מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול צוואה הדדית: כב' השופט ישעיהו שנלר - אב"ד: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת מירה דהן), שניתן בתאריך 30.01.2011 בת"ע 110040/08, 110041/08, 110042/08, לפיו נדחו הבקשות לקיום צוואות מה-29.10.1995 ומה-30.6.1996 וכן נדחתה ההתנגדות לביצוע הצוואה מיום 17.10.1989, תוך הוראה כי צוואה זו תקוים כלשונה. תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים בבית משפט קמא: 1. המערערת (להלן: הבת) והמשיב (להלן: הבן) הינם אחים, ילדיהם של המנוחים, משה …. ז"ל (להלן: המנוח) ופנינה ….. ז"ל (להלן: המנוחה) (שניהם יחד להלן: המנוחים). ביום 17.10.1989 ערכו המנוחים צוואה משותפת (להלן: הצוואה המשותפת). המנוח נפטר ביום 19.12.1994 ולאחר פטירתו, ביום 29.10.1995 וביום 30.6.1996, ערכה המנוחה שתי צוואות נוספות (להלן: הצוואות המאוחרות). המנוחה נפטרה ביום 10.6.2008. 2. בהתאם לצוואה המשותפת, אמור בן/בת הזוג אשר יוותר בחיים לאחר פטירת משנהו לקבל את כל עיזבונו, אשר כלל זכויות חכירה בדירה ברח' ….. תל-אביב (להלן: הדירה) וכן חשבונות בנקים שונים (להלן: הכספים). כך נקבעה הוראה מפורשת כי הנותר בחיים יהיה רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ללא התערבות איש. בנוסף, נקבע בסעיף 5 לצוואה כי: "במקרה ושנינו נלך לבית עולמנו בעת ובעונה אחת ו/או לאחר פטירתו של זה מאיתנו שיאריך ימים יותר מרעהו, הננו קובעים ומצווים כי כל רכושו הנ"ל ובכלל זה רכושו הנ"ל של הנפטר ראשונה מאיתנו, יעבור לילדינו - יורשינו החוקיים לפי החלוקה הבאה...". בהתאם לחלוקה, הזכויות בדירה אמורות לעבור 70% לבת ו-30% לבן. מאידך, ביחס ליתרת הרכוש, החלוקה הינה באופן שהבת זכאית ל- 60% והבן ל- 40%, תוך הוספה כי האמור אינו כולל חשבונות בבנק לאומי הרשומים על-שם הבת והשייכים לה בלעדית. עוד יש להפנות לשתי הוראות נוספות של הצוואה כדלקמן: "7. צוואתנו זאת נעשית ע"י שנינו ביחד ולחוד ובמידת הצורך יראו אותה כצוואה נפרדת שנעשתה ע"י כל אחד מאתנו ביחס לרכושו. 8. הננו משאירים לעצמנו את הזכות לשנות, לתקן, או לבטל צוואה זו אם יעלה הרצון מלפנינו לעשות כן". צוואה זו נחתמה ביום 17.10.1989, וכשהעדים לחתימת המנוחים, עו"ד שאול אפלבוים (להלן: עו"ד אפלבוים) ועו"ד צ'צ'יק. 3. המנוח נפטר ביום 19.12.1994 והצוואה המשותפת קוימה בצו מיום 20.3.2005. 4. לאחר פטירת המנוח, ערכה המנוחה צוואה מיום 29.10.1995 (להלן: הצוואה המאוחרת הראשונה) ובה ציוותה את כל רכושה, לרבות הזכויות בדירה לבת בלבד, וכשלבן ציוותה אך ורק 40% מהכספים, תוך ציון כי מדובר מכל כספיה וחסכונותיה בכל מקור שהוא ובכל השקעה שהיא. בהתייחס לדירה, צוין באופן מפורש כי הבת תהא זכאית, כאמור, למלוא הזכויות בדירה, אך תוך הוספה כי תהא זכאית גם לכספים שיתקבלו תמורתה, אם הדירה תימכר. דהיינו, בניגוד לצוואה המשותפת, לפיה אמור היה הבן לקבל, בסופו של יום, 30% מהזכויות בדירה, בהתאם לצוואה זו, הודר הבן מקבלת זכויות בדירה. יוער, כי בסעיף 5 לצוואה, צוין מפורשות כי מעבר לכך שבטלות צוואות