הסכם שיווק מוצרים

הסכם שיווק מוצרים 1. רקע כללי : ביום 1.3.1998 נערך ונכרת הסכם ( להלן: ההסכם ) בין התובע, לבין הנתבע 1 . על פי ההסכם הסכימו התובע והנתבע 1 להקים חברה אשר תעסוק בשיווק מוצרים של חברת שוורצקופף למספרות, ובה יהיו התובע והנתבע 1 שותפים בחלקים לא שווים. התובע יחזיק ב- 30% ממניות החברה והנתבע יחזיק ב- 70%. ביום 3.3.1998 בהתאם לאמור בהסכם הקימו התובע והנתבע 1 חברה בשם "לה ראש קוסמטיקס יבוא ושיווק (1998) בע"מ ( להלן: החברה ) שהיא הנתבעת 3. החברה הוציאה לבעלי המניות שלה 10 מניות הנהלה, ו- 100 מניות רגילות, כאשר הנתבע 1 החזיק ב- 7 מניות הנהלה וב- 70 מניות רגילות, והתובע החזיק ב- 3 מניות הנהלה וב- 30 מניות רגילות. אולם משפנו התובע והנתבע 1 לבנק הפועלים לישראל בע"מ בבקשה לפתוח חשבון בנק לחברה סירב הבנק לעשות כן כל עוד מחזיק הנתבע 1 במניות החברה, משום כך העביר הנתבע 1 את 70 המניות הרגילות בהן הוא מחזיק לרשות אמו, ( להלן: הנתבעת 2 ) והמשיך להחזיק ב- 7 מניות הנהלה. בנוסף לחשבון בבנק הפועלים לישראל בע"מ פתחה החברה חשבון נוסף בבנק מזרחי המאוחד בע"מ. עם פתיחת חשבונות הבנק הוסכם ונקבע כי כל הוצאה כספית של החברה תשולם בהמחאות של החברה בלבד וכי משיכת המחאה מחייבת שתי חתימות- האחת של התובע והשניה של הנתבע 1. הוסכם גם שכל משיכות כספיות במזומן מחשבונות החברה בבנקים תחייבנה שתי חתימות- של התובע ושל הנתבע 1. תנאי ההסכם כוללים, בין היתר, התחייבות של התובע להעמיד לטובת החברה ערבות בנקאית בסך 100,000 ₪ וכן הלוואות נוספות בסך 50,000 ₪ . כמו כן מסדיר ההסכם את האפשרות של מי מהשותפים לחברה לפרוש ממנה. חצי שנה לאחר הקמת החברה פרש התובע מהחברה והגיש ביום 8.6.2000 נגד הנתבעים תביעה להחזר כספים ששילם עבור החברה בגין ערבותו לה, ביחד עם ערבים אחרים. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו שהתובע לא פעל בעסק, לא השקיע כספים כפי שהתחייב, נהג בדרכי רמיה שקר וגזל, וכן טענו כי התובע הוא זה שגרם לקריסת החברה. התובע הגיש ביום 11.9.2000 בקשה למתן פסק דין בטענה של העדר עילת הגנה. הבקשה הועברה לתגובת הנתבעים אשר לא הגיבו. ביום 3.4.2001 דחיתי את הבקשה וקבעתי "... אף על פי כן, איני רואה לתת פסק דין בהעדר עילה, שכן מתוך כתב ההגנה עולה שיש לנתבעים טענות קיזוז, וכמו כן הם רשאים לטעון, בנוסף על כתב ההגנה, לעניין החלוקה בין הערבים. העדר פירוט לטענות אין די בו על מנת להתעלם מכתב ההגנה ולתת פסק דין בהעדר הגנה ". הצדדים הגישו ראיות מטעמם בתצהירים,קיבלו ביום 25.5.2003 את המלצת בהמ"ש והסכימו להכרעה בתביעה לפי סיכומים שיוגשו תוך ויתור על חקירת העדים ומבלי להודות בנכונות גירסתם. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של התובע ושל רו"ח גד שיוביץ. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע 1, של אביו- של חמיו- אחות אישתו, הנתבעת 2 לא הגישה תצהיר עדות ראשית. התובע טען בכתב תביעתו שהוא שילם בידי בנק המזרחי המאוחד בע"מ ובידי בנק הפועלים לישראל בע"מ סך כולל של 221,825 ₪. הוא טען כי הוא שילם סך זה במקום הנתבעים 3 - 1 כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד וכי לא היה עליו לשלם בידי נושי הנתבעת 3 את חובותיה וזאת מן הטעם שבמועד בו פרש מהחברה הייתה החברה מאוזנת. ושאלמלא רוקנו הנתבעים 1 ו- 2 את החברה מנכסיה, מרכושה ומהמלאי שלה הייתה הנתבעת 3 עומדת בהתחייבויותיה הכספיות כלפי הבנקים והוא לא היה נדרש לשלם כספים אלו. על כן הוא טוען כי הוא פרע את חובם של הנתבעים 3- 1 ועל כן חייבים הם להשיב לו את כל הכספים אשר שילם לבנקים - נושיה של הנתבעת 3 - מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התובע טוען גם כי ע"פ התחייבויותיו המפורשות של הנתבע 1 כפי שבאות לידי ביטוי בהסכם, הרי שעם פרישתו של התובע מהחברה היה על הנתבע 1 להשיב לידו את ההלוואות אשר העמיד לטובת החברה ובכלל זה את הערבות הבנקאית בסך 100,000 ₪. הנתבעים טוענים כי התובע הפר את ההסכם וכי הוא תירץ את הפרת ההסכם על ידו בטענת התרמית והעיד כי הפעיל את סעיף הפרישה מסיבה זו, אך הנתבעים לא הפרו כל חובה שהיא כלפי התובע, לא רימו אותו, לא "גנבו" אותו, לא הוציאו הוצאות מופרזות ללא הסכמתו ו/או ללא ידיעתו, ואין כל סיבה מדוע פרש כפי שפרש, אין כל סיבה מדוע גרם לנזקים האדירים אשר גרם ופר התובע את ההסכם אין הוא יכול להמשיך ולהסתמך על אותו הסכם על מנת לתבוע כספים. הנתבעים בכתב ההגנה שמרו על זכותם לתבוע את התובע בתביעה שכנגד בגין רמאות ושקר, הפסד הכנסות בסך 1,000,000 ₪, אובדן ופירוק החברה בסך 2,000,000 ₪, הלנת שכר לעובדי החברה, שימוש לרעה בתשלומים ששולמו לא כדין מהחברה והתמוטטות המשפחה בתשלומים ששולמו ע"י הנתבעים אישית. התובע הגיש ב 26.9.2000 בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעת 3 בשל העדר כתב הגנה. הבקשה נתקבלה ע"י בהמ"ש אשר חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 221,825 ₪ בצירוף ריבית בנקאית מירבית כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ מיום הגשת התובענה ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות בגין אגרת תביעה בסך 2,934 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ושכר טירחת עורך דין בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה ועד ליום התשלום בפועל. השאלות העיקריות העומדות במחלוקת בין הצדדים הן: תביעה על יסוד ההסכם. זכות הפרישה של התובע מהחברה. התשלומים בהם נשא התובע. הסכם הייסוד. הפרת ההסכם- אי השקעה כספית, אי השקעת עבודה, הפסקת פעילות החברה. הנזקים שנגרמו לנתבעים. 2. תביעה על יסוד ההסכם : הנתבעים טוענים כי אומנם ההסכם נחתם עם X אך לאחר מכן הועברו מניותיו לנתבעת 2. העברה זו, אשר נעשתה בהסכמתו המלאה של התובע, הפכה את הנתבעת 2 לבעלת המניות בחברה, ועל כן, לטענתם התביעה אמורה להיות נגדה בלבד ויש לדחות את התביעה נגד X, שכן מדובר בחברה שנתפרקה ובמחלוקת בין בעלי המניות לגבי תשלום חובותיה שצריכים להתחלק בין בעלי המניות, והנתבע 1 אינו בעל מניות בחברה. אני דוחה טענה זה היות ולא מדובר במחלוקת בין בעלי המניות של החברה על פי מסמכי היסוד של החברה, אלא שיש כאן תביעה על בסיס הסכם שותפות בין התובע לנתבע 1. לכן אין לדחות את התביעה נגד האחרון שהינו צד להסכם. הנתבעים לא טענו שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2 שלא היתה צד להסכם, והיא לא הגישה תצהיר וראיות, על כן, התביעה נגדה נגזרת מהתביעה כנגד הנתבע 1 ועל פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. 3. זכות הפרישה של התובע מהחברה: א. התובע טוען שבמשך הזמן הקצר בו פעלה החברה הוא גילה, לאחר בדיקת ספרי החשבונות של החברה, כי הנתבע 1 לא פעל בתום לב, הוא גילה כי כספים שנגבו ע"י הנתבע 1 לא הוקפדו לחשבונות הבנק של החברה, כי הנתבע 1 נטל סכומי כסף גדולים מקופה קטנה, כי לאביו של הנתבע 1 הועמדה מכונית שכורה על חשבון החברה ועוד. על כן, בחודש ספטמבר 1998, חצי שנה לאחר הקמת החברה הודיע התובע לנתבע 1, בנוכחותו של רו"ח גד שיוביץ, כי הוא מממש את זכותו ופורש מהחברה וכי החל ממועד זה הוא מפסיק לחתום על שיקים של החברה. התובע טוען כי אין בפרישתו מהחברה משום הפרה של ההסכם שכן הוא ממש את זכותו לפרוש בהתאם לסעיף 11.ג. להסכם אשר קובע: ”אופצית פרישה של ראובן ו/או ללא מתן נימוקים בכל מועד שלאחר מחצית השנה מחתימת הסכם זה" . הנתבעים טוענים שלא היתה סיבה לפרישתו של התובע והעסק התנהל כראוי. כאשר נדרש התובע להצביע על ראיות למירמה מצד הנתבעים במשיכת כספים שלא כדין וחיוב הוצאות שלא כדין אמר שהכל נמצא בהנהלת החשבונות. מכאן, שמדובר בחיובים שנעשו בהסכמתו, שכן עד הודעתו על פרישה, חתם על השיקים, לאחר שהשתתף בישיבות הנהלה ומילא את תפקידיו בחברה. חזקה על התובע, שהוא עורך דין היום, שכבר ידע להבחין אם גונבים אותו, ואם ראה שהנתבעים חולבים את החברה בניגוד למוסכם, היה עליו לפרוש קודם לכן תוך ביטול ההסכם בטענת מירמה ולא לפרוש תוך קיום ההסכם לפי תנאיו. אלא, שכאמור הוסכם בין הצדדים שהתובע רשאי לפרוש מהחברה לאחר חצי שנה ללא נימוקים. אכן, התובע הפעיל את זכותו לפי ההסכם, ואין חולק שכך עשה, ובכך לא הפר את ההסכם אלא קיימו. ב. הנתבעים טוענים מנגד כי למרות שעומדת לתובע הזכות לפרוש מהחברה, זכות אותה מימש, אסור היה לו להפסיק לחתום על המחאות כי זכות זו הינה זכות עם סייג בצידה הקבוע בסעיף 11.