מה הדין במקרה של תאונת עבודה באשמת העובד ? ישנם מקרים בהם יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע לקרות התאונה ותוצאותיה. מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי). לבחינת האשם התורם של העובד להתרחשות תאונת עבודה משתמשים בדרך כלל בשני מבחים: (1) הסבירות (2) מידת האשמה. בתאונות עבודה מקובל לאמץ דווקא את המבחן השני, כלומר חלוקה לאחר העמדת מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם). הכף נוטה למבחן זה, לנוכח חובתו המיוחדת של המעביד להגן על העובד, כאשר בידיו מצויים אמצעי השליטה, הייצור והיכולת לנקוט בצעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, אשם תורם ייזקף לחבותו רק "במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין", (ע"א 663/98 שירזיאן נ' לבידי אשקלון)". במקרים של תאונת עבודה באשמת העובד יש לזכור כי דרישות הזהירות המוטלות על המעביד גבוהות מאלה הנדרשות מהעובד זאת משום שבידי המעביד האפשרות הכוללת למנוע מראש סיכונים ו/או לנקוט באמצעי זהירות ראויים, הוא מכיר את מקום העבודה, אופי העבודה ופועל מתוך חופש בחירה ובכך יש לו עדיפות על העובד המבצע לעיתים עבודה מסוכנת למען מעבידו תוך התעלמות מסיכונו אם בשל טעות ושיקול דעת מוטעה ואם מתוך מסירות ופחד לאבד את מקום עבודתו בהיותו נחות במאזן הנוחות. ראו ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה לפיכך " מסיבות אלה, קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל ' אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" וראה ע"א 5437/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (ניתן ב-10/3/09). בבחינת אשמו התורם של עובד, יש לזכור תמיד שנטל ההוכחה לקיום האשם מוטל על שכם הנתבעים/המזיקים (ר' ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל). רווחת בפסיקה המגמה שיש להקל עם העובד בבחינת אשמו התורם ולהקפיד עם המעביד. המבחנים לקביעת אשמו התורם של העובד הנפגע, הינם: סבירות התנהגותו בנסיבות העניין (מבחן האדם הסביר), ומידת האשמה שלו אל מול מעשי הרשלנות של המעביד. "נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת." הלכה פסוקה היא, ברגיל אין לחייב עובד באשם תורם מקום בו הוכח, כי המעביד כשל בהיפר חובה חקוקה. ב-ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים וערעור שכנגד: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם לתוצאה המזיקה". ##להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה באשמה חלקית של העובד ע"י הפעלת מכונה בטעות:## א. מבוא   התובע יליד 13.4.95, איש אחזקה ומסגר במקצועו, עבד כאחראי משמרת ומנהל מחלקה אצל נתבעת מס' 1 שהינה המפעילה והמחזיקה מפעל העוסק בייצור דברי טקסטיל פרוות סינטתיות וכיוצ"ב, (להלן: "המפעל"). הנתבעת מס' 2 ביטחה את המפעל בתביעת מעבידים בתקופה הרלבנטית לתביעה הנדונה. האחריות הביטוחית אינה שנויה במחלוקת ואינה מוכחשת. 3. התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 7.11.95 בהיותו בן 50. 4. המחלוקת שבין הצדדים נסבה הן לענין האחריות והן לענין הנזק.   ב. שאלת האחריות ב.1. תאור התאונה:   1. על פי גירסת התובע (ראה סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית), ביום 7.11.95 במהלך עבודתו במפעל נתעוררה בעיה טכנית במכונת כיפוף סיבים מס' 26, (להלן: "המכונה"). לגירסת התובע הבעיה התעוררה בשל העובדה, שהסיבים היו לחים וקצרים ולפיכך נדבקו בקרצים (המסרקים המנפצים את הסיבים), הסיבים לטענת התובע לא התאימו למכונה בגלל אחוז הלחות הגבוה ובשל אורכם הקצר מדי. משנגרמה הסתימה הוזעק התובע כאחראי וכמנהל המחלקה לפתור את הבעיה.   