נטל ההוכחה בטענת מרמה

##מה הדין בסוגיית "טענת מרמה" ?## בית משפט היושב לדין אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה ולא למשל רשלנות גרידא (ע"א 373/89 מסרי נ' חלף). הטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין, עליו הראייה. (ע"א 1780/93, בנק המזרחי המאוחד). עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי (ע"א 51/89 האפוטרופוס נ' אבו חמדה). כך שלמול ההקלה המסוימת בנטל הבאת הראיות הנובע מהעובדה שבידי הצד התובע לא מצוי המידע הרלבנטי, אנו מוצאים הכבדה בנטל, כולל בנטל ההוכחה הכללי, על הטוען למרמה של הצד שכנגד. ##להלן פסק דין בנושא נטל ההוכחה בטענת מרמה:## מבוא: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת דפנה אבניאלי) מיום 18.4.99 בו חויבו המשיבים לשלם למערערים את חלקם בדמי השכירות בנכסים המשותפים להם. הערעור מופנה כנגד מיעוט הסכומים שנפסקו למערערים.   רקע עובדתי: 2. המערערים והמשיבים 1 ו 2 הינם הבעלים של מרבית הזכויות בחנות הנמצאת ברח' ירושלים בבני ברק. המערער 1 והמשיבים 2 ו 3 הינם הבעלים המשותפים בחלקים שווים של קרקע חקלאית בכפר-סבא.   לטענת המערערים נוהגים המשיבים בשני הנכסים כבשלהם, משכירים אותם לצדדים שלישיים מבלי לקבל את הסכמתם ולא מעבירים להם את חלקם בדמי השכירות.   המערערים והמשיבים בני משפחה אחת, ומספר סכסוכים נוספים בינהם נידונו ועודם נידונים בערכאות השונות. בפנינו מצוי עניין דמי השכירות בלבד. בדומה לשופטת הנכבדה בבית משפט השלום, נתעלם מהכרעות דין שונות הנוגעות לבני המשפחה אותם צירפו הצדדים, ונדבוק לעובדות הנוגעות לערעור זה.   פסק דינו של בית-משפט השלום: 3. בראש ובראשונה קובעת השופטת המלומדת כי נטל ההוכחה בעניין תשלום דמי השכירות מוטל על המערערים, במסגרת הכלל הבסיסי לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה". המערערים הרימו נטל זה, למול קריסתה של גרסת המשיבים. קשה לקבל את טענת המשיבים לפיה המשיכו להעביר את דמי השכירות כסדרם למערערים, ללא קבלת אישור כלשהו, בתקופה בה היו שרויים הצדדים בסכסוך מר ביניהם. הבדלי הגרסה בין תצהירו של המשיב 1 וחקירתו הנגדית לא מאפשרים מתן אמון בגרסתו. גם עדות הסברה של העד מטעם המשיבים מר ארצי, לא סייעה להם מאחר והדברים המתוארים בה אינם נתמכים באמור בתצהיריהם שלהם, כך שגרסתם של המערערים, לפיה לא קיבלו את דמי השכירות, לא נסתרה.   באשר לגובה דמי השכירות הראויים, הרי שגם לעניין זה רובץ נטל ההוכחה על כתפיהם, ואף תידרש להם מידת הוכחה גבוהה מהרגיל, כשהם טוענים למעשי מרמה והונאה מצד המשיבים, לפיהם אין החוזים שצירפו המשיבים לתצהיריהם משקפים את דמי השכירות שנתקבלו בפועל. אלא שבניגוד לחלקו הראשון של פסק הדין, נטל הוכחה זה לא הורם על ידם ושתי חוות הדעת אותן צירפו לא סייעו להם בכך. חוות-דעתו של מר רוזנגרט לעניין החנות מתבססת על שיחות שערך עם מתווכים וחברים, כשהוא מעיד כי אין בידו להציג הנתונים עליהם הוא מסתמך בחוות-הדעת. חוות-הדעת של מר שמש לעניין הקרקע מבוססת על שיחות עם השוכר, אינה מפרטת את אופן הבדיקה שבוצעה ואינה מצרפת כל נתונים להשוואה. כך נכשלות שתי חוות הדעת גם יחד בהרמת נטל ההוכחה ה"מוגבר" הדרוש להוכחת טענת המרמה המיוחסת למשיבים. לפני סיום מתייחסת השופטת המלומדת גם לעילת עשיית עושר ולא במשפט, שאף מכוחה זכאים המערערים לקבלת חלקם בדמי השכירות, אך לנוכח כשלון חוות הדעת לשמש כאסמכתא לעניין גובה דמי השכירות, ובהיעדר ראיות אחרות, מבססת השופטת הנכבדה את גובה התשלום על חוזי השכירות שצירפו המשיבים. לפי חוזים אלה חייבים המשיבים בתשלום סך של 2,880 דולר עבור חלקם של המערערים בדמי שכירות החנות למשך שש שנים ותשלום סך של 3,850 דולר עבור חלקם של המערערים בחלקת הקרקע למשך שבע שנים קודם להגשת התביעה.   טיעוני הצדדים: 4. ראשית טוענים המערערים לעניין נטל ההוכחה. לגישתם, נקודת המוצא לפסק הדין כולו מוטעית: נטל השכנוע בנכונות גרסתם היה מוטל על המשיבים וזאת מכוח חובת נאמנות שהם חייבים למערערים כבעלי רוב חלקי המקרקעין נשוא התביעה. בנסיבות אלה לא די למשיבים בהצגת חוזי השכירות אלא עליהם לשכנע בנכונותם, כשלאי הבאת מומחה מטעמם חשיבות מכרעת החייבת להיות להם לרועץ.   שנית, מעלים המערערים מספר תהיות באשר לנכונות חוזי השכירות שהוצגו, תהיות שלגישתם הוצגו בפני בית משפט השלום אולם לא נידונו בפסק דינו: התאריכים בכותרת החוזים , הסכומים הנמוכים במידה ניכרת מן הסכומים הראויים לפי הערכת השמאים, חוסר השינוי בדמי השכירות בתקופה בה היה השוק הרלבנטי בעליה מתמדת, ואי הבאת כל ראייה נוספת, לא קבלות או דו"חות מס הכנסה, ואף לא שוכר אחד, שיאששו את הסכומים הנקובים בחוזים.   לאור זאת המסקנה המתבקשת היא שהמשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה שרבץ עליהם לעניין גובה דמי השכירות, ואת גובהם יש לקבוע בהתבסס על חוות דעת השמאים מטעם המערערים. לחילופין מבקשים המערערים להוסיף את דמי המע"מ, המצוינים לטענתם בכל חוזי השכירות, לסכומים שנפסקו להם בפסק הדין ולתקן טעות של שלושה חודשים בחישוב תקופת השכירות הרלבנטית בחנות.   המשיבים לעומתם, מחזקים את קביעתה של השופטת המלומדת לעניין נטל ההוכחה, בציינם כי גרסת המערערים מתארת שתי מערכות חוזים כפולות אותן הקימו המשיבים על מנת להעלים הכנסות, והנטל להוכחת גרסה זו מוטל אך ורק על הטוען לה. לעניין אמינות החוזים, מציינים המשיבים כי המדובר בשורה ארוכה של חוזים לאורך מספר רב של שנים עם מספר רב של שוכרים, כשלמעשה אין כל אפשרות ריאלית לקיים מערכת כפולה שכזו עם כולם.   באשר לחוות דעת השמאים מטעם המערערים, האחד, מר שמש, איננו שמאי מקרקעין מוסמך ובחקירתו הנגדית נחשפה מומחיותו כאפסית, והאחר, מר רוזנגרט, חוות דעתו לוקה בכל המומים האפשריים בחוו"ד מסוג זה, בהיותה מבוססת על מיטב הבנתו ולא על מקורות השוואתיים להערכה כמקובל בתחום.   דיון: 5. ראשית נבחן את טענתם הראשונה של המערערים, לפיה הנטל להוכיח את נכונות חוזי השכירות והסכומים הנקובים בהם צריך היה להיות מוטל על המשיבים. טענה זו משמעותית, שכן להעברת נטל השכנוע השפעה רבה על תוצאות מאזן ההסתברויות אותו יש לבצע כדי להכריע בסכסוך, כשם שהשפיע על השופטת המלומדת בבית משפט השלום בציינה כי:   "…אין בחוות הדעת הנ"ל כדי להרים הנטל המוגבר הדרוש להוכחת טענת המירמה המיוחסת לנתבעים."   