קודמות, בטלה הצוואה המשותפת. לא למותר להוסיף, כי העדים לצוואה זו הינם עדים אחרים, ובכלל האמור, עו"ד בני דון-יחיא. המנוחה לא הסתפקה בכך, וביום 30.6.1996, ערכה צוואה נוספת (להלן: הצוואה המאוחרת השנייה) אשר הוראותיה דומות להוראות הצוואה המאוחרת הראשונה. השינוי בצוואה המאוחרת השנייה לעומת הצוואה המאוחרת הראשונה, מצוי בסעיף 2 לצוואה המאוחרת השנייה, אשר הוראתו כדלקמן: "לבני ….. (הבן) ... אני מצווה 40 אחוז מכל כספיי וחסכונותי אשר בבנקים בלבד. למניעת ספק אני מבהירה כי לבני לא יהיו שום זכויות בכל הקשור לדירתי... בתכולתה ובשום רכוש אחר זולת האמור בסעיף זה" (ההדגשות כאן ולהלן שלי). הנה כי כן, השינוי הראשון עניינו צמצום אותם כספים אשר מהם אמור הבן לקבל 40% לעומת הצוואה המאוחרת הראשונה. אם בצוואה המאוחרת הראשונה זכאות זו מתייחסת ל"... מכל כספיי וחסכונותיי בכל מקור שהוא ובכל השקעה שהיא" (סעיף 2), הרי בצוואה המאוחרת השנייה קבעה המנוחה כי מדובר אך ורק בכספים בבנקים בלבד. התוספת השנייה, אותה הוספה אשר באה לחזור ולהדגיש כי הבן לא יזכה למאומה בדירה. יוער, כי העדים לצוואה המאוחרת השנייה הינם אותם עדים של הצוואה המאוחרת הראשונה. 5. מדרך הטבע, שהבן חפץ לקיים את הצוואה המשותפת, בעוד שהבת חפצה לקיים את הצוואות המאוחרות. שתי מחלוקות מרכזיות התעוררו בין הצדדים. האחת, האם אכן רשאית הייתה המנוחה לשנות מאשר ציוותה בצוואה המשותפת. השנייה, נסיבות עריכת הצוואות המאוחרות, והאם יש מקום שלא לקיימן לאור הוראת סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק הירושה). 6. הבן טען בפני בית משפט קמא, בין השאר, כי מדובר בצוואה המשותפת בהסדר של "יורש אחר יורש" כמשמעותו בסעיף 42 לחוק, ומשכך לא רשאית הייתה המנוחה לשנות את הוראותיה, לרבות לאור האמור בסעיף 42(ב) לחוק. עוד טען, כי מדובר בצוואה משותפת והדדית, וכי על כן, קיים אינטרס מוגבר של המנוח, לרבות מכוח עקרונות של תום לב, כך גם נוכח אינטרס ההסתמכות ההדדית, ומשכך מנועה הייתה המנוחה לשנות מאשר ציוותה בצוואה המשותפת. עוד טען הבן, כי יש לבטל את הצוואות המאוחרות, בגין פגם בעריכתן, הנובע מכך שהבת הפעילה לחץ על המנוחה, איימה עליה והפחידה אותה, הכל על-מנת שהאחרונה תעביר לה את הזכויות בדירה. לבסוף, טען הבן כי יש לבטל את הצוואות המאוחרות, הואיל וביצוען הינו בלתי מוסרי ובלתי אפשרי, כהוראותיו של סעיף 34 לחוק. 7. הבת טענה, בין השאר, בפני בית משפט קמא, כי הוראות הצוואה המשותפת, אינן בגדר הוראות של "יורש אחר יורש", אלא של "יורש במקום יורש" (סעיף 41 לחוק), ומשכך, אין להיזקק להוראות החלות על צוואה העוסקת ב"יורש אחר יורש". יתר על כן, מעיון בצוואה המשותפת, עולה כי המנוחים השאירו לעצמם את החופש לתקן או לשנות את הוראות הצוואה, ומשכך, חלה ההוראה בסעיף 53 לחוק, המסייגת את המגבלות של סעיף 42 לחוק וכניתנות להתנאה. עוד טענה, כי הצוואות כולן נערכו עוד לפני תיקונו של החוק, בהוספת סעיף 8א' לחוק (תיקון מס' 12 מיום 19.7.2005) (להלן: התיקון) שעניינו בצוואות הדדיות, וכשבהתאם להוראות המעבר, הוראות התיקון אינן פוגעות בתוקפן