2. על מנת לשחרר את הסיבים התקועים במכונה, נדרש התובע להפסיק את ההליך ולסלק את הסיבים שנתקעו. מה שניתן לפנות ידנית, פונה באופן ידני, ומה שנתקע בקרצים היה צורך לפנות ע"י הזרמת אויר בלחץ לכיוון הקרצים תוך הפעלתם, בד בבד היה צורך למנוע כניסת סיבים חדשים למכונה ע"י השבחת חלק מהמכונה המניע את הגלילים והסרט הנע המכניס סיבים חדשים למכונה. יצויין, כי במכונה זו ניתן היה להפעיל חלק ממנה בלבד.   3. על פי תיאורו של התובע, הוא נעמד על הגלילים שתפקידם להכניס חומר גלם למכונה ועליהם מורכבים מסרקות מברזל שתפקידם לסרק את הסיבים, הגלילים היו חסרי תנועה באותה עת, התובע נעמד על הגלילים והזרים לחץ אויר מתוך צינור דקיק לכיוון הקרצים, אין מחלוקת אף לפי גירסת התובע כי העמידה על הגלילים היתה על מנת להתמקם קרוב יותר למרכז הקרצים.   4. למרבה הצער, תוך כדי פעולת התובע על גבי הגלילים, הפעיל מי מהעובדים את המנוע שהניע את הגלילים עליהם עמד התובע, והמסרקות חדרו דרך נעלי התובע לכפות רגליו ונקטעו חלקים ניכרים מכף רגלו, התובע הצליח למשוך את רגליו בחוזקה ולקפוץ מעל המכונה.   ב.2. תיאור המכונה וביקור במקום: 1. בפניי העידו שני מומחים, האחד מטעם התובע מר אייל אלעזר ביקלס והשני מטעם הנתבעת מר סעדי סלים. שני המומחים תיארו בפניי את המכונה, את דרך פעולתה, ואף צרפו תמונות למכביר. מפאת גודלה של המכונה ומיקומה, לא ניתן היה לצלם את כולה בתמונה אחת, ובפני ביהמ"ש הובאו מספר תמונות שכל אחת מהן תיארה חלק אחר של המכונה. משלא נחה דעתי מהתיאור והתמונות, קבעתי בתום הראיות מועד לביקור במקום על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמכונה ומדרך פעולתה.   2. במהלך הביקור נתבררו להפתעתי מספר עובדות שלא היו ברורות לאף אחד מהמעורבים בתביעה הנדונה, לרבות המומחים. עובדה אחת חשובה ומפתיעה שהתגלתה לראשונה בעת הביקור, היתה העובדה כי מכסה הגלילים כפי שתואר ע"י המומחים, לא נפתח כיחידה אחת, המכסה הינו בחציו בצורת חצי גליל ובחציו מישורי. להפתעתי ולהפתעת יתר הנוכחים, נתברר כי המכסה נפתח בשני חלקים, ניתן לפתוח את המכסה הגלילי ולהותיר את המכסה המישורי על כנו. שני המומחים הן מטעם התובע והן מטעם הנתבע, לא התייחסו לעובדה זו ואף מומחה מטעם הנתבעת מר סעדי ענה ברורות בעמ' 56 מול שורה 19 לפרוטוקול, כי: "החלק הישר והחצי עגול מתרוממים יחד". וזאת כאמור בניגוד גמור למה שחזו עיננו. עובדה שנייה שלא היתה ברורה לגמרי, היא הזוית בה מונח לוח הפיקוד של מנוע גלילי המסרק. בעת הביקור, נתברר כי אדם העומד ליד לוח הפיקוד בעת שהמכסה הגלילי מורם, אין לו כל זוית ראיה בה יוכל לראות את הגלילים, לא ייפלא איפוא כי מי שפתח את מתג ההפעלה, לא ראה כי התובע עומד על הגלילים.   זאת ועוד, במהלך ביקורי הופסקה פעולת המכונה, וניתן היה לבצע שחזור של פעולת ניקוי הסיבים ע"י הזרמת לחץ אויר מצינור הניקוי. שחזור זה בוצע באמצעות עמידה מצידי המכונה ולא כפי שעשה התובע, תוך כדי עמידה על הגלילים. מטרת השחזור היתה לוודא אם אכן ניתן היה לבצע את פעולת הניקוי באופן אחר ופחות מסוכן. כפי שאתאר בהמשך עמדו לתובע מספר אופציות לבצע את ההפעלה שביצע מבלי לעמוד על הגלילים.   3. עוד יש לציין, כי המכונה אורכה מספר מטרים, רוחב הגלילים הינו כ- 240 ס"מ, וגובהה כ- 70 ס"מ, מצויידת במספר מנועים נפרדים. ניתן להפעיל את כולם או חלק מהם לפי בחירה. הפעלת המכונה מתבצעת ע"י שני לוחות פקוד, האחד ראשי המפעיל את כל המכונה וכולל מפסק זרם, מפסק חירום וכפתורי הנעה למעט לגלילים. ולוח פקוד משני סמוך אליו, המפעיל את הגלילים, אותו לוח שהופעל בעת התאונה ע"י מי מעובדי המפעל.       