ניכוי תגמולי מל"ל בנזקי גוף (תאונת דרכים)

1. מדובר בתביעה לפיצוי על נזקי גוף שהתובע טוען שנגרמו לו בעטיין של שתי תאונות דרכים, האחת מיום 5/12/94 ("התאונה הראשונה") והשניה מיום 13/8/96 ("התאונה השניה"), כאשר עצם התרחשותן אינו במחלוקת ואף לא חלות חוק הפלת"ד-1975 על נזקי הגוף שנגרמו לתובע בגינן. התאונה הראשונה התרחשה כאשר התובע היה הולך רגל בצומת שוקת, ונפגע על ידי רכב אשר הנוהג בו היה מבוטח על ידי נתבעת 1 - הכשרת היישוב בע"מ, והתאונה השניה ארעה כאשר התובע נהג במשאית המבוטחת על ידי הנתבעת 3 - דולב בע"מ ולדבריו פגע מאחור בג'יפ צבאי במהלך הנסיעה. התובע יליד שנת 1972, תושב רהט, ונהג משאית על פי מקצועו. 2. התביעה הוגשה במקורה אך בגין התאונה הראשונה, וכתב התביעה תוקן על דרך הוספת פרשת התאונה השניה, רק לאחר שמומחה אורטופד שמונה על ידי בית המשפט לבדיקת התובע, ד"ר קורן יצחק איזכר בחוות דעתו את התאונה הזו, ואף ייחס לה מחצית מתוך נכותו הצמיתה של התובע, בעקבות שתי התאונות, אשר הועמדה על 10% לפי סעיף 37(7)א לקובץ תקנות מל"ל. מומחה בית המשפט, בנוסף למתן חוות דעתו, השיב על שאלות הבהרה של הצדדים והעיד בבית המשפט. המומחה מצא כי קיימת אצל התובע הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה המותני בכל כיווני התנועה, אך ללא פחת נוירולוגי נלווה. בסריקת סי.טי הודגם בלט דיסק מותני ובסריקת אמ.אר.אי מאוחרת יותר היתה הדגמה של בלט דיסק מותני נוסף. בתאונה הראשונה נפגע התובע, לפי עדותו, וכמתאשר בעדות הנהג, באזור פלג גופו התחתון כאשר ככל הנראה פגוש הרכב פגע באזור הירך, או האגן, כאשר המיקום המדויק אינו ברור, אולם המומחה מציין שכך או כך מדובר בסמיכות אנטומית לעמוד השידרה המותני, כך שהגבלה באזור זה בהחלט יכולה להיות קשורה לארוע. בתאונה השניה מדובר היה במנגון של צליפת שוט שלדברי המומחה יכולה לפגוע בצוואר או בגב התחתון או בשניהם, ולפי שהבדיקה לאחר התאונה אכן גילתה רגישות בגב תחתון בגובה האגן, שוב ניתן לראות קשר סיבתי בין הארוע לבין ההגבלה בעמ"ש מותני שבעטיה נקבעה הנכות. כמובן שיש קושי לקבוע במדויק איזה חלק יחסי מהנזק הכולל, שאובחן לימים, נגרם בשל כל אחת משתי התאונות, והמומחה שטח בפני בית המשפט בכנות ובהגינות את הלבטים: "זה נכון שכאשר צריך לאחר שנים לייחס נכות לשתי תאונות קשה לחלק ביניהן ולפעמים קובעים שרירותית חצי חצי. מסתכלים אמנם על מהלך אחרי כל תאונה אך אי אפשר להתעלם מהטריגר הראשוני. לפעמים התאונה השניה החמירה את המצב" (ישיבת 27/12/01). הקושי לקבוע ממצאים מדוייקים נובע גם מכך שביחס לתאונה הראשונה קיימת דלות מפתיעה של חומר רפואי ורישומים מזמן אמת, כאשר התאונה השניה אופיינה בפניות רבות יותר לטיפולים רפואיים ומכאן גם בחומר רפואי עשיר יותר. התובע פנה לרופא לאחר התאונה הראשונה רק כחלוף 5 ימים, ורק לאחר כשנה וחצי התלונן על כאבי גב, ואילו בדיקת סי.