##(1) מה זה אובדן כושר השתכרות ?## "הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות" הם מעין שלושה מעגלים, המצויים זה בתוך זה, כאשר במעגל החיצוני מצויה הנכות הרפואית, במעגל הפנימי יותר, הנכות התפקודית, ובמעגל הפנימי ביותר, מצוי אובדן כושר ההשתכרות. כאשר באים לקבוע הפסדו של ניזוק, יש להשתמש, ככל שמאפשרים הנתונים, במעגל הפנימי ביותר, אך כאשר אין במעגל הפנימי ביותר די כלים כדי לאפשר קביעת הנזק, יוצאים החוצה לכיוון המעגלים החיצוניים יותר ומהם משליכים ולומדים על המעגלים הפנימיים יותר. ראש הנזק של הפסד ההשתכרות משמש, תכופות, מרכיב מרכזי בפסיקת הפיצויים בגין נזקי גוף. בבואו לשום את הפיצוי בגין ראש הנזק הזה נדרש בית המשפט להעריך את יכולת ההשתכרות של הנפגע קודם לתאונה, לבדוק את חומרת הפגיעה בנפגע ואת השפעתה על יכולת השתכרותו, ולפסוק סכום המשקף את הפער שנוצר בשל התאונה בין כושר ההשתכרות עובר לתאונה לבין זה שנותר בידי הנפגע לאחר התאונה ומחמת התאונה. (ע"א 10064/02 מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (27.9.05). ##(2) איך מחשבים אובדן כושר השתכרות ?## בהעדר נתונים מיוחדים, המעגל החיצוני של הנכות הרפואית ישליך על המעגל האמצעי של הנכות התפקודית וכך גם בהעדר נתונים ישליך המעגל האמצעי של הנכות התפקודית על המעגל הפנימי של הפסד ההשתכרות (ראו: ת"א 1672/03 חאיק פואד נ' מגן חברה לביטוח (30/10/05)). ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות, נפסק מפי כבוד הנשיא ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש: "סיכומו של דבר: אב הנזק בר הפיצוי הוא "אבדן השתכרות" או "אבדן כושר השתכרות" - הכול לפי בחירתו האישית של הפרשן. בין שני אלה אין הבדל בעל אופי תיאורטי, שכן ערכו של כושר ההשתכרות הוא על-פי זרם ההשתכרות, הנובע ממנו הלכה למעשה ("הגישה המוחשית"). בקביעת הזכות לפיצויים והיקפה יש לבחון את הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה. סיכוי זה אינו נמדד על-פי עודף מאזן ההסתברות" האזרחי הרגיל אלא במידת הממשות שלו, על-פי מבחני השכל הישר. יש להתחשב בסיכוי, גם אם אין הוא בטוח, ובלבד שאינו אפסי או ספקולאטיבי או היפותטי גרידא". (פ"ד לו(1) 281, 307). ##(3) אובדן כושר השתכרות גם למי שלא עבד:## ההלכה היא שיש לפסוק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות גם למי שלא עבד ערב התאונה ומאז התאונה ובלבד שמדובר במי שהוא בעל כושר עבודה. בענייננו, הגם שהתובעת לא עבדה מאז שעזבה את עבודתה עקב נסיבות חייה, אין ספק לטעמי שהיא בעלת כושר עבודה. נכון לעת הזו התובעת אינה יכולה או אינה חפצה לממש את כושר עבודתה בגלל נסיבות חייה ומצבה המשפחתי ואולם בהחלט אפשר שעם חלוף הזמן ואולי שינוי בנסיבות חייה תחליט לשוב ולצאת לעבודה (בנוגע לפסיקת פיצוי גם בנוגע למי שאינו עובד שנים רבות, ראו נא פסק דינו המקיף של כב' השופט מוחמד עלי בת"א 51577-09-14 פלונית נ' דראושה ואח' (21/2/18) והאסמכתאות הרבות אליהן הפנה). ##(4) חישוב אובדן כושר השתכרות בהעדר נתונים:## כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989)). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו". (ור' גם פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"א 413/88 זוהיר באדר אחמד אלג'נזאראה נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ). וראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה. ##(5) חישוב אובדן כושר השתכרות לקטין:## על מנת לאמוד את אובדן כושר השתכרותו של הניזוק יש לבחון ראשית את שיעור נכותו הרפואית, וזו מהווה את המדד העיקרי על פיו נקבע שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שנגרם לניזוק. 44. ראוי לציין כי שיעור הגריעה אינו זהה בהכרח לשיעורה של הנכות הרפואית, אולם האחרונה מהווה נקודת מוצא – ראו ע"א 3293/08 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' דבורה שוכר, (ניתן ביום 21.2.11). גישת בית המשפט היא כי כשעסקנן במקרה של ניזוק צעיר, ובפגיעה אורתופדית קבעה בדרך כלל הפסיקה, כי יש לבצע חישוב אקטוארי על בסיס הנכות התפקודית, דבר שיש בו כדי לתרום לוודאות המשפטית ולהתחשב בכך שהצעיר טרם החל בכתיבת סיפור חייו. יחד עם זאת, במיוחד כאשר המדובר בנכויות בשיעורים נמוכים יחסית בשיעור הקרוב ל- 10% ומתחת לשיעור זה, נראה שנכון לשקול כל מקרה לגופו ולהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה בהתרשמות ממצבו של התובע ומיכולתו להתגבר ולהסתגל לנכותו. החזקה הינה כי אלמלא התאונה היה הנפגע הקטין משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק. עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה, כאשר קיימות ראיות ואינדיקציות, בנוגע לתובע הספציפי, מהן ניתן ללמוד, בהסתברות גבוהה, כי סביר ששכרו של התובע היה חורג מהשכר הממוצע, כלפי מטה או מעלה (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' עיריית ירושלים (2009). קרי, ניתן לקבוע כי בהתבסס על נתוניו האישיים של התובע סביר, כי אלמלא התאונה שכרו היה גבוה או נמוך מהשכר הממוצע במשק. הנטל להוכיח, כי במקרה הספציפי יש לסטות מהחזקה האמורה מוטל על כתפיו של הצד הטוען, כי אין לחשב את שכרו של הנפגע בהתאם לשכר הממוצע במשק. ##(6) חישוב אובדן כושר השתכרות לקטין לתושב שטחים:## בשורה של פסקי דין נקבע כי חישוב אובדן כושר השתכרות לעתיד לתושב שטחים שלא הוכחה יכולת השתכרותו ולא הוכחו סיכוייו לקבל אישור עבודה בישראל ייעשה לפי השכר הממוצע בשטחים העומד על סך של 2,000 ₪. הכלל המנחה הוא שיש לפסוק בסיס שכר ממוצע הנוהג בשטחים וזאת בהעדר ראיות אחרות (ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ). בעניין שהובא לבית משפט העליון נדון עניינו של קטין תושב שטחים שמרבית בני משפחתו