תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה על נהג משאית

פתיח עניינה של תובענה זו בשאלה, האם זכאי התובע לתשלומים שונים שתבע בכתב-התביעה, עבור תקופת עבודתו, כנהג משאית בחברת אחים פרטוש - אבי ועמי בע"מ (להלן: הנתבעת), ואופן סיומה. בכתב ההגנה הוכחש כל הנתבע, נטענה התיישנות חלקית והועלתה תביעה שכנגד: לדמי "הודעה מוקדמת" והחזר נזק לרכב הנתבעת, עקב נהיגה פרועה. לעניין אחרון זה לא הוצגו ראיות; ולו בשל כך - דין תביעה שכנגד זו, להידחות. למעשה, הוגש לבית-הדין רק תצהירו של התובע [אף זאת, לאחר תזכורת מאת רשמת בית-הדין] ובפתח הישיבה שהיתה קבועה להוכחות, ביום 7.9.11 - הסביר ב"כ הנתבעת, שהוסכם בין הצדדים להשלים ראיות, אך, הדבר לא נעשה, עקב ניהול משא-ומתן. עוד הוסיף, כי המחלוקת העיקרית היא - האם חל על יחסי הצדדים הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה כלשהו, לאור תחום עיסוקה של הנתבעת, העוסקת "בכל מה שקשור לבניית כבישים ותשתיות" [עמ' 6, ש' 18]. המשיכו הצדדים ותיארו את עמדותיהם בהצהרות לפרוטוקול. בסוף הישיבה הוסכם, כיצד יש לחשב את השכר הקובע, לצורך התחשבנות, וניתנה לצדדים ארכה להשלמה עובדתית או הודעה על גדר המחלוקת שנותרה. ביום 1.11.11 הוגשו הודעות הצדדים, מהן עלה, כי כל אחד מהם הגיע לתוצאה אחרת, בדבר השכר הקובע לפיצויי פיטורין ושאר הזכויות הכספיות שנתבעו. לא הוצגו החישובים, אלא, רק הסכום הסופי; ובהודעת הנתבעת - ביקשו לסכם הטיעונים. בהתאם - ניתן צו לסיכומים בכתב, בשאלה המשפטית הקשורה בחישוב הזכויות. לצערנו, גם בסיכומי התובע לא פורטה נקודה זו כדבעי. בהמשך נתייחס לכל אחד מהרכיבים שנתבעו, לאחר שנפרט תחילה את העובדות העומדות בבסיס הכרעתנו. עובדות כאמור, עיקר העובדות הרלבנטיות אינו שנוי במחלוקת, אלא, המסקנות המשפטיות שיש להסיק מהן; ואלה המוסכמות: התובע החל עבודתו ביום 20.7.00 ויום עבודתו האחרון, בפועל, היה 7.12.07 [לעניין תאריך סיום העבודה, ראו: עמ' 1, ש' 10; להבדיל מהאמור בעמ' 8, ש' 29 - 9.12.07, שהיה יום א' והתובע לא עבד בו, כפי שיובהר]. התובע היה עובד שעתי ובמהלך עבודתו חלה ונעדר בתקופה 3/06-11/05. הוסכם, שקיבל את שכרו בהתאם לתלושי השכר [עמ' 9, ש' 22]. בשנת 2007 נשלל רשיון הנהיגה של התובע ל-3 חודשים, עקב צבירת "נקודות" (להלן: תקופת המניעות); בהסכמה עם הנתבעת תואמה הפקדת הרשיון ליום 22.7.12 והוא יצא לחופשה ללא תשלום לתקופת המניעות. במחשבה שתקופת המניעות תימשך שלושה חודשים, עד 22.10.07, יצא התובע ביום 24.7.07 למסע לעיר מֶכָּה, עד 7.8.07. בשל ארכה הצפוי של תקופת המניעות, החלה הנתבעת להעסיק במקום התובע - שהיה משולל רשיון נהיגה הנחוץ לעבודתו - נהג אחר. רשיונו של התובע הוחזר לידיו מוקדם מהצפוי, ביום 6.9.07, בעקבות פניית בא-כוחו אל בית-המשפט לתעבורה. התובע פנה לבעלי הנתבעת בבקשה לשוב לעבודתו; מר עמי פרטוש, הבעלים, הסכים להחזירו, רק לאחר שידבר עם הנהג המחליף - וכך היה. התובע, אכן, חזר לעבודתו בנתבעת בחודש 11/07, אבל, במהלכו נמכרה המשאית עליה נהג לעבוד. ביום 20.11.07 קיבל התובע הודעה על הפסקת עבדתו "החל מתאריך 20.12.07" [נספח ראשון לכתב-התביעה (להלן: מכתב הפיטורים)]; במכתב הפיטורים צויין, שמועד הפסקת העבודה "כולל הודעה מראש" ועד אז על התובע להתייצב לעבודה ולעשות את המוטל עליו "כרגיל". לנתבעת היו כלי רכב אחרים, נוסף למשאית שנמכרה, ובמהלך תקופת ההודעה המוקדמת סיפקה לתובע עבודה כ-"כולבויניק", כלשון מר פרטוש [עמ' 9, ש' 9]. מיום 9.12.07 התובע לא התייצב לעבודה. לטענתו, מאחר שההסעה שהיתה אוספת אותו מדי בוקר לא הגיעה לאסוף אותו, ובברור טלפוני עם הנתבעת נאמר לו שאינו בסידור העבודה ויקבל הודעה על שילובו, שלא התקבלה [תצהירו, ס' 26-25]; מר פרטוש שלל גרסה זו [עמ' 9, ש' 13-7]. התביעה דנן הוגשה ביום 16.6.08. דיון והכרעה לאחר שעברנו על סיכומי הצדדים וכל החומר המונח בתיק בית-הדין ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, דעתנו היא, כי על יחסי הצדדים חלו צווי הרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות, כנוסחם בתקופה הרלבנטית; ההפסקות בעבודת התובע היו בהסכמה, כמו גם החזרתו לשרות, ולבסוף התובע פוטר, אך, הוא לא עבד בכל תקופת ההודעה המוקדמת, משיקוליו. לאור מסקנה זו - קיבלנו חלק מתביעות התובע, לא במלוא ההיקף שנתבע, וחלק מהתביעה שכנגד. נימוקינו יובאו להלן, תוך בחינת רכיבי התביעה השונים, לאחר נתייחס תחילה לטענת הנתבעת, בדבר "התיישנות" התביעה, בכל הקשור להפרשי תשלום עבור תקופה הקודמת ל-7 שנים, לפני יום הגשת התביעה; לאור סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע: "הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן תקופת ההתיישנות) היא - בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" על אף שטענת ההתיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה [ס' 12 לכתב-ההגנה] - לא התייחסו בסיכומי התובע לסוגיה משפטית זו. מובן, אפוא, כי יש לקבל את טענת הנתבעת, ככלל, ולקבוע, כי - התובע