דמי שכירות - סירוב לקבל דמי שכירות

##הקדמה## משכיר אינו יכול להתעלם ממצב בו השוכר נטש בפועל את המושכר ואינו עושה בו עוד שימוש , כאשר אף ידוע לו כי אין בכוונת השוכר לחזור ולהשתמש במושכר בעתיד. בנסיבות אלה, הוא אינו פטור מהנטל להקטין את הנזק. לעניין הקטנת הנזק אשר נגרם למשכיר בשל נטישת נכס על ידי השוכר, כותב המלומד שלום לרנר, כי בנסיבות אלה, על המשכיר לתור אחר שוכר אחר: לדעתנו, הנטל הכללי על נפגע להקטין את נזקו חל גם על יחסי שכירות, וכאשר השוכר נוטש את המושכר ומסרב לשלם דמי שכירות, על המשכיר לתור אחר שוכר אחר" (שלום לרנר שכירות נכסים 225 (1990) דעתו של המלומד לרנר אומצה בפסיקה. לעניין זה אפנה לע"א 4893/14 וליד חמודה זועבי נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (03.03.2016) (להלן: עניין " זועבי"). באותו עניין נדרש בית המשפט לנסיבות בהן שוכרת הפסיקה את תשלום דמי השכירות. עוד קודם לכן, היא חדלה לעשות שימוש במושכר. כל זאת, בשעה שהמשכיר מודע לכך. נפסק כי על אף שהשוכר הפר את חוזה השכירות, אין המשכיר פטור מהנטל להקטין את הנזק שנגרם לו עקב כך. לעניין זה אפנה לסעיפים 14 – 16 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית: באספקלריה זו, הפיצוי שנפסק הוא סביר, גם בהנחה שיש לראות את המדינה כמי שהפרה את ההסכם. זאת, לאור הנטל של הקטנת הנזק המוטל על המערער לפי סעיף 14 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות): "לדעתנו, הנטל הכללי על נפגע להקטין את נזקו חל גם על יחסי שכירות, וכאשר השוכר נוטש את המושכר ומסרב לשלם דמי שכירות, על המשכיר לתור אחר שוכר אחר" (שלום לרנר שכירות נכסים 225 (1990) כבוד השופט עמית הוסיף כי : ומזוית נוספת: מאחר שמדובר בהסכם שכירות ארוך טווח, הרי שעלול להיווצר מצב בו המערער יקבל פיצוי בדמות דמי השכירות המלאים עד לתום תקופת השכירות, אך בחלוף תקופה, ישכיר את הנכס לצד שלישי וכך נמצא מתעשר מעבר לנזקו הממשי. הדברים נכונים במיוחד אם דמי השכירות בשוק יעלו... הנה כי כן, לאור הנטל של הקטנת הנזק, על בית המשפט להביא בחשבון כי יעלה בידי המשכיר למצוא שוכר חלופי בחלוף תקופת-מה. באספקלריה זו, גם אם נניח כי המשיבה הפרה את החוזה ולמערער אין אשם תורם, עדיין נראה כי המערער קיבל פיצוי הולם, ואף יותר מכך, ובנקודה זו ניתן היה לסיים את דיוננו ולדחות את הערעור. בהמשך מציין כבוד השופט עמית כי בנסיבות המיוחדות שנידונו שם, ניתן לטעון כי אכיפת החיוב הכספי לתשלום דמי שכירות עד לתום תקופת השכירות אינה צודקת, כשלדבריו על אף שעסקינן באכיפת חיוב כספי, הרי: "פתרון אפשרי לקושיה זו הוא שכאשר הענקת מלוא הסכום היא בלתי צודקת, הנפגע יזכה רק באכיפה חלקית של חובו, כאשר אל תוך תרופת האכיפה בית המשפט מחדיר שיקולים של הקטנת הנזק, וכך נמצאנו חוזרים שוב לנטל הקטנת הנזק שנזכר לעיל (נילי כהן "זכות ותרופה באכיפת חיוב כספי" הפרקליט מח 355, 362, 373 (התשס"ו)). במילים אחרות, האפשרות להקטנת הנזק יכולה להיות נימוק לתחולת סעיף 3(4) לחוק התרופות (גד טדסקי "סיכול