אקדמאים ומשכילים לאחר שבית משפט קמא חרג מההלכה המנחה והעמיד את בסיס השכר על סך של 3,000 ₪. במסגרת הערעור מציין כב' השופט עמית כי לא היה מקום לחרוג מבסיס השכר על אף שמרבית בני משפחתו של הקטין אקדמאים ומשכילים והיה צריך להעמיד את בסיס השכר על סך של 2,000 ₪ לחודש (ע"א 7113/10 מוחמד עלושי נ' יוסף מסרי). ##(7) להלן פסק דין בנושא אובדן כושר השתכרות קטין:## מבוא עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונת דרכים מיום 13.3.05. התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. תמצית טענות הצדדים התובע מס' 1 (להלן: "התובע"), יליד 6.2.90, עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקיו אשר נגרמו, לכאורה, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים מיום 13.3.05. התובעים מס' 2 ו-3 הינם הורי התובע. התובע מס' 2 (להלן: "מוסא") טוען, כי נגרמו לו הפסדי השתכרות בשל העובדה שטיפל בתובע בעקבות התאונה. התובע טוען, כי ביום 13.3.05 בשעה 19:45 עת חצה את הכביש במעבר חצייה, הגיח רכב מסוג סובארו בעל מ.ר 19-698-87 (להלן: "הרכב"), אשר עקף רכב אחר שנתן לתובע זכות קדימה לעבור במעבר החצייה, ופגע בתובע בעוצמה רבה. הנתבע היה הבעלים של הרכב הפוגע במועדים הרלוונטיים. הנתבעת הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב האמור במועדים הרלוונטיים. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נחבל בראשו, בפניו, ובחלקי גופו האחרים ואיבד את הכרתו. התובע הובהל לבית חולים העמק בעפולה ואובחן, כי הוא סובל משבר בעצם ההומרוס פרוקסימלי בכתף שמאל עם תזוזה, שבר בעצמות הטיביה ובפיבולה של שוק רגל שמאל עם ריסוק ותזוזה ושבר באגודל יד ימין. התובע טופל, נותח ושוחרר ביום 22.3.05 עם הוראות להמשך טיפול ומעקב. ביום שחרורו, הועבר התובע לבית חולים אלישע למחלקת טיפול ושיקום נפגעי תאונות ושוחרר ביום 26.4.05. התובע המשיך לקבל טיפולים, וביניהם במרפאה לבריאות הנפש. לטענתו, בדיקה שעבר מלמדת על פגיעה קשה בעצב פרוניאלי וטביאלי משמאל ופגיעה חלקית בעצב סורלי משמאל. התובע טוען, כי טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו והיו לו סיכויים טובים להצליח בכל מעשה ידיו ולהגיע לרמת שכר גבוהה, העולה על הממוצע במשק. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נפגע כושר השתכרותו. כן טוען, כי נפגע כושר ניידותו ועל כן נגרמו לו הוצאות נסיעה בסכומים ניכרים. לטענתו, בתקופת אשפוזו הוריו היו צמודים אליו ובשל כך נגרמו לאביו הפסדי שכר ניכרים. לטענתו, הוא נזקק לעזרת צד שלישי. עוד טוען התובע, כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל ממגבלות וכאבים. התובע טוען, כי קיימת לו הגבלה קשה בתנועות קרסול רגל שמאל המלווה בחוסר תחושה, הוא צולע, מתעייף לאחר הליכה קצרה, אינו מסוגל לרוץ או לקפוץ, סובל מכאבים חזקים וקבועים בכתף שמאל, מוגבל בתנועות הכתף, מסוגל להרים משקל קל בלבד, סובל מכאבים והגבלת תנועה באגודל שמאל, כאבי ראש, בחילות, נדודי שינה, עצבנות יתר, תוקפנות, סיוטי לילה וראייה מטושטשת. בנוסף טען, כי לאחר שובו לבית הספר חלה ירידה בהישגיו ובציוניו, הוא הרבה להיעדר משיעורים והתקשה להתרכז בכיתה. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, הוצאות נסיעה בעבר, אובדן כושר השתכרות, עזרת צד ג' בעתיד, אובדן פנסיה וכאב וסבל. מוסא עותר לפיצוי בגין הפסדי הכנסה אשר נגרמו לו בעת שטיפל בתובע בעקבות התאונה. לטענת הנתבעים, ככל שנפגע התובע בתאונה הרי שפגיעתו הייתה קלה וחולפת ותיאור התאונה הינו מופרך ומוגזם. לטענתם, נזקיו הנטענים של התובע מוגזמים ומופרכים ואין קשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. עוד טענו, כי יש לתובע עבר רפואי עשיר ללא קשר לתאונה ועל כן מצבו אינו נובע מהתאונה. לטענתם, התובע לא פעל לשם הקטנת נזקיו. הראיות מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים מס' 1 ו-2. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העיד, מטעם הנתבעים חוקר פרטי, מר מוסטפא עבדאללה (להלן: "עבדאללה"). כמו כן, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. פרופ' צינמן מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. פרופ' צינמן קבע, כי נכותו המשוקללת של התובע הינה 53.83. לאור קביעה זו ולאור הממצאים העולים מחוות הדעת האמורה מונה פרופ' אברהם עורי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום השיקומי. בהמשך הגיש פרופ' צינמן חוות דעת משלימה, לפיה נכותו המשוקללת של התובע הינה 44.6%. במסגרת ישיבה שנערכה ביום 9.9.07 מונה ד"ר בועז וולר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי. בהתאם להחלטה מיום 17.12.07 בוטל מינויו של ד"ר וולר, לאחר שהתובע חזר בו מבקשת המינוי. דיון ומסקנות אין מחלוקת, כי ביום 13.3.05 נפגע התובע בתאונת דרכים. המחלוקת הינה באשר לנזקים אשר נגרמו ועתידים להיגרם לתובעים בשל מעורבות התובע בתאונה האמורה. הערה מקדימה אציין, כי התובעת מס' 3 אימו של התובע נפטרה ולפיכך, מורה כבר בשלב זה על מחיקת תביעתה. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי לאחר התאונה הוא איבד הכרתו. במהלך עדותו נשאל התובע מתי התעורר אחרי התאונה והשיב, כי התעורר אחרי הניתוח. התובע נשאל, האם היה בהכרה כשפינו אותו באמבולנס והשיב, כי אינו זוכר והוא היה מטושטש. נטען בפניו, כי מדוח הפינוי באמבולנס עולה, כי מצאו אותו בהכרה מלאה. בתגובה טען התובע, כי לא הבין. לאחר שנשאל בשנית השיב כי "בסדר הייתי בהכרה". התובע נשאל מדוע טען בתצהירו שאיבד הכרתו והשיב, כי היה מטושטש ואינו זוכר (עמ' 31 ש' 21-32, עמ' 32 ש' 1). נטען בפני התובע, כי בתצהיר הבריאות טען שהוא לא היה מעורב בתאונות מלבד התאונה נשוא התובענה וכי אין לו מחלות. התובע השיב, כי אין לו מחלות וכי המצב הכללי שלו היה טוב. התובע נשאל האם הוא חולה במלת הטלסמיה והשיב, כי אינו יודע. הוא נשאל האם היה לו שבר לפני התאונה והשיב, כי אינו זוכר. בהמשך טען, כי הוא חושב שכן. התובע נשאל באשר לתאונה במסגרתה נפל בבית הספר ונפגע ב"ש צווארי והשיב, כי עבר כמה וכי אינו זוכר מה עבר עליו. התובע אישר, כי היה מעורב בתאונה במסגרתה נפגע בשוק, כי עבר ניתוח לתיקון בקע טבורי וכי היה לו סיפור של התעלפויות לאחר הוצאת התפרים. לטענתו, הוא לא סבל מכאבי ראש וגב לפני התאונה. התובע נשאל האם נדקר ממסמר לפני התאונה והאם נחבל ברגל שמאל בבית ספר ב- 2001 והשיב, כי אינו זוכר. בהמשך אישר, כי נכנס לו דבק לעין (עמ' 32 ש' 2-32, עמ' 33 ש' 1). התובע נשאל מדוע לא פירט את התאונות האמורות בתצהירו והשיב, כי לא זכר אף אחת מהן וכי הן לא היו פציעות קשות (עמ' 33 ש' 5-13). התובע נשאל ממה הוא סובל כיום והשיב, כי קשה לו לדרוך, לעלות במדרגות ולכופף את הרגל. לטענתו, בשנה הראשונה אחרי התאונה בקיץ הוא ישב ליד התנור, שם את הרגל ולא הייתה לו תחושה ובשל כך נכווה. לטענתו, יש לו מסמכים רפואיים על כך (עמ' 37 ש' 6-13). יש לציין, כי לתיק בית המשפט לא הומצאו מסמכים בנדון. עדות התובע המפורטת לעיל לא הייתה מהימנה. התובע סתר עצמו הן באשר לשאלה האם איבד הכרתו בעקבות התאונה והן באשר לתאונות קודמות בהן היה מעורב. לא עלה בידי התובע להסביר מדוע טען שאיבד הכרתו כאשר מעדותו ומדוח האמבולנס עולה, כי אין ממש בטענה זו. כמו כן, טענתו לפיה לא זכר אף אחת מהתאונות שעבר, על אף שבעקבות חלקן קיבל טיפולים רפואיים, אינה סבירה בעיניי. מצאתי, כי התובע העיד באופן האמור במטרה להעצים את נזקיו בעקבות התאונה בה עסקינן. עובדה זו תילקח בחשבון בעת קביעת נזקיו של התובע. כאב וסבל כאמור לעיל, פרופ' צינמן מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בחוות דעתו מיום 14.12.06 קבע פרופ' צינמן, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור 53.8 אחוז. ביום 18.5.11 הגיש פרופ' צינמן חוות דעת משלימה, לאחר שבדק את התובע פעם נוספת ביום 5.3.11. במסגרת חוות הדעת המשלימה קבע פרופ' צינמן, כי נכותו המשוקללת של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 44.6 אחוז. במסגרת חוות דעתו הראשונה קבע פרופ' צינמן, כי בין היתר נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 40% בגין פגיעה בעצב. במסגרת חוות דעתו המשלימה שינה המומחה את אחוזי הנכות בגין הפגיעה האמורה וקבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בשל פגיעה קשה של common peroneal nerve ו- 10% בשל פגיעה בינונית בעצב tibialis post. המומחה לא שינה את יתר אחוזי הנכות אשר נקבעו במסגרת חוות דעתו הראשונה, קרי 5% בגין מצב לאחר שבר באגודל, 10% בגין הגבלה בתנועות מפרק הכתף ו- 10% בגין מצב שלאחר שבר בטיביה ופיבולה שוק שמאל. כאמור, התובע עתר, כי ימונה מומחה בתחום הנוירולוגי ובהתאם לבקשתו מונה ד"ר וולר. בהמשך חזר בו התובע מבקשתו וניתנה החלטה לפיה בוטל מינויו של ד"ר וולר. הנתבעים טוענים, כי בנסיבות האמורות אין חוות דעת בתחום הנוירולוגי ואין לקבל את קביעתו של פרופ' צינמן באשר לנכות התובע בתחום זה, אשר אינו תחום מומחיותו. איני מקבלת טענת הנתבעים לפיה פרופ' צינמן חרג מסמכותו עת קבע אחוזי נכות בגין הפגיעות העצביות. הן אורתופדים והן נוירולוגים עוסקים בפגיעות עצביות פריפריות. לפיכך, איני מקבלת את הטענה לפיה עסקינן בפגיעה אשר אינה מצויה בתחום מומחיותו של פרופ' צינמן. כאמור, פרופ' צינמן קבע, כי נותרה לתובע נכות בשיעור 20% בגין פגיעה קשה של common peroneal nerve ו-10% בשל פגיעה בינונית בעצב tibialis post. עסקינן בפגיעות המאובחנות ומטופלות, בין היתר גם על ידי אורטופדים. לכך מתווספת העובדה שהנתבעים ויתרו על חקירתו של פרופ' צינמן. בנסיבות אלו, לא עלה בידם להוכיח, כי נפלו טעויות בחוות דעתו, או כי ניתנה בחוסר מומחיות מתאימה וכן איני מקבלת את הטענה לפיה פרופ' צינמן חרג מתחום מומחיותו. הנה כי כן, קביעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' צינמן, באשר לנכותו המשוקללת של התובע לא נסתרה. חוות דעתו אמינה ומקובלת עליי. לפיכך, מצאתי לקבוע, כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בעקבות התאונה הינה 44.6%. ביום התאונה אושפז התובע בבית חולים העמק בעפולה. התובע אושפז בבית חולים העמק עד ליום 22.3.05 אז הועבר לבית חולים אלישע. התובע שוחרר ביום 26.4.05. מצאתי, כי אשפוז התובע בבית חולים אלישע מהווה אישפוז לכל דבר ועניין. לאור נכותו המשוקללת של התובע, גילו ותקופת אשפוזו קובעת לו פיצוי בסך 110,989₪ בראש הנזק שבכותרת. הפסד שכר לעבר ולעתיד התובע, יליד 1990, היה קטין בעת שהיה מעורב בתאונה נשוא התובענה. בעת קביעת הפסד השתכרותו של קטין, אין בידי בית המשפט להסתמך על נתוני השתכרותו של התובע הספציפי, בשל העדר נתונים מספיקים העשויים ללמד על פוטנציאל השתכרותו של הקטין. בנסיבות אלו, ההלכה היא, כי חישוב הפסד כושר השתכרותם של קטינים ייערך לפי השכר הממוצע במשק. עם זאת, הפסיקה הכירה באפשרות לסטות מהשכר הממוצע במשק, כאשר קיימת הצדקה לכך בהתאם לנתונים האישים של התובע (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא). החזקה, שאלמלא התאונה היה הקטין משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק, הינה חזקה הניתנת לסתירה. הנה כי כן, החזקה הינה כי אלמלא התאונה היה הנפגע הקטין משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק. עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה, כאשר קיימות ראיות ואינדיקציות, בנוגע לתובע הספציפי, מהן ניתן ללמוד, בהסתברות גבוהה, כי סביר ששכרו של התובע היה חורג מהשכר הממוצע, כלפי מטה או מעלה (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' עיריית ירושלים (2009). קרי, ניתן לקבוע כי בהתבסס על נתוניו האישיים של התובע סביר, כי אלמלא התאונה שכרו היה גבוה או נמוך מהשכר הממוצע במשק. הנטל להוכיח, כי במקרה הספציפי יש לסטות מהחזקה האמורה מוטל על כתפיו של הצד הטוען, כי אין לחשב את שכרו של הנפגע בהתאם לשכר הממוצע במשק. בענייננו, הן התובע והן הנתבעים העלו טענה זו. הנתבעים טוענים, כי אף אלמלא התאונה לא היה בידי התובע להשתכר שכר בגובה השכר הממוצע במשק והתובע טוען, כי אלמלא התאונה שכרו היה גבוה מהשכר הממוצע במשק. מצאתי, כי לא עלה בידי מי מהצדדים להוכיח טענתו בנדון. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי לאחר התאונה חלה ירידה בהישגיו ובציוניו, הוא מרבה להיעדר משיעורים ואינו מסוגל להתרכז בכיתה. כן טען, כי מנהל בית הספר טוען שהוא מגלה סימנים של חוסר ריכוז ותסכול. בעדותו נשאל התובע איזה תלמיד הוא היה לפני התאונה והשיב, כי לפני היה טוב. בהמשך העיד, כי אחרי התאונה אם הוא יושב הרבה בכיתה הוא לחוץ ולא מרוכז. התובע נשאל באשר לממוצע ציוניו לפני התאונה והשיב, כי לא רצה ללמוד אלא לעבוד עם אחיו. לטענתו, הוא קיבל מכה ואמר שעכשיו הוא רוצה ללמוד. התובע נשאל מה עשה בנדון ואילו לימודים למד והשיב, כי ישב בבית. התובע נשאל מדוע לא למד בתקופה הזו והשיב, כי לא היה לו כסף. התובע נשאל האם עבד בכדי לממן את לימודיו והשיב, כי אינו יכול לעבוד וכי ניסה לעבוד (עמ' 34 ש' 4-32, עמ' 35 ש' 1). לתצהירו של התובע צורף מכתב שכתב מנהל בית הספר בו למד התובע טרם התאונה ואחריה. מנהל בית הספר ציין, כי טרם התאונה התובע היה תלמיד מן המניין, בלט ביכולותיו במתמטיקה אולם לא התאפיין כתלמיד שהתרכז בכיתתו והוא הרבה לצאת מהכיתה בשיעורים. בהמשך ציין, כי הדבר בלט יותר אחרי התאונה וכי התובע הפך לתלמיד מתוסכל, לא התרכז מאוד בכתב וציוניו ירדו. הנה כי כן, ממכתבו של מנהל בית הספר עולה, כי טרם התאונה התקשה התובע להתרכז במהלך השיעורים והוא הרבה לצאת מהכיתה במהלך השיעורים. המנהל טוען במכתב, כי העניין בלט יותר אחרי התאונה אולם האמור במכתב מלמד, כי אין לשייך את העניין לתאונה בלבד, כפי שהתובע ניסה לצייר בעדותו. מוסא טען, כי לפני התאונה התובע היה ילד מחונך, נחמד ורגוע וכי המורים ובית הספר לא התלוננו בנוגע אליו (עמ' 19 ש' 30-33). נטען בפניו, כי במכתבו טען מנהל בית הספר, כי התובע לא התאפיין כתלמיד שהתרכז בשיעורים והוא הרבה לצאת מהכיתה בזמן השיעורים עוד טרם התאונה. מוסא השיב, כי אחרי התאונה המנהל אמר לו שהתובע אינו מרוכז ולא יכול לשבת (עמ' 19 ש' 34-35, עמ' 20 ש' 1). כאמור לעיל, ממכתבו של המנהל עולה, כי עסקינן בבעיה שהייתה קיימת טרם התאונה, והוחרפה אחריה. מוסא נשאל באשר להישגיו של התובע בלימודים טרם התאונה ואחריה והשיב, כי קודם הוא היה בסדר. בהמשך טען, כי הוא אינו זוכר וכי רק המנהל יכול להגיד אך הוסיף, כי היו לתובע תעודות טובות וציונים טובים (עמ' 20 ש' 7-9). מוסא נשאל מדוע לא המציא תעודות של התובע על אף שהתבקש והשיב, כי לא התבקש לעשות כן אולם בידו להשיג אותן (עמ' 20 ש' 10-26). בהמשך הגיש הודעה לפיה לא עלה בידו לאתר את התעודות ואף צירף מכתב מבית הספר לפיו התעודות האמורות אינן שמורות בבית הספר. בעדותו של מוסא בעניין זה קיימות סתירות כאשר מחד טען, כי התובע היה בסדר וכי היו לו תעודות טובות וציונים טובים ומאידך טען, כי הוא אינו זוכר וכי רק מנהל בית הספר יכול להעיד בנדון. לכך מתווספת עדות התובע אשר נשאל באשר לממוצע ציוניו טרם התאונה והשיב, כי לא רצה ללמוד (עמ' 34 ש' 26). מוסא אישר כי פסלו לתובע בחינת בגרות במתמטיקה וטען, כי זה היה אחרי התאונה. לטענתו, התובע לא היה מרוכז בגלל התאונה ומצבו הנפשי (עמ' 21 ש' 29-32). מוסא טען, כי התובע נכשל במבחן בגרות אחד או שניים. מוסא נשאל האם יש לתובע בגרות והשיב, כי אינו יודע (עמ' 22 ש' 1-4). בהמשך העיד, כי התובע עשה בגרות חוזרת במתמטיקה וקיבל 95 וכי הוא אמור לעשות בגרות בערבית בעוד חודש. מוסא נשאל מדוע התובע לא עשה את המבחן האמור עד עכשיו והשיב, כי זה עולה כסף (עמ' 22 ש' 24-32). בהמשך העיד, כי ב- 2010 התובע הוציא רישיון נהיגה (עמ' 30 ש' 14-15). לטענתו, הוצאת הרישיון עלתה 8,000, 9,000 ₪. מוסא נשאל, האם היה כסף לזה ולא לבגרויות והשיב בחיוב והוסיף, כי חלק מאחיו של התובע עוזרים (עמ' 30 ש' 16-19). התובע העיד, כי הסתכסך עם ילד אחר ולילד האמור נכנס מסמר לכתף וכי הילד האמור טען שהוא דקר אותו. לטענתו, הוא קיבל מאסר על תנאי וקנס שגדל משום שלא היה בידו לשלם אותו בשל התאונה. התובע נשאל האם היה לו כסף ללימודי נהיגה והשיב, כי זה היה מתנה מאחיו (עמ' 33 ש' 14-27). התובע נשאל האם אחיו לא הסכימו לתת לו כסף בכדי לעשות בגרות והשיב, כי עשה בגרות במתמטיקה לפני 7-8 חודשים. התובע נשאל מדוע חיכה כל כך הרבה זמן והשיב, כי למד לפסיכומטרי וכי הקורס ארך ארבעה חודשים (עמ' 33 ש' 28-33, עמ' 34 ש' 1). סבורני, כי אין בעובדה שהתובע טרם השלים את מבחני הבגרות בכדי ללמד, כי אלמלא התאונה לא היה בידו להשתכר כגובה השכר הממוצע במשק. אף טענתו לפיה טרם התאונה הוא לא רצה ללמוד אין בה כדי לשלול בהכרח את יכולתו להשתכר שכר ממוצע, אלמלא התאונה. בעת התאונה היה התובע ילד צעיר ולא מן הנמנע, כי עם השנים היה בוחר להשקיע בלימודיו. עם זאת, יש בעובדה שהתובע טרם השלים את מבחני הבגרות על אף הזמן שחלף בכדי לתמוך בטענה, כי לא היה בידו להשתכר שכר גבוה מהשכר הממוצע במשק. הטענה לפיה התובע לא השלים את מבחני הבגרות בשל בעיות כלכליות ומאידך העובדה שלא יצא לעבוד בכדי לממן את לימודיו וכן העובדה שהוציא אלפי שקלים בכדי לעשות רישיון נהיגה מלמדות על רצונו ונכונותו של התובע להשקיע בלימודיו וכן את סדר העדיפויות שלו. התובע לא הוכיח אמביציה או כישורים מיוחדים התומכים בטענתו