א. לפיו: ”מוסכם כי שום מחלוקת וגם לא "מבוי סתום" לא יביאו לעצירת פעילותה של החברה החדשה או להליכים לפירוקה אא"כ בהסכמת כל הצדדים מראש". הנתבעים טוענים שמדובר בתנאי מהותי להסכם היות וניתנה לתובע זכות וטו על הוצאות כספים מחשבון החברה, שהינה זכות לקבוע את המשך פעילות החברה. כך שעם ההסכמה ליתן לתובע זכות שליטה כה מהותית בחברה, התחייב התובע שלא יוביל לעצירת פעילות החברה. הנתבעים מתייחסים לפרישתו של התובע כאל הפרה של התחייבותו שלא לעצור את פעילות החברה. התובע טוען שמדובר בהתחייבות לא הגיונית היות והמשך החתימה על שיקים מגדיל את חובות החברה ובעקיפין את חובו שלו מכח היותו ערב אישית לחובות החברה. התובע טוען גם שסעיף 11.א. חל במצב הרגיל שבו השותפים ממשיכים לנהל את החברה ביחד אלא שנתגלעו ביניהם מחלוקות, וכי מן האמור בסעיף 11.ג. ו 11.ה. עולה כי סעיף 11.א. חל רק במקרה בו ממשיכים השותפים שניהם יחד לנהל את החברה אך נתגלעו ביניהם מחלוקות. אודה עלח האמת, שההסכם שבו מדובר הוא הסכם חסר שלא נקבעו בו הוראות מתאימות למקרה של פרישה מהשותפות. אני מקבל את טענת התובע, הרי לא יעלה על הדעת כי מי שערב לחשבון החברה ופרש מהחברה ימשיך לחתום על המחאות וימשיך לאשר משיכות כספים שרק יגדילו את חובותיו מכח היותו ערב אישית לחובות החברה. אני מקבל את הפרשנות שנותן התובע לסעיף 11.א, שהוא דן רק במקרה שהצדדים ממשיכים לפעול יחד. סעיף זה נמצא תחת הכותרת הסדרת מחלוקות/פרוק והוא דן תחילה במקרה של מחלוקות ואחר כך במקרה של פרישה ופירוק. ס"ק א' נמצא בחלק שדן במחלוקות ואינו נמצא בחלק שדן בפרישה (ס"ק ד, ה). הפרשנות ההגיונית, התכליתית והראויה אותה יש ליתן לסעיף, היא שסעיף 11.א. חל במקרה בו שני השותפים ממשיכים לפעול ולנהל את החברה יחד למרות שנתגלעה ביניהם "מחלוקת" או "מבוי סתום", אולם אין זה המצב בעניינינו שכן התובע פרש מהחברה והפסיק לנהל אותה. פרישה אינה מהווה "מחלוקת" או "מבוי סתום", לכן הסעיף לא חל עליו. זאת ועוד, אילו באמת סברו הנתבעים שמדובר במחלוקת שיש להכריע בה לפי החוזה, היו מפעילים את ס"ק ב' ופונים להכרעתו של רו"ח זיו כרסנטי. העובדה שלא נקטו הליכי פסיקה כאלה מצביעה על כך שלא סברו שסעיף זה חל, ובדין. ג. אכן, התובע העמיד את החברה במצב קשה עם הודעתו על פרישתו והפסקת חתימותיו על השיקים, אך היתה בידי הצדדים תרופה לכך. היה על הנתבעים לזמן אסיפה כללית ובה להחליט, באמצעות הרוב של 70% שבידם, על מינוי מועצת מנהלים שאינה כוללת את התובע, ומועצת המנהלים היתה משנה את זכויות החתימה. לא נקבע בהסכם שהתובע חייב להיות מנהל ובעל זכות חתימה ולא נקבע בהסכם שמשיכות מחשבון החברה יעשו רק בהסכמת התובע. אמנם, נקבע שהחלטות תתקבלנה רק פה אחד אך גם בענין זה הוסכם שבמקרה של חילוקי דעות יכריע רו"ח שיוביץ, וחזקה עליו שהיה מכריע לטובת קיום החברה בדרך שלא תגדיל את התחייבויות התובע שהודיע על פרישתו. לפיכך, אני קובע שהתובע לא הפר את ההסכם אלא מימש את זכותו ופרש כדין ובהתאם להסכם. לפיכך, על פי ההסכם, הוא היה זכאי לכך שהערבות הבנקאית שהעמיד תשוחרר לו תוך חצי שנה מפרישתו והכספים ששלם יוחזרו לו, ועד להחזרת התשלומים ישולמו לו 2,500 ₪ לחודש. סכומים אלה לא שולמו. 