אינו זכאי לזכות מהזכויות שתבע, ככל שנראה שעמד בתנאים לקבלתה, עבור תקופה הקודמת ליום 17.6.01, מאחר שהתביעה הוגשה רק ביום 16.6.08. אשר לתקופות התיישנות מיוחדות, למשל, מכח חוק חופשה שנתית - נדון בהן בהקשר הפרטני. תחולת צו הרחבה אין חולק, שעיסוקה של הנתבעת בעבודות עפר ופיתוח כבישים והתובע היה נהג משאית בה, שהוביל חומרי גלם וכלי עבודה, הקשורים בעבודות שביצעה. לכן, דומה, כי המחלוקת ה"עיקרית" בין הצדדים - האמנם שייכת הנתבעת לענף הבניין, לפי סיווג סטטיסטי זה או אחר - היתה מיותרת, ברובה, הואיל ולא יכול להיות ספק, שמדובר במעביד בתחום "עבודות ציבוריות" ואין לקבל את ההכחשה הסתמית של הנתבעת [ס' 33 לסיכומיה]. גם אם קראו לצו ההרחבה הרלבנטי, בקיצור, בשם צו ההרחבה בענף הבניין, עיון בגוף צו ההרחבה עצמו מגלה, שהוחל על - "כל העובדים והמעבידים בענף הבניה ועבודות ציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם" [כלשון פתיח צווי ההרחבה 1998 ו-2001]; כמו הפתיח לצו הפנסיה, הקובע תחולתו - "על כל העובדים בישראל בענף הבניה והעבודות הציבוריות שהחלו בעבודתם החל ביום כ"ט באדר ב' התנ"ה (3 במרס 1995) ומעבידיהם, למעט: (1) עובדים שנושא הפנסיה מוסדר לגביהם בהסכם קיבוצי ומעבידיהם; (2) עובדים עם מגבלות פיזיות ..."; ולמעט עובד שנעשה לגביו הסדר חלופי. כפי שציינו, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה בשאלה - האם חל על יחסיהם צו הרחבה, כלשהו. אמנם, בכתב-התביעה תוארה הנתבעת כעוסקת "בתחומי ההובלה והבנייה" [ס' 2, שם] ונתבעו זכויות מכח "צו ההרחבה בענף ההובלה" [ס' 15, שם], ובהתאם לכך שולמה האגרה, אבל - בישיבה ביום 7.9.11 ויתר התובע על הטענה לתחולת הסכם קיבוצי או צו הרחבה בענף ההובלה והסכים, כי ניתן לראות את הנתבעת כמעסיק בתחום "העבודות הציבוריות" [עמ' 6 ש' 25-24]. היה ראוי שבא-כח הנתבעת יתן דעתו לתוכן הצו האמור ולא יסתפק באמירה, שבתחום העבודות הציבוריות "אין צו הרחבה" [ע' 7, ש' 1]. על אחת כמה וכמה, שלא היה ראוי לציין בסיכומים - "מעולם לא נטען על ידי התובע כי הנתבעת שייכת לתחום העבודות הציבוריות" [ס' 40 לסיכומים], כאשר בדיון לפנינו נטען כך, במפורש [עמ' 6, ש' 25]. מאחר שהנתבעת חזרה והדגישה שאינה חתומה על הסכם קיבוצי, כלשהו, ומאחר שהיא מעבידה בתחום העבודות הציבוריות - הוא התחום של משלח היד המוגדר "מפעילי ציוד חפירה סלילה והרמה", אליו הפנו בסיכומי הנתבעת [ס' 27-26 והנספח שצורף], הכולל גם את ההגדרה לפי קבוצת המשנה 671: "מפעילי ציוד חפירה, בנייה וסלילת כבישים" - והתובע החל לעבוד בנתבעת אחרי היום הקובע בצו הפנסיה, 3.5.95 (התחיל ביום 20.7.00), ואינו מוגבל פיזית, כאמור בסייג לתחולת צו הפנסיה, ולא הוצג הסדר פנסיוני חלופי לגביו, אנו קובעים,כי - הן צו ההרחבה והן צו הפנסיה היו תקפים ביחסי הצדדים, במהלך תקופת העבודה; ואת זכאות התובע, לתביעות הכספיות השונות, יש לבחון בכפוף לתקופת ההתיישנות, היינו - רק מיום 17.6.01, בהתחשב ביום הגשת התביעה. פיצויי פיטורים כזכור, ניתן לתובע מכתב פיטורים, מיום 20.11.07, הקובע את מועד הפסקת יחסי העבודה ליום 20.12.07; כך נקבע, בשל מתן "הודעה מוקדמת" לפיטורים, שבענייננו עמדה על חודש ימים, כאשר התובע נדרש לעבוד בתקופה זו, אך, עקב מכירת המשאית, עליה נהג לעבוד, הועסק בתקופה זו במטלות מזדמנות שונות, שהטילה עליו הנתבעת, תוך ניצול כלי רכב אחרים שהיו ברשותה. טענת התובע, כי מיום 9.12.07 הפסיק לבוא לעבודה בנתבעת משום שלא אספו אותו ובברור טלפוני "נמסר לו שהוא לא מופיע בסידור העבודה, וכאשר ישולב בסדור יקבל הודעה על כך. אולם לא שמע מהנתבעת מאז כלום" [ס' 13 לתביעה; ס' 26-25 לתצהיר התובע], אינה משכנעת, באשר נטענה בסתמיות, ללא ציון פרטים משמעותיים, כגון: הגורם הספציפי עימו שוחח, לטענתו. בהתחשב בכך שהתובע חזר והצהיר, שהיו יחסי עבודה טובים בינו לבין הנתבעת [ס' 27 לתצהירו ועוד], מקובלים עלינו דברי מר פרטוש, שעשה כל הניתן כדי למצוא לתובע עבודה, גם בתקופת ההודעה המוקדמת, לאחר מכירת המשאית, אבל - "בשבילו זה היה לא לכבודו" [עמ' 9, ש' 9]. בית-הדין הארצי חזר ופסק, כי מעביד אינו רשאי להוציא מכתב פיטורים רק לצורך הונאת גוף אחר - המוסד לביטוח לאומי, למשל, או שירות התעסוקה. מעביד המוסר בידי עובד מסמך המזכה אותו בתשלום מגורם אחר חייב להביא בחשבון אפשרות שהמסמך יפעל נגדו אף למטרות אחרות ולא יישמע בטענה שאין אמת בתוכן המסמך [ע"ע 1354/01, גלית כהן - טרייד אין בע"מ, עבודה (ארצי), כרך לג (58), 39, הנסמך על דב"ע נד/7-95, יצחק ציון - ישי יצחק; גולדברג, כרך שני, פרק 30, עמ' 5]. ניתן להקיש לענייננו - משעה שהנתבעת מסרה לתובע מכתב פיטורים, אזי, גם אם לדעת מר פרטוש היה זה מתוך היענות לדרישותיו, ובלשונו: "מכיוון שהתובע הינו אדם מבוגר, הוא התחנן בפני כדי שאפטר אותו." [עמ' 3, ש' 2], הרי - מכתב הפיטורים מחייב לכל דבר ועניין ויש בו כדי לקבוע, שהנתבעת סיימה את יחסי העבודה בין הצדדים, לאחר שחזרה והעסיקה את התובע, אחרי שנעדר מהעבודה, בהסכמה, עקב חל"ת - בשל שלילת