באשר ליכולת השתכרותו הגבוהה מהשכר הממוצע במשק אלמלא התאונה. מצאתי, כי בענייננו אין מקום לסטות מהחזקה המפורטת לעיל, לפיה יש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע בהתאם לשכר הממוצע במשק. התובע לא הוכיח, כי אלמלא התאונה היה בידו להגיע לרמת שכר גבוהה העולה על הממוצע במשק. התובע לא הוכיח, כי היה לו כיוון מקצועי במסגרתו היה בידו להשתכר כאמור וכי הכיוון האמור נמנע ממנו בעקבות התאונה. כמו כן, התובע טרם קבע את עתידו המקצועי בעת שארעה התאונה. בנסיבות אלו, בידו לגבש את עתידו המקצועי תוך התחשבות במצבו הגופני ובכך להשפיע על הפסדיו. מאידך, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי לא היה בידי התובע להשתכר בהתאם לגובה השכר הממוצע במשק. בשל גילו של התובע בעת פציעתו הרי שטרם עלה בידו לגבש את עתידו המקצועי. משלא הוכחו נתונים המלמדים, כי אלמלא התאונה שכרו היה גבוה או נמוך מהממוצע במשק הרי שיש לראותו כמי שהיה משתכר כגובה השכר הממוצע במשק. כמפורט לעיל, פרופ' אברהם עורי מונה כמומחה שיקומי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו קבע פרופ' עורי, כי לא קיימת לתובע הגבלה תפקודית, כי במהלך השנים חל שיפור במצבו, כי אף אם קיים נזק לעצב הסכיאטי הרי שמבחינה תפקודית יש בידי התובע ללמוד ולעבוד. כן ציין, כי ככל שיש נזק עצבי ניתן לשער שהתובע לא יוכל להשתלב בעבודה הכרוכה בעמידה ממושכת או מאמץ גופני וציין, כי הכל עניין של מוטיבציה. במסגרת תצהירו (ת/1) העלה מוסא טענות באשר לבדיקה אשר ערך פרופ' עורי. לטענתו, הבדיקה הייתה שונה בתכלית מהבדיקה אשר ערך פרופ' צינמן. כן טען, כי הבדיקה הסתכמה בבקשת המומחה, כי התובע ילך על העקבים ועל קצות האצבעות וטען, כי לא היה בידי התובע לעשות כן. מוסא העיד, כי מיד לאחר הבדיקה אצל פרופ' עורי הוא פנה לבא כוחו בכדי לעדכן אותו שיש בעיה עם הבדיקה. מוסא נשאל האם ידוע לו מה נעשה עם תלונותיו ובתגובה טען, כי הוא מלווה את בנו במשך שש שנים לבדיקות רפואיות ומבין איך בודקים. לטענתו, מעולם לא ראה רופא שבודק רגל כפי שפרופ' עורי בדק (עמ' 26 ש' 27-31, עמ' 27 ש' 1-5). נטען בפניו, כי בניגוד לאמור בתצהירו, המומחה כתב שהתובע עומד על קצות האצבעות והעקבים. בתגובה העלה טענות באשר לאופן בו בוצעה הבדיקה וטען, כי התובע לא התבקש להוריד נעלים ומכנסים (עמ' 27 ש' 23-29). מוסא העיד, כי למומחה אין דבר נגדו (עמ' 27 ש' 30-31). בהמשך טען, כי לא רק הוא הצהיר, כי התובע אינו מסוגל לעמוד על קצות האצבעות והעקבים אלא גם פרופ' צינמן (עמ' 28 ש' 1-3). אציין, כי לאחר שהתקבלה חוות דעת פרופ' עורי, פנה התובע לפרופ' צינמן לבדיקה נוספות ואף הוא סבר, כי חלה הטבה במצבו הרפואי של התובע ועל כן יש מקום להפחית את אחוזי הנכות שהקנה תחילה לתובע. התובע נשאל האם הוא יכול לעמוד על קצות האצבעות והעקבים והשיב, כי קשה לו. לטענתו, הוא אינו יכול לעמדו על קצות האצבעות. נטען בפניו, כי פרופ' עורי ציין שהוא ראה שהוא כן יכול לעמוד על קצות האצבעות והעקבים. התובע השיב, כי המומחה אמר לו לשבת על האצבעות מכופפות והוא לא היה יכול. לטענתו, הוא ישב על רגל ימין ולא יכול היה לשבת על שמאל. נטען בפניו, כי המומחה אמר שהוא יכול לעמוד ולא לשבת בתגובה טען, כי לא יכול היה לעמוד (עמ' 38 ש' 11-18). מוסא נשאל מה דעתו באשר לטענת המומחה השיקומי לפיה במהלך השנים חל שיפור במצב התובע והשיב, כי אינו מסכים עם הטענה האמורה. כן טען, כי הוא אינו מסכים עם טענת המומחה לפיה התובע יכול ללמוד ולעבוד. נטען בפניו, כי לטענת המומחה לתובע אין היום מגבלה תפקודית. בתגובה טען מוסא כי הוא אינו מבין (עמ' 31 ש' 1-9). איני מקבלת את טענתו של מוסא לפיה אין ממש בקביעת המומחה באשר לשיפור שחל במצב התובע. בעדותו אישר התובע, כי כיום הוא מתלבש, אוכל ומתקלח לבד (עמ' 36 ש' 30, עמ' 37 ש' 1). כמו כן העיד, כי כיום הוא לא צריך עזרה (עמ' 37 ש' 2-5). לא זו אף זו, התובע העיד, כי אחרי התאונה כאבו לו הראש והעיניים וטען, כי הנפש שלו נגמרה. התובע נשאל כיצד הוא מרגיש כיום והשיב, כי הוא התרגל. מעדות התובע עולה, כי חל שיפור במצבו מאז התאונה. לא עלה בידי התובע להוכיח, כי נפל פגם בבדיקתו של פרופ' עורי ובחוות דעתו. לא עלה בידו לסתור את חוות דעתו של פרופ' עורי לפיה בידו ללמוד ולהצטרף למעגל העבודה, אף אם תחת מגבלות מסוימות. ברי, כי אין בטענתו של מוסא לפיה הבדיקה שערך פרופ' עורי שונה מזו שערך פרופ' צינמן בכדי ללמד, כי נפל פגם בחוות דעתו. כמו כן, התובעים לא זימנו את פרופ' עורי לעדות, על אף שהיה בידם לעשות כן ובדרך זו להוכיח כי נפל פגם בחוות דעתו. התובע העיד, כי אין בידו לכופף את הרגל, לשים את כל כובד המשקל על כף הרגל, לשחק כדורגל ולהרים את הכתף. התובע התבקש להראות עד היכן הוא יכול להרים את ידו והרים אותה מעל לגובה השכמה (עמ' 37 ש' 27-31, עמ' 38 ש' 1-5). כן העיד, כי יד ימין היא ידו הדומיננטית והוסיף, כי קשה לו לתפוס את העט בשל שבר באגודל והעובדה שהוא לא מתכופף. נטען בפניו, כי מעדותו עולה, שהוא מבלה שעות מול המחשב בהקלדה. התובע השיב, כי הוא אינו עושה שימוש באגודל בעת שהוא עובד במחשב (עמ' 38 ש' 6-10). התובע העיד, כי הוא אינו יכול לעבוד. לטענתו, הוא ניסה לעבוד אולם אינו יכול להרים משקל. נטען בפניו, כי יש עבודות בהן לא נדרש להרים משקל. בתגובה טען, כי אינו יכול לעמוד הרבה. נטען בפניו, כי יש עבודות בהן לא נדרש לעמוד. התובע השיב, כי ניסה פעם פעמיים ולא היה יכול. התובע טען, כי הוא ניסה לעבוד בבניין, בסופרמרקט ולעזור לאביו אך לא היה יכול (עמ' 35 ש' 1-6). מוסא אישר, כי חלפו שלוש שנים מאז סיים התובע את לימודיו. נטען בפניו, כי במשך כל השנים האמורות התובע לא עבד. מוסא השיב, כי יכול להיות שהתובע ניסה לעבוד ואינו יכול. מוסא נשאל היכן התובע ניסה לעבוד והשיב, כי התובע ניסה