4. התשלומים בהם נשא התובע : א. תשלומים מכח ההסכם: על פי ההסכם היה על התובע להעמיד לחברה ערבות בנקאית של 100,000 ₪ בתוך 10 ימים מחתימת ההסכם ועוד 50,000 ₪ במזומן תוך 45 יום מחתימת ההסכם. התובע טוען שהעמיד לטובת החברה ערבות בנקאית בסך של 100,000 ₪ אשר הופקדה בבנק המזרחי כבטחון למתן אשראי לחשבון החברה, סך נוסף של כ- 30,000 ₪ כהלוואה במזומן, וכן חתם על שטר חוב בסך 30,000 ₪ לטובת חברת הייר קוסמטיקס בע"מ- ספקית מוצרי שוורצקופף לחברה. אני דוחה את טענת הנתבעים שהתובע לא עמד בהסכם, שכן אישר שבמזומן שילם רק 30,000 ₪. עולןה מתוך הראיות שהתובע הפקיד ערבות בנקאית כמוסכם שלבסוף מו וגם עבור הערבות שנתן שילם במזומן, אמנם לאחר זמן. בכך עמד התובע בהסכם, אף אם לא במדויק, על פי תורת הביצוע בקירוב. התובע טוען כי הוא זכאי להחזר הכספים הנ"ל בהתאם לסעיף 11.ה. להסכם לפיו: ”בסיטואציות של פרישה של ראובן תשוחרר הערבות הבנקאית שהעמיד תוך 1/2 שנה מפרישתו והכספים ששילם יוחזרו לו". אני מקבל את טענת התובע כי אכן הוא זכאי, מכח סעיף 11.ה. להסכם לשחרור הערבות הבנקאית שהעמיד ולהחזר הכספים ששילם. אומנם, הסעיף לוקה בחסר היות והוא לא מפרט איך ובאיזו דרך תשוחרר הערבות ויוחזרו הכספים אולם אין בכך כדי לבטל את זכותו של התובע להחזר הכספים אשר העמיד לטובת החברה. ב. תשלומים לנושי החברה: בד בבד עם פרישתו ביקש התובע מרו"ח לערוך מאזן המציג את מצבה של החברה. התובע טוען כי ממאזן זה עולה שביום עריכת המאזן היתה החברה כמעט מאוזנת. בדיעבד הסתבר לתובע כי מצבה של החברה הינו רע וכי הנתבעים הבריחו והעלימו נכסים של החברה, כך שלא נותרו בידי החברה נכסים ו/או זכויות אותם ניתן לממש ובאמצעותם לשלם את התחייבויותיה. בנק המזרחי ביקש לחלט את הערבות הבנקאית בסך של 100,000 ₪ אותה העמיד התובע, כאמור, לטובת החברה. ביום 14.11.1999, לאחר הליך משפטי, חילט בנק המזרחי את הערובה הבנקאית מחשבונו של התובע וכמו כן נאלץ התובע לשלם לבנק המזרחי הוצאות בסך 7,500 ₪. אין התובע רשאי לחייב את הנתבעים בסכום ההוצאות שכן אילו לא פתח בהליך משפטי למניעת מימוש הערבות שמן הראוי היה למ היה חוסך את ההוצאות. בנוסף למימוש הערבות הבנקאית הגיש בנק המזרחי תביעה כספית בגין יתרת חובה של החברה. התובע נאלץ לשלם- גם זאת לאחר הליך משפטי- סך של 37,325 ₪. בסך הכל שילם התובע לבנק המזרחי המאוחד בע"מ סך כולל של 144,825 ₪. כמו בנק המזרחי גם בנק הפועלים לישראל בע"מ הגיש תביעה כנגד הנתבעת 3 בשל יתרה דביטורית בסך של 66,223 ₪ בה עמד חשבון הבנק שלה, וכנגד התובע והנתבעים 1 ו- 2 מכח היותם ערבים לחשבון זה. ביום 27.2.2000 ניתן פסק דין נגד הנתבעים 1 ו- 2 המחייב אותם לשלם לבנק הפועלים סך של 66,223 ₪ בצירוף ריבית בנקאית מיום 2.11.1999 וכן הוצאות שכר טירחת עורך דין בסך כלל של 8,948 ₪. ביום 1.5.2000 ניתן פסק דין כנגד התובע על פיו הוא חוייב בסילוק מלוא החוב של הנתבעת 3, חוב אשר ערבו לו גם הנתבעים 1 ו- 2. גם תשלום זה בסך 75,171 ₪- 77,000 ₪ נכון ליום פרעון החוב, נטל התובע על עצמו, ולצורך תשלום זה נאלץ התובע ליטול הלוואה. כמו כן נאלץ התובע לשלם לחברת הייר קוסמטיקס בע"מ- מכח השטר עליו חתם ולאחר הליך משפטי- סך של 15,000 ₪. בסכ"ה שילם התובע לנושי החברה- בנק המזרחי, בנק הפועלים וחברת הייר קוסמטיקס בע"מ- סך כולל של 236,825 ₪. התובע טוען כי הוא פרע את חובם של הנתבעים ועל כן הם חבים להשיב לו את כל הכספים אשר שילם לנושי החברה מכח עשיית עושק ולא במשפט. התובע הדגיש כי הבנקים ביקשו לפעול הן נגד הנתבע 1 והן נגד הנתבעת 2 אך בשל חוסר יכולתם של הבנקים לגבות מהם את החוב לו ערבו, פנו הבנקים לתובע וגבו ממנו אל מלוא חובה של החברה, וכי הוא נאלץ לשאת בחובות אלה בשל מעמדו. יש להבחין בין העילות השונות לחוב. מימוש הערבות הבנקאית ועוד תשלום בסך 50,000 ₪, שהם היתרה לבנק המזרחי והתשלום להייר קוסמטיקס בע"מ, הם בגין ההסכם, אשר לפיו קיבל הנתבע 1 על עצמו (והנתבעת 2 מכוח קבלת המניות) שהחברה תוכל להחזיר לתובע את הסכום שהשקיע. יתרת הכספים ששילם התובע, דהיינו החוב לבנק אינם לפי ההסכם, אלא לפי ערבותו של התובע, שמכוחה היה ערב לשליש ונאלץ לשלם את הכל. על כן הוא זכאי על פי חוק הערבות לשיפוי של 2/3 מהסכום ששילם לבנק הפועלים בסך 77,000 ₪. אשר לטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט, הרי במקרה שבו נתן התובע את הכספים שהתחייב בהם לפי ההסכם, היה העושר שנצבר לחברה עושר במשפט ולא עושר שלא במשפט. אשר לתשלום בגין ערבות, לא התעשרו הנתבעים יותר מהתובע כאשר הערבים שילמו ערבותם, אם נעשה שיפוי לפי הוראות חוק הערבות. אם אין שיפוי לפי הוראות חוק הערבות, הרי נהנים הנתבעים שלא כדין מכספיו של התובע. 