החוזה" מסות במשפט 106, 183 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, התשל"ח)". ##סירוב לקבל דמי שכירות## התובעים הם בעלי הבית ברח' בית לחם מס' 7 בתל-אביב הידוע כגוש 6912 חלקה 142 אשר בדירה בו מחזיקים הנתבעים כדיירים מוגנים עפ"י חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק") (להלן: "המושכר"). לתביעה זו קדמה תביעת פינוי נוספת שהוגשה ע"י התובעים נגד הנתבעים בעילה של נטישת המושכר בת.א. 67265/93 (להלן: "התביעה הראשונה"). התובעים זכו בתביעה בבימ"ש השלום וערעור שהגישו הנתבעים לביהמ"ש המחוזי נדחה אולם בברע"א 44/99 קבע ביהמ"ש העליון כי העובדה שהנתבעים שכרו לתקופה של 4 שנים דירה ברחוב נחמיה 19 בתל-אביב, ששימשה להם לבית עסק ובו לנו לעיתים - אין בה כדי להוכיח נטישה, בין היתר בשל הצורך להוכיח כוונה של עזיבת המושכר ללא כוונה לחזור אליו ובשל כך שהשכירות ברחוב נחמיה היתה מוגבלת בזמן. התביעה הוגשה בשתי עילות: נטישה ואי תשלום דמי השכירות, כאשר על פי הטענה מתייחסת התביעה לאירועים שלאחר הגשת התביעה הראשונה כך שאין לגביהם מעשה בית דין. באשר לנטישה טוענים התובעים כי הנתבעים המשיכו להתגורר ברחוב נחמיה מס' 19 ורק לאחרונה שבו להתגורר במושכר. אקדים ואומר כי בניגוד לתביעה הראשונה בה הגישו התובעים ראיות לגבי צריכת המים והחשמל בדירה, לא טרחו הפעם להביא ראיות כלשהן לעניין זה. אוסיף ואציין כי התובעים חוזרים ומלינים החל מכתב התביעה, דרך תצהיריהם וכלה בסיכומיהם על כך שפסק הדין התביעה הראשונה התהפך מחמת הספק, ולא היא. כעולה מפסק דינו של כב' השופט טירקל, טענת הנטישה נדחתה לגופה, ורק למעלה מן הצורך הובאה ציטטה מפסק דין אחר שלפיה פועל כל ספק לטובת הנתבע בעילה זו. לפיכך אני דוחה את התביעה בעילה זו. העילה השניה היא אי המשכת תשלום דמי השכירות עפ"י סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר. לטענת התובעים לא שילמו הנתבעים דמי שכירות משך כעשר שנים. בשנתיים הראשונות סירבו התובעים לקבל דמי שכירות בגין ההליכים שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים, אך לאחר מכן פנו התובעים לנתבעים מספר רב של פעמים בע"פ, ולאחר מכן פנו אליהם שלוש פעמים בכתב (בימים 21/12/99, 21/1/00 ו- 21/2/00) בדרישה כי ישלמו את דמי השכירות אך הנתבעים סירבו. לפיכך הוגשה התביעה. ביום 16/1/01 הפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט, עבור דמי שכירות סך של 311 ₪, וכחצי שנה לאחר מכן הפקידו סכום נוסף של 100 ₪. לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו, חייבים הנתבעים בתשלום דמי השכירות חודש בחודשו והם אינם יכולים לשלם במועדים עפ"י שיקול דעתם. כמו כן לטענתו הפקדה בבית המשפט אינה תשלום כדין שכן זה צריך להיעשות לידי התובעים. בסיכומיו הוסיף ב"כ התובעים וטען כי הנתבעים גורמים למפגעי מים ולכלוך, אינם מאפשרים תיקון של נזילת מים במושכר וכן כי דרכם של הנתבעים להציק ולהרגיז את שכניהם לרבות התובעים. טענות אלה לא הועלו בכתב התביעה ולא הוכחו. נוסף לתביעה הנוכחית ולתביעה הראשונה הגישה הנתבעת תביעה כספית בת.