכות מהמתחייב, משכרה הקובע. עוד טוענת היא שמדובר בזכויות יסוד שמקורן בהסכם קבוצי ואין לוותר עליהן. התובעת טענה, כי הפרישה כספים לתנאים סוציאליים לפי ההסכמים הקבוציים, שחלו על הצדדים, ובכל מקרה חוסר מעש של התובעת מחיל עליה כללי השתק וויתור. הנתבעת הגישה תחשיב הפרשים להפרשות הסוציאליות ובהגבלת התיישנות העמידה את סכום ההפרשים על 7,226 ₪. 66. אין בפנינו הוכחה כלשהי בעניין היקף ההפרשות של הנתבעת לתנאים סוציאליים בתקופת העבודה של התובעת, לא מדווחים שנתיים של הקופות, שניתן להשיגם, ולא מכל מקור אחר. החישובים שהגישה התובעת, מתבססים על ההפרש בחישוב השכר הקובע כאמור בסעיף 64 לעיל על סך של 290 ₪ מידי חודש, שהוא רכיב ההוצאות הקובעות, שיש לכלול בשכר הקובע. 67. הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה בביה"ד, כי הפרישה באופן סדיר עפ"י ההסכמים הקיבוציים את הגמולים לקופות עפ"י מחוייבותה. למצער ברור, כי גם כיום טוענת הנתבעת, כי מדובר ברכיב הוצאות בלבד, שהרי לא הפרישה עבורו לקופות. לפיכך זכאית התובעת לקבל מהנתבעת הפרשה חלופית כתביעתה במגבלת ההתיישנות, דהיינו - על סך של 7,226 ₪ בלבד. 68. אנו דוחים את התביעה להפרשי פצויי פיטורין, שכן בדווח של הנתבעת לרשויות המס, רשמה הנתבעת כשכר קובע את השכר כאמור בסעיף 64 לעיל. יצויין, כי הסכום הכספי הכולל בטופס 161 לשחרור הכספים בקופה"ג האחרונה - "תמר" - גבוה מחישוב הפיצויים, אבל הוא כולל, מן הסתם רכיבים אחרים מהפיצויים או צבירה של הצמדה וריבית. עפ"י טופס 161 שוחררו לטובת התובעת הסך של 328,652 ₪ שהצטברו ב"תמר" ב- 11/10/00. 69. יצויין, כי בקרנות הפנסיוניות ובבטוחי מנהלים, יש הפרדה בין סוגי ההפרשות והצבירה -לפצויי פיטורין, תגמולי מעביד ותגמולי עובד. לא ידוע לנו אם כך הדבר בקופ"ג "תמר", אבל סביר להניח שכן. הואיל ולא הוצג בפנינו מסמך כלשהו של הקופה בה נצברו כספי התובעת, לא ניתן לבדוק לא רק את ההפקדות במהלך השנים , אלא גם את מה שנצבר לענפים השונים של הקרן, בגין הפיצויים והגמל. 70. התובעת קבלה תלוש שכר מידי חודש; התובעת אמורה היתה לקבל דווח שנתי מפורט מקופת הגמל; מדובר בעובדת ותיקה שלפחות שנים אחדות היתה חברה ויו"ר של ועד העובדים במקום עבודתה. התובעת היתה מעורבת בניסוח הסכמי העבודה (עליהם מתנוססת חתימתה) ובהגשת תביעות שונות למעסיקים בשמה ובשם עובדים אחרים, כעולה ממסמכים שצורפו לתיק. 71. אם ידעה התובעת, כי לאורך שנים אין המעסיקה מעבירה כספים לקופה"ג כמתחייב, שומא היה עליה לטפל בנושא מבעוד מועד. משלא עשתה זאת, צודקת הנתבעת, כי חלים עליה הלכות הויתור וההשתק. 72. התובעת טענה, כי בשנת 1978 הועבר סכום כספי מקופת גמל אחת לאחרת והוכנס רכיב פצויי פיטורין שלא כדין. התובעת ביקשה להוכיח זאת באמצעות מסמכים שהגישה (כ"א 1 ו-2). לטענתה לו הוגדרו כספים אלו כלומר הסך של כ-37,000 ₪ בתחילת שנת 1978 כתגמולים, היו הכספים הללו צוברים הצמדה וריבית בשיעור של 6% לשנה. חישוב הפיצוי החליפי של התובעת בגין קרן וריבית בשיעור 6% והצמדה - מגיע לסך של 113,842 ₪. 