ב.3. שאלת האחריות   1. לטענת התובע, המפעל לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה ולא סיפק הנחיות ברורות כיצד לפעול בשעת תקלה כפי שארעה ביום התאונה. בנוסף, חלקים מהמכונה לא היו מגודרים כנדרש ו/או לא מגודרים דיים כמצוות תקנה 37 לפקודת הבטיחות בעבודה.   טענה אחת היא כנגד אי אספקת אביזרים הנחוצים בשעת טיפול במכונה. תקנה 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל) תש"ן, קובעת כי בעת ביצוע עבודות תיקון ותחזוקה בציוד אשר מופעל באנרגיה חשמלית, יש לנתק את הציוד ממקור האנרגיה החשמלית באמצעות מפסק, שיישמר ע"י התקן נעילה אמין אשר בשליטת מבצע עבודות התקון, המפסק יסומן בשלט בולט שבו ייכתב "המכונה בטיפול ואין להפעילה".   בענייננו, טוען התובע, לא סופק מנעול מתאים, לא שלט מתאים ולא ניתנו הנחיות ברורות לגבי תיקון או ניקוי המכונה.   2. לעומת התובע, טוענת הנתבעת 1 כי המכונה גודרה, אלא שהתובע בחר לפתוח את המגן שהגן על הגלילים, ההנחיות היו ברורות שאין לטפס על המכונה בשום מצב, אין לתקן או לנקות המכונה מבלי לנתקה מהזרם ע"י המפסק הראשי, ובמקרה של תקלה מסוג התקלה נשוא התאונה, היה מקום להמתין עד שבוע ימים, עד ייבוש הסיבים באופן עצמאי. (ראה עדותו של מר פז בפרוטוקול עמ' 46 שורה 7). זאת ועוד, לטענת המפעל, התובע בחר על דעת עצמו ועל פי שקול דעתו בלבד, שלא להיעזר במפסקי החירום המותקנים בצידי המכונה ולא להפעילם, למרות הסכנה הכרוכה בטיפוס על המכונה וניקויה. 3. בפניי העיד מטעם המפעל, מר עודד פז שהיה ממונה על הבטיחות בזמנים הרלבנטיים, ומשמש בתפקיד זה עד היום. מר פז העיד, כי ההנחיות היו חד משמעיות שלא לטפס על המכונה, ובעת שמתעורר הצורך לצורך תקון או ניקוי לעלות על משטח ההזזה, או אז יש להפסיק את פעולת המכונה באופן מוחלט ע"י לחיצה על אחד מלחצני החירום המותקנים בצידי המכונה. מפסק חירום כזה מפסיק את פעולת המכונה ולא ניתן להפעילה שוב מלוח הבקרה, אלא אם כן משחררים את מפסק החירום ע"י משיכתו.   4. גם המומחה מטעם הנתבעות העיד בפניי, ועיקר עדותו וחוות דעתו מתייחסת לאשם התורם. באשר לשאלת האחריות עולה כי, שני עדי הנתבעות יחד לא הניחו דעתי שכל שצריך להיעשות מבחינת בטיחות אכן נעשה, ואבהיר. על פי סעיף 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל) תש"ן, יש צורך לנעול את המפסק לאחר הפסקתו, בדיוק על מנת שלא יישנה מצב כמו בתאונה הנדונה, שמא מאן דהוא אשר איננו יודע כי המפסק במכוון מופסק, יפעילו בתום לב תוך כדי תקון המכונה.   לו אכן ישנם מצבים בהם יש צורך לנטרל רק חלק ממנועי המכונה, (כדי לסייע למשל לקרצים להתנקות מהסיבים התקועים), אז כל חלק שנוטרל והופסק, יש לוודא שלא יופעל שנית. משהופעלו רק חלק ממנועי המכונה, יש בכך מצב של סכנה והטעיית העובדים האחרים, שכן מחד יש רעש של מכונה עובדת, ומאידך לכאורה יש אנומליה בכך שהמפסק מורד וחלק מהמכונה מושבת. אם אין זוית ראיה נוחה ואין רואים את פעולת הניקוי, אזי מפתה מאוד ואף הגיוני להרים את המפסק ולחדש את פעולת המנוע המושבת כפי שאכן נעשה בפועל.   5. סבורני שמנהלי המפעל ובראשם ממונה על הבטיחות מר פז לא עשו כל שלאיל ידם על מנת למנוע מצב כמו התאונה הנדונה. לא רק שהיה צורך בהחתמת עובדים על הנחיות ברורות וחד משמעיות שאין לנקות מכונה בעת הפעלתה, אלא להבהיר באופן מפורש כי אם נחוצה הפעלה חלקית של המכונה, אז - יש לנקוט באמצעי אזהרה, כמו שלט שייתלה על המכונה ו/או על המפסק, מנעול הנועל את המפסק והמפתח מוחזק בידי העובד המנקה, ובנוסף להעמיד עובד נוסף ליד המפסק לצורך השגחה.   