א. 105930/98 נגד משה מגן, התובע 2 בגין הסכם שנכרת ביניהם ביום 11/3/92 (להלן: "התביעה הכספית"). עפ"י ההסכם התחייב התובע 2 לשלם לנתבעת 30,000$ תמורת פינוי הדירה והחזרת החזקה בה לתובע. כמו כן נקבע בהסכם כי צד שיפר התחייבותו על-פיו ישלם למשנהו פיצוי מוסכם בסך של 10,000$. לטענת הנתבעת הפר התובע את ההסכם ובגין כך היא הגישה תביעה לפיצוי המוסכם בת.א. 105930/98. ביום 6/1/02 ניתן פס"ד ע"י כב' השופטת ד. גבע שקיבלה את התביעה וחייבה את התובע 2 לשלם לנתבעת שבפני סך של 10,000$ וכן הוצאות. לטענת התובעים אין הנתבעים רשאים לקזז סכום זה כנגד חיוביהם לשלם דמי שכירות ועובדה היא שאף הנתבעים לא סברו שיש בכך משום תשלום שכן הם הפקידו את דמי השכירות בקופת בית המשפט. התובעים נשאלו בחקירתם הנגדית אם אמנם נכון כי לא שילמו את הסכום שנפסק נגדם בתביעה הכספית, כ- 55,000 ₪, למרות שבקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה, והאם נכון שבגין כך נפתח נגדם תיק הוצל"פ, ונתנו תשובות מיתממות ומתחמקות. משה מגן העיד בעמ' 14 לפרוטוקול כי לא ידוע לו על כך, וכך גם השיב מרדכי מגן בעמ' 26, ואחריו שמעון מגן בעמ' 34. למען הסר ספק הגישו הנתבעים מסמך על פתיחת תיק הוצל"פ באותו עניין. לאחר שהוגשו סיכומי התובעים, ולאחר שהוגשו סיכומי הנתבעים, הודיע ב"כ התובעים כי התגלה לו באלה הימים כי התובעים הפקידו סך של 55,000 ₪ בקופת ביהמ"ש בבש"א 108904/02 (אשר ככל הנראה מתייחסת לתביעה הכספית). אם הופקד הסכום עפ"י החלטת ביהמ"ש או שהתובע 2 על דעת עצמו, במקום לשלם את הסכום לידי הנתבעת, שילם אותו לקופת ביהמ"ש - אין לדעת מהחומר שהגישו התובעים. לטענת הנתבעים היו הנתבעים כל העת והם נכונים גם כיום לשלם את דמי השכירות. לטענתם סירבו התובעים לקבל את דמי השכירות ואף לא הפקידו בבנק לפירעון שיקים שמסרו להם הנתבעים לשם כך. לטענתם לא נעשתה אליהם פנייה כלשהי, לא בכתב ולא בע"פ, לתשלום דמי השכירות שכן התובעים לא היו מעוניינים בגביית דמי השכירות הנמוכים החלים על המושכר (3.5 ₪ לחודש) אלא בעילת פינוי, וזאת לאחר שנדחתה תביעת הפינוי בעילה של נטישת המושכר. לכן גם לא ציינו בדרישתם הנטענת מהי התקופה בה לא שולמו דמי השכירות ומה החוב הנטען. לטענת הנתבעים נערך בשנת 1972 חוזה שכירות בדמי מפתח עם הבעלים שלפני הקודמים, לוי אלכסנדר, ובו נקבעו דמי שכירות חודשיים בסך של 35 לירות שהן שווה ערך ל- 3.5 ₪ שהם 42 ₪ לשנה. מאחר והתובעים לא ציינו את התקופה בה לא שולמו להם דמי שכירות, ובהנחה שהללו לא שולמו להם משך 7 שנים, אזי דמי השכירות המגיעים לתובעים הם 294 ₪. מכאן שלנתבעים היה עניין לשלם את דמי השכירות אך לתובעים לא היה עניין לקבל תשלום כאמור. לפיכך ביקשו הנתבעים בכתב ההגנה להורות להם להפקיד את דמי השכירות בקופת ביהמ"ש, ומאוחר יותר עשו כן. על חוסר הכנות שבתביעה ניתן ללמוד לטענת הנתבעים מכך שבתביעה הקודמת לא נטען אי תשלום דמי שכירות, ועל כך שתביעה בעילה זו לא הוגשה משך כל השנים שלאחר מכן. לטענתם מכתבי הדרישה