73. אנו דוחים את התביעה בסעיף זה מהנימוקים הבאים: א. לא הוצג בביה"ד יעוד הכסף שנצבר בקופה הראשונה. שמה של הקופה "קופה מרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד" אינו מעיד דבר על סוג הכספים שנצברו בה והרכבם. ב. לא הוצג בביה"ד יעוד הכספים שנצברו בקופה"ג "תמר", אליה הועבר הסך לעיל וממנה שוחררו הכספים לאחר סיום יחסי העבודה. לכן לא ניתן לדעת אם מדובר בכספי גמל או פצויים או שניהם בחלוקה כלשהי ביניהם. ג. הארוע התרחש ב-1978. יהיה זה בלתי סביר להגיש תביעה ראשונה, ולא מגובה ומוכחת במסמכים 23 שנה מאוחר יותר. לדוגמא, לא ברור לאיזה מטבע מתייחסים המספרים הרשומים במסמכים ב-א1 וב-א2 ולא ברור על סמך מה ערכה התובעת את תחשיבי הרבית וההצמדה בשקלים חדשים. ד. כאמור בסעיף 58 לעיל, אין מדובר בעובד שאינו בקיא בזכויותיו אלא להיפך. מדובר בעובדת שידעה לדאוג ולטפל בזכויות העובדים במקום עבודתה בהיותה חברת ועד העובדים ואח"כ יו"ר הועד. התובעת טענה, כי היו עובדים שנושא זה טופל עבורם. אם כך - מדוע לא טפלה התובעת בזכויותיה האישיות במשך 23 שנים? על כן גם כאן יש להחיל את כללי הויתור וההשתק. 74. בהסכם הקיבוצי לשנת 1983 בסעיף י"ד כתוב, כי דמי הביגוד יהיו בשיעור שנקבע מעת לעת בתקשי"ר. הנתבעת שילמה 1,000 ₪ לשנה והסבירה, כי סברה שנהגה כמתחייב מההסכם. התובעת לא התריעה בתקופת העבודה וגם לא הוכיחה, בבית הדין מהו גובה התגמול בגין בגוד עפ"י התקשי"ר. היות והתובעת לא הרימה את הנטל כנדרש על כן - נדחית התביעה להפרשי שכר בגין דמי ביגוד. 75. בסעיף י להסכם משנת 1983, נקבעה זכות לעובד לחודש מחלה בשנה עם צבירה מירבית ל-6 שנים. בסעיף 5א' לתוספת להסכם העבודה משנת 1984 מפורטת הזכאות של עובד פורש לפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה, שעמדו לזכותו בתקופת עבודתו. 76. לגרסת התובעת לעניין פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה חלים עליה הכללים שבסעיף 6 להסכם הקיבוצי שבשרות הציבורי מדצמבר 1989. לא ברור לנו על מה נשענת טענה זו. הנתבעת היא עמותה פרטית, שהיה נהוג בה הסכם קיבוצי מפורש ומפורט, כאמור לעיל, ובו קיים מספר מוגדר של מקרים שבהם קיימות הצמדות של תנאי העסקה וזכויות לעובדים של הנתבעת - לעובדים בסקטורים אחרים. 77. על כן הזכות לפיצוי בגין ימי מחלה נשענת רק על הכתוב בהסכם העבודה הייחודי לנתבעת ולעובדיה. התובעת טענה שצברה זכות ל-1,200 ימי מחלה בכל תקופת עבודתה ממנה נוצלו רק 171 ימים ונותרו 1,029 ימים בגינם היא זכאית לפיצוי כספי נוסף בסך 52,680 ₪. הנתבעת טענה, כי קיימת זכות צבירה מכסימלית של 6 שנים לימי מחלה, וכי התובעת הוכיחה שניצלה רק 171 ימי מחלה בכל תקופת העבודה; לדבריה - לפנים משורת הדין שולם לתובעת פיצוי כספי בגין אי ניצול ימי מחלה. 78. הסכם העבודה הקיבוצי בנתבעת אכן תוחם את הצבירה המירבית של ימי מחלה ל-6 חדשים עבור 6 שנים. הפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה (ראה סעיף לא' בנספח להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1984) המגדיר זכאות לעובד מעל גיל 55, שלא ניצל מעל 65% מזכותו זו בכל תקופת העבודה לקבלת פיצוי על כל תקופת העבודה. גובה הפיצוי מתייחס לכל תקופת