התיישנות חופשה שנתית

התיישנות חופשה שנתית    1. מדובר בתביעה לפדיון 90 ימי חופשה שלטענת התובעת לא נוצלו על ידה במהלך תקופת עבודתה ובסך 15,791 ₪.   העובדות:   2. התובעת בעבדה בנתבעת מיום 17.5.82 עד 30.9.00 ופוטרה מעבודתה.   3. הנתבעת הינה חברה העוסקת ביבוא ושיווק שעונים ותכשיטים.   4. מוסכם, כי על הצדדים חל הסכם קיבוצי כללי לחברי לשכת המסחר ועובדיהם (להלן: "ההסכם הקיבוצי").   טענות התובעת:   5. הנתבעת נהגה להפחית משכרה של התובעת ימי חופשה בשל העדרויות מהעבודה בגין מחלה.   6. על פי ה"הסכם הקיבוצי" זכאית לחופשה שנתית בתשלום של 23 ימי חופשה נטו בגין כל שנת עבודה (בשים לב לוותקה). לפיכך בגין 7 השנים האחרונות הקודמות להגשת התביעה (10/94 עד 10/01) היתה זכאית ל-161 ימי חופשה בתשלום.   7. בתקופה שמ-10/94 עד 9/00 ניצלה התובעת 71 ימי חופשה בלבד. לפיכך, תובעת יתרת ימי החופשה, אשר לא נוצלה על ידה ושבגינה לא קיבלה כל תשלום העומדת על 90 ימים. 8. בפועל מ-9/93 עד 8/00 ניכתה הנתבעת 123 ימי חופשה כאשר בפועל שהתה התובעת בחופשת מחלה. מדובר בפעולה בניגוד ל"הסכם הקיבוצי" ובניגוד לדין.   9. לפיכך תובעת פדיון 90 הימים שנותרו לזכותה.   טענות הנתבעת:   10. תביעת התובעת לפדיון חופשה התיישנה על פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית תשי"א - 1951. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 23.10.02 ולפיכך תביעת התובעת לפדיון חופשה הינה לכל היותר לתקופה בת שלוש שנים היינו מיום 24.10.99 בלבד.   11. מלוא עילת התביעה התיישנה שכן עילת התביעה נעוצה בעובדה, כי הנתבעת ניכתה ימי המחלה של התובעת מימי החופשה. אולם התובעת מודה, כי כבר בחודש 9/93 ידעה, כי "ימי מחלתה נזקפים לחובת ימי חופשתה" (סעיף 8 א' לתצהיר ותלוש שכר לחודש 12/90 - ת/1). תביעתה הנוכחית הוגשה לכל המוקדם ביום 14.11.01 כאשר כתב התביעה המתוקן שעילתו המרת "ימי מחלה" ל"ימי חופשה" הוגש רק ב-23.10.02 לפיכך עילת התביעה, שנולדה כאמור בחודש 9/93 התיישנה זה מכבר.   12. גם אם נתעלם מכל טענותיה של הנתבעת ותתקבלנה כל טענות התובעת הרי לכל היותר זכאית התובעת לתבוע תשלום בגין 15 ימי חופשה בלבד ולא בגין 90 ימים מהטעם הבא:   על פי הוראות "ההסכם הקיבוצי" תקופת הצבירה המקסימלית לימי מחלה הינה 138 יום. התובעת הודתה, כי עד 1/92 נוצלו על ידה 90 ימי מחלה בלבד ולפיכך עמדו לזכותה יתרה של 48 "ימי מחלה" לא מנוצלים (ראה סעיף 5 ג' לתצהיר).   בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה נטען, כי זכאית ל-161 ימי חופשה. התובעת מודה בניצול 71 ימי חופשה ולפיכך נותר לזכותה כביכול 90 ימים. אולם, על פי סעיף 8 א' לתצהירה מאשרת התובעת, כי במהלך אותה תקופה בת 7 השנים נעדרה מעבודתה בשל מחלה משך 123 ימים. מאחר וגם לטענת התובעת עמדו לזכותה רק 48 ימי מחלה לא מנוצלים וכי חרף כך נעדרה מעבודתה בשל מחלה 123 ימים, המסקנה היא, כי התובעת ניצלה ביתר 75 ימי מחלה . אם נפחית הימים הנ"ל מהסך 90 הימים הרי מגיעים לתובעת לכל היותר פדיון 15 ימי חופשה בלבד.   13. דין התביעה להידחות מהטעם, כי התובעת קיבלה מלוא ימי חופשתה בתשלום ואף ביתר. בגין 3 שנות עבודתה היתה זכאית ל-69 ימי חופשה. 48 ימי המחלה "הבלתי מנוצלים" ניצלה התובעת כבר בתקופה שמ-9/93 עד 8/96 (סעיף 8 א' לתצהיר). כמו כן, ב-3 שנות עבודתה האחרונות (9/97 עד חודש 9/00) נעדרה התובעת מעבודתה 61 ימי מחלה (סיכום 11 הפריטים האחרונים בסעיף 8 א' לתצהיר החל מ-10/97) ולפיכך אין מחלוקת, כי הינם מעבר לסך ימי המחלה להם זכאית היתה התובעת.   