לא נשלחו אליהם מעולם. על כך שהמכתבים נוצרו לשם הגשתם כראיה בתביעה זו ניתן ללמוד, לטענת הנתבעים הן מתאריך הוצאתם העוקב מדי חודש באותו יום משך שלושה חודשים והן על כך שהם נשלחו גם לשיטת התובעים רק לאחר שנדחתה תביעתם הראשונה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון. כמו כן ניתן לטענתם ללמוד על כך שנוצרו לשם הגשת התביעה מכך שבתחתיתם נרשמה אסמכתא מ/98 ומכך שלא צויינו בהם לא תקופת החוב ולא סכומו. בנוסף טוענים הנתבעים כי יש להשהות את התביעה הנוכחית עד שינתן פס"ד בתביעה הכספית לצורך קיזוז, ומשניתן אותו פס"ד הם טוענים כי הסכום שנפסק בו לנתבעים מהווה קיזוז של כל חיוב בגין דמי שכירות, מה גם שבינתיים הופקד כאמור הסכום ע"י הנתבעים בקופת בית המשפט. יש לציין כי בנוסף טוענים הנתבעים כי התובעים מתעמרים בהם בדרכים שונות: ניתוק אספקת המים מעת לעת, השלכת זבל בפתח המושכר, עקירת דוד השמש ואנטנת הטלויזיה וכן השכרת המחצית השניה של הדירה שחולקה, ורק מחציתה מהווה את המושכר, לבעל עסק שעושה יד אחת עם התובעים, וגורם בכוונה תחילה למטרדי רעש ועשן. לחילופין טוענים הנתבעים כי יש לתת להם סעד מן הצדק. אין חולק כי מלכתחילה סרבו התובעים קבל את דמי השכירות מהנתבעים. במצב דברים זה אין חובה על הנתבעים לשוב ולהציע מדי חודש לתובעים דמי שכירות. יחד עם זאת משהביע בעל הבית את דעתו כי הוא שינה דעתו וכעת הוא נכון לקבל את דמי השכירות, שבה חובת התשלום של דמי השכירות ע"י הדייר. ואולם, לא רק שעל התובעים הנטל להוכיח את כל העובדות המהוות יסוד לתביעתם, אלא שבמיוחד עליהם להוכיח כי דרשו תשלום דמי השכירות לאחר שהוכח כי קודם לכן הם סירבו בשיטתיות ולאורך תקופה לקבלם. התובעים עצמם העידו כי לא הסכימו לקבל את דמי השכירות בשל הליכי התביעה הראשונה שהתנהלו. טעם זה לאי קבלת דמי השכירות היה תקף עד ליום בו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 14/12/99. עפ"י עדותו של ב"כ התובעים פנו אליו התובעים מספר ימים לאחר שניתן פסה"ד בבית המשפט העליון ואז הוא הוציא את שלושת מכתבי הדרישה: הראשון מיום 21/12/99 (להלן: "מכתב הדרישה הראשון"), השני מיום 21/01/00 (להלן: "מכתב הדרישה השני") והשלישי מיום 21/2/00 (להלן: "מכתב הדרישה השלישי"). ביום 29/05/00 הוגשה התביעה. מאחר והתביעה מושתתת על סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר אין בתקופה שבין מתן פסה"ד בביהמ"ש העליון לבין הגשת התביעה שבפני בנסיבות כמתואר לעיל כדי לגבש עילה של ניתוק בהמשכיות תשלומי דמי השכירות. אין רבותא בכך שהנתבעים לא שילמו דמי שכירות משך כעשר שנים כאשר התובעים מודים כי קודם לכן הם סירבו לקבל דמי שכירות. למעשה די בכך כדי לדחות את התביעה. כזכור טוענים התובעים כי הם פנו לנתבעים פעמים רבות בע"פ בדרישה לתשלום דמי השכירות, מה שלכאורה יכול היה לבסס את הטענה כי חלפה תקופה ארוכה מאז הדרישה ועד להגשת התביעה. ואולם, טענות התובעים בעניין זה הינן סתמיות ובהתחשב בכך שהם אלו שצריכים להוכיח מתי דרשו דמי שכירות לאחר שקודם לכן סירבו לקבלם