התובע העיד, כי לא נתנו כל הנחיות מסוג זה ואף לא סיפקו כל אביזרים לצורך ביצוע הנחיות כמו שלט או מנעול. ודי בכך על מנת להקים אחריות מצד המעביד. גם אי גידורם של הגלילים מוסיף נדבך נוסף לגבי אחריות המפעל. גלילים המלופפים במסרקים מהווים סיכון לעובד העומד ליד המכונה ומן הראוי כי חלק זה גם הוא יהיה מכוסה או לחילופין מגודר, באופן שלא ניתן לעמוד על הגלילים או לגעת בהם מבלי לפרק את המגן.   6. בענין זה קבעה הפסיקה קוים מנחים ברורים, המטילים את האחריות העיקרית בגין תאונת עבודה על המעביד דווקא. וראה לענין זה ע"א 45/83 יוברט נ' קיבוץ דגניה א' פד"י ל"ז (4) 167, 168 וכן ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים פד"י ל"ג (2) 260, 257 כדלקמן: "...אין ספק שביחסי מעביד ועובד על הראשון לאחוז באמצעי זהירות נאותים, כדי שהעובד לא יפגע מחמת סיכונים למיניהם, ע"י סיפוק מקום עבודה מתאים, ציוד מתאים ושיטת עבודה בטוחה"...   ובאשר לחובת הגידור, נקבע כי גידור לבטח הנדרש על פי הפקודה, הוא גידור שיש בו כדי למנוע כל מגע גופני של אדם העובד במפעל עם החלק המסוכן של המכונה (ראה ע"א 156/73 יהודה עובדיה נ' כפו מור פד"י כ"ח (1) 348 ואח').   בענייננו - היה מכסה בצורת חצי גליל אשר מחובר אליו מכסה ישר, ניתן היה להרימם ללא כל קושי, והרמה זו לא הפסיקה את פעולת המכונה. אף הגלילים עצמם עליהם עמד התובע לא היו מגודרים כך שלא ניתן לבצע מגע פיזי עם הגלילים. ביהמ"ש קבע כי חובת הגידור לבטח צריכה להיות כזו שתמנע כל אפשרות פיזית עם המכונה בגין הפעלתה. ולענין זה ראה ע"א 1588/00 , אביגדור יעקב נ' הרגס יוסף תק- מחוזי 2002 (3) 154. באותו פס"ד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי: "...חובת הגידור איננה מתמלאת, אלא אם כן כאשר המעביד רק מספק לעובדים את המכסה הדרוש להגנה, עליו גם לדאוג לכך כי מכסה זה אכן יורכב על המכונה, כל אימת שהוא נמצא בשימוש. גם אם באשמת העובד הנפגע, המכונה אינה מגודרת כהלכה בשל הסרת המכסה, וכתוצאה מכך נגרם הנזק, הרי שנוצרה העילה של היפר חובה"...   7. לאחר ששמעתי עדויות מומחה הבטיחות מר פז, וכן את התובע והמומחים מטעם הצדדים, לא נותר בי ספק כי המפעל הפר חובה חקוקה בכל הקשור לאי גידור מספיק, היעדר המצאת אביזרים בשעת נתוק החשמל, והיעדר הנחיות ברורות לגבי תקון ליקוי/טיפול במכונה. לאחר שמצאתי כי המפעל אחראי לארוע התאונה נשוא התביעה, כל שנותר לבחון האם התובע הסתכן מרצון? האם רשלנותו מגעת עד כדי נתק הקשר הסיבתי ועד כדי שלילת אחריות המעביד?   ב.4 אשם תורם: 1. סעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין קובע כי: "...בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך או יש להניח כי ידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו ו/או רכושו למצב זה מרצונו"... היינו, הנטל על המפעל הטוען כטענת הגנה, אשם תורם, לשכנע את ביהמ"ש כי התובע ידע על הסכנה, הסתכן מרצונו החופשי, והיה מודע לנזק שיתרחש.   2. הפסיקה אמנם קבעה לא אחת כי : "לא בנקל ימצא ביהמ"ש עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה תקינה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת, הטלת חובות אלה על מעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע ביהמ"ש רק במקרים נדירים, שגם העובד אשם לתוצאה המזיקה"... (ראה ע"א 457/72 ג'רבי נ' רשות הגנים פד"י כ"ח (1) 197 וכן ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. פד"י מ"ג כד).   