לטענת המערערים, מכוח חובת הנאמנות אותה חייבים להם המשיבים, לא רק שעליהם להגיש להם דו"חות מהימנים לעניין הנכסים אותם הם מנהלים, אלא שהחובה לשכנע בנכונות דו"חות אלה מוטלת עליהם. ככל שהפכנו בטענה זו המסקנה היא כי לא ניתן לאמצה, הן לנוכח ההלכה הפסוקה והן לנוכח נסיבותיו של המקרה שלפנינו.       6. את טענתם מבססים המערערים על דבריו של כבוד השופט אור בעניין בר לב, לאמור:   "מי שחב חובת נאמנות לרעהו, כמו שותף המנהל את פעולות השותפות וחשבונותיה כלפי שותפיו האחרים, חייב להגיש לאלה שלהם חב הוא חובת נאמנות חשבונות מהימנים של השותפות… על יסוד חובה זו נקבע במספר פסקי דין, שעל הנאמן החובה לשכנע בנכונות החשבון המוגש על ידיו." (ע"א 1842/90 בר לב נ' רפפורט ואח' פ"ד מח(5), 223, 233)   אולם, למול דברים אלה, עמדה באותו המקרה ולעניין נטל ההוכחה, דעתם החולקת של כבוד השופטים דורנר וקדמי, לפיה:   "בתביעה כספית בין שותפים לא נקבעה חזקה שבחוק לטובת השותף הזכאי לקבל את החשבון. בעניין זה חל הדין הכללי, ועל התובע מוטל - כבכל תביעה כספית - לשכנע את בית המשפט כי נתקיימו העובדות המהוות את עילת התביעה… עם זאת, הואיל והעובדות הנדרשות להוכחת רווח הן בידיעתו המיוחדת של השותף האחראי לניהול החשבון, כמות הראיות שתידרש מן התובע היא פחותה." (השופטת דורנר, שם, 230)   וכך מצינו, מפי כבוד השופט קדמי בסוגיה זו:   "הכלל הוא - כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן: התובע - נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו… ויודגש: כל היסודות העובדתיים לעניין זה, לרבות - יסוד שלילי ויסוד המצוי בידיעתו המיוחדת של היריב. כאשר לגבי יסודות אלה - משקל הראיה שתדרש מן הנושא בנטל השכנוע יהיה, מטבע הדברים, דל יותר מאשר לעניינו של יסוד אחר." (קדמי "על הראיות" חלק שלישי, דיונון תשנ"ט-1999, עמ' 1275-1277)   7. מן האמור לעיל אנו למדים, שנטל השכנוע הכללי בתביעה מן הסוג שלפנינו איננו שונה מבכל תביעה כספית רגילה. אם ברצונו של צד, המבקש לקבל כספים המגיעים לו לטענתו מן הצד שכנגד, לשכנע את ביהמ"ש בצדקתו, אזי הן לעניין זכותו לקבלת החוב והן לעניין גובה החוב, נטל השכנוע מוטל עליו. רק נטל הבאת הראיות, בעל החשיבות המשנית, וכמות ומשקל הראיות, עשויים להשתנות בתביעה בה מצוי הידע בידי צד אחד והוא חב חובת נאמנות כלשהי בשימוש בידע זה לצד השני. על חשיבותה של קביעה זו עמדנו כבר בפתח דיוננו ונראה כי אכן היוותה שיקול משמעותי בהכרעתה הסופית של השופטת המלומדת בבית משפט השלום. כל שנותר עתה הוא לבחון את נסיבות המקרה שבפנינו ואת פסק הדין קמא, לאורו של הדין הכללי כפי שפורט לעיל.   מן הכלל אל הפרט 8. נמצאנו למדים כי יש להעניק הקלה מסויימת בנטל ומשקל הבאת הראיות על תובע שפרטי תביעתו מצויים בשליטתו הבלעדית של נתבע החב לו חובת נאמנות. אולם, בנסיבות המקרה שלפנינו ישנם עוד מספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על חלוקת ומשקל נטלי ההוכחה: הכרעתה של השופטת המלומדת התבססה, מעבר להלכה לעיל, גם על הדין הנוהג לעניין נטל ההוכחה בטענת תרמית או הונאה. כפי שמנוסח כלל זה בפסיקה:   "… אך טבעי הוא, שבית משפט היושב לדין אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה ולא למשל רשלנות גרידא…" (ע"א 373/89 מסרי נ' חלף פ"ד מה (1) 742) "הטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין, עליו הראייה." (ע"א 1780/93, בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נ(2) 41) "עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי…" (ע"א 51/89 האפוטרופוס נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1) 501)   כך שלמול ההקלה המסוימת בנטל הבאת הראיות הנובע מהעובדה שבידי הצד התובע לא מצוי המידע הרלבנטי, אנו מוצאים הכבדה בנטל, כולל בנטל ההוכחה הכללי, על הטוען למרמה של הצד שכנגד. ויתרה מכך, המערערים בעניינו טוענים כנגד מסמך בכתב, חוזי השכירות אותם הציגו המשיבים. הגם שהכלל האוסר השמעת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך חל רק בין הצדדים לאותו מסמך (ראה לעניין זה קדמי "על הראיות" עמ' 1104) עדיין יהיה משקלו הראייתי של המסמך רב מזה של העדות בעל פה.   9. בפני השופטת המלומדת עמדו מחד גיסא חוזי השכירות, המציינים שכר דירה בגובה מסויים ומאידך גיסא חוות הדעת , המבקשות לקבוע סכומים שונים, גבוהים יותר, כשכר הדירה הראוי. חוות דעת השמאי רוזנגרט מצטיירת כרצינית ומעמיקה. בפתח דבריו הוא מסביר את המתודולוגיות השונות לפיהן ניתן לבצע את הערכת השווי ומסביר מדוע בחר בגישה בה בחר. אולם כאן נעצרת חוות הדעת ומדלגת על השלב בו מפורטים הנתונים השונים שהביאו לקביעת הסכומים המצויינים בסופה. גם חקירתו הנגדית של מר רוזנגרט חושפת נקודת התורפה העיקרית בחוות דעתו. הוא משווה בין החנות לנכסים אחרים באיזור, בתקופות שונות ולשימושים שונים, אך הוברר כי איננו מצוי במטרות לשמן הושכרו הנכסים, מיהם בעליהם, לאילו תקופות זמן וכו' ובכך נגרעת חחוות-דעת זו במידה מרובה, והוא הדין לגבי המקורות עליהם נשען המומחה:   "את הנתונים לגבי מטרת השכירות ושמות השוכרים אין לי… לא ראיתי את חוזה השכירות… את חוות הדעת שלי אני קובע בהסתמך על שיחות עם מתווכים ובהסתמך על שיחות עם חברים." (עמ' 7 לפרוטוקול)   חוות דעת השמאי שמש לעניין הפרדס קצרה ולאקונית. הפירוט שבעדותו בבית המשפט רק גורע מערכה עוד יותר כשהוא מתאר כיצד קבע את ערכה המוערך של הקרקע לדעתו.   מנגד עומדים חוזי השכירות. המשיבים צירפו את כל חוזי השכירות החתומים מכל השנים הרלבנטיות. נתקשינו למצוא פגם כלשהו בחוזים. את הסיבות לשכר הדירה הנמוך ולאי השינוי בו במשך שנים רבות הסבירו המשיבים בעדותם, לפיה המיקום של החנות חלש מבחינה עסקית, וכל נסיון להעלות את שכר הדירה היה מבריח את השוכרים. טענתם של המערערים בדבר תאריכים שונים בין מועד עריכת החוזה ומועד הכניסה למושכר חלשה מכדי שתשפיע ובכל מקרה חבל שלא הועלתה בפני המשיבים בחקירתם. המשיבים אכן לא הביאו אף שוכר שיעיד כי הסכומים עליהם חתם בחוזה השכירות הם אכן הסכומים ששילם בפועל, אך באותה מידה לא עשו זאת המערערים, כשם שלא התערבו בהשכרת הנכסים בכל השנים הרלבנטיות, ואף לא תבעו את כספם במשך חלק גדול מאותה תקופה. בכל אלה אין להם למערערים להלין אלא על עצמם.   10. "השאלה האם הרים בעל דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט משיב לשאלה זו, ע"פ כלל הראיות שבאו בפניו - ואין נפקא מינה מיהו בעה"ד שהביאן - ועל בסיס הערכת מהימנותן של ראיות אלו וקביעת משקלן הראייתי. ואין צריך לומר, שחשיבותה המיוחדת של קביעת נטל השכנוע היא בכך: שאם בסוף המשפט העריך השופט שההוכחות של הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע." (קדמי, "על הראיות" חלק שלישי,עמ' 1301, דיונון תשנ"ט-1999).   