העבודה, צרוף המילים הללו חוזר בכל אחד מתתי הסעיפים של הפרק. יוצא איפוא, כי לכאורה, אין עקביות במדיניות של הנתבעת בהתייחסה לימי המחלה של עובדיה, אך לא כך הדבר. הפצוי הוא רק חלק מהזכות לקבל תשלום בעד ימי מחלה במהלך העבודה ורק 10% עד 13% מהזכות שלא נוצלה. אין ולא יכול להיות לכך קשר לזכות של העובד בתקופת העבודה לצבירת ימי מחלה. הזכות לצבירה בתקופת העבודה מתעדכנת מידי שנה (לאחר שש שנות העבודה הראשונות), כאשר הזכות של השנה השביעית מבטל את הזכות של השנה הראשונה וכן הלאה בחלוף השנים, כך עובד בותק של 6 שנים ויותר, לעולם לא יעמדו לזכותו לניצול מעבר ל-6 חדשי מחלה. 79. גם בהסכם העבודה בנתבעת לשנת 1972 בסעיף ט', מצויין שעובד זכאי לחודש מחלה בשנה. משמע בכ-75% מתקופת עבודת התובעת, מוכח, כי הזכות למחלה היה חודש בשנה. 80. על כן אנו מקבלים גרסת התובעת ליתרת צבירת ימי מחלה כ-1,029 ימים. אנו דוחים את טענת הנתבעת, כי התשלום, ששולם לה בגין רכיב זה ניתן לפנים משורת הדין, וכי אין הוכחה לכך שהתובעת ניצלה רק 171 ימים. בידי הנתבעת קיים תיקה האישי וביכולתה היה לאמת, או לסתור טענה זו, ולבדוק היטב כמה ימי מחלה ניצלה התובעת במהלך שנות עבודתה אצל הנתבעת. 81. עפ"י ההסכם דלעיל, זכאית התובעת לפצוי בגובה 4 ימים על כל 30 ימי מחלה לא מנוצלים, בכל תקופת עבודתה, עפ"י שכרה הקובע, לפי התחשיב כדלקמן: 31,572 ₪ = 5753 X 1 X 4 X 1029 25 30 סה"כ זכאית התובעת לפיצוי כספי נוסף בסך של 31,572 ₪ בגין אי ניצול ימי מחלה. 82. התביעה להפרשים בגין מענק יובל מתקבלת בזאת הואיל והיא נשענת על טענה בדבר הפרשים לשכר קובע שנתקבלה. על כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,056 ₪ כתביעתה. 83. בתוספת להסכם הקיבוצי משנת 1987 נכתב, כי מענק פרישה ישולם לעובדים היוצאים ממעגל העבודה בגיל פרישה. המענק ישולם עפ"י חוזר ההסתדרות. התובעת הציגה את חוזר ההסתדרות בנושא לשנת 1995 (נספח כ"ג לסכומיה). על כן - אנו דוחים את גרסת הנתבעת, כי זכות זו אינה עומדת לתובעת משום שלא עבדה במקום עבודה שחוקת מוסדות ההסתדרות חלה בו. 84. מלשון החוזר לעיל עולה, כי זכאים למענק פרישה עובדים שצברו תקופות עבודה שונות לפני התאריך הקובע ב- 1/1/1973. התובעת עומדת בתנאים של סעיף 2 א' לחוזר, שכן מתחילת עבודתה בנתבעת באוגוסט 1960 ועד 1/73 חלפה תקופה של כ- 12 שנים, לפיכך זכאית היא לקבל מהנתבעת 3 חודשי שכר כמענק פרישה המתבטא בסך של 17,451 ₪ = 3 X 5,753 ₪. 85. התובעת היתה זכאית לתנאים של עובד קשיש בהיותה מעל גיל 50 ובותק שמעל 10 שנים, לפיכך חודש עבודה של התובעת היה רק 156 שעות. אם עבדה התובעת מעל 6 שעות עבודה ביום, או מעל 156 שעות בחודש, הרי עבדה שעות עודפות וזאת עד להיקף משרה מלאה כמקובל באותו מקום עבודה. בתלוש מי שעובד חלקיות מישרה (למשל מחצית) ועבד תקופה מסויימת מעבר לאותה חלקיות מישרה, הרי העבודה הנוספת היא עודפת עד למשרה מלאה כמקובל באותו מקום עבודה. רק אם עבד מעבר לכך, אז מדובר בשעות נוספות. בתוקף ההסכם הקיבוצי עבדה התובעת מישרה מלאה כאשר השלימה 156 שעות עבודה בחודש ואין הדבר תלוי בשום גורם חיצוני או סקטור אחר, אך עד להיקף של 182 שעות עבודה בחודש. מדובר בשעות עודפות ולא בשעות נוספות. 