טי נעשתה לו רק לאחר התאונה השניה, וזאת ביום 20/5/97, כאשר ביקש זאת בהמלצת עורך דין תאונות דרכים, כנראה לצורך הכנת ההליך המשפטי. עם זאת, בתעודת חדר המיון שנערכה ביום 15/12/94 מיד לאחר התאונה הראשונה צויין שקיבל מכה בירך שמאל ונחבל באזור הירך והאגן ונמצאה אצלו רגישות באגן, בירכיים - דו צדדי. על רקע זה מציין הד"ר קורן: "יכול להיות שאם הייתי רואה את התובע אחרי התאונה הנוספת בלי הפניה המאוחרת לתאונה הראשונה... אז היה לי מאוד קשה לשייך מבחינה רפואית נכות לתאונה הראשונה. הפניה מיום 1/4/96 עזרה לי לקשור מבחינה רפואית את הנזק לתאונה הראשונה בחלקו... התלונה היתה מיידית כבר ביום התאונה ושבוע אחרי... אין רגישות לאורך עמוד השידרה אך הכאבים מהאגן יכולים למסך את הכאב של עמוד השידרה... זה נכון לומר שכאשר צויין שיש לו כאבים משני צידי האגן אני ראיתי בכך קשר אפשרי מבחינת מנגנון הפגיעה לכאבים בעמוד השידרה... לאור הפניה המאוחרת של בערך 5 ימים על כאבי גב תחתון בהחלט אני יכול לקשור זאת למה שבמיון התבטא לרגישות בשני צידי האגן... פגיעות מסוג זה שנפגע התובע מאופיינות בכאבים מתפתחים. אני מניח שכאשר הלך לרופא לאחר 5 ימים כאב לו מאוד... המהלך לאחר התאונה השניה יותר סוער ומאופיין בפניות רבות יותר. הופנה לבדיקות רבות יותר וטיפולים." אשר לתאונה השניה, אנו יודעים מהתיעוד הרפואי שהתובע התלונן על כאבי גב תחתון, ובחדר המיון נמצאה רגישות במישוש השרירים סמוך לחוליות העמ"ש מותני מימין ומשמאל, והתובע הופנה ביום 1/9/96 לשירותי איבחון בקופת חולים בציון שהוא מצוי במצב לאחר חבלה באגן. מן המקובץ עולה כי שתי התאונות ניתנות להיקשר באורח סביר ומתקבל על הדעת לפגיעה ולהגבלה בעמ"ש מותני אצל התובע ומסקנתו של המומחה הרפואי כי הגבלת התנועה דהיום היא תוצר של שתי התאונות גם יחד באופן ששתיהן אחראיות לה במידה שווה, היא מסקנה ראויה, מכל מקום לא הופרכה, ויש לאמצה לצורך ההליך שלפני. 3. כאשר באים לקבוע את נזקיו והפסדיו של התובע, אם בכלל, תוצאה מהתאונות שגרמו לנכותו כפי שנפסקה, עלינו להתמודד עם דלות של ראיות מצד התובע אשר או שלא עשה מאמץ רציני להביאן בפני בית המשפט, או, כפי שמסיקות הנתבעות, מקור דלות זו בכך שלתובע לא נגרמו נזקים והפסדים אשר כאלה. בעת התרחשות שתי התאונות היה התובע מועסק בשירות שני מעבידים שונים, בזמן התאונה הראשונה הועסק אצל חאדר אלגרינאוי, ובזמן התאונה השניה היה מעבידו אלג'לאוי סאגר. שני המעבידים העידו בבית המשפט והוגשו תלושי שכר שנופקו על ידם לתובע ומהם עולה כי שכרו החודשי נטו נע בין 3,000 ל-4,000 ₪ בערכים דאז, קרי כ-5,500 ₪ בממוצע בערכי היום. המעביד הראשון העיד נחרצות כי התובע המשיך לעבוד אף ביום התאונה ובוודאי לאחריה ולא נעדר כלל מעבודתו, ועזב את העבודה מרצונו כחודש וחצי אחר כך, ובלי קשר