5. הסכם הייסוד: חברת לה ראש קוסמטיקס יבוא ושיווק (1998) בע"מ ( להלן : החברה החדשה ) הוקמה ונבנתה על נכסיה של חברת לה ראש קוסמטיקס בע"מ אשר בעלי המניות בה היו קרובי משפחה של הנתבעים ( להלן: החברה הישנה). החברה הישנה עסקה בשיווק והפצת מוצרי שיער למספרות, אשר מיוצרים ע"י חברת שוורצקופף, ושיווקה והפיצה מוצרים אלו בהתאם לזיכיון ובלעדיות אשר היו לה מטעם המייבאת של מוצרי שוורצקופף. הנתבעים טוענים כי במסגרת ההסכם, נשוא התביעה, נכנסה החברה החדשה לנעלי החברה הישנה ואף התחייבה לרכושם. הנתבעים טוענים כי התובע הוא האחראי למצבה של החברה החדשה שכן היא התחילה את פעילותה עם יתרון יחסי עצום לעומת חברה אחרת חדשה שכן: 5.1 ניתנה אפשרות לחברה החדשה להשתמש בזכיון של מר X, להיות המשווקת הבלעדית של מוצרי חברת שוורצקופף בע"מ. זכיון זה העניק הן בלעדיות, הן מחירים נמוכים והן תנאי אשראי טובים. ערך זכיון זה מוערך במליוני שקלים. אני דוחה טענה זו. על פי ההסכם נתן כל אחד מהצדדים מה שהיה בידו להצלחת החברה. הנתבעים נתנו את הזכיון ואין מדובר ביתרון כלשהוא לחברה, שכן החברה שילמה עבור הזכיון כמוסכם במשכורת ורכב לאביו של הנתבע 1. 5.2 החברה החדשה קיבלה את מאגר הלקוחות של החברה הישנה, את מלוא מערך השיווק של החברה הישנה, את בסיס לקוחותיה, תוכנות מחשב מיוחדות וכיו"ב נכסים אשר הועברו לחברה החדשה. התובע טוען שאין המדובר ב"יתרונות" אשר "זכתה" בהן החברה, שכן לפי סעיף 3.ב. החברה רכשה את הציוד, המלאי ואת מאגר הלקוחות של החברה הישנה לכן אין לחברה החדשה כל יתרון על פני חברות אחרות שכן היא רכשה מלאי, ציוד ומאגר לקוחות בכסף מלא. סעיף 3.ב. קובע במפורש שהחברה רכשה את המלאי, הציוד ומאגר הלקוחות ולא קיבלה אותם "במתנה" על כן אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו מדובר "ביתרונות" אשר "זכתה" בהן החברה החדשה. יצויין, כי מטענות הנתבעים עולה כאילו היה מדובר בחברה מצויינת שניתנה לתובע בנזיד עדשים. לא כך היה המצב. החברה הישנה היתה חברה כושלת שנאלצה לחפש משקיע שיזרים לה כספים שכן לא עמדה בהתחייבויותיה, והבנק סירב לפתוח לחברה חשבון כשבעל המניות הוא הנתבע 1. די בכך כדי להראות שהחברה היתה חברה מפסידה ועל כן לא היה לה מוניטין המבוטא במכפלה של הרווח שלא היה. 5.3 לחברה החדשה הועברו עובדי החברה הישנה אשר יש להם ניסיון רב בתחום. העובדים שהועברו קיבלו שכר מלא ואיש לא הכריח אותם לעבור. אין מדובר ביתרון ללא תמורה. 5.4 משרדי החברה החדשה מוקמו במשרדי החברה הישנה. משרדים אלו לא הושכרו אם כי היו בבעלות מר X בדמי מפתח. כך נחסכו לחברה דמי שכירות ריאליים בגין פעילותה. ואולם, מסתבר מן הראיות ששנה לפני תחילת פעילותה של החברה כבר הפסיק X לשלם דמי שכירות ובשל כך הוגשה נגדו תביעת פינוי. מר X גם שיכן את החברה במושכר ללא רשות, דבר שנחשב בהעברת השכירות ועילת פינוי. 5.5 החברה החדשה נהנתה מכך כי מר X לא עמד על ביצוע דקדקני של התחייבויות החברה החדשה כלפיו בגין הזכיון אשר העביר לחברה. הנתבעים טוענים כי החברה החדשה התחייבה לשלם למר X סך של 10,000 ₪ לחודש וכן להעמיד לרשותו רכב וטלפון. התובע התכחש לכל הסכום עם מר X וטען שלא הובאה כל ראיה כי אכן נטלה החברה על עצמה התחייבויות אלה. אך בחקירתו בבית המשפט התובע הודה ש X היה אמור לקבל שכר שאיננו זכור לתובע וכי הוא השתמש בכלי רכב שעמדו לרשות החברה. אני מקבל את גירסת הנתבעים ש X היה זכאי לקבל את השכר שקיבל שהוא 10,000 ₪ ומכונית בגין הזכיון, אך בכך תמו תביעותיו בגין הזכיון, שאותו התחייב להעמיד לרשות החברה וכך אכן עשה. אני דוחה איפוא את הטענה כאילו ניתנה לחברה מתנה ללא תמורה בהעמדת הזכיון שאותו התחייבו הנתבעים להעמיד לטובת החברה. 