על פי סעיף 6 ג' לתצהיר, התובעת מודה, כי בתקופה שמחודש 9/97 עד 9/00 (3 שנות עבודתה האחרונות) נטלה 48 ימי חופשה.   מן האמור לעיל עולה, כי התובעת שזכאית היתה לטענתה ל-69 ימי חופשה ב"שלושת שנות עבודתה האחרונות" קיבלה למעשה מן הנתבעת 109 ימי חופשה בתשלום באותה תקופה (61 + 48).   מדובר בתשלום מלוא השכר אם, כי לגירסת התובעת מדובר בימי מחלה שעל פי הוראות "ההסכם הקיבוצי" זכאית לתשלום חלקי בלבד.   14. לפיכך נטען, כי מכלל הנסיבות יש לדחות התביעה.   15. התובעת הגישה כתב תשובה ודחתה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת בטענה, כי מדובר בחופשה על פי הסכם קיבוצי ולפיכך חלה ההתיישנות הרגילה בת 7 השנים.   16. הצדדים הגיעו לידי הסדר דיוני לפיו פסק הדין ינתן על פי סיכום טענות הצדדים. בישיבה המקדמית הצהיר ב"כ הנתבעת, כי מאשר שבגין ה-123 ימי המחלה הוצגו אישורי מחלה. ובכך התייתר הצורך להוכחת ראיה זו על ידי התובעת.   ההכרעה:   17. צודקת הנתבעת בגירסתה, כי יש לבחון את מניין תקופת ההתיישנות ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן, היינו מ-23.10.02. הנתבעת העלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.   18. משעסקינן בזכאות לחופשה שאינה על פי החוק אלא מבוססת על הסכם קיבוצי יש לכאורה טעם בטענת התובעת, כי מדובר בזכאות בת 7 שנים בהתבסס על תקופת התיישנות שבדין (ולא זו שבסעיף 31 לחוק חופשה שנתית) (מנחם גולדברג/דיני עבודה פרק 16 עמ' 33). 19. התובעת הגישה תביעה לפדיון חופשה.   "הוראותיו של החוק (חוק חופשה שנתית -י.ה.) חלות אך ורק על חופשה הניתנת מכוח חוק זה, ואינן חלות על חופשה חוזית, זאת אומרת על מכסת חופשה שהוסכם עליה בהסכם קיבוצי או חוזה אישי, בשיעור העולה על זה שנקבע בחוק" (דב"ע ל/1-1 בתי הזיקוק לנפט נ' אליעזר הילל פד"ע ב' 155).   כל האמור ביחס לפדיון חופשה מתייחס לזכאות מכוח החוק בלבד. "פדיון חופשה הוא מושג שחוק חופשה שנתית הולידו ואין הוא בא אלא בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה ומסדירה. מכאן, שאם אף זכותו החוזית של העובד היתה לחופשה שנתית מצטברת עדיין לא נאמר, כי מאותה זכות עולה גם זכות לפדיון" העובדה שעובד חדל לעבוד, לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו, עובדה זו כשלעצמה לא תמיד תזכה בתשלום את מדובר ביתרת חופשה חוזית. התשובה לשאלה אם עובד יקבל תשלום בדומה לפדיון חופשה בגין יתרת חופשה שנתית "תלויה בנסיבות סיים יחסי עובד-מעביד ובנסיבות שהביאו לכך שהזכות לחופשה שנתית לא ממושה בטרם סיים היחסים - הכל כעולה מזכויות חוזיות" (דב"ע לו/14-3 יהושע חגי נ' פריגן בע"מ פד"ע ז 439; דב"ע לט/31-2 הודיה, מושב עובדים , נ' רפאל שרעבי, פד"ע יב 391; דב"ע מח/9-2 עזריאל בן אוריה נ' מדינת ישראל פד"ע יט' 497; דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' גואנה יחיאל פד"ע כו' 436).   20. במקרה הנדון, מהשוואת טבלת ימי החופשה שעל פי הוראות "ההסכם הקיבוצי" והוראות חוק חופשה שנתית בשים לב, כי מדובר בשבוע עבודה של 5 ימים ולעובדה, כי אורך החופשה שפורט בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית נוקט במונח "ימים" ולא "ימי עבודה" כפי שצויין "בהסכם הקיבוצי" - אין מדובר בחופשה מוגדלת מכוח ההסכם הקיבוצי על ימי החופשה שפורטו בחוק.   21. אין בהוראות "ההסכם קיבוצי" כל הוראה בדבר זכות צבירת ימי חופשה או הוראות בדבר פדיון הזכות.   22. הצדדים לא חלקו על זכאות התובעת לפדיון ימי חופשתה אלא על שיעורם.   מאחר ולא הוכח, כי ימי החופשה על פי ההוראות "ההסכם קיבוצי" עולות על ימי החופשה שפורטו בחוק חופשה שנתית הרי כל ימי החופשה שעמדו לזכות התובעת במועד ניתוק יחסי עובד מעביד ניתנים לפדיון.   