רשיונו - ומעשה הפיטורים מזכה את התובע בפיצויי פיטורים. לדעתנו, התובע הפסיק להגיע לעבודה באמצע תקופת ההודעה המוקדמת, משיקוליו, למרות שבמכתב הפיטורים נדרש לעבוד בתקופה זו, והוא אף אישר בעת הדיון המוקדם, כי לאחר שהמשאית עליה עבד נמכרה - "היתה לו עוד משאית קטנה ועבדתי עליה בתקופה של הודעה מוקדמת, לאחר שפוטרתי ..." [עמ' 4, ש' 12]. משמוסכם, כי מיום 9.12.07 ועד 20.12.07 לא התייצב התובע לעבודה ומשההסבר שלו לכך ניתן בעלמא, ללא פרטי השיחה הנטענת, אנו סבורים, כי אי התייצבותו שקולה, מבחינה כספית, לאי מתן "הודעה מוקדמת" מצידו. אין פרושו של דבר שהתפטר, אך, לנתון זה תהא משמעות בהתחשבנות הכספית, שנערוך אחרי קביעת השכר לצורך החישובים (להלן: המשכורת הקובעת). לעניין המשכורת הקובעת: למרות האמור בסעיפים 9 ו-52 לתצהיר התובע - לא צורפו כנספחים לתצהירו תלושי שכר, כלשהם. ויוער, כשהוגש התצהיר, ביום 29.4.10, ביקש בא-כוחו, בהודעה הנילווית, לאפשר לו להוסיף מסמכים מאוחר יותר, שכן, מאילוציו השונים לא עשה כן עד אז. למרות שהיתה הסכמת הנתבעת לכך - לא הגיש התובע אחר-כך תלושי שכר, אף לא במצורף להודעה מטעמו, בה נטען לסכום משכורת קובעת, לצורך חישוב הזכויות הכספיות, או לסיכומי התובע, ומצידו יש לפנינו רק את התלושים לחודשים 6/07 ו-11/07, שצורפו לכתב-התביעה; לסיכומי הנתבעת צורפו תלושים מסויימים נוספים, משנות עבודה שונות. בהודעתו מיום 1.11.11 טען התובע, כי ממוצע שכרו, ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו "הינו 5511 שח" [שם, פסקה ראשונה]. לא פורטו הנתונים החודשיים שהובאו בחשבון, כדי להגיע לסכום הנטען, ואף לא הוצגו התלושים לחודשים הרלבנטיים. על כן, לא ברור באיזה חודשים התחשב התובע, לצורך קביעת "המשכורת הקובעת", בשים לב לעובדה המוסכמת, כי בחודשים 9/07 - 10/07 לא עבד. בכתב-התביעה צויין 4,515 ₪, כתעריף "דמי הודעה מוקדמת מלאים" [ס' 17], קרי - עבור חודש ימים, וכך גם בתצהיר התובע [ס' 30]. איננו מוצאים לנכון להתייחס לסכומים שננקבו בתביעה ובתצהיר כבסיס לחישוב פיצויי פיטורים, הואיל והם נסמכו על שכר חודש 11/07, בלבד, כאשר נכללות בו התמורות ששולמו עבור עבודה בשבת/חג ושעות נוספות, אשר לא אמורות להיכלל בחישוב פיצויי פיטורים [ס' 20 לתביעה; ס' 34-33 לתצהיר התובע. עוד יוער, כי נערך בהם חישוב לפי 150% פיצויי פיטורים, מכח צו ההרחבה בענף ההובלה - שאין עוד מחלוקת, שאינו חל על יחסי הצדדים שלפנינו]. בית-הדין לא צריך לערוך את החישובים במקום הצדדים, אלא, רק לבדוק את נכונות חישוביהם, על יסוד תשתית עובדתית מוכחת ובהתאמה להוראות הנורמטיביות המחייבות - חקיקה ראשית או משנית, הסכם קיבוצי או אישי, צו הרחבה - וצר לנו, שהתובע לא הניח לפנינו את הבסיס לחישוביו. בדיון לפנינו, מאחר שהתעוררה מחלוקת באשר לאופן חישוב המשכורת הקובעת של עובד שעתי, כמו התובע, הנחינו את הצדדים לחשב ממוצע 12 חודשים אחרונים, תוך התחשבות בשעות שנעבדו בשבת וחג או בשעות נוספות - ללא התוספת המיוחדת בגינן [עמ' 9, ש' 22]. אין משמעות הדבר שניתן היתר לתבוע לפי יותר מהיקף משרה אחת, ככל שכך עולה מהחישובים, ומובן, כי - בכל מקרה - אין לפסוק לתובע, ברכיב מסויים, יותר מאשר תבע בכתב-תביעה. על כן, וודאי שלא היתה הצדקה לבקש מאיתנו, בסיכומי התובע, לפסוק לזכותו סכומים העולים על סכום התביעה הראשוני, ברכיבים השונים, וחבל שכך עשו. עוד חבל, שלא הציגו לנו את החישוב המפורט, על מנת שנראה למה כוונו דברי ב"כ התובע. מאחר שלפי תלושי השכר במהלך השנה האחרונה, שנמצאים לפנינו, בתפזורת - לחודשים: 2/07, 3/07, 4/07, 6/07, 11/07 ו-12/07, אף שלא היה זה חודש עבודה מלא - ממוצע השכר החודשי נמוך מהמצויין על ידי התובע, אנו מקבלים, לעניין סכום "המשכורת הקובעת", לחישובים הכספיים, את הסכום לו טענה הנתבעת - ביחס למשרה מלאה, לפי התעריף המוסכם - 3,849 ₪ [ס' 47 לסיכומיה]; בהתאם - זה יהיה השכר החודשי, לפיו יחושבו התשלומים השונים, הנגזרים מנתון זה, ביחס לכל אחד מהרכיבים שיימצאו ראויים לכך. לעניין תקופת העבודה - לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, בלבד, יש לחשבה מיום ההתחלה, 20.7.00, ולהביא בחשבון, את המועד שקבע המעסיק לסיומה, היינו - עד 20.12.07, סה"כ 89 חודשים; זאת, גם בשים לב להכרעתנו בנושא דמי "הודעה מוקדמת", כפי שנרחיב בהמשך. יחד עם זאת, אין ספק, שלא היתה כל הצדקה לחישוב רכיב זה לפי 90 חודשים, כפי שנערך בסיכומי התובע; ואין זו הטעות היחידה שנפלה בחישוביו, כפי שנבהיר להלן. לעניין חישוב פיצויי פיטורים - אין להביא בחשבון תקופה בה התובע לא עבד, בפועל, מסיבות שונות, כקבוע בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן: התקנות). אמנם, לפי סעיף 2(5) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, חופשה שלא בשכר, שניתנה בהסכמת המעביד, לא פוגעת ברצף העבודה, אך, לפי תקנה 10(3): " לענין קביעת סכום הפיצויים לא יובאו במנין: ... תקופה של חופשה או פגרה שלא בשכר כאמור בסעיף 2(5) לחוק העודפת על 14 יום לשנת עבודה ...". מכאן, שיש