הרי שגם דין טענה זו להידחות. כאמור לא קיבלתי את עצם הטענה שהיו דרישות קודמות בע"פ לא בזמן זה ולא בזמן אחר, לא רק בגלל סתמיות הטענה אלא גם משום שבנסיבות לא היה זה סביר שהתובעים ידרשו מהנתבעים דמי שכירות כל עוד שהערעור לביהמ"ש העליון בתביעה הקודמת היה תלוי ועומד. על שיטה זו, של סירוב לקבל דמי שכירות כל עוד קיימים הליכים משפטיים וקיים סיכוי לזכות בתביעת פינוי, חזרו התובעים גם בעת ניהול ההליכים בפני, ולכן בסופו של דבר הפקידו הנתבעים את דמי השכירות בקופת בית המשפט. כאמור הודו התובעים כי קודם לכן סירבו לקבל את דמי השכירות, ולמרות זאת ניהלו קרב מאסף בטענת הנתבעים כי הם נמנעו מלהפקיד את שלושת השיקים שהנתבעים מסרו להם לצורך תשלום דמי השכירות (כל אחד לשנה). הנתבעים העידו כי כל השנים סירבו התובעים לקבל את הסכום הפעוט של 3.5 ₪ (עמ' 44 לפרוטוקול), וכי לא פדו את השיקים שמסרו להם. קיומם של השיקים והעובדה שהם לא הוגשו לפירעון ע"י התובעים עולה ממכתב הדרישה השלישי ששלח ב"כ התובעים לנתבעים. למרות זאת העיד בא כח התובעים (עת/1) כי נדמה לו שהשיקים הוצגו לפירעון ולא נפרעו בשל כך שעבר זמנם וכי ראה חותמות של הבנק על השיקים. מרדכי מגן העיד כי הוא לא התעסק עם ענייני הבניין וקבלת דמי שכירות ומי שעסק בכך היה אחיו משה. לכן עפ"י עדותו אין הוא יודע דבר לעניין השיקים או תשלום דמי השכירות, והוא גם לא פנה אל הנתבעים בדרישה לשלמם (עמ' 24 לפרוטוקול). משה מגן העיד בעמ' 15 לפרוטוקול כי מסר את השיקים לעורך הדין, ומעבר לכך הוא אינו יודע מה עלה בגורלם, ואילו שמעון מגן אישר כי התביעה הראשונה לא הוגשה בעילה של אי תשלום דמי השכירות וכן העיד בעמ' 33 לפרוטוקול: "ש. הם … שילמו שכ"ד ת. הם שלחו לי שיקים ולא פרעתי אותם" בהמשך העיד כי לא פרע את השיקים משום שלא ידע מהו סכום החוב (עמ' 36 לפרוטוקול), וכאשר נשאל כיצד ידעו הנתבעים איזה סכום לשלם כאשר לא מוגשת דרישה ספציפית כלשהי, והוא עצמו אינו יודע כמה עליהם לשלם, השיב: "שבית המשפט יקבע" (עמ' 37 ושוב בעמ' 38 לפרוטוקול). השיקים לא הוגשו כראייה, וממילא אין זכר לכך שהם הוגשו לפירעון והבנק סירב מסיבה כלשהי לפרוע אותם. אם לא די בכך שהתובעים לא פרעו שיקים שהיו בידיהם לצורך תשלום דמי השכירות ואם לא די בכך שגם אילו שלחו התובעים לנתבעים את דרישות התשלום שבכתב לא התגבשה העילה של ניתוק ההמשכיות בתשלומי דמי השכירות עפ"י סעיף 131(1) לחוק, אלא שהנתבעים גילו באופן חד משמעי דעתם כי אין בכוונתם להתחמק מתשלום דמי השכירות ע"י הפקדתם לקופת ביהמ"ש (לתקופה של 9 שנים ו- 7 חודשים לשיטת ב"כ התובעים בעמ' 45 לפרוטוקול). נכון כי דייר חייב בתשלום דמי שכירות עפ"י חוזה שכירות מוגנת לבעל הבית (בכפוף להוראות החוזה בעניין זה או לנוהג שבין הצדדים) ואין בהפקדה לקופת בית המשפט כדי להוות תשלום כזה בפועל, אולם כל זאת כאשר בעל הבית מוכן לקבל את דמי השכירות, ואילו כאשר בעל הבית מסרב לקבלם, אין הדייר חייב בהפקדתם והוא רשאי שלא לשלמם כלל עד שיחזור בו בעל הבית ויסכים לקבל את דמי השכירות. הפקדת דמי