לעבודה אצל אחיו אולם לא היה יכול. מוסא נשאל באיזה מקצוע התובע ניסה לעבוד והשיב, כי ניסה לעבוד בבניין. מוסא נשאל האם התובע ניסה לעבוד במקצועות אחרים, המתאימים לו יותר, והשיב, כי התובע ניסה לעבוד בכל העבודות ושום דבר לא התאים לו. מוסא נשאל איזה עבודות התובע ניסה והשיב, כי מה שהוא יודע זה על הניסיון של התובע לעבוד אצל אחיו. מוסא נשאל, האם בתור אביו של התובע הוא אינו יודע על ניסיונות אחרים והשיב, כי יש גיל שבו ילדים מספרים ויש גיל שלא (עמ' 22 ש' 5-18). לטענתו, התובע ניסה לעבוד אצל אחיו ולא השלים אפילו יום עבודה אחד (עמ' 23 ש' 3-4). התובע התבקש לתאר את סדר יומו והשיב, כי הוא יושב ליד המחשב, עובר על הספרים שלו, מצייר, מנגן על עוד, והולך לחברים ולאחותו. התובע אישר, כי הוא מבלה מחוץ לבית (עמ' 36 ש' 13-19). התובע נשאל, האם הוא יכול ללכת מביתו ועד לכביש הראשי והשיב, כי הוא הולך אולם כל כמה מטרים יש לו כאבים והוא נח ויושב. לטענתו, המרחק מביתו לכביש הראש הוא כחצי קילומטר ואין בידו לעשות את המרחק ברצף (עמ' 36 ש' 22-27). התובע נשאל האם בידו ללכת למרחקים בהליכה בקצב נורמאלי והשיב בשלילה. לטענתו, הוא נח (עמ' 38 ש' 29-32). מטעם הנתבעים העיד החוקר מר מוסטפא עבדאללה אשר העיד, כי ביצע מעקב אחר התובע בשלוש הזדמנויות וכי בפעמיים מתוכן תיעד את המעקב בצילום. החוקר טען, כי לא היה בידו לתעד את כל מה שראה וכי בחלק מהמקרים אנשים ראו אותו והוא לא יכול היה לצלם. החוקר העיד, כי בקטעים שהוא הצליח לתעד רואים את התובע הולך. החוקר נשאל באשר לדברים שראה והשיב, כי התובע עלה על גג של בניין נמוך וקפץ מגובה של מטר, מטר וחצי (עמ' 42 ש' 12-28). נטען בפני החוקר, כי משלושה מעקבים שהוא ערך, לטענתו, הוא הביא זמן הקלטה קצר. בתגובה טען החוקר, כי זה מה שהוא הצליח לצלם וכי מדובר בחמש דקות. בהמשך העיד, כי ב- 9.10 הוא צילם 9 דקות ויום לפני הדיון צילם דקה אחת (עמ' 44 ש' 9-32, עמ' 45 ש' 1-5). לטענתו, לא היה בידו לצלם כאשר הוא ראה את התובע קופץ. החוקר העיד, כי היו במקום המון אנשים והוא לא יכול היה לשרוף את עצמו (עמ' 45 ש' 10-18). עוד העיד, כי ראה את התובע במשך 10 דקות לפני הקפיצה, איבד אותו לכמה דקות ואז ראה אותו על הגג וקופץ למפלס השני (עמ' 46 ש' 1-3). החוקר העיד, כי בבוקר הדיון הלך לצלם את מקום הקפיצה משום שלא תיעד את הקפיצה (עמ' 47 ש' 2-4). החוקר נשאל היכן רואים את המפלס השני והשיב, כי אולי בתמונה אחרת (עמ' 46 ש' 4-5). התובע אישר, כי ביום בו צולם על ידי החוקר הוא הלך מביתו לרחוב הראשי ומהרחוב הראשי לשכונת אלמני אשר נמצאת במרחק של כחצי קילומטר מהכביש הראשי (עמ' 39 ש' 14-19). התובע נשאל, האם ייתכן שיום לפני הדיון הוא קפץ מעל גדר בגובה מטר או מטר ועשרים והשיב, כי אין דבר כזה. לאחר שהוצגה לו תמונה של האזור הוא השיב, כי נכנס לעשות את צרכיו. התובע נשאל, האם לשם כך קפץ מעל הגדר ובתגובה שאל איזו גדר. התובע טען, כי יש מעבר וכי הוא לא קפץ מהגדר (עמ' 38 ש' 23-28). הנה כי כן, החוקר לא תיעד את הקפיצה הנטענת ואף לא את המפלס אליו קפץ, לכאורה, התובע. עסקינן בטענתו של החוקר בלבד אשר לא נתמכה בראייה כלשהי, על אף טענתו, כי תיעד את המעקב האמור. עדות החוקר בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין ולא שוכנעתי, כי יש בה בכדי ללמד על מצבו הגופני של התובע. מוסא נשאל באשר לסדר היום של התובע כיום והשיב, כי התובע מתעייף מהר, אינו יכול לעזור לו בבית ומתקשה בהליכה ועלייה במדרגות. לאחר שנשאל בשנית השיב, כי הוא מבלה הרבה שעות מול המחשב, רואה טלוויזיה ובאים אליו חברים ולפעמים התובע יוצא מהבית (עמ' 29 ש' 9-19). מוסא נשאל, האם התובע יכול ללכת לבד למרחקים של כמה דקות והשיב, כי אינו בטוח וכי לפעמים התובע יושב באמצע (עמ' 29 ש' 22-24). עדויותיהם של התובע ושל מוסא באשר לניסיונות התובע לשוב למעגל העבודה לא הותירו עליי רושם אמין. מוסא העיד, כי התובע ניסה לעבוד בכל העבודות אולם שום דבר לא התאים לו. כאשר התבקש לפרט באילו עבודות ניסה התובע לעבוד העיד, כי הוא יודע רק על הניסיון של התובע לעבוד אצל אחיו. בנסיבות אלו לא ברורה עדותו לפיה התובע ניסה לעבוד בכל העבודות. כמו כן, לא אמין בעיניי, כי היו ניסיונות אשר הוא לא היה מודע להם. אף עדות התובע בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין. התובע טען, כי בין היתר הוא ניסה לעבוד אצל אביו. עדות אביו לא תמכה בטענה זו, כאשר מוסא העיד כאמור, כי ידוע לו רק על ניסיונו של התובע לעבוד אצל אחיו. ברי, כי ככל שהתובע היה מנסה לעבוד אצל אביו הרי שהיה בידי מוסא להעיד באשר לניסיון האמור. לא זו אף זו, התרשמתי, כי התובע מנסה לחפש הסברים לעובדה שהוא לא שב למעגל העובדה. טענותיו לפיהן אין בידו להרים משקל או לעמוד ממושכות מתעלמות מהעובדה, כי יש עבודות בהן כלל לא נדרש לבצע את המטלות האמורות. אף אם תתקבל טענתו של התובע באשר לניסיונותיו להצטרף למעגל העבודה הרי שעסקינן בעבודות פיזיות אשר לא מתאימות למצבו ואין בכך כדי ללמד, כי אין בידו להצטרף למעגל העבודה ולעבוד בעבודה המתאימה למצבו הגופני. כאמור לעיל, התובע היה קטין בעת שארעה התאונה בה נפגע. בנסיבות אלו, הרי שהוא טרם גיבש את עתידו המקצועי ובידו לגבש את עתידו המקצועי בהתאם למגבלותיו בעקבות התאונה. מעדויותיהם של התובע ומוסא עולה, כי התובע יוצא מביתו ועוסק במגוון פעילויות. סבורני, כי יש בכך בכדי לתמוך בטענה לפיה יש בידי התובע להצטרף למעגל העבודה, ככל שיחפוץ בכך. הנה כי כן, מקובלת עליי חוות דעתו של המומחה השיקומי לפיה יש בידי התובע ללמוד ולהצטרף למעגל העבודה, ככל שיחפוץ בכך. לאור אופי ושיעור נכותו של התובע סביר בעיניי, כי הוא מוגבל מלבצע עבודות מסוימות וכי עתיד להיגרם לו הפסד השתכרות בשל נכותו. לאור החומר המונח לפניי, ובין היתר חוות דעתם של