להפחית, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, שניים וחצי חודשים מתוך התקופה של 3 חודשים, בשנת 2007, בהם שהה התובע בחל"ת, עקב המניעות לנהוג [במאמר מוסגר יצויין, כי לא נפחית מחישוב פיצויי הפיטורים את תקופת ההעדרות בגין 5 חודשי מחלה, 3/06-11/05, מאחר שלא הועלו טיעונים, בנקודה זו, ונראה, כי אורך תקופת העבודה של התובע בנתבעת, לעומת אורך היעדרותו, עקב מחלה, מתיישבים עם הצבירה המותרת, לפי תקנה 10(4)]. מהמקובץ עולה, כי התובע היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך 27,445 ₪ (3,849 ₪ משכורת קובעת X86.5 חודשי עבודה, חלקי 12 = 27,445 ₪, בעיגול). הודעה מוקדמת כפי שפרטנו לעיל - במכתב הפיטורים ניתנה לתובע הודעה מוקדמת של חודש ימים, לפני שפיטוריו ייכנסו לתוקף. בכך התמלאו תנאי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, סעיף 3(3), בשים לב למשך העסקתו בנתבעת. מכאן - שיש לדחות את תביעתו לתשלום חלף הודעה מוקדמת. אולם, מאחר שהתובע לא המשיך לעבוד עד כניסת פיטוריו לתוקף, מטעמיו, יש לקבל את חלק התביעה שכנגד הנוגע לחיובו לשלם לנתבעת תשלום שווה ערך, ברוח הוראות סעיף 7(ב) לחוק. כלומר, עצם העובדה שהפסיק להגיע לעבודה - לאחר שפוטר, אך, בזמן שהמעביד דרש ממנו להתייצב - אינה הופכת אותו למתפטר, וקבענו, שלא הוא הביא את יחסי העבודה לסיומם, אבל, אין להסתפק רק באי חיוב המעסיק לשלם לו שכר עבור כשבועיים ימים, בהם לא עבד, אלא, יש לחייבו בתשלום בגובה השכר שהיה משתכר, לו עבד כנדרש. המסקנה המתבקשת היא, כי - למרות שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, להתנהגותו תהא השלכה על דמי "הודעה מוקדמת". מובן, שעבור אי עבודה בתקופת הודעה מוקדמת לפיטורים, בה נדרש התובע לעבוד ולא עשה כן - אין לחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר, אך, לדעתנו - עליו לשאת בתשלום נגדי. לפיכך - מסכום פיצויי הפיטורים יש לנכות שכר מחצית החודש, בהתאם למשכורת הקובעת שקבענו, קרי - 1,924 ₪ (בעיגול). שכר בחודשים 10/07-9/07 אין מחלוקת, שהתובע הפסיק לעבוד עקב הפקדת רשיונו במשטרה, לאחר שנצברו "נקודות" תעבורה לחובתו. תקופת המניעות היתה צפויה להיות 3 חודשים, ובהתאם, תיאם התובע את תחילת תקופת השלילה, ליום 22.7.07, וצפה שיעדר מהעבודה 3 חודשים, עד 22.10.07 [תצהירו, ס' 16], בהם סוכם שישהה בחופשה ללא תשלום. בהעדרו של התובע, עקב תקופת המניעות, התקשרה הנתבעת עם נהג אחר, לביצוע המטלות הנחוצות לה - כפי שהיתה רשאית - והעובדה, שהתובע הצליח לקצר את תקופת המניעות ורשיונו הוחזר לו, לא חייבה את הנתבעת להשיבו לשורותיה, מיידית. מר פרטוש הבהיר לתובע, כי יחזירו לעבודה לאחר שידבר עם הנהג האחר, וכך עשה. אין כל פסול בזאת. הסיבה להפסקת העבודה בנתבעת לתקופת מניעות צפויה של 3 חודשים, היתה נעוצה בהתנהגותו של התובע כנהג ולא היתה כל חובה על הנתבעת להשיבו לתפקיד אצלה בטרם הסתיימה התקופה המוסכמת של 3 חודשי חל"ת, שנקבעו לבקשתו. משאין חולק, שהתובע לא עבד בחודשים 9/07 ו-10/07, אין די באמירתו, שהעמיד עצמו לרשות המעביד, כדי להעניק לו זכות לשכר; שהרי, המעביד סיכם עימו על שלושה חודשי חופשה ללא תשלום, שנבעו מצרכי התובע, ובינתיים התקשר המעביד עם גורם שלישי. אין לעובד, ובכלל זה התובע, זכות שהמעביד יבטל הסכמה לחל"ת, כאשר העובד חוזר בו מתקופה מוסכמת של חל"ת לפני סופה, בכלל, וכאשר המעביד מחוייב לעובד אחר, בפרט. משכך - דין התביעה להפרשי שכר, עבור שני החודשים האמורים - להידחות. פדיון חופשה משהגיש התובע את תביעתו לפדיון ימי חופשה בתוך שלוש שנים שלאחר תום תקופת העסקתו, ולאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 - התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה. עם זאת, התובע לא דייק בהצגת נושא מכסת החופשה הצבורה שלו, לצורך תביעתו ברכיב זה, הן כאשר תבע את מכסת החופשה המקסימלית, לפי שנות עבודה, בניכוי סכומים שטען שקיבל - ללא ציון תאריכים או שווה ערך לימי חופשה מנוצלים, וללא הצגת אסמכתא בדמות תלושי השכר, למשל - הן כאשר חישב את ערך יום החופשה לפי 6,672 ₪ לחודש, והעמידו על 287 ₪ ליום [ס' 24 לכתב-התביעה; ס' 39 לתצהירו]. ראשית, לפי סעיף 10 לחוק חופשה שנתית-1951: "המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל". לכן, מאחר שהתובע השתכר 20.05 ₪ לשעה - בסוף תקופת העבודה - היה ערך יום החופשה שלו, לכל היותר, 160.4 ₪, לפי 8 שעות עבודה ביום. שנית, התובע מתעלם מהוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, לעניין האפשרות של צבירת ימי חופשה. לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה, לכל היותר, בגין 3 שנים. לפיכך, בעת שהסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות התובע, למירב, ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת [השוו: עע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה, 8.10.07 (במאגר ממוחשב)]. ברם, התובע לא הציג ולו ראשית ראיה, ממנה ניתן ללמוד מה היתה מכסת חופשתו הצבורה, בתחילת התקופה