3. קיימת נטיה אם כן במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם" אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. וכי ניתן לראות בברור כי העובד תרם תרומה אוטונומית או סטה במידה חמורה ממידת הזהירות הנדרשת, או שעה שמדובר בעובד מנוסה שהוראת הזהירות הובהרה לו כראוי, תוטל רשלנות תורמת על עובד המוצב מול מכונה מסוכנת ממנה נפצע במהלך עבודתו. יש לשקול את מידת האשם המזערי המוטלת על העובד, את מעמדם השונה של הצדדים ואת העובדה כי שיטת העבודה וטיב המכונה מוכתבים ע"י המעביד. (ראה ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד , פד"י ל"ח (4) 70). 4. וכך גם בע"א (ת"א) 1588/00 תק- מח 2002 (ד) 154 כדלקמן: "...נטייתו הברורה של בית המשפט הינה להימנע מלייחס רשלנות להתנהגותו של העובד, כשלפתחו של המעביד רובצת אחריות הכרוכה באי גידור לבטח (ראה ע"א 245/91 משה אלחדד נ' אלי מויאל דינים עליון כרך כ"ג עמ' 412, (להלן: "פס"ד אלחדד"). יחד עם זאת נקבע כי אין בגישה זו כדי לפטור את העובד מאחריות בגין רשלנות תורמת במקרים בהם מצביעות על כך העובדות. עיקרו של המבחן לחלוקת אשמה בין המזיק לבין הניזוק הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר (פסק דין בן לב לעיל, שם עמ' 75)"... (הדגשה שלי א.מ.ג.).   5. השאלה אליה אני נדרשת, האם במקרה דנן על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה יש לקבוע כי המקרה הוא אחד מאותם מקרים נדירים או מיוחדים המצדיקים הטלת רשלנות תורמת על העובד. לאחר שבחנתי עדויות הצדדים, ובמיוחד לאחר שערכתי ביקור במקום ועיני חזו באופן בלתי אמצעי, במכונה, בדרך פעולתה, באופן הפסקת פעולתה ושחזור פעולת הנקוי, (וכבר שנו חז"ל כי אין טוב ממראה עיניים), אין בי ספק כי יש להטיל אשם תורם על התובע והכל כפי שאפרט להלן.   6. ראשית וראשון לכל, אין להתעלם מנסיונו של התובע. התובע עובד במפעל מזה כ- 30 שנה ברציפות. את תפקידו במפעל החל כמסגר וכמכונאי, ובמהלך השנים הפך למנהל מחלקה, אותה מחלקת סיבים שם ארעה התאונה נשוא התביעה. התובע שמש כמנהל מחלקה לפחות 9 שנים עובר לתאונה. ומשנשאל לסוג העבודה כמנהל המחלקה, הבהיר: "אני הייתי יותר באחזקה, תיקנתי המכונות ובאחזקה שוטפת"...(עמ' 14 לפרוטוקול שורה 8).   "...כן, אני מטפל במכונות, וגם אני תידרכתי את העובדים איך לתקן"... (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 10).   התובע ניסה בהמשך עדותו להמעיט בנסיונו ובתפקידו ותקן, כי שימש כסגן מנהל המחלקה ואח"כ אף תקן למנהל משמרת. כך או כך, אין בתואר כדי להמעיט או להפחית מנסיונו עתיר השנים. אין ספק, כי התובע הכיר את המכונה על בוריה, הכיר את סוגי הסיבים הנכנסים למכונה, הכיר את סוגי התקלות, את הסיבות להן ואת דרך הפעולה. גם מעדותו ניתן היה להתרשם כי מדובר בעובד מנוסה, בעל ידע מקצועי רב בתחום שלו, ובטוח מאוד בדרך הצגת הדברים מבחינה מקצועית.   דווקא מעובד מנוסה וכאחראי המחלקה, אין לצפות למעשה פזיז ורשלני כמו עמידה על גלילי המכונה לצורך נקוי המכונה, כשחלק ממנועי המכונה עובד וחלק לא. הגלילים היו מכוסים במסרקים חדים ועל התובע היה לצפות כי תתכן הפעלתם שלא במשים. יתרה מכך, סבורני שהסכנה הטמונה בטיפוס על מכונה שבחציה עובדת, איננו נובע רק מהסיטואציה שקרתה בתאונה, אלא אף מסכנות נוספות, התובע יכול היה למעוד, להיפצע מהקרצים שעבדו אותה עת, לאבד שיווי משקל וליפול מהמכונה עצמה, שכאמור היתה בגובה של כ- 70 ס"מ, ועוד כהנא וכהנא סכנות הצפויות לעובד המטפס על מכונה המופעלת באותה עת באנרגיה חשמלית.   