של צוואות שנערכו לפני מועד התיקון. לבסוף, כי אין כל ספק כי לא הייתה קיימת השפעה או איום מצידה ו/או מי מטעמה כלפי המנוחה. פסק הדין בבית משפט קמא: 8. ראשית, דחה בית משפט קמא את טענתה של הבת בסיכומים מטעמה, כאילו מדובר בצוואה שאינה בגדר "צוואה הדדית", מעת שטענה זו הייתה בגדר הרחבת חזית. אך מעבר לכך, קבע בית המשפט כי מדובר בכל מקרה בצוואה משותפת, כך גם נוכח עדותו של עו"ד אפלבוים. מכאן, נפנה בית משפט קמא לבחון את השאלה האם רשאית הייתה המנוחה לשנות את הצוואה המשותפת. בית משפט קבע כי מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש". בנוסף, הפנה בית משפט קמא להוראת סעיף 8 לצוואה המשותפת, אשר קובעת: "הננו משאירים לעצמנו את הזכות לשנות, לתקן, או לבטל צוואה זו אם יעלה הרצון מלפנינו לעשות כן", ובניגוד לטענת הבת, לפיה ניתן להסיק מסעיף זה אודות הסכמה לאפשרות לשינוי הוראות הצוואה, קבע בית משפט קמא כי מניסוחו של הסעיף עולה שמדובר רק במקרה ובו השינוי ייעשה על-ידי המנוחים גם יחד, וזאת נוכח ניסוחו בלשון רבים. בית המשפט לא הסתפק בכך, אלא בחן גם את עדותו של עו"ד אפלבוים, אשר ציין בתצהירו כי רצון המנוחים היה שילוב בין רצון האחד לרצון של משנהו, כך גם הסביר את נוסחו של סעיף 8 האמור, תוך שהוסיף כי אכן המנוחים חפצו שאופציית הביטול והשינוי תיעשה רק על-ידי שניהם יחד. כך הפנה בית המשפט לעדותו של עו"ד אפלבוים בפניו. בסופו של יום, לאחר שבחן באופן נרחב את הוראות הפסיקה בכל הקשור לאותם עקרונות מתנגשים בשאלת שינויה של צוואה הדדית או משותפת, סבר בית משפט קמא כי לאור נוסחה של הצוואה המשותפת, עיקרון תום הלב וההסתמכות, כי המנוחה לא הייתה רשאית לערוך צוואה אשר יש בה לשנות את הוראות הצוואה המשותפת. משכך אין תוקף להוראות הצוואות המאוחרות. 9. אמנם בית המשפט יכול היה להסתפק באמור. אולם, התייחס אף לטענה של חלות הוראת סעיף 30 לחוק. בית המשפט מצא לנכון להדגיש כי בהתאם לאמור בסיכומי הבן, טענתו לא הייתה כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, אלא פסול מחמת תולדה של אונס ואיום. בית המשפט הפנה למברקים ששלחה הבת למנוחה, כך גם למכתב ששלחה לה, וכשבמסמכים אלו כלולה גם התייחסות לנושא הדירה, וזאת לאור טענת הבן כי הבת דרשה כל העת מהמנוחה לקבל את הדירה. עוד הפנה בית משפט קמא לעדויות של מי שטיפל במנוחה כארבע שנים לפני פטירתה, דהיינו החל משנת 2004, אשר העידו כי המנוחה ציינה כי היא מבקשת לערוך צוואה נוספת, אך לא ברור לעדה מדוע זו לא נערכה, כך גם עדות אודות התנהלותה של הבת כלפי המנוחה בגסות ובעוינות, תוך נטילת כספים על-ידי הבת מהמנוחה. כך גם אודות הפחד והרעדה של המנוחה מהבת, כך גם צעקות וקללות. עוד העידה עובדת סוציאלית מטעם העירייה אודות התעללות הבת במנוחה, כפי שהמנוחה סיפרה לה, והפניה לרישומים עוד משנת 1999 על אותה מצוקה קשה של המנוחה ואודות אותם איומים והלחצים הכבדים אשר הופנו כלפי המנוחה. עם זאת, ציין בית משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מכך שהבת הפצירה במנוחה להעביר את הדירה על-שמה של הבת עוד בחייה, אולם המנוחה