האמורה, וראיה לכך שאכן לא ניצל בשלוש השנים שקדמו לשנה האחרונה - אף יום חופשה. בסיכומי התובע, הרחיקו לכת ותבעו את מלוא התמורה עבור ימי חופשה, לפי מכסה מקסימלית של חופשה שנתית, בכל תקופת העבודה - 126 ימים, סה"כ, אם כי, על-פי תעריף מופחת, בהתאם לשכר הקובע לו טען התובע - אותו דחינו, כאמור לעיל [ס' ט' לסיכומי התובע]. משום מה, נשתכחה מבא-כח התובע, החובה להפחית מהסכום הנתבע ברכיב זה, לכל הפחות, את אותו הסכום שהתובע הודה שקיבל, בגין חופשה בשכר [לפי תביעתו ותצהירו, כאחד]. לעומת זאת, מתלושי השכר שצרפה הנתבעת לסיכומיה עולה, בניגוד לטענה בסיכומי התובע, כי כן יצא לחופשות במהלך השנים האחרונות לעבודתו, ובחודש 12/07, בו הפסיק לעבוד, צויינה יתרת חופשה "0". בנסיבות אלה - יש לדחות את התביעה ברכיב פדיון חופשה, משלא הוכחה מכסה צבורה לזכות התובע, שלא נוצלה עובר להפסקת העבודה. פנסיה כפי שהראינו, בתחום העיסוק של הנתבעת, מתחילת עבודתו של התובע אצלה, חל צו הפנסיה, שהורחב על המעסיקים בענף העבודות הציבוריות, והיא בכללן, כבר ביום 1.6.99. ברור, שהיה על הנתבעת לנהוג על-פיו, ואין חולק, שלא עמדה בחובתה זו. כידוע, בית-הדין נדרש בעבר לשאלת מועד התגבשות עילת התביעה, לגבי אי העברת הפרשות לקרן פנסיה ופסק, כי בכל מקרה שבו הייתה התחייבות מצד המעביד להפריש כל חודש בגין העובד, הרי, שכל חודש שהמעביד לא קיים את התחייבותו, להפריש בגין העובד, קמה לעובד עילת תביעה, מדי חודש בחודשו, דא עקא, שאף תביעות אלו מתיישנות, בזו אחר זו, מקץ 7 שנים [דב"ע לט/46-3 פלדון דוד - אריגי דן בע"מ פד"ע י"א, 167; דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פד"ע כ"ז, 3]. בנוסף לטעות לעניין תקופת ההתיישנות, נפלו בחישובי התובע - בקשר להפרשים שתבע ברכיב הפנסיה - גם טעויות באשר לבסיס ממנו יש לחשב את ההפרשות, לאחוזי ההפרשות ולתקופה המחושבת, שהשתנה מעת לעת: בתביעה נדרשו 17.8%, משכר קובע של 150% משכורת, בסך 6672 ₪ [סעיף 27+39(ו) לכתב-התביעה]; בתצהיר התובע, חזרו על האמור, בהתאם לייעוץ משפטי [סעיפים 43-42]; ואילו בסיכומים - תבעו 17.5%, הכוללים גם את חלק העובד [5.5%], מתוך השכר הקובע הנטען, לו ביקשו להוסיף שני רכיבים [בסעיף ח']: "א. תמריץ אי העדרות 642.8 ₪. ב. תוספת 2000 (כלכלה) 509.57 ₪." בטעות, חישבו את רכיב הפנסיה לפי "90 חודשים", בעוד שתקופת העבודה, לצורך זה, לא צריכה לכלול 11 חודשים ראשונים, עד 16.6.01 - תקופה שהתיישנה - ואת 3 חודשי החל"ת; לכן - היא עומדת רק על 75 חודשים. זה המקום להעיר, כי למרות שצווי הרחבה כלליים נמצאים, לפי הפסיקה, בידיעת דייני בית-הדין, ראוי ורצוי להמציא נוסח של צו ספציפי, מכוחו תובעים, על מנת למנוע חילוקי דעות באשר לנוסח הצו, ולו עם הצד שכנגד, כפי שמצאנו בסיכומי הצדדים, ללא שאחד מהם טרח להצביע על הנוסח עליו הוא מסתמך או על מראה המקום בו פורסם. משמדובר בתקופת העסקה לא קצרה, וכאשר צווי הרחבה מפורסמים בזה אחר זה, כשאחד יכול לבטל את השני - המצאת המקור לזכות הנטענת היתה ממקדת את הטיעונים וחוסכת דיון סרק. מכל מקום - על מנת לשכנע, כי יש להוסיף לבסיס השכר ממנו יש לחשב את ההפרשות הפנסיוניות סכומים נוספים, בגין רכיבים נפרדים - היה על התובע להצביע על המקור לזכאותו לקבלם. הוא לא עשה כן, וכפי שנראה בהמשך - אינו זכאי לקבלם. הדבר משליך על חוסר האפשרות לצרפם לשכר הקובע לפנסיה, ברם, בכל מקרה - הוראת צו ההרחבה קבעה, מלכתחילה, טבלת תעריפי שכר, שפורטו בסעיף 1, והובהר, שם, כי סכום השכר כולל את התוספות האמורות "שעומדות בפני עצמן ואינן משפיעות לא על על מחיר שעת עבודה ולא על בסיס לפיצויי פיטורים ..." [ראו: ביאור 5, בסעיף 1 לצו ההרחבה 2001]. משמע, לא צריך להוסיף תוספות אלה על השכר - כטענת התובע - אלא, להפחיתן ממנו, לצורך חישוב שכר עבודה לשעה או פיצויי פיטורים. כאשר דנו בסיכומי התובע בתביעתו לרכיב אש"ל [ס' יב', שם] - נטען, כי התובע לא קיבל את השכר על פי הטבלאות בצו ההרחבה, על כן, יש להוסיף רכיבים לשכרו, לצורך הפרשה לפנסיה. לא היה לטענה זו גיבוי ראייתי, לא בדברי התובע בתצהירו ולא במסמכים, שיראו מה שיעור השכר הטבלאי, לפי צו הרחבה זה או אחר, לעומת השכר שקיבל - האמנם נפל מהטבלאות בצווי ההרחבה 1998, 2001 ועוד [על מנת לסבר את העין נעיר, שלפי תלוש השכר לחודש 4/01 - במהלך שנת העבודה הראשונה של התובע ועוד לפני שזו הושלמה, עמד שכר היסוד שלו על סך 3,838 ₪, כאשר השכר הטבלאי - רק לצרכי הרחבת הפנסיה, לפי צו הרחבה 2001, שפורסם בחודש 8/01 - התחיל בסך 2,797.75 ₪, לרמה 1; שכר רמה 3 היה פחות משכרו של התובע, עדיין, ורק ברמה 4 היה השכר הטבלאי בסך 3,887.42 ₪. ספק בעיננו, אפוא, אם התובע קופח בשכרו]. לאור האמור לעיל, התובע היה זכאי להפרשות פנסיוניות בשיעור 6% משכרו החודשי, כחלק המעביד, כאמור בסעיף 8.4.1.1 לצו הפנסיה, שהיה כבר בתוקף בעת שהחל לעבוד בנתבעת, שהיתה מעבידה בענף העבודות הציבוריות - סלילת כבישים ועבודות עפר - ללא הסכם קיבוצי משלה, ומאחר שלא הוצג הסדר חלופי לביטוח פנסיוני, שנעשה לגבי התובע, כאמור