פרופ' צינמן ופרופ' עורי, הנכויות השונות שנקבעו לתובע ולאור התרשמותי מהתובע וההגזמה שמצאתי בעדותו, מצאתי, כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה נמוכה מהנכות הרפואית המשוקללת והינה בשיעור של 35%. בעדותו נשאל מוסא מדוע לא לקחו את התובע לפרופ' רוחקינד מיד כשפרופ' צינמן המליץ על כך ונשאל כעבור כמה זמן לקחו את התובע אליו. מוסא השיב, כי פנה לרוחקינד ישר אולם לקח זמן עד שקיבל תור. כאשר נשאל כמה זמן לאחר שהיה אצל צינמן לקח את התובע לרוחקינד השיב, כי אינו זוכר תאריכים (עמ' 28 ש' 4-15). לא שוכנעתי, כי יש בעדות זו בכדי ללמד כי התובע לא פעל די לשם הקטנת נזקיו. ביום 6.2.2008 מלאו לתובע 18 שנים. מקובל עלי, כי בשנים הראשונות, ספק רב אם היה בידי התובע כבר להגיע לשכר הממוצע במשק. אי לכך, חישוב הפיצוי לעבר ייעשה על בסיס משכורת ממוצעת של 5,000 ₪ לחודש לאחר ניכוי מס. אי לכך, מהמועד האמור ועד למועד מתן פסק הדין נגרם לתובע, הפסד השתכרות בסך של 5,000 X 35% X 51 חודשים = 89,250 בצירוף ריבית מאמצע תקופה, הסכום יעמוד על 92,251 ₪. בעניין זה יש לציין, כי התובע לא עתר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר אולם כתב התביעה הוגש בטרם מלאו לתובע 18 ובטרם התגבש נזק זה. בעת הגשת התביעה הנזק האמור היה בגדר נזק כללי. באשר לאובדן כושר השתכרותו של התובע לעתיד מצאתי, כי עתיד להיגרם לו הפסד בסך של 821,699 ₪, לאור גילו ונכותו התפקודית לפי החישוב הבא: 7,928 X 35%X 296.129. אובדן פנסיה כאמור לעיל, מצאתי כי בשל פגיעתו תפגע יכולת ההשתכרות העתידית של התובע. בהתאמה לגריעה בשכרו יפגעו אף ההפרשות בעבור תנאים סוציאליים ופנסיה אשר מעבידו של התובע יהיה חייב להפריש על פי חוק. אני מעריכה את הפסד של התובע בגין ראש נזק זה בשיעור 8% מהפיצוי בגין אובדן השתכרות לעתיד, כמפורט לעיל, ובסך הכל 65,736. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד התובע טוען, כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים, רכישת תרופות ואביזרי עזר רפואיים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. התובע לא הוכיח כי נזקק לאביזרי עזר רפואיים או כי יזקק להם בהתאם. באשר להוצאות אשר נגרמו בעבר עסקינן בנזק אשר על התובע להוכיח, כי נגרם ואת שיעורו. לתצהירו של מוסא צורפו שתי קבלות בלבד, על סך כולל של 1,150 ₪, בגין הסעת התובע באמבולנס לבית חולים העמק ולבית חולים אלישע. כמו כן, התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות עתידיות אולם לא עלה בידו להוכיח, כי סביר שיגרמו לו הוצאות כאמור. התובע נשאל מתי לאחרונה היה בטיפול אצל רופא בקשר לרגל והשיב כי ב- 2008 עשה ניתוח באיכילוב. התובע נשאל האם לאחר מכן היה במעקב אצל רופא והשיב בחיוב. לטענתו, הוא עשה פיזיותראפיה ולאחר מכן היה הולך לבית החולים לביקורת. התובע נשאל כמה פעמים היה באיכילוב והשיב, כי אינו זוכר וכי היה פעמים רבות. נטען בפניו כי אביו אמר שהוא היה פעם אחת, שנה וחודשיים אחרי הניתוח. בתגובה טען התובע, כי אינו זוכר אם היה פעם אחת או כמה פעמים אולם הוא חושב שהוא היה הרבה פעמים (עמ' 41 ש' 4-14). סבורני, כי הזמן שחלף מהמועד בו טופל התובע לאחרונה מלמד על הוצאותיו הרפואיות בעתיד. התובע טען, כי הוא טופל על ידי פרופ' רוחקינד, בהתאם להמלצתו של פרופ' צינמן בחוות דעתו. מוסא העיד, כי התובע עבר ניתוח, בהתאם למה שרוחקינד אמר וכי כשנה לאחר מכן רוחקינד אמר כי לא ניתן לעשות יותר ממה שנעשה (עמ' 28 ש' 16-26). יש באמור לעיל ובכדי לתמוך בעמדתי לפיה לא עלה בידי התובע להוכיח, כי צפויות לו הוצאות רפואיות בעתיד. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענת התובע באשר לטיפולים עתידיים הרי שהוא לא הוכיח, כי עסקינן בטיפולים אשר אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. באשר להוצאות התובע בגין נסיעותיו לשם קבלת טיפולים, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 8,000 ₪. עזרת צד ג' במסגרת כתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין עזרת צד ג' במסגרת נזקיו הכללים. הנה כי כן, עסקינן בעזרת צד ג' לעתיד ולא בפיצוי בגין העזרה אשר ניתנה לו בסמוך לאחר התאונה. שכן, ככל שהתובע היה עותר לפיצוי כאמור היה מדובר בנזק מיוחד אשר היה על התובע להוכיח את התגבשותו ושיעורו. אוסיף ואומר, כי התובע מס' 2 עתר לפיצוי בגין הפסדי הכנסה אשר נגרמו לו, לטענתו, בשל היעדרותו מהעבודה בכדי לטפל בתובע לאחר התאונה. ככל שהתובע היה עותר לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר הרי שמהסכום אשר היה נפסק לו בראש נזק זה היה צריך לקזז את הסכום אשר היה נפסק לתובע מס' 2 בגין הפסד השתכרותו, על מנת שלא לפסוק כפל פיצוי. מוסא נשאל ממה סובל התובע כיום, לדעתו, והשיב, כי הוא סובל מכאבים. מוסא טען, כי נמאס לתובע לשבת כל הזמן ושהוא לא יכול לעבוד (עמ' 29 ש' 29-31). מוסא העיד, כי קשה לתובע לעלות במדרגות, לסחוב דברים, לרחוץ כלים. לטענתו, יש דברים רבים שהתובע לא יכול לעשות כמו לעזור בקניות (עמ' 30 ש' 10-13). מוסא העיד, כי כיום התובע אוכל, מתקלח, מתגלח ומתלבש לבד (עמ' 30 ש' 2-9). התובע אישר, כי כיום הוא מתלבש, אוכל ומתקלח לבד (עמ' 36 ש' 30, עמ' 37 ש' 1). כן העיד, כי כיום הוא לא צריך עזרה (עמ' 37 ש' 2-5). נוכח העדויות שהובאו לפניי ובהתחשב בנכותו של התובע, גילו ובאופי פגיעתו, מצאתי, כי יש לפצותו בסכום של 20,000 ₪ בראש נזק זה בגין עזרה אשר התובע עתיד להזדקק לה בעתיד בשל מצבו. לעניין זה נלקחו בחשבון עדויותיהם של התובע ומוסא באשר לעצמאותו כיום. הוצאות נוספות במסגרת כתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין הוצאות לרכישת רכב, אחזקתו והחלפתו מעת לעת וכן הוצאות התאמת מגורים מפעם לפעם. במסגרת סיכומיו טען התובע, כי הוא סובל