בחינת הראיות כפי שפורטו לעיל, לאור ההלכה המקלה בנטל הבאת הראיות על המערערים אך מכבידה עליהם כטוענים לתרמית, כאשר בסופו של דבר נטל השכנוע הכללי נותר כולו על כתפי המערערים, מוליכה למסקנה ברורה לפיה לא ניתן היה לקבוע שאין לסמוך על חוזי השכירות וכי נטל השכנוע שמוטל היה על המערערים אכן הורם כנדרש.     11. באשר לדרישה להוספת מע"מ בסך 17% לסכום לו זכאים המערערים מהמשיבים, הרי שאין בדרישה זו ממש. סכום המע"מ המוטל על העסקה איננו תוספת לכיסם של המשכירים. מס ערך מוסף הינו מס עקיף החל על כל הפעולות המשקיות של העוסקים, בכל שלבי היצור, המסחר והשירותים. המס מגולם בין העוסקים ועלותו הסופית מגולגלת על הצרכן. אומנם, גם אם אין המשכירים במקרה שלפנינו עוסקים, חבה העסקה במע"מ. המס מוטל גם על עסקת אקראי שעשה אדם כלשהו, אף אם אינו רשום כעוסק, ובתנאי שיש לעסקה אופי מסחרי ובמסגרתה נמכרו טובין או ניתן שירות או שנמכרו מקרקעין והקונה הוא עוסק, מלכ"ר או מוסד כספי. ואכן, הן החנות והן השטח החקלאי מושכרים לעוסקים. אך אם אין המשכירים עוסקים, על הקונים עצמם להסדיר את תשלום המע"מ מול רשויות המס (ראה ס' 21 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו 1976) או כפי שמציינים במפורש שני הסכמי השכירות האחרונים, גם לעניין החנות וגם לעניין השטח החקלאי: "מכיוון שהמשכיר אינו עוסק מורשה, יסדיר השוכר את תשלום המע"מ החל - בנוסף לדמי השכירות על פי הסכם זה - ישירות למע"מ." בדומה לתשלום חשבונות, שהינם חלק מהוצאות השכירות של השוכר אך אינם הולכים לכיסו של המשכיר, כך גם המע"מ המוטל על העסקה איננו בבחינת תוספת לחלקם של המערערים בדמי השכירות המגיעים להם ומאחר שבעצמם טענו כי "אין להם תיק במס הכנסה" לא עליהם החובה להעביר את חלקם במע"מ העסקה לרשויות המס.   12. טענת המערערים בדבר טעות בחישוב תקופת ההשכרה לגבי החנות נראית נכונה על פניה ולנוכח אי תגובת המשיבים אנו מקבלים אותה.   מחודש יוני 1989 ועד מועד הגשת התביעה (ספטמבר 1995) חלפו אכן שש שנים ושלושה חודשים ולא שש שנים כקביעת בית משפט השלום. לסך השווה ל 2,880$ יש להוסיף את הסכום לו זכאים המערערים עבור שלושה חודשי שכירות - סך השווה ל 120$. חבל שתיקון טעות זו לא התבצע בדרך של הגשת בקשה (אולי אפילו מוסכמת) לתיקון טעות בפסק הדין, דבר שהיה חוסך מאמצים ומשאבים לא מעטים הן של הצדדים והן של בית משפט זה.     בכפוף לתיקון האמור - הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   המשיבים הסכימו לבקשת המערערים להצעת ערובה במקום הפקדת ערבון כך שמתוך הסכומים שהמשיבים חויבו בפסק הדין בבית משפט השלום יוקפא הסכום של 10,000 ₪ כערובה לצורך הבטחת הוצאות המשיבים בערעור. סכום זה יועבר עתה לרשות המשיבים לצורך כיסוי חלק מהוצאותיהם בערעור.     מרמהנטל ההוכחה