בצו הפנסיה. אין כל בסיס לחיוב המעסיק בתשלום חלקו של העובד בהפרשות הפנסיוניות, אף אם לא בוצעו במועדן, שכן, הפרשות אלה היה צריך לנכות מהשכר שהתובע קיבל. בהתאם - על הנתבעת לשלם לתובע הפרשים חלף אי ההפרשה לפנסיה, במהלך העבודה, בסך 17,325 ₪ [לפי 3,849 ₪ משכורת קובעת X 6% X 75 חודשים = סה"כ 17,325 ₪ (בעיגול)]. קרן השתלמות בכתב-התביעה נתבעו תשלומי "קרן השתלמות", לפי 6% מהשכר - "בהתאם לצו ההרחבה בענף ההובלה" [ס' 27, שם]. אין מחלוקת, שצו זה אינו רלבנטי לעניינו וגם הצהרת התובע, בהקשר זה, אינה נכונה [ס' 41-40 לתצהירו]. בסיכומיו, טענו לזכאות, של 7.5% - "בהתאם לסעיף 5 לצו ההרחבה בענף הבנין ..." ועבור 90 חודשים [בסעיף י', שם]. יגענו, ולא מצאנו הוראה כזו, עליה נסמכו, כביכול, בסיכומי התובע, מבלי להביא ציטוט מהמקור; מה גם, שהתקופה הנתבעת מתעלמת מהתיישנות זכות התביעה, בהתחשב במועד הגשתה. אמנם, בצו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות, משנת 2006 (להלן: צו 2006) יש סעיף 5, שכותרתו: "הפרשות לקרן השתלמות למנהלי עבודה", בשיעור "5% מעביד ו-2.5% עובד". ברם, לא הוכח שהתובע היה בתפקיד מנהל עבודה, ואף לו היה זכאי להפרשות כאלה - ולא כך הדבר - וודאי שלא היה מקום לפסוק לו תשלומים בגין חלק העובד, אותם היה צריך לנכות משכרו ולא על חשבון המעביד. הנתבעת לא התייחסה לרכיב זה בסיכומיה, אבל, בהעדר מקור נורמטיבי - יש לדחות תביעה זו. זו ההזדמנות להדגיש, שלצורך פסק-דין זה אין עלינו להכריע בטענת הנתבעת - כי צו 2006 לא חל על יחסי הצדדים, נוכח לשונו, המרחיבה את הוראות ההסכם הקיבוצי, של עובדי הבנין והעבודות הציבוריות, רק "על כל העובדים והמעבידים בענף הבניין", ולדעתה - משמעות הדבר שעובדים בתחום העבודות הציבוריות הוצאו מכלל העובדים שהצו חל לגביהם [סעיפים 75-69 לסיכומי הנתבעת]; זאת, מכיוון שרכיב קרן ההשתלמות, כמו רכיבים נוספים הנזכרים רק בצו 2006, ונדרש אליהם מייד, אינם חלים על התובע, לפי לשונם. ההכרעה בדבר תחולת צו 2006 תמתין, אפוא, למקרה אחר, על אף שדומה, לפי תכלית צווי ההרחבה, כי אין הצדקה לאבחנה שביקשה הנתבעת לעשות. "חגים" רכיב זה נזכר - לראשונה - בסיכומי התובע, בהם נתבעו בגינו 18,150 ₪ [ס' י"א, שם]. לשרבוב זה אין כל הצדקה, שכן - הרכיב לא נתבע כלל בכתב-התביעה ולא כומת, שם, אף לא בתצהירו של התובע [ראו: רשימת סיכום התביעות, בסעיף 64 לתצהיר]. דברי ב"כ התובע, בסיכומים, אינם יכולים לבוא במקום הצגת עילת תביעה בכתבי הטענות, בקשר לרכיב זה, והוכחתה בראיות, בתצהיר או במסמך. משכך - יש לדחותו, אף ללא דיון בו. למעלה מן הצורך נציין רק זאת, כי לפי תלושי השכר הספורים שהוצגו לנו - והצדדים הסכימו, שהרשום בתלושים משקף את התמורה שקיבל התובע מהנתבעת - כן שולמו לתובע תשלומים עבור "ימי חג" [בחודש 4/07, ועוד], להבדיל מתשלום עבור "עבודה בשבת/חג" [בחודש 12/07, למשל]. הוצאות אש"ל גם רכיב זה עבר תהפוכות. בכתב התביעה נטען, כי - "התובע זכאי לתשלום הוצאות אש"ל בשיעור של 1200 ₪ לחודש...", ללא ציון המקור הנורמטיבי מכוחו נתבע הרכיב, או איך כומת [ס' 39+28(ז) לתביעה]. גם בתצהירו של התובע לא הושלם החסר, והוא חזר על הסכום הנתבע, ללא פרוט המקור לזכאות, רק על יסוד ייעוץ משפטי שקיבל [ס' 44 לתצהיר]. המקור הנטען לתשלום הנתבע נזכר - לראשונה - בסיכומי התובע [ס' י"ב, שם], כאילו נקבעה "זכאותו של התובע לתוספת 2000 (כלכלה)", בסעיף 5 של צו ההרחבה בענף הבנייה - "בשיעור של 509.57 ₪, וזכאותו ליתרת דמי כלכלה נקבעה בסעיך 2.1 לצו, בשיעור של 257.50 ₪ לחודש".עיננו הרואות, כי בסיכומים טענו לרכיב שכלל לא נתבע, ובסכומים שונים לחלוטין. אין לקבל דרך זאת, של הוספת תביעה ללא תיקון כתב-התביעה וללא תשתית עובדתית. נטען בסיכומי התובע: "הנתבעת לא סיפקה לתובע כלכלה בין במקום העבודה, (וזאת בלשון המעטה!)" [ס' י"ב לסיכומי התובע, פיסקה לפני אחרונה], אבל - תיאור עובדתי כזה לא מצוי בתצהיר התובע, ובא-כוחו אינו רשאי להעיד במקומו. לפיכך - יש לדחות את התביעה גם ברכיב זה. נוסיף, שההפניה לצו ההרחבה היתה שגויה, הואיל והסעיף שצויין כ"סעיף 5" בו, כביכול, הינו ס' 5 של "ביאורים" לס' 1 בצו ההרחבה 2001, שכותרתו "טבלאות שכר" והוא אינו קובע את הזכות לקבל "תוספת 2000 (כלכלה) 509.75 ₪", אלא, מבהיר, שסכום זה כלול בשכר הטבלאי ומתווסף לצורכי פנסיה ולא לערך שעה או פיצויי פיטורים [ראו: ביאור 5(א), שם]. אשר לרכיב "יתרת דמי כלכלה", בהתאם לסעיף 2.1 לצו ההרחבה הנ"ל - הוא מותנה באי מתן כלכלה בעין, דבר שלא הוכח; ואף לא הוכחה זכות פדיון של רכיב זה, לאחר סיום יחסי העבודה. תמריץ אי העדרות בכתב-התביעה נטען, כי התובע "זכאי לתשלום תמריץ אי העדרות ...", ללא כל הסבר למקור הזכאות או לאופן חישוב הסכום שנתבע [ס' 39+32(י"א) לתביעה]. גם בתצהיר התובע לא הוסיפו דבר, לעניין המקור הנורמטיבי לזכות או העובדות המקימות אותה, אלא, הסתפקו בציון הסכום הנתבע, במסגרת רשימת זכויות כספיות שנתבעו [ס' 64(י') לתצהיר]. רק בסיכומי התובע נטען, שהזכאות לרכיב זה "מעוגנת