7. על מנת לבחון את האשם התורם של התובע, יש לשאול האם עמדה לתובע אופציה אחרת לבצע את המטלה שהוטלה עליו? העיד מר פז, הממונה על הבטיחות במפעל, כי יש להמתין כשבוע עד להתייבשות הסיבים. בענין זה- נראית לי אופציה זו כחסרת כל ערך, שכן מספר תקלות מסוג זה יכולות להשבית מפעל שלם. אין לי כל ספק, כי הדרישה לתיקון התקלה, היתה דרישה מידית ודחופה, ולפיכך התובע פעל כפי שפעל. ואולם בהנחה שהיה צריך ליזום ייבוש של הסיבים, האם היתה בפניו אופציה אחרת? משנשאל התובע מדוע טיפס על הגלילים, השיב: "למה עליתי על זה, רוחב המכונה הוא 3 וחצי מטר בערך, אי אפשר להגיע עם הצינור. אני נתתי אויר על החומר, זה מייבש ומנקה ומוציא לאט לאט החוצה כמו כל פעולה רגילה"… (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 10).   בהמשך מבהיר התובע, כי לו היה עומד מצידי המכונה עם הצינור, לא היה מגיע למרכז הגלילים. בביקור במקום , כאמור נערך שחזור של פעולת הניקוי, ממנה עולה כי רוחב הגלילים איננו 3 וחצי מטר, אלא 2.40 מטר לכל היותר. היינו, מרכז הגליל הינו במרחק של 1.20 מטר, לו היה עומד התובע בצד המכונה ומושיט ידו לכל אורכה , כשבקצהו אוחז את הצינור הדקיק, היה מגיע ללא כל ספק למרכז הגליל, כך יכול היה התובע לנקות את הגלילים משני צידי המכונה, כל פעם מצד אחר, אלא שפעולה זו מן הסתם היתה אורכת מעט יותר זמן.   אינני נכנסת לשאלה העובדתית, אם באותה עת היה שרפרף או סולם עץ קטן (שנראה בעת הביקור במקום), שאיפשר לתובע לעלות עליו. שאלה עובדתית זו איננה כה רלבנטית, שכן מחד התובע יכול היה להגיע למרכז הגלילים ללא עמידה על שרפרף, ומאידך - דבר לא מנע ממנו לאלתר הגבהה אם בצורת כסא או כל משטח אחר עליו יכול היה לעמוד בבטחה.   8. כפי שפורט בפרק המתאר את הביקור במקום, במהלך הביקור הופתעו כל הנוכחים לראות כי המכסה המגן על הגלילים, איננו נפתח כיחידה אחת שלמה, אלא בשני חלקים. הווי אומר, התובע יכול היה להרים את המכסה העגול, ולהיעזר במכסה שהיה משטח ישר כבסיס לעמידה, ישיבה, או כריעה על ברך לצורך ניקוי הגלילים. משטח זה עשוי מתכת יציבה, מהווה בסיס בטוח הרבה יותר מעמידה על גלילים עם קרצים חדים. כמובן שנמנע מלחקור את התובע על כך, שכן במהלך העדויות, עובדה זו לא היתה ידועה לבאי כח הצדדים, לא למומחים ואף לא לתובע עצמו, שעשה רושם כי הופתע כמו כל הנוכחים. כך או כך, כל פעולה שהיה בוחר בה התובע לנקות את הקרצים ע"י הזרמת אויר שלא על דרך הטיפוס, היתה אולי ארוכה יותר, אולם בטוחה יותר.   9. בשוקלי את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד, ובהציבי את מעשי הרשלנות של התובע והמפעל, זה מול זה, יש לקבוע אשר תורם כפי שקבע בימ"ש במקרים כי הסתכן עובד מרצון. ראה לדוגמא, בע"א (ת"א) 1588/00 אביגדול נ' הרגס שם קבע ביהמ"ש: "מכאן שהמשיב ידע להעריך את הסכנה הנשקפת לו מנקוי המכונה, בעת פעולתה. בנסיבות אלה אנו מוצאים כי יש להגדיל את שיעור האשם התורם אותו קבע ביהמ"ש, אשר אינו מבטא נכונה את רשלנות המשיב, ולחלק את האחריות לנזק בין המשיב למערער ביחס של 60% למערער ו- 40% למשיב"...   10. בענייננו - סבורני שיש לחלק את שיעור האחריות באופן שונה בין המפעל לתובע בהתחשב ובהיעדר כל הנחיות לתקון ליקוי מהסוג שהתגלה ומתוך כוונת התובע להביא את מירב התועלת וההספק למפעל, באופן שנייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25% בלבד.   ג.  