5.6 החברה החדשה קנתה ציוד מן החברה הישנה, וכך נמנעה החברה החדשה מן העלויות הגבוהות של רכישות חדשות. הנתבעים טוענים כי הוסכם שהתשלום יהיה באמצעות תשלום לספקים של החברה הישנה, ולא כתשלום לחברה הישנה. בכל מקרה, הציוד נקנה בשוויו ואין שום יתרון בכך. כל הטענות האמורות של הנתבעים מבטאות תפיסה המתעלמת מהעובדה שהצדדים הסכימו בהסכם לתת כל אחד את מה שהסכים לתת. ההסכם מבטא אישון בין זכויות הצדדים, איזון שאליו הגיעו לאחר שנשאו ונתנו ולא השיגו הצעה טובה יותר ממקור אחר. על כן, אני דוחה את התפיסה כאילו הנתבעים נתנו יתרונות לחברה החדשה. הנתבעים נתנו את אותם יתרונות שכנגדם קיבלו יתרונות כספיים כמוסכם. הנתבעים טוענים עוד כי החברה היתה צפויה לעבור לפסים של רווחיות מהר מאד, היות והיא איננה צריכה לשאת בעלויות של הקמת מערך השיווק, הכשרת אנשי מכירות, בניית מאגר לקוחות ראשוני וכיו"ב עלויות גבוהות אשר הועברו אליה "על מגש של כסף" מן החברה הישנה, אולם עקב הפרת ההסכם ע"י התובע נפסקה פעילות החברה לחלוטין. שוב, הטענה מבוססת על ההנחה שפעילות החברה הישנה היתה רווחית. לא כך הוא. החברה הקודמת היתה חייבת כספים רבים ומכאן שלא היתה רווחית אלא חדלת פירעון. החברה החדשה לא התחייבה לשאת בחובות החברה החדשה. סעיף 5 להסכם אף קובע במפורש שהכספים שימציא התובע לחברה ישמשו להגדלת הפעילות לעומת זו של לה ראש קוסמיטקס בע"מ ולא להחזרי חובות. 6. הפרת ההסכם : הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה משום שהתובע הפר את ההסכם מרגע הקמת החברה ובכך גרם נזק רב. ההפרות אותן הפר התובע הן: 6.1 הפסקת פעילות החברה - הנתבעים טוענים כי פרישתו של התובע מהחברה הוא הפר את התחייבותו שלא לעצור את פעילות החברה, דבר אשר גרם באופן מיידי לעצירת פעילות החברה וקריסת כל התשתית אשר נבנתה לפעילות החברה. הנתבע 1 טוען כי סעיף 11.ה. להסכם צפה אפשרות פרישת התובע מהחברה וקבע במפורש שכספי התובע יוחזרו לו בהתאם ליכולת ההחזר של החברה, וכי אילו פרש התובע בצורה מסודרת ואיפשר את פעילותה של החברה, היא יכולה היתה למצוא משקיע חילופי, היתה ממשיכה וצומחת, מחזירה לתובע את כספיו, מגדילה את הכנסותיה והיתה ממשיכה לפעול עד היום. התובע טוען שהנתבע 1 לא הראה שום מאמץ למצוא משקיע כזה וכי אף משקיע לא היה מסכים להיכנס לחברה וליטול על עצמו התחייבויות כספיות כה כבדות. קבעתי כבר שהתובע פרש כדין וכי אין בפרישתו משום הפרה. 6.2 אי השקעה כספית - הנתבעים טוענים כי התובע הפר את ההסכם בכך שהוא לא העביר את הסכומים אותם התחייב להעביר ע"פ ההסכם. הם טוענים שהתובע היה אמור להזרים 50,000 ₪ במזומן לחשבון החברה אך רק לאחר לחץ הוא העביר סך של 30,000 ₪ לחברה, כאשר 20,000 ₪ מתוכם שימשו כמקדמה למכונית שהתובע רכש לעצמו ואשר נשארה אצלו גם לאחר פעילות החברה. הפרה זו גרמה להפסקת פעילות החברה כי אילו היה התובע מעביר את מלוא הכספים במזומן אותם התחייב להעביר, אזי היו כספים אלו מהווים מנוף לקבלת אשראי יותר גדול מהבנק. התובע טוען שהוא העמיד לטובת החברה את מלוא הכספים להם התחייב ואף יותר. קבעתי כבר שהתובע קיים את התחייבות לפי ההסכם בהשקעת הכספים. 6.3 אי השקעת עבודה - הנתבעים טוענים כי התובע הפר את ההסכם בכך שהוא לא השקיע זמן עבודה בחברה. דוד שפי, אשר עבד בחברה הישנה מאז הקמתה כמחסנאי ומוכר חנות, ואשר המשיך ועבד בחברה החדשה באותם תפקידים, הצהיר כי הוא עבד בחברה החדשה שעות רבות במשך ימים רבים וכי התובע כמעט ולא הגיע למשרד, וכי הוא ראה את התובע מגיע למשרד רק פעמיים בחודש ולא יותר. גם הנתבע 1 הצהיר כי התובע לא עבד בחברה כפי שהתחייב וכי עקב עובדה זו הוא נאלץ לעבוד פחות במכירות ולעסוק גם בתחום הכספים. התובע טען בחקירתו הנגדית שהוא הגיע למשרדי החברה, ושנערכו פגישות עבודה שוטפות בהן הוא נטל חלק יחד עם הנתבע 1 ואביו של הנתבע 1, ולעיתים השתתפו בפגישות גם רו"ח של החברה והיועץ הכלכלי של החברה, וכי הם נפגשו מספר פעמים במסעדות ולא במשרדי החברה. התובע הצהיר כי על אף היותו עסוק באותה תקופה בניהול מערכת בחירות