23. מדובר בזכות לפדיון הנובעת מחוק חופשה שנתית ולפיכך חלה תקופת ההתיישנות שפורטה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית. על פי הפסיקה ניתן לקבוע זכויות חופשה במסגרת תביעה לפדיון עבור שנת העבודה החמישית שלפני מועד הגשת התביעה ואילך (ראה מנחם גולדברג (דיני עבודה) פרק 16 עמ' 33).   24. אולם, גם אם תתקבל גירסת התובעת, כי אכן יש לחשב זכויותיה רטרואקטיבית ל-7 שנות עבודתה האחרונות בשים לב, למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (23.10.02) , מסקנתינו היא, כי לא השכילה להוכיח זכאות לפדיון הימים שתבעה לפי החישוב הבא:   א. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 23.10.02.   ב. לפיכך מדובר בחישוב תקופת עבודה החל מ-24.10.95.   ג. בגין תקופה זו, על פי הוראת "ההסכם הקיבוצי" היתה זכאית ל-26 ימי חופשה בשנה היינו ל-113 ימי חופשה (24.10.95 עד 30.9.00) - כ-5 שנים.   ד. התובעת מודה, כי בגין תקופה מ-9/95 עד 9/00 ניצלה 65 ימי חופשה (סעיף 6 ג' לתצהירה - בשים לב לתקופה הרלוונטית שפורטה בסעיף).   ה. לפיכך זכאית לכל היותר ליתרת פדיון חופשה בגין 48 ימים ( 65 - 113).   ו. אולם בגין התקופה המקבילה (כאמור בסעיף 8 א' לתצהיר, היינו מ-12/95 (לצורך החישוב) עד 9/00) נעדרה התובעת מחמת מחלה 93 ימים.   ז. התובעת מודה, כי עד 1/92 ניצלה 90 ימי מחלה וכי נותרו לזכותה החל מ-1/93 - 48 ימי מחלה בלתי מנוצלים (סעיף 5 ג' לתצהיר).   ח. לאור האמור לעיל, אין מחלוקת, כי גם לגירסת התובעת החל מ-9/93 ניצלה 123 ימי מחלה בתשלום, כאשר גם לגירסתה מדובר בניצול יתר של 75 ימי מחלה (48 - 123).   ט. ימי המחלה שניצלה התובעת ביתר ובתשלום מלא (שלא כמו דמי מחלה) עולים על יתרת ימי הפדיון המירבי המגיעים לה על פי גירסתה , היינו 48 ימים.   י. כאשר הוכח, כי התובעת, על פי גירסתה בתצהירה ניצלה ימי מחלה ביתר וקיבלה עבורם תשלום מלא ניתן לקזז הימים הנ"ל שניצלה ביתר על חשבון ימי חופשה שזכאית לפדיונם.   יא. מאחר ומדובר בניצול ימי מחלה ביתר העולים על ימי פדיון החופשה - מן הדין לדחות תביעתה.   יב. אין ספק, כי לתוצאה זהה נגיע גם אם תחושב יתרת ימי הפדיון בשים לב לתקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, היינו עריכת החישוב למשך 5 שנים ממועד הגשת התביעה המתוקן, היינו מ-23.10.97 ואילך. 25. ובאשר לטענת התיישנות כל עילת תביעת התובעת צודקת הנתבעת בטיעונה, כי התובעת היתה מודעת, ולו החל משנת 93, בדבר שיעור ימי המחלה שנותרו לזכותה לצבירה (48) ולעובדה, כי ימי המחלה קוזזו מימי החופשה, מידי חודש בחודשו. עובדה זו צויינה בתלושי השכר מידי חודש בחודשו. התובעת לא הלינה על כך ולא נטען כך בפנינו. התובעת קיבלה מידי חודש תלושי שכר לרבות פירוט ימי החופשה ויתרת ימי החופשה שעמדו לרשותה, היינו לא יכולה לטעון כי נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התביעה על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ואומנם לא טענה זאת בפנינו כטענת הגנה (ראה דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשה חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי לישראל ואח' שפורסם פד"ע כז' עמ' 3). לפיכך גם מטעם זה דין התביעה להידחות.   26. לסיכום - ומכל שנאמר לעיל במצטבר - דין התביעה להידחות.   27. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 2,000 ₪ + מע"מ.   28. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  דמי חופשה שנתיתהתיישנות