בסעיפים 5 ו-4 לצו ההרחבה ..." ונסמכת על עבודת התובע "בחריצות ובמסירות ובאמינות ולשביעות רצון הממונים עליו" [ס' י"ג לסיכומים]. כפי שהערנו ביחס לרכיב דמי כלכלה - ההפניה לס' 5 בצו ההרחבה הינה שגויה, ומכוונת לביאור 5, בסעיף 1 לצו ההרחבה 2001, בו צויינו שתי תוספות הכלולות בשכר הטבלאי, כאשר בהן "תמריץ אי העדרות" [ראו: ביאור 5(ב), שם]. הרכיב מוגדר בסעיף 4 לצו ההרחבה 2001 ומנוסחו עולה, כי הוא כלול בשכר הטבלאי, והתשלום בתעריפים הנזכרים בצו הרחבה זה מותנה וכפוף לכללים שנקבעו באותו סעיף. מכאן, שברירת המחדל היא תשלומו, כחלק מהשכר טבלאי, וניתן להפחיתו, אם לא מתקיימים התנאים לגבי עובד מסויים. מקובלת עלינו טענת הנתבעת בסיכומיה, כי מדובר ברכיב הטעון הוכחה [ס' 79 ואילך]. מאחר שהתובע לא הראה, כי השכר החודשי שקיבל נפל מהשכר הטבלאי, בכל זמן נתון - לא הוכח שיש להוסיף לו תשלום, בשיעור כלשהו, בגין תוספת זו, ויש לדחות התביעה, גם ברכיב זה. דמי מחלה בכתב-התביעה נטען, שהתובע "זכאי לתשלום דמי מחלה לעובדים ותיקים בענף הבנייה בשיעור של 2.5% משכרו החודשי ...", ללא הסבר למקור הזכאות [ס' 39+33(י"ב) לתביעה]. גם כאן, בתצהיר התובע לא הוסיפו דבר, לעניין מקור הזכות או עובדות המקימות אותה, אלא, הסתפקו בסכום הנתבע, ברשימת הזכויות הכספיות [ס' 64(י"א) לתצהיר]; ורק בסיכומי התובע נטען, שהזכאות היא "בהתאם לסעיפים 8-9 לצו ההרחבה ..." [ס' י"ד לסיכומים]. באותה הזדמנות, הוסיפו בסיכומים טענה עובדתית - שלא בא זכרה בתביעה או בתצהיר התובע - כי התובע חלה ואושפז והנתבעת התעלמה "מזכותו של התובע לקבלת כספים בדמות דמי מחלה" [שם]. גם להעלאת טענה עובדתית חדשה זו לא היתה כל הצדקה. הסכמת הנתבעת לכך שהתובע נעדר 5 חודשים, מפאת מחלה, אין פרושה הסכמה שלא קיבל באותו זמן תשלומים שהגיעו לו, והתובע כלל לא טען למצב כזה בתביעה או בתצהירו. בנקודה זו צודקת הנתבעת בטיעונה, כי לא הוכח שלפי צו 2006 מדובר בסכומים שאמורים להגיע לידי התובע והעדר תיאור עובדתי רלבנטי, בתצהיר של התובע, כמוהו כזניחת הטענה [ס' 102-100 לסיכומיה]; על כן - דין התביעה גם ברכיב זה להדחות. קרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה בכתב-התביעה נטען, כי התובע "זכאי להפרשות לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל בשיעור של 0.8% משכרו החודשי ...", ללא כל הסבר למקור הזכאות [ס' 39+34(י"ג) לתביעה]. גם בתצהיר התובע לא הוסיפו דבר, לעניין המקור הנורמטיבי לזכות או העובדות המקימות אותה, אלא, הסתפקו בציון הסכום הנתבע, במסגרת רשימת הזכויות הכספיות שנתבעו [ס' 64(י"ב) לתצהיר]. רק בסיכומי התובע נטען, כי הזכאות לרכיב זה היא "בהתאם לסעיף 11.3 לצו ההרחבה ..." [ס' ט"ו לסיכומים]; לא הובא נוסח הסעיף ולא הראו התאמה לדרישותיו. גם בהקשר זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת בסיכומיה, כי לפי צו 2006 אין מדובר בסכומים המיועדים לעובד [ס' 104 סיכומים]. התובע לא הוכיח עילת תביעה ברכיב זה, על כן - גם רכיב זה נדחה. נכות מקצועית בכתב-התביעה נטען, כי התובע "זכאי לתשלום עבור נכות מקצועית בשיעור של 1.3% משכרו החודשי ...", ללא כל הסבר למקור הזכאות [ס' 39+35(י"ד) לתביעה]. שוב, גם בתצהיר התובע לא הוסיפו דבר, לעניין המקור הנורמטיבי לזכות או העובדות המקימות אותה, אלא, הסתפקו בציון הסכום הנתבע, במסגרת רשימת זכויות כספיות שנתבעו [ס' 64(י"ג) לתצהיר]. רק בסיכומי התובע נטען, כי הזכאות לרכיב זה הינה "בהתאם לסעיף 12.4 לצו ההרחבה ..." [ס' ט"ז לסיכומים]; לא הובא נוסח הסעיף ולא הראו התאמה לדרישותיו. יש לציין, כי בהפניה בסיכומי התובע נפלה, ככל הנראה, פליטת קולמוס, באשר הנושא נזכר בסעיף 11.4 לצו 2006, ולא "12.4", כפי שנכתב, שאינו בנמצא. ברם, גם סעיף זה, לפי נוסחו, אינו מעניק זכות לקבלת תשלום ישיר על-ידי העובד. לכן - דין התביעה אף ברכיב זה להידחות. וותק תביעה בגין "וותק" נזכרה בכתב-התביעה, כחלק משלל תוספות נוספות, שנטען, כי התובע "זכאי" להן: "יוקר, מקצועית, משפחה, וותק" [ס' 39+29(ח) לתביעה] - שלא כומתו כלל, שם, או בהמשך. בתצהירו של התובע, נכללו התוספות הנ"ל ברשימה מרוכזת של תביעות שנתבעו, ברם, ללא כל פירוט בדבר מקור הזכאות לתוספת זו או אחרת, או תיאור עובדתי של העילה לקבלתן [ס' 64(ט) לתצהיר]; ומכולן - התייחסו בסיכומי התובע רק לתוספת וותק [ס' י"ז לסיכומים], שם תבעו בגינה - לראשונה - 2,280 ₪. בסיכומי הנתבעת מחו כנגד דרישה חדשה זו, וטענו לדחייתה [ס' 108-105, שם]. אנו מקבלים את טיעוניה ויש לדחות את התביעה ברכיב זה. החזר ניכויים התובע טען לקיזוזים שלא כדין משכרו, בחודשים 12/07-11/07, בסך 2,695 ₪ [ס' 39+37טו' לכתב-התביעה]. בתצהירו הסביר, כי כשמדובר במקדמות, נהגו לקזז מפרעות שקיבל בחודש שלאחר מכן, וקיזוז בגין טלפון אינו ראוי, לדעתו, משום שעשה שימוש בטלפון נייד, לצורכי העבודה [ס' 53-52 לתצהיר התובע]. משום מה, בסיכומי התובע עלה סכום ההחזר המבוקש, עקב ניכוי שלא כדין, לדעתו, לסכום כולל של 4,450 ₪ [ס' י"ח לסיכומים] - לכך אין כל