לתאונה. (ראה ישיבת 14/7/03, עמ' 31 עד 33). המעביד השני הסביר כי עקב התאונה היתה המשאית מושבתת פחות משבוע עד לתיקונה ומיד אחר כך המשיך התובע לעבוד עליה, משמע לא היתה שום היעדרות מן העבודה הקשורה בנזק גוף לתובע, ואם בכלל חיסר התובע מעבודתו בסמוך לתאונה היה זה בשל כך שהמשאית היתה בתיקון. (ראה ישיבת 14/7/03, עמ' 35 עד 37). שני המעבידים שוללים כל קשר בין הפסקת עבודת התובע בשירותם לבין איזה מן התאונות, וככל שהתובע ניסה לטעון, בחצי פה שהפסקת עבודתו אצל מי מהמעסיקים היתה בשל כאבי גב בעקבות התאונות הרי אין הדברים תואמים עובדות אחרות שבאות גם הן מפיו, כגון שעד עצם הוא עובד כנהג משאית, אם כי לא ברצף, העובדה שאלג'ילאוי פיטר אותו עקב סגירת העסק ומכירת המשאית, והעובדה שאצל אלגרינאוי המשיך התובע לעבוד כחודשיים לאחר התאונה, כאשר למעביד אין שום ידיעה על כי לתובע תלונות כלשהן במישור הגופני. התובע לא מסר פרטים מדוייקים על עיסוקיו והשתכרותו שלא אצל מעסיקיו הנ"ל ובתקופות שלאחר התאונות ועד היום, ולא הוכיח כל הפסד שכר בכלל, ובפרט כזה הניתן להקשר עם הגבלותיו תוצאת התאונות, ולפי שמדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו, אין ניתן לקבוע ממצא ביחס להפסד השתכרות אשר כזה. בהעדר ראיה כלשהי להעדרות של התובע ממקום עבודתו בשל איזו מן התאונות, או לקשר בין הפסקת עבודתו לבין התאונות, או כאמור להפסדי שכר וירידה בהכנסות עד ימינו, אין ניתן לפסוק לתובע פיצוי על הפסדי שכר מוכחים ביחס לעבר. גם אם נבקש לקבוע על דרך אומדן גלובלי את הפסדיו האפשריים של התובע לעתיד לבוא כתוצאה מהפגיעה התיפקודית היכולה להיגרם במקצועו כנהג משאית עקב ההגבלה שנמצאה אצלו, ניתקל בקושי, הן מחמת הנתונים החלקיים מאוד הקיימים בידינו על עיסוקיו של התובע ועל עבודתו במומו, והן מחמת ההלכה הכללית והידועה שלפיה נכויות נמוכות יחסית כגון זו בדרך כלל אינן משפיעות על כושר התיפקוד וההשתכרות. (ראה אצל השופט קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה 4 עמ' 177). דומה, שראוי והוגן יהיה, לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, על דרך אומדן, אשר ישקף את האפשרות שמא הגבלת התנועה בעמ"ש מותני שבעטיה נקבעה נכותו על ידי המומחה שמונה, אכן גרמה ותגרום הפסד מסויים בהשתכרותו, או בכושרו להשתכר, של התובע, בשים לב למקצועו, ולאפשרות שמא בתחרות בשוק העבודה מגבלתו זו תהיה לו לרועץ ולחיסרון במידת מה. הסכום שנראה לי לפסוק כאמור יועמד על 35,000 ₪. 