השכירות בעניינינו תומכת בגרסת הנתבעים כי אין להם כל עניין שלא לשלם את דמי השכירות וכי הללו לא שולמו אך ורק בשל סירוב התובעים לקבלם. אוסיף ואומר כי התובעים גם לא הוכיחו מסירת מכתבי הדרישה לנתבעים, מכתבים שהיה בהם, לשיטתם, כדי לגלות דעתם בפני הנתבעים כי הם נכונים, בניגוד לעבר, לקבל תשלום דמי שכירות. כפי שעולה מעדותו של ב"כ התובעים, חשיבותה של הודעה זו, לאור הסירוב הקודם לקבל את דמי השכירות, היתה ברורה לו. התובעים העידו כי לא ניסו למסור לנתבעים מכתבי דרישה הגם שהם חולפים ליד המושכר באופן יומיומי. מעדויות התובעים עולה כי גם לשיטתם, שלושת מכתבי הדרישה הנטענים הם היחידים שנשלחו לנתבעים משך כל השנים בעניין דמי השכירות, ועפ"י עדותו של בא כוחם, פנו אליו התובעים ימים ספורים לאחר שתביעתם נדחתה בביהמ"ש העליון, ובסמוך לאחר מכן הוא הוציא את מכתב הדרישה הראשון. עפ"י תצהירו ועדותו של ב"כ התובעים הוא לא חשב כי הנתבעים יקבלו מכתבים שישלחו להם בדואר רשום, ולכן שלח להם אותם בדואר רגיל, וכן הניח אותם בתיבת הדואר שהיתה פרוצה. בנוסף העיד כי ניסה (והוא לא מציין מה עלה בגורלו של הניסיון אף שהוא מזכיר אותו מספר פעמים) להכניס מכתב מתחת לדלת. התובעים ובא-כוחם לא עשו ניסיון כלשהו לשלוח את המכתב בדואר רשום על מנת שתהיה בידם אסמכתא למסירה או למצער למשלוח ואי קבלת דואר רשום, זאת על אף שעפ"י עדותו של ב"כ התובעים שלא היה לו ניסיון קודם עם הנתבעים בו סירבו לקבל דואר רשום. גם עפ"י גרסתו של ב"כ התובעים המכתבים הונחו במה שעפ"י עדותו החוזרת ונשנית היה תיבת דואר פרוצה. לפיכך, גם אם הושמו בתוכה המכתבים, אין כל וודאות שהם הגיעו לידי הנתבעת, ובעדותו של ב"כ התובעים מאוחר יותר לפיה דחף אותם בחוזקה לתיבת הדואר, אין כדי לתקן את דבריו הקודמים. בעדויותיהם של התובעים ובא-כוחם היו סתירות לגבי נסיבות מסירת המכתבים, מי נכח באותו מעמד ובדבר האופן שבו הם נמסרו, וכמו כן התובעים שנכחו האחד בעדותו של משנהו, הוסיפו כהנה וכהנה פרטים במהלך חקירתם הנגדית בעניינים שאם היה בהם אמת, מן הראוי שהיו מוצאים מקומם בתצהיריהם (כגון דרישת תשלום בע"פ של אחד התובעים בנוכחות בא-כוחו במפגש מקרי ברחוב לאחר מסירת מכתב הדרישה השלישי, וניסיון של התובעים ובא-כוחם לדפוק על הדלת לצורך מסירת מכתבי הדרישה), והתוצאה היא שלא נתתי אמון בגרסתם בדבר מסירת המכתבים לנתבעים. לא נתתי אמון בעדויות התובעים, ובוודאי שאין להשתית על עדויותיהם תביעה שבה הם בעלי אינטרס. כך במקום שמשה מגן יודה כי מעולם לא נשלחו לנתבעים מכתבי דרישה למעט שלושת מכתבי הדרישה הנטענים, הוא העיד כי אינו זוכר אם נשלחו מכתבים נוספים, וכך העלה לראשונה בחקירתו הנגדית את הטענה כי אמר לבא-כוחו שליד תיבת הדואר של הנתבעת זרוקים מכתבים רשומים רבים שאותם היא אינה מקבלת. למותר לציין כי אף מכתב כזה לא הוצג, ודברים אלה לא קיבלו ביטוי כלשהו בתצהיר. כך גם כאשר מרדכי מגן, שנכח בישיבה קודמת בה העידו שני עדי התביעה הראשונים בעניין השיקים שהפקידו הנתבעים לתשלום דמי השכירות, נשאל אם קיבלו התובעים