לראשות העיר, הוא הקפיד על קיום הפגישות כדי לקדם את ענייני החברה. התובע הוסיף כי לפי ההסכם הוא לא היה צריך לעבוד בחברה ותפקידו היה בעיקר קשר עם הבנקים ויצירת מסגרת אשראי, ואת התפקיד הזה הוא מילא. סעיף 6 להסכם עוסק בחלוקת התפקידים והסמכויות בחברה החדשה בין התובע לנתבע 1 באופן שהנתבע יהיה אחראי מכירות- העובד עם לקוחות גדולים ומגבה סוכני מכירות בבעיות מול לקוחות שונים ולא מתעסק במגזר הבנקאי, והתובע יהיה משקיע ומעוניין בהצלחת החברה החדשה, יפעל יחד עם הנתבע 1 לגידול פעילות החברה החדשה, ליצירת מסגרות ונפחי אשראי מתאימים בבנקים, לתחשיבים כלכליים של החברה להגדלת מחזור המכירות והרווחים של החברה, תזרים מזומנים, קשר עם הבנקים ולא יטפל בנושא הגביה. לפי סעיף 7 להסכם בתו של התובע היתה אמורה אף היא לעבוד בחברה. דוד שפי הצהיר כי הוא עבד בעבודות אשר אמורות להיות מבוצעות על ידי בתו של התובע אלא שהיא לא עבדה בחברה וכי היא היתה במשרד רק פעם אחת. בהסכמת הצדדים ויתרו הצדדים על חקירות נגדיות בתיק, כך שבית המשפט צריך להכריע על סמך החומר הכתוב שהוגש בפניו, ההגיון הבריא והשכל הישר. על פי הראיות עלה שהתובע גרם למסגרות אשראי ונפחים מתאימים בבנקים, ולקשר עם הבנקים. אם הצליח לעשות זאת בלי לעבוד כלל, הרי טוב ויפה. אין חולק שהתובע חתם על השיקים בחברה והשתתף בישיבות מעת לעת. אמנם, לא הוצגה ראיה לעבודה רצופה של בתו של התובע, אך אין גם תביעה שלה לשכר הנוסף שהיא היתה אמורה לקבל. איני מאמין שהתובע לא עבד כלל בחברה ואני מקבל את גירסת התובע, הוא היה איש כספים האחראי על המגזר הבנקאי ובעל הקשר עם הבנקים ואת תפקידו זה הוא מילא, ואין בהתנהגותו שום הפרה להתחייבות. 7. הנזקים שנגרמו לנתבעים עקב ההפרה : הנתבעים טוענים כי החברה עמדה ביעדי המכירות ע"פ התוכניות העסקיות וכי התובע לא סיפק כל סיבה מספקת להחלטתו להפסיק את פעילות החברה באופן חד צדדי בניגוד להסכם, ובכך גרם לנזקים בלתי הפיכים לחברה, לנתבעים ולבני משפחתם באופן אישי: א. נסגר סופית עסק שהיה פעיל משנת 1948 והוא מפעל חיים. לא הוכח מדוע היה צורך לסגור את העסק אם הוא אכן כל כך מצויין. הנתבעים הסכימו להכנס לעיסקה שבה יכול התובע לפרוש כעבור חצי שנה. אם העסק היה מצויין, היה ניתן למצוא משקיע אחר או לקבל הלוואות בבנק ולהמשיך את פעילות העסק ללא השתתפות התובע, שכן הבנק נותן אשראי לעסקים מצוינים. אלא שהעסק לא היה מצויין, אלא עסק כושל ושהלך והתדרדר, ואלמלא הכניס התובע את האשראי מטעמו לחברה היה נסגר עוד קודם עקב חובותיו. ב. החברה החדשה איבדה את הזכיון ועמו המוניטין של משפחת X. ערך הזכיון אז היה כמליון וחצי ₪ לשנה. הנתבעים לא הוכיחו אף לכאורה, מלבד אמירות כלליות, ערך זה או דומה של הזכיון. לא הוכח שמישהוא היה מוכן לשלם עבור הזכיון כספים כלשהם, ולפי הרווחים לא הוכח שהיה לו ערך גבוה מאפס. ג. הנתבעים טוענים שנגרם להם הפסד הכנסה אדיר כתוצאה מקריסת החברה, וזאת בנוסף להפסד ההשקעה שנגרם להם, לאחר נסיונותיהם להחיות את החברה. הנתבעים טוענים שהם שילמו באופן אישי, בגין חובות החברה, סכומים גבוהים ביותר: סך 45,000 ₪ להייר קוסמטיקס בגין חילוט ערבויות אישיות - כמו התובע, שילמו גם הנתבעים בגין ערבות אישית, אלא בסכום זה היה במסגרת ההשקעה לפי ההסכם ולא במסגרת ערבות הדדית עם התובע ועל כן אין הנתבעים זכאים לשיפוי מהתובע כאשר הם נשארו עם החברה. תשלומים לעובדים- אשר לאתי ברגמן לא ברור עבור איזה תקופה שולם לה. שני הצדדים טענו שעד פרישת התובע היה העסק מאוזן על פניו ומכאן שבודאי קיבלה גב' ברגמן את משכורתה עד אז. אין התובע אחראי למשכורתה לאחר פרישתו. תשלום ליועץ הכלכלי - הנתבעים יכולים לשלם לאחר פרישת התובע מהחברה כרצונם. אין התובע חייב לממן את היעוץ המקצועי של הנתבעים כיצד להמשיך בניהול החברה שהנתבעים הסכימו שהתובע יפרוש ממנה ויקבל את השקעתו. סך של 37,000 ₪ בגין חובות לחברת הליסינג בטענה שהחברה החדשה רכשה את המכוניות מן החברה הישנה ולפיכך הוטל על החברה החדשה לשלם את התשלומים בגין