4. התובע מבקש בסיכומיו לפסוק לו פיצוי על הוצאות, הוצאות רפואיות, ועזרת הזולת אולם לא הובאה כל ראיה או קבלה בהתייחס לאמור. יש לזכור שכפי שקבענו לעיל לא הוכח כל יום העדרות מהעבודה בשל התאונות, ואנו יודעים שהתובע לא היה מאושפז ולו יום אחד בעטיין, וקשה להבין אימתי, לשיטתו, נזקק הוא לעזרת הזולת. נעלה מספק בעיני שההגבלה המינורית שהוא סובל ממנה לא תזקיק כל עזרת זולת בעתיד. אשר להוצאות כגון הוצאות נסיעה או רכישת תרופות, הוצאות אלה ככל שנגרמו בשל התאונות והצורך לקבל טיפול רפואי לאחריהן, צריכות היו להיות מכוסות על ידי הביטוח הלאומי, ולעניין זה ארחיב בהמשך, וגם מטעם זה אין מקום להורות על פיצוי התובע בפריטים אלה. עם זאת, בדוחק, ואף לפנים משורת הדין ובהנחה שאכן נגרמו לתובע אי אילו הוצאות יתרות ונסיעות בשל התאונות והצורך להבדק בעקבותיהן או לקבל טיפולים כאלה ואחרים, אפסוק לתובע סכום גלובלי של 1000 ₪ בגין כך, בערכי היום. 5. אין חולק שהתובע זכאי לפיצוי בשל נזק שאינו ממוני ("כאב וסבל") בסכום כולל של 15,800 ₪, כפי המתחייב מהוראות חוק הפלת"ד ובהינתן אחוזי הנכות שנפסקו. 6. הנתבעים טוענים ששתי התאונות היו תאונות עבודה, כהגדרתן, ובגין שתיהן היה על התובע למצות את זכויותיו כלפי מל"ל, והם עותרים לביצוע "ניכוי רעיוני" של מענק הנכות שהיה מגיע לתובע לו פנה למל"ל, דבר שלא עשה בעקבות התאונות או מי מהן. הנתבעים עתרו גם לניכוי רעיוני אשר כזה ביחס לדמי פגיעה שהיו עשויים להגיע לתובע, אולם כאמור לעיל אין רלוונטיות לטענה זו משום שקבעתי שלא הוכחה כל תקופת אי כושר לתובע בעקבות התאונות. התובע הכחיש את היות התאונות בגדר תאונות עבודה וגירסתו היתה, שבעת התאונה הראשונה השתמש במשאית כדי לבצע הובלה פרטית של חצץ עבור ביתו שלו ולא עבור מעבידו, וירד מהמשאית להתבונן בתאונה אחרת בכביש ואז נפגע, ואילו בעת התאונה השניה היה בדרך לביתו, אך לא בשירות המעביד, כי אם לאחר שישן בלילה אצל חבר בבית שמש בסיום יום העבודה, והיה בדרכו לביתו. התובע לא הביא שום ראיה חיצונית או עד לחזק את גירסתו ביחס לשתי התאונות, ושני המעבידים היו איתנים בדעתם שבעת התרחשות הדברים היה התובע בעיצומו של יום עבודה בשירותם. מר אלגרינאוי מכחיש חד משמעית שאישר אי פעם לתובע להוביל חצץ עבור עצמו או לבצע כל עבודה פרטית אחרת והוא מתאר במדויק את אופי עבודתו של התובע באותו יום, העברת חומר ממחצבה מסוימת לאתר מסוים. מר אלג'ילאוי מספר שהגיע למקום התאונה השניה בסמוך להתרחשותה, וכי התאונה קרתה בעת העבודה, חד משמעית, ואינו מכיר את הסיפור בדבר שהיית התובע בלילה בבית חברו בבית שמש, אותו חבר עלום, אשר לא הובא להעיד. אין חולק ששני המעבידים העסיקו את התובע כחוק והנפיקו לו תלושים, אשר הוצגו בבית המשפט, וכי שילמו עבורו דמי ביטוח לאומי. לא היתה לאיש מהם סיבה להמנע מהנפקת טופס 250 לתובע לו התבקשו, ולאיש מהם אין סיבה לבוא כיום ולהציג את התאונה כתאונת עבודה אלמלא היתה זו אמת לאמיתה. לתובע, מצידו, יש סיבה ברורה להרחיק עצמו מהעבודה בעת התרחשות התאונות, משום שבזמנו לא פנה למל"ל ולא ניסה למצות את זכויותיו שם, כנראה משום שלא הפסיד ימי עבודה ולא העלה בדעתו בזמן אמת שנגרם לו נזק משמעותי, לא כל שכן