86. לא הוגשו לביה"ד דפי נוכחות בעבודה של התובעת, לכן לא ניתן לקבוע כמה שעות עבדה התובעת מעבר למכסה של משרה מלאה. יחד עם זאת, בתלוש השכר יש רישום תחת רכיב "שעות נוספות" ולכן יש להתייחס אליו, כאל כמות השעות, שעבדה התובעת מעבר למכסת משרתה, בין אם חושבו מעבר ל-156 שעות חודשיות או 182 שעות בחודש. 87. מגרסת הנתבעת ומהרשום בתלושים עולה, כי תעריף השעה "העודפת"/"נוספת" היה חלוקת שכר היסוד החודשי ב-182 שעות. כבר נקבע לעיל, כי השכר החודשי הקובע של התובעת היה 5,753 ₪. אין הכוונה לשכר קובע לצורך חשוב פצויי פטורין בלבד, אלא כשכר קובע לכל דבר ועניין. לפיכך שכר שעה בסוף תקופת עבודתה של התובעת היה לפי היקף השעות הקבועות במשרתה - כלומר לפי 156 שעות בחודש ולא 182 שעות. מכאן כי שכר השעה של התובעת היה בסך 36.88 ש"י ובתוספת 25% בגין שכר שעה נוספת (מעבר ל - 182 שעות) מגיע לסך של 46.1 ₪ לשעה. לפיכך צורת החישוב שהגישה התובעת באמצעות הרו"ח נכונה באופן בסיסי, אם היתה זכאית לתשלום לפי 125% או 150% כבר מהשעה הראשונה העודפת. 88. היות וקבענו, כי התובעת זכאית לתשלום בגין שעות עודפות בלבד עד ל- 182 שעות שעבדה בפועל, ורק החל מהשעה ה-183 תהיה זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, על כן על באי כח הצדדים לבדוק מחדש את היקף השעות הנוספות ו/או העודפות שעבדה התובעת, עפ"י תלושי השכר ו/או כרטיסי נוכחות בעבודה, כשהבסיס לחישוב יהיה שכר שעה של 36.88 ₪. אם יתברר כי לא שולם לתובעת מלוא השכר המגיע לה, אזי על הנתבעת לשלמו תוך 30 יום מקבלת פסה"ד, כשהסכום הנ"ל ישא ריבית והצמדה כחוק בגין כל חודש בנפרד, החל מה-1 לחודש שבו היה אמור להיות משולם ועד מועד התשלום המלא בפועל. אם הצדדים לא יהיו מסוגלים להגיע לסכום המגיע - אזי ימונה חשב שכר מבית הדין על חשבון הצדדים. 89. התביעה לתשלום הלנת שכר והלנת פצויי פיטורין נדחות בזאת. אנו לוקחים בחשבון כי מחד גיסא מדובר בזכויות קוגנטיות עפ"י משפט העבודה וההסכמים הקבוציים, אך מאידך גיסא, התובעת שלפנינו היא עובדת ותיקה, חברה לשעבר ויו"ר ועד העובדים, המתמצאת בזכויותיה ומודעת היטב לתנאים במקום העבודה. לכן יש יסוד לטענת הנתבעת, כי אי עמידה על זכויות, במקרה כזה, יש בו משום ויתור על הדרישות הכספיות הללו. בנוסף - היות ויש כאן מחלוקת כנה על עצם הזכאות לכספים הללו - אין מקום לפסוק פיצויי הלנת שכר והתביעה להלנה נדחות בזאת. 90. התובעת עבדה במקום עבודה אחד 40 שנה, למרות שהעידה על עצמה שאינה בוגרת בי"ס תיכון, התובעת הצליחה להתקדם במקום העבודה בזכות ולא בחסד, והגיעה למעמד בכיר בצוות העובדים והניהול. יחסיה עם ההנהלה השתבשו, לפי הכתובים שצורפו לתיק, בגלל מינוי של מנהל חדש, שהנהיג "סדר יום" שונה מזה לו הורגלה, דבר שגרם לחיכוכים ביניהם. 91. היזמה לפרישה היתה של התובעת, כאשר בפגישה עם יו"ר העמותה הציעה שתפרוש לפני שימלאו לה 65 שנה (ראה נספח ז' לכתב ההגנה). התובעת היתנתה את הקדמת הפרישה "בלי לפגוע בזכויותיה ובכבודה, תוך קבלת כל המגיע לה". הצעת הנתבעת נדחתה על ידה והיא תבעה 30% פיצוי כספי בגין ביטול ההסכם הקיבוצי משנת 1995 ואילך. 