הליסינג - כל עוד השת החברה החדשה במכוניות מן הראוי שתשלם את תשלומי הליסינג. זה חלק מהוצאות רגילות של החברה. החברה החדשה לא התחייבה לשלם את חובות החברה הישנה. אם חלק מהתשלומים היו עבור החברה הישנה, הרי חסכו לנתבעים תשלומים נוספים. ד. הנתבעים טוענים לאובדן דיירות מוגנת של X בנכס ששימש כמשרדי החברה החדשה, וזאת עקב אי תשלום דמי שכירות, ושערך אובדן זה הינו בגובה 50,000 $. בתצהירו של X עולה כי פינויו מהמשרדים בהם הוא החזיק כדייר מוגן נעשתה בשל העובדה כי החברה החדשה לא שילמה את דמי השכירות החודשיים. ואולם מכתב התביעה, שהוגש בחודש ספטמבר 1998, לסילוק יד מהנכס, שצורף לתצהיר עולה כי מר X לא שילם דמי שכירות מזה חמישה עשר חודשים, היינו במשך שנה תמימה קודם למועד הקמתה של החברה החדשה, והעביר את החזקה בנכס לחברה החדשה ללא הסכמת בעל הבית. בנסיבות אלה, אין ל X, שאינו צד לדיון זה, להלין אלא על עצמו. אין כל קשר סיבתי בין התנהגות התובע לנזק הנטען. ה. נזק אישי לנתבע 1, הן במשכורת, והן בכך שהפך לחייב מוגבל אמצעים, והן בכך שהמשבר הכלכלי הוביל לגירושיו. מן הראיות עולה שמצבו של התובע היה רעוע מלכתחילה בשל הסתבכויותיו הכלכליות עוד לפני הקמת החברה החדשה, בכל המישורים. ו. לקוחות החברה החדשה נותרו חייבים לחברה כ - 50,000 ₪ לכל הפחות. לא מובן מדוע לא גבו הנתבעים חובות אלה, אם הם קיימים. לפיכך, אני דוחה את טענות הנתבעים וקובע שהתובע לא גרם לנזקים הנטענים לעיל. על כן אני דוחה את טענת הנתבעים לעניין הקיזוז וקובע שאין לקזז את הנזקים הנטענים. 8. טענות חדשות של הנתבעים הנתבעים טוענים בסיכומים טענות חדשות שלא הופיעו בכתב ההגנה, כי התובע הוא בעלים של 30% ממניות החברה החדשה, וע"פ ההסכם היה זכאי ל 40% מהרווחים תמורת השקעת סיכון מוסכמת מראש בסך 150,000 ₪ לכן קריסת החברה והפסקת פעילותה ע"י התובע, מובילה לכל הפחות לאובדן ההשקעה של התובע בחברה. כך שמסך החובות אשר שילם התובע יש להפחית את השקעת הסיכון אשר ביצע בחברה, ואת היתרה בלבד יש לחלק בין בעלי המניות, בהתאם לאחוז אחזקתם במניות החברה. בחישוב היתרה יש לקחת בחשבון, לטענת הנתבעים, גם את הכספים ששולמו ע"י משפחתה של הנתבעת בגין ערבות אישית, ובפרט סך 45,000 ₪ אשר חולטו לטובת הייר קוסמטיקס, וסך 37,000 ₪ ששולמו בגין מכוניות החברה החדשה. ע"פ חישוב הנתבעים: תביעתו של התובע הינה בגובה 236,825 ₪, יש להפחית סך של 150,000 ₪ ויתרה יש להוסיף את הסכומים לעיל (45,000 ₪ + 37,000 ₪), כך שסך כל החוב לחלוקה הינו בגובה 168,825 ₪ אשר על הנתבעת 2 לשאת בגובה 70% ממנו פחות סך 82,000 ₪ אשר שילמה באמצעות בני משפחתה: דהיינו לסך של 35,000 ₪ בלבד. אני דוחה את טענת הנתבעים וקובע שסך ה 150,000 ₪ אינם השקעת סיכון מוסכמת מראש, אלא שעל פי ההסכם מדובר בערבות בנקאית וכספים אשר הוסכם כי הם יוחזרו לתובע בסיטואציה של פרישתו מהחברה. הנתבעים יחוייבו בהוצאות בשל טיעון בסיכומים החורג מכתב ההגנה. 9. סיכום : לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את תביעת התובע ברובה, לאחר שדחיתי את טענות הקיזוז של הנתבעים ומחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע: א. בגין קיזוז הערבות הבנקאית, סך 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.11.99 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד, ב. בגין תשלום יתרת חוב לבנק המזרחי, סך 31,684 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.1.00 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד, ג. בגין תשלום להייר קוסמטיקס בע"מ סך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.01 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד, ד. בגין תשלום לבנק הפועלים, סך 51,333 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.00 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד, ה. אגרות המשפט ועוד 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט עו"ד. חוזהשיווק מוצרמוצרהסכם שיווק