שאלת הנזק   ג.1. הנכות הרפואית והתפקודית -   1. בתחום האורטופדי, ב"כ הצדדים הסכימו בהסכמה דיונית לנכות רפואית ממוצעת של 12.5% צמיתה. בתחום הפסיכיאטרי מונה מומחה של ביהמ"ש בהסכמת ב"כ התובע. פרופ' טיאנו שבדק את התובע, קבע בתחום הפסיכיאטרי שנותרו לתובע 10% נכות צמיתה, ובסה"כ נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בעקבות התאונה בשיעור של 21.25%.   2. התובע היה בן 50 בעת קרות התאונה והיום בן 57, התובע חזר לעבוד במפעל לאחר התאונה במשרה חלקית, לטענתו מחמת מגבלותיו עובד 4 שעות ביום. לטענת התובע (ראה סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית), יש לו נטייה לאבד שווי משקל בהליכה ובעבר נפל פעמיים, כמו כן הוא מוגבל בתנועה ובתפקוד ונעזר בבני משפחה.   3. למעט עדות התובע, לא הובאו עדויות נוספות היכולות לשפוך אור על קשיו של התובע בתפקודו היום יומי אם בכלל. למרות שבהונות כף רגלו הימנית של התובע קטועות כמעט במלואן, לא נראה בעין קושי בהליכה או בעמידה ממושכת על דוכן העדים. התובע אף לא הצביע על תלונות של אבוד שווי משקל בפני ועדות המל"ל השונות בהן הופיע.   4. יש לזכור כי נכותו הרפואית הכוללת, מתחלקת לנכות אורטופדית ונכות פסיכיאטרית. מעיון בחוות הדעת פסיכיאטרית של פרופ' טיאנו, עולה כי נכותו הפסיכיאטרית איננה מסבה לו נכות פיזית או הגבלה תפקודית בחיי היום יום. התובע מתלונן בעיקר על חלומות וסיוטים המטרידים אותו בלילות. התובע איננו סובל מהפרעות בחשיבה או בתפיסה ועיקר תלונותיו הם באשר לכאבים שתוקפים אותו. יש לראות את נכותו התפקודית מעט נמוכה מנכותו הרפואית המשוקללת ולצורכי חשוב נזקיו יוערכו אלה ב- 15%.   ג.2. אבדן שכר בעבר 1. לתובע אושרה תקופת אי כושר מוחלט למשך 6 חודשים ועד ליום 8.5.96. בתקופה זו קיבל התובע את שכרו במלואו מהמפעל. הפסד השכר בעבר מתחיל ביום 2.5.96. במועד זה, החל התובע לעבוד 4 שעות ביום, בעוד שב"כ התובע מבקש כי ביהמ"ש יחשב את הפסד השכר בעין, טוענות הנתבעות כי יש לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובאלי, שכן התובע בחר על דעת עצמו לחזור לעבודה ל- 4 שעות בלבד מבלי שהיתה לו מגבלה לחזור למשרה מלאה. ב"כ הנתבעות מסתמכת על החלטת ועדת המל"ל מיום 22.2.98 שקבע כדלקמן:   "כריתת האצבעות אינה מהווה הפרעה תפקודית לכף הרגל, עם נעליים מתאימות מסוגל לכל עבודה, למרות שעובד באופן חלקי מסיבות רפואיות אין הפרעות תפקודיות המונעות המשך עבודה מלא ולכן....לאור הנ"ל הועדה בדיעה כי אין הצדקה להפעלת תקנה 15"...   2. ב"כ התובע, מבקש לערוך חישוב של הפסד שכר ביחס לעליית השכר הממוצע במשק. אין חישוב זה מקובל עלי, לא הובאה כל ראיה בפניי כי התובע היה צפוי להעלאת שכר בהתאם לשכר הממוצע במשק, לא לפני התאונה ולבטח לא אחריה. צורת החישוב המדוייקת ביותר לעבר היתה צריכה להיות השוואת השכר הממוצע בשנת 95 עובר לתאונה מול השכר הממוצע לאחר התאונה, או מול שכרו בפועל של התובע מידי חודש עד ליום פסה"ד. ב"כ התובע ערך טבלה על פי השכר שהשתכר התובע בפועל לאחר התאונה מול השכר המוצמד בלבד שלכאורה היה צריך להיות משולם לתובע אלמלא התאונה.   3. מאחר ואין בפניי נתונים מלאים לגבי שכרו בפועל של התובע עד ליום כתיבת פסה"ד, תלושי שכר שצורפו הם עד לחודש יוני 2001, בחרתי לקבל דרך חישובו של ב"כ התובע באשר להפרש השכר בין השכר המוצמד מידי חודש לפני התאונה, מול השכר שהתקבל בפועל אחרי התאונה. יחד עם זאת, אין לחשב ריבית מאמצע התקופה, שכרו של התובע אלמלא התאונה לא היה עולה מידי חודש על פי המדד. אין כל ראיה או השוואה עם עובד אחר כיצד אם בכלל היה מתקדם התובע בשכרו. חישוב הצמדה מלאה מידי חודש, צריך "להתקזז" בעת עריכת חישוב הריבית ולפיכך החלטתי כי אין להוסיף ריבית על סכום זה. חישוב ב"כ התובע נעשה עד ליום 24.4.02, מאחר ואין נתונים מעבר לכך, אצא מתוך הנחה כי הפרש השכר האחרון הידוע הינו 4,907 ₪ (3,885 ₪ - 8,792 ₪ ) סכום הפרש זה יש להכפיל במספר החודשים מאז 4/02 ועד היום, היינו ב- 16 חודשים ובסה"כ להוסיף לסכום ההפסד סך של 78,512 ₪. הפסד השתכרות לעבר מסתכם איפוא בסך של 336,174 ₪. (78,512 ₪ + 257,662 ₪).   