הצדקה. יש לדחות רכיב תביעה זה לא רק בשל כך, אלא, משום שניכוי מקדמות, שהתובע הודה שקיבל - "מפרעות", בלשונו - מותר לניכוי משכר העבודה, לפי סעיף 25(7) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. כן מותר גם ניכוי "חוב" בגין הוצאות חורגות בשימוש בטלפון נייד, מכח סעיף 25(6) לחוק האמור, המתיר ניכוי משכר העבודה על יסוד התחייבות כתובה של העובד, כפי שהוצג ביחס לתובע [במסמך מיום 22.3.07, שצורף לסיכומי הנתבעת, ללא התנגדות מצד התובע]. קיזוז בסיכומיה, טענה הנתבעת שיש לקזז מכל תשלום שתחוייב לשלם לתובע, תשלומי "פרמיה" שקיבל [ס' 103 לסיכומים]. לא הונחה כל תשתית להצדקת קיזוז מעין זה ודרישת הנתבעת - נדחית. לפני סיכום נציין עוד, שבתביעה נכלל גם רכיב עבור "ביגוד" [ס' 39+31(י) לתביעה], ממנו חזר התובע בישיבה הראשונה [עמ' 3, ש' 18]. כן נתבע, החזר עבור "שתי אגרות רשיון נהיגה" [ס' 39+30(ט) לתביעה], ללא ציון מקור היוצר עילת תביעה כזו, אף לא בתצהיר התובע, שהסתמך על "ייעוץ משפטי שקיבלתי" [ס' 46 לתצהיר]; על תביעה זו לא חזרו בסיכומים וחבל שלא בדקו את המקור לתביעת הרכיבים השונים שנתבעו, מראש, לפני הגשת התביעה לבית-הדין. סיכום בהתאם לתחום עיסוקה של הנתבעת, כחברה לעבודות עפר - העוסקת, הלכה למעשה, בכל הקשור לבניית כבישים ותשתיות - יש לסווגה כמעביד בענף העבודות הציבוריות; על כן - חל על יחסיה עם עובדיה, ובהם התובע, צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות, לרבות בנושא הפנסיה, בנוסחיו העדכניים במהלך התקופה הרלבנטית לעבודת התובע: 20.7.00 - 20.12.07. יחסי העבודה הסתיימו בפיטורי התובע ומשכך - הוא זכאי לפיצויי פיטורים; העובדה שהפסיק להתייצב לעבודה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, שניתנה לו, אינה הופכת אותו לעובד "מתפטר", אלא - מצדיקה לחייבו בתשלום לנתבעת, בגובה שכרו בחלק היחסי של התקופה, בה לא התייצב כנדרש. בכך התקבל רכיב אחד מהתביעה שכנגד ויש לקזז מסכום שנפסק לזכות התובע תשלום בשיעור מחצית השכר החודשי, עקב אי ההתייצבות לעבודה, משיקולי התובע, מיום 9.12.07 ועד המועד המיועד להפסקת עבודתו - 20.12.07. את השכר הקובע יש להעמיד על סך 3,849 ₪, לפי חישוב הנתבעת למשרה מלאה, לפי התעריף המוסכם לשכר שעה - בהעדר הוכחה לאופן בו הגיע התובע לסכום גבוה יותר, בהודעתו מיום 1.11.11, ובהתחשב בסכומים אחרים, נמוכים מכך, שנזכרו על ידו בתביעה, ובתצהירו. בהתאם - על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 27,445 ₪, ממנו יש לנכות 1,924 ₪ (בעיגול), חלף הודעה מוקדמת, בתקופה בה התובע בחר להפסיק להגיע לעבודה, אחרי שפוטר. בשל חילוקי דעות כנים, בדבר עצם החובה לשלם את סכום פיצויי הפיטורים, שנבעו מכך שהתובע הפסיק להתייצב לעבודה לפני המועד שנקבע לכך על-ידי הנתבעת - לא מצאנו לנכון לחייבה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים והסכום האמור לעיל, סה"כ 25,521 ₪, ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום המיועד להפסקת העבודה - 20.12.07 - ועד יום התשלום המלא בפועל. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי חלף אי הפרשת מעביד לפנסיה - בסך 17,325 ₪, כנגזר מהוראות צו הפנסיה. מאחר שהתובע לא פנה לנתבעת בעניין רכיב הפנסיה במהלך עבודתו ולפני סיומה והוא נתבע, לראשונה, בתביעה שלפנינו, ואף חושב לפי המשכורת הקובעת האחרונה, הגבוהה, בגין כל התקופה - סכום הפיצוי חלף הפנסיה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 16.8.08 - ועד יום התשלום המלא בפועל. נדחות התביעות לתשלומים בגין הרכיבים: קרן השתלמות, אש"ל/כלכלה, תמריץ אי העדרות, דמי מחלה, קרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה, נכות מקצועית, וותק - משלא הוכח שהתובע עמד בתנאים לתשלומם, על-פי הוראות צווי ההרחבה, שקבעו את הזכאות להם. נדחו גם יתר תביעות התובע, ברכיבים הבאים: תשלום שכר עבור החודשים 10/07-9/07, בהם התובע לא עבד משום שיצא לחל"ת עקב תקופת מניעות מנהיגה, עקב שלילת רשיונו - מאחר שההסכמה עם הנתבעת היתה על 3 חודשי חל"ת, בהם העסיקה נהג חלופי, ואין הצדקה לחייבה בתשלום כפול, רק משום שהתובע הצליח לעכב את שלילת רשיונו ותקופת המניעות התקצרה. פדיון חופשה - משום שהתובע לא דייק בהצגת מכסת החופשה הצבורה שלו, והוכח, בניגוד לטענתו בסיכומיו, שיצא לחופשות במהלך עבודתו, לרבות בשנת העבודה השוטפת, האחרונה עובר לפיטורים, ובשלוש השנים שקדמו לה. החזר ניכויים - משניתנו לתובע מקדמות והסכים לשלם על שימוש חורג בנייד. תביעה בגין "חגים" - אשר שורבבה רק לסיכומי התובע. רכיב התביעה שכנגד, בגין "נזק" לרכב - נדחה, בהעדר הוכחה. בהתחשב בתוצאה - כאשר תביעות התובע התקבלו רק בחלקן; שורבב בסיכומי התובע רכיב שלא בא זכרו קודם לכן ולא כומת עד שלב הסיכומים; היו רכיבים שנטענו ללא כל מקור לעילת תביעה; ומצאנו לנכון לקבל גם חלק מהתביעה שכנגד, תוך דחיית חלקה האחר - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום מקבלת פסק-דין זה. הובלותצוויםמשאיתצו הרחבהנהג משאית