לצמיתות, ולראיה יש לזכור שדבר התאונה השניה כלל לא עלה אפילו בתביעה המשפטית נשוא הליך זה, כאשר הוגשה, ורק לימים תוקן ההליך ונוספה אותה פרשה. אשר לתאונה הראשונה - אנו יודעים שהתובע לא קיבל בעקבותיה טיפולים רפואיים בסמיכות להתרחשותה ועל פי התיעוד הדל מאוד שקיים בגינה, ברור שגם לארוע זה לא ייחס התובע משמעות רבה בזמן אמת. מסקנתי היא שהתובע פשוט הזניח את נושא הפניה למל"ל, עד כי חלפו השנים, והוחמץ המועד לכך, ואף ששתי התאונות היו בעליל תאונות עבודה, נמנע מלמצות זכותו כדין במישור זה, ובשל החמצה זו ניסה להכחיש בהליך הנוכחי את זיקת התאונות לעבודתו. על פי ההלכה הפסוקה אין נפקות, במישור זכות המזיק שהוא המעביד, בעניננו חברת הביטוח הנתבעת, שהיא חליפתו, לעמוד על ניכוי תגמולי מל"ל, לכך שהתובע לא פעל הלכה למעשה למצות את זכויותיו כלפי מל"ל. (ראה למשל ע.א. י-ם 3251/02 יוסף בע"מ נגד עטואן, אשר צורף לסיכומי בא כח דולב בע"מ). מכאן - שבגין התאונה השניה, שבמהלכה נהג התובע ברכב מעבידו - זכאית הנתבעת 3 לנכות מהפיצוי שעליה לשלם לתובע את הסכומים שאותם היה זכאי התובע לקבל ממל"ל לו פנה לגוף זה במועד. אשר לנתבעת 1, ומבלי להיכנס לשאלה המשפטית האם זכאי צד ג', שאינו המעביד לבקש ניכוי רעיוני אשר כזה, הרי נתבעת זו בסיכומיה ציינה שאם לא יפסקו סכומים החורגים מהמוצע על ידה, לא תעמוד על ביצוע הניכוי, ולפי שאכן מה שנפסק לעיל אינו חורג משמעותית מגובה הנזק שנתבעת זו מוכנה היתה להכיר בו, ולאור עמדתה ההגונה שצויינה, לא אפסוק דבר לעניין זה. התוצאה, בענין זה של "ניכוי רעיוני" הינה שאני מקבל את טענת נתבעת 3 כמובהר לעיל, ועל כן לאחר שנתבעת זו תגיש בפני תחשיב מעודכן ומשוערך לענין מענק הנכות התאורטי שהיה מגיע לתובע על בסיס שכרו הממוצע כפי שקבעתיו לעיל, וכפוף לאישור החישוב במסגרת פסיקתא שתוגש, זכאית תהיה נתבעת זו לקזז את המענק מהפיצוי שעליה לשאת בו כלפי התובע. 7. יש לקבוע איפוא את סך נזקי התובע והפסדיו כתוצאה משתי התאונות לפי הסכומים הבאים: כאב וסבל - 15,800 ₪. הפסד הכנסה והשתכרות עבר ועתיד - 35,000 ₪. הוצאות - 1000 ₪. סך הכל - 51,800 ₪. הנתבעות 1 ו-3 ישלמו לתובע כל אחת מחצית מסכום זה, לפי שאין ניתן ואין מקום לפצל את הנשיאה בו בדרך אחרת, לאור האמור בפסק הדין והמסקנות שלעיל, ובלבד שלגבי נתבעת 3 כפוף תשלום חלקה לזכותה לנכות את תקבולי המל"ל הרעיוניים, על פי חישוב שיערך, וכמובהר בסעיף 6 לעיל. בנוסף תישא כל נתבעת במחצית הוצאות התובע בגין הליך זה כפי שהוצאו, וכן בשכר טירחת עורך דין של התובע מחושב לפי 13% ומע"מ על הסכום הרלוונטי לכל נתבעת. ניתן להגיש פסיקתא לחתימה בתוך 14 יום מהמצאת פסק הדין. המזכירות תשלח העתק לבאי כח הצדדים. ניתן היום ב' בתמוז, תשס"ד (21 ביוני 2004) בהעדר הצדדים. אריאל ואגו - שופט ניכוי תגמולי מל"ל (ביטוח לאומי)נזקי גוףתאונת דרכים