92. התביעה הזו של התובעת נדחתה ע"י הנתבעת בטענה שהיא סתמית ואינה מבוססת. לאחר מכן החליטה ההנהלה של הנתבעת באופן חד צדדי על סיום יחסי העבודה בין הצדדים ע"י התייחסות למחצית הראשונה בלבד להצעת התובעת - על נכונותה לפרוש - וללא התחשבות בתנאים הנוספים הכלולים בהצעתה על מילוי התביעות הכספיות שהציבה להם. 93. בהתנהגות הנ"ל נהגה הנתבעת בחוסר תום לב ובדרך לא ראויה במיוחד כשמדובר בעובדת שעבדה אצלה 40 שנה. הנתבעת היתה מיטיבה לעשות לו המשיכה בהליכי ה-מו"מ כדי להגיע לפתרון מוסכם על דעת שני הצדדים, ולא לפעול באופן חד-צדדי. אך למרות זאת, אין מקום לטענת התובעת כי פוטרה שלא כדין מחמת גילה ובניגוד לחוק גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת או שנקטו כלפיה אפליה - והתביעות הללו נדחות בזאת. יש לציין כי התובעת לא הביאה ראיות בבית הדין התומכות בטענותיה הנ"ל. לא כל פיטורי אדם מעבודתו, המתקרב לגיל פרישה, תמיד יהיה על רק של אפליה מחמת מין או גיל. 94. הנתבעת כאמור פיטרה את התובעת מעבודתה בחוסר תום לב ושלא בדרך המקובלת. הנתבעת לא הוציאה אותה לפנסיה מוקדמת למרות שהיתה לה אפשרות לכך בהיות התובעת בת 62 שנה. הנהלת הנתבעת החליטה על דעת עצמה, כי אין מקום להמשך מו"מ בין הצדדים וכי יש להפסיק את העסקת התובעת לאלתר. לא ארעו בעבודתה של התובעת אירועים דרמטיים כלשהם שהצדיקו הפסקת עבודתה לאלתר. על כן - מדובר כאן בהפרת חוזה שלא בתום לב. כמו כן, לא הוכח כי הנתבעת התייעצה עם וועד העובדים, כנדרש בטרם פוטרה התובעת מעבודתה. 95. התובעת דרשה פיצוי כספי בגובה של משכורות בגין 3 שנות העבודה שהפסידה עקב התנהגותה של הנתבעת כלפיה. אנו מקבלים את תביעת התובעת רק בחלקה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כספי בגין הפרת חוזה שלא בתום לב בגובה של 24 חודש. סה"כ על הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 138,072 ₪ = 24 חודש X 5,753 ₪. 96. התובעת תבעה גם פיצוי כספי בגין אובדן תנאים סוציאליים שלהם היתה זכאית אלמלא הפיטורים. אין הצדקה משפטית לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי כספי על אובדן תנאים סוציאליים, כי התובעת זכתה כאן כאמור לפיצוי בגין הפרת חוזה שלא בתום לב, אשר אמור לפצותה על הפגיעה שלא כדין שנגרמה לה על ידי המעביד. 97. לסיכום: על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שיפורטו להלן: א. הפרשים לגמל בסך של 7,226 ₪; ב. פדיון ימי מחלה בסך של 31,572 ₪; ג. מענק יובל בסך של 1,056 ₪; ד. מענק פרישה בסך של 17,451 ₪; ה. פיצוי על הפרת חוזה שלא בתום לב בסך של 138,072 ₪; ס ה " כ 195,372 ₪ הסך של 195,372 ש"ח ישא ריבית והצמדה כחוק מיום 29/9/00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. יש לשלם את הסך הנ"ל תוך 30 יום מקבלת פסה"ד. 98. כן תשלם הנתבעת לתובעת בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סך של 4,000 ₪ + מע"מ, תוך 30 יום מהיום אחרת ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שאלות משפטיותפנסיההפרשה לפנסיה