מקושי בניידות וכי סביר שהקושי יתעצם עם השנים. התובע העריך את הוצאותיו בתחום הניידות בסך של 335,000₪. לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו באשר להוצאותיו בגין ניידות והתאמת מגורים. התובע מחזיק ברישיון נהיגה ללא הגבלות ולא הוכיח, כי במהלך התקופה מהמועד בו התרחשה התאונה נערכה התאמת מגורים בשל מצבו בעקבות התאונה או כי תידרש התאמה כאמור. לפיכך, אינני פוסקת לתובע פיצוי כאמור. אשר על כן מצאתי, כי בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובע נזק בשיעור 1,118,675₪. התובע מס' 2 התובענה הוגשה בין היתר על ידי התובע מס' 2, אביו של התובע, אשר עתר לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפסד השתכרותו בעקבות התאונה של התובע. במסגרת סיכומי התובעים נטען, כי יש לפצות את התובע מס' 2 בסך של 70,000 ₪ בגין הפסד השתכרותו. התובע מס' 2 טוען, כי משומות מס הכנסה אשר הוגשו על ידו עולה, כי שכרו השנתי בשנה שקדמה לתאונה עמד על סך של 40,130 ₪ בעוד ששכרו השנתי בשנת בה ארעה התאונה עמד על סך של 6,312 ₪. לטענתו, במהלך שבע השנים שחלפו ממועד התאונה הוא סועד ומסיע את התובע. מוסא העיד, כי הוא נעדר מעבודתו וישב עם התובע עד שהבריא. מוסא נשאל כמה זמן היה עם התובע ונטען בפניו, כי זמן מה לאחר שהתובע שוחרר הוא חזר לבית הספר. מוסא אישר טענה זו והוסיף, כי החזיר את התובע לבית הספר. מוסא נשאל האם בתקופה זו הוא חזר לעבודה ובתגובה טען, כי לא יכול היה לעבוד כשהתובע יצא מבית החולים משום שהוא נזקק לעזרה. מוסא טען, כי רצה לקחת את התובע לבית הספר ובחזרה וכי לקח אותו לפיזיותרפיה (עמ' 23 ש' 19-27). עדותו של מוסא לפיה נעדר מעבודתו בסמוך לאחר התאונה ובין היתר בעת שהתובע היא מאושפז אמינה ומהימנה בעיניי. עדות זו נתמכת בעדות התובע, אשר העיד, כי אביו ישב לידו בעת שהיה בבית חולים. התובע טען, כי אביו נשאר עמו כל התקופה ובהמשך העיד, כי לפעמים אביו השאיר אותו עם אמו. לטענתו, אביו ישן עמו בבית החולים (עמ' 40 ש' 20-25). עם זאת, טענתו של מוסא לפיה אף לאחר שהתובע שב לבית הספר לא היה בידו לשוב לעבודתו, משום שהוא רצה לקחת את התובע לבית הספר ולקח אותו לפיזיותרפיה, אינה מקובלת עליי. התרשמתי, כי מוסא ביקש להעצים נזקיו ולייחס הפסדים שנגרמו לו ללא כל קשר לתאונה לפגיעת התובע. בעדותו נטען בפני מוסא כי מתצהירו עולה כי הוא היה עצמאי. מוסא נשאל האם העסיק עובדים והשיב בחיוב. לטענתו, היו לו לפעמים 4 עובדים, לפעמים חמישה ולפעמים שישה. מוסא העיד, כי חלק מילדיו עזרו לו ועבדו עימו בעסק (עמ' 23 ש' 11-18). מוסא נשאל האם אף אחד מילדיו לא יכול היה לסייע כך שהוא לא ייאלץ לשתק את העסק והשיב כי ילדיו היו עסוקים בעבודה או עם הילדים שלהם. מוסא נשאל מדוע ילדיו לא יכלו להחליף אותו בעבודה והשיב, כי לכל אחד יש את העסק שלו וכל אחד עבד במקום שלו. לאור עדותו האמורה נטען בפניו, כי הוא העיד שחלק מהילדים עבדו עמו. בתגובה טען מוסא, כי הם נשואים ולא רצו (עמ' 23 ש' 28-32, עמ' 24 ש' 1-3). הנה כי כן, מעדות מוסא עולה, כי הוא העסיק עובדים וכי חלק מילדיו עבדו עמו בעסק. עדות מוסא לפיה אף אחד מילדיו לא הסכים להחליפו בעבודה אינה אמינה בעניי. טענתו לפיה לכל אחד מהילדים יש את העסק שלו וטענתו לפיה הם נשואים ולכן לא רצו להחליפו בעבודה אינן אמינות ואינן עולות בקנה אחד עם עדותו לפיה חלק מילדיו עבדו עמו בעסק. כמו כן, התובע העיד, כי אביו היה קבלן בניין. התובע נשאל מי עבד אצל אביו והשיב, כי היו לו עובדים וגם אחיו. התובע נשאל האם אחיו המשיכו לעבוד בזמן שאביו היה עמו בבית החולים והאם הם ניהלו את העסק והשיב בחיוב (עמ' 40 ש' 26-29, עמ' 41 ש' 1-3). עדות התובע סותרת את עדותו של מוסא לפיה ילדיו, אשר עבדו עמו, סירבו להחליפו בעבודה בעת שטיפל בתובע. עדות אשר כאמור לעיל אינה אמינה בעיניי. מוסא אישר, כי עברה עליהם תקופה קשה שכללה הרבה בדיקות וטיפולים ביחס לאשתו שנפטרה. לטענתו, מדובר בבדיקות וטיפולים במשך כ- 4 שנים. מוסא הוסיף, כי הוא התלווה לאשתו כל הזמן (עמ' 29 ש' 1-6). ככל שנגרמו למוסא הפסדי הכנסה הרי שלא מן הנמנע כי חלקם נגרמו בשל היעדרותו מעבודתו בכדי ללוות את אשתו המנוחה בטיפוליה וללא קשר לתאונה. כאמור לעיל, במסגרת סיכומי התובעים נטען, כי במהלך שבע השנים שחלפו ממועד התאונה מוסא סועד את התובע ומסיע אותו. טענה זו אינה אמינה בעיניי. מהעדויות המפורטות לעיל עולה, כי כיום התובע עצמאי ואף יש לו רישיון נהיגה. כמו כן, בעדותו נשאל מוסא האם הוא עובד והשיב כי לפעמים. מוסא נשאל באשר לכוונתו והשיב ,כי בשל היותו בן 66 הוא אינו יכול לעבוד בשכר שכן אף אחד לא יקבל אותו. לטענתו הוא מחפש עבודות שונות ולפעמים עושה עבודות צבע ועובד במה שהוא מוצא (עמ' 23 ש' 5-10). מעדות זו עולה, כי ככל שכרו של מוסא כיום אינו נובע מהעובדה שהוא מטפל בבנו כי אם מגילו ויכולתו למצוא עבודה. בנוסף, בעדותו אישר מוסא, כי לטענתו הנזק שנגרם לו הוא משנת 2005 שכן ב- 2006 הוא שב לעבוד והכנסתו גדלה (עמ' 25 ש' 24-28). לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בנתוני השתכרותו של מוסא טרם התאונה ואחריה ותקופת אשפוזו של התובע, מצאתי לפסוק למוסא פיצוי בסך 7,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בתקופה שלאחר התאונה בה היה מעורב בנו. התוצאה לאור כל האמור לעיל אני נעתרת לתביעתם של התובעים מס' 1 ו-2 ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע מס' 1 בסך של 1,118,675 ₪ ואת התובע מס' 2 בסך של 7,000 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע שכ"ט עורך דין בשיעור 13% והחזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבעים ישאו ביתרת האגרה החלה בתיק. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שאלות משפטיותאובדן כושר השתכרותהפסדי השתכרות