את השיקים של הנתבעים והשיב: "לא יודע" (עמ' 23 לפרוטוקול ). וכך גם תשובותיהם המתחמקות של מרדכי ושמעון מגן לשאלות אם מישהו מטעמם שבר את אנטנת הטלויזיה של הנתבעים, לקח את דוד השמש וניתק להם את המים. עפ"י טענת הנתבעים שלא נסתרה, דמי השכירות עומדים על סך של 3.5 ₪ לחודש, שהוא תרגום מהסכום בלירות הנקוב בחוזה השכירות. עפ"י עדותו של משה מגן בעמ' 12, 13 לפרוטוקול לא ידוע לו סכום אחר של דמי שכירות. העובדה שסכום דמי השכירות נמוך ביותר אין משמעה שהדייר פטור מתשלומו ואולם יש בה כדי לתמוך את גרסת הנתבעים לפיה לא יכול היה להיות להם עניין כלשהו לא לשלם את דמי השכירות. הנתבעת העידה מספר פעמים בעמ' 48, 49 לפרוטוקול כי התובעים לא רצו כסף ולא הסכימו לקבלו. גם מעדותו של משה מגן בעמ' 13 למעלה עולה חוסר העניין שהיה לתובעים לברר את גובה דמי השכירות או לגבות אותם. כך גם העיד מרדכי מגן בעמ' 24 לפרוטוקול כי הוא אינו יודע מהו שכר הדירה שאמור להשתלם ולא מה סכום החוב (עמ' 25 לפרוטוקול). מהמשך עדותו בעמ' 25 עולה כי למעשה לא ידע מעולם מה דמי השכירות ומה גובה החוב, והוא גם לא שאל מעולם פרטים אלו. לטענת ב"כ התובעים לא רצו הנתבעים שהתגוררו במקום אחר לשלם כפל דמי שכירות. כאמור לא הוכחה טענת הנטישה, ובכל מקרה סכום דמי השכירות שאותו אין בידי התובעים לסתור, הינו כה פעוט עד כי גם אם היה גדול עשרת מונים לא היה בו כדי ליצור אינטרס של אי תשלום, גם אילו במקביל שילמו הנתבעים דמי שכירות בגין מושכר נוסף. אין גם חולק כי גם לשיטת התובעים הם לא ציינו בפניותיהם מהו סכום החוב ובעבור איזו תקופה הוא מתבקש, ובא-כוחם לא נתן לכך הסבר כלשהו. בעמ' 26 לפרוטוקול העיד לעניין זה מרדכי מגן: "ת. בין שקל למיליון שקל עדיין חוב וזה לא משנה מהו הסכום, זה חוב. אתה חייב לשלם את החוב שלך אם זה שקל או מיליון. אני חייב לקבל את הכסף שמגיע לי ולא להתעלם מהפרוטה שאני צריך לקבל. ש. אתה מעוניין לגבות שכ"ד של 3.5 ש"ח. ת. אם מגיע לי כן, אם מגיע לי הרבה יותר אדרוש יותר. ש. אם היה מגיע לך 3.5 ש"ח היה לך עניין לגבות את החוב. ת. כן זו זכותי ש. למה לא פרעתם את שלושת השיקים שקיבלתם בתביעה הקודמת ת. זה משה אחי הוא שמטפל בעניין. ש. ידוע לך למה הוא לא פרע את השיקים שקיבל. ת. לא ידוע לי". וכאשר נשאל מרדכי מגן מדוע לא טרחו לציין באף אחד ממכתבי הדרישה את סכום החוב, לאחר שבא כוחו מעיר "תשאל אותי" השיב העד: "תשאל את משה והעו"ד שלי" (עצ' 27 לפרוטוקול, למעלה). גם האח שמעון מגן העיד כי לא ידע את סכום החוב, גם לא בערך, לא בעת משלוח מכתבי הדרישה לא בעת הגשת התביעה ולא לאחר מכן (עמ' 35 למטה עמ' 36 למעלה לפרוטוקול). העובדה שהתובעים לא טרחו לציין מעולם מהו סכום החוב ומהי התקופה שבגינה הם דורשים דמי שכירות תומכת בגרסת הנתבעים כי לא היה להם עניין כלשהו בקבלת דמי השכירות, הם לא דרשו אותו (לאחר שקודם לכן סירבו לקבלו) והנתבעים לא סרבו לשלמו אלא שחדלו לשלם בעקבות סירוב התובעים לקבל את התשלום. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.דמי שכירותשכירות