ג.3. הפסד שכר בעתיד:   מאחר ולא שוכנעתי כי אכן מלוא הפסד השכר נובע מהתאונה עצמה, והן משום שלא שוכנעתי כי התובע לא יכול לעבוד שעות נוספות, והן מהסיבה שתלושי השכר שהובאו בפניי אינם מלאים ורציפים עד היום, קשה לאמוד את הפסד הכנסתו של התובע באופן מדוייק לעתיד, אני קובעת איפוא סכום הפסד גלובאלי לעתיד, תוך התחשבות בסכנת היפלטות משוק העבודה ובהתחשב בכך שהתובע עובד כ- 8 שנים לאחר התאונה ברציפות באותו מקום עבודה). סכום זה לוקח בחשבון את אחוז הנכות הרפואית ושכרו האחרון של התובע, אני קובעת כי התובע יפוצה בסכום גלובאלי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 165,000 ₪.   ג.4. כאב וסבל אין מחלוקת בין ב"כ הצדדים כי יש לחשב את שיעור הכאב והסבל על פי 21.5% אחוזי נכות רפואית, שבעה ימי אשפוז, וכפל סכום הפיצוי כמקובל בתאונת דרכים. לפיכך, אני קובעת בראש נזק בלתי ממוני סכום פיצוי בשיעור של 70,000 ₪.   ג.5. הוצאות נסיעה לעבר ועתיד:   לטענת התובע, הפגיעה ברגלו מחייבת פיצוי בגין נסיעות הן בתחילת החלמתו והן לעתיד, לטענת התובע קשה עליו הנסיעה באוטובוס והוא נזקק לנסיעות במוניות על פי חישוב של 300 ₪ לחודש. התובע לא צרף ולו קבלה אחת, לטענתו איננו שומר קבלות. משנחקר ונשאל לגבי הרגלי הנסיעות, השיב כדלקמן: "ש: ...מה מונע ממך לנסוע באוטובוס? "ת: בהתחלה כשהייתי הולך לפיזיוטרפיה זה היה קשה, חלק מזה נסעתי באוטובוס. "ש: היום תסכים איתי שאין לך בעיה לנסוע באוטובוס? "ת: היום אני נוסע עם הרכב שלי עם המשפחה. כל הזמן נסעתי עם המשפחה וגם לטיפולים המשפחה הסיעה אותי"... (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 1-5).   מכל מקום ועל אף זאת, יש מקום לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובאלי שישקף את הנסיעות המרובות והתכופות בחצי השנה הראשונה עת החלים מפציעתו ושהה באי כושר מוחלט. אני פוסקת סכום גלובאלי בגין תקופה זו סך של 1,800 ₪.   ג.6. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:   בתקופה זו של אי כושר מוחלט, על פי עדות התובע, נעזר בבני משפחתו בלבד. העזרה כללה רחצה הלבשה וכו'. התובע, לא העיד ולא הצהיר בתצהיר עדות ראשית לגבי הוצאה נוספת בגין תחזוקת הבית או בטיפולו האישי בעקבות התאונה, נהפוך הוא-התובע העיד כי: "בגדול הכל אשתי עושה כמו לפני התאונה"...(עמ' 30 לפרוטוקול שורה 10). לפיכך, בראש נזק זה אני קובעת כי התובע יפוצה בסכום גלובאלי, הן בגין העבר בסכום של 3,000 ₪, והן בגין העתיד בסכום של 7,000 ₪ .   4. ס י כ ו ם:   הנתבעות יפצו התובע ביחד ולחוד בסכום כדלקמן: א. כאב וסבל - 70,000 ₪. ב. אובדן שכר לעבר- - 336,174 ₪ ג. אובדן שכר לעתיד -(סכום גלובאלי) - 165,000 ₪ ד. הוצאות צד ג' לעבר (סכום גלובאלי) - 3,000 ₪ ה. הוצאות צד ג' לעתיד (סכום גלובאלי) - 7,000 ₪ ו. הוצאות בגין נסיעות לעבר- (סכום גלובאלי)- 1,800 ₪.   ובסה"כ - 582,974 ₪ בניכוי 25% אשר תורם: 437,230 ₪ בניכוי תקבולי מל"ל למעט דמי פגיעה 421,000 ₪ עפ"י חוו"ד אקטוארית אחרונה שהוגשה לתיק 16,230 ₪ סכום זה ישולם בתוספת הוצאות ושכ"ט בשיעור של 20% + מע"מ. הסכום ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.  תאונת עבודה