עמדה בלחץ זה. כך גם כי הצוואות המאוחרות נערכו בשנים 1995 - 1996, וכי הרישומים שהובאו בפני בית משפט קמא הינם מתקופה מאוחרת יותר, וכי לא הובאו ראיות בהתייחס לתקופה הרלוונטית, ובמיוחד שלפי עדות העובדת הסוציאלית, הבת לא דיברה עם המנוחה משך כשנה, אך זאת בשנות ה- 2000. לבסוף, ציין בית משפט קמא כי באותו פרק זמן שהבת נעלמה מחייה, יכולה הייתה המנוחה לשנות את צוואתה גם ללא ידיעת הבת, לרבות תוך סיוע של הבן או העובדת הסוציאלית, ובמיוחד לאור זאת שהמנוחה פנתה וערכה שלוש צוואות, וכי ידעה על האפשרות שניתנה לשנות צוואה, וכאמור, אף ללא ידיעת הבת. משכך, דחה בית המשפט את טענת הבן, כי יש לבטל את הצוואה מחמת העילה של אונס ואיום. תמצית טענות הצדדים בערעור: טענות הבת: 10. סעיף 7 לצוואה המשותפת קבע כי במידת הצורך יראו את הצוואה כצוואה נפרדת. הצוואה לא כללה הוראה מפורשת כי השינוי יעשה רק ע"י שני המנוחים יחד ואין בלשון הרבים בסעיף 8, שבא בעקבותיו, כדי ללמד על שינוי משותף בלבד. 11. הצוואה נעשתה טרם התיקון לחוק הירושה והוגדרה כצוואה אישית ונפרדת. בשעה זו, בפני המנוחים עמדו אותן הוראות ברורות של החוק, בדבר האיסור על הגבלות בעריכת שינויים בצוואה, ומבלי צורך לציין אפשרות זו במפורש בעת עריכת צוואה. כך גם בצוואה משותפת, ובניגוד להוראות בהתאם לתיקון, אשר דורשות התנאה מפורשת. לכן, אינטרס ההסתמכות לא מתקיים במקרה דנן ופסיקה שכזו, המבטלת צוואה מאוחרת בנסיבות דומות, תקדימית ומנוגדת לעיקרון החופש לצוות של המנוחה, בין אם מדובר בצוואת "יורש אחר יורש" ובין אם מדובר בצוואת "יורש במקום יורש" . 12. לשון הצוואה המשותפת ברורה דיה ולכן אין להסתמך על ראיות חיצונית לצוואה (סעיף 54(א) לחוק). כל שכן, אין להסתמך על עדותו של עורך הצוואה שנערכה זמן רב קודם לכן ואשר העיד בעצמו שאינו זוכר ונשען בדבריו על לשון הכתוב. 13. יתר על כן, המנוחה זכאית הייתה, אף אם מדובר ביורש אחר יורש, לשנות את הוראות המנוח, וזאת לאור לשון הצוואה המשותפת ובאופן שהותנה על הוראות סעיף 42 (ב) לחוק. משכך, הבן אינו זכאי למאומה בדירה. 14. בהתייחס לטענות הבן כי היה מקום לבטל את הצוואות המאוחרות, בגין אותו איום ואונס, טענה הבת כי בית משפט קמא קבע ממצאים, וכשלא הוגש ערעור על אותם ממצאים, וכי מדובר למעשה בהרחבת חזית. בנוסף, הפנתה לאותן קביעות של בית משפט קמא, לרבות אודות "פערי הזמנים". לבסוף, טענה הבת בנושא ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית משפט קמא. טענות הבן: 15. הערעור מתמקד בממצאים עובדתיים, לרבות בהסתמך על עדותו של עורך הצוואה (עו"ד אפלבוים), שנקבעו ע"י בית משפט קמא, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעד ומהראיות שהובאו בפניו, ולכן אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות אלו. בנוסף, הטענות בדבר פגמים בזיכרונו של העד נוגעים לפרטים שוליים שאין בהם כדי לשלול את כלל עדותו. 16. סעיף 8 לצוואה המשותפת וההדדית הינה הוראה מגבילה, המהווה אינדיקציה ברורה לאומד דעת המנוחים ושעצם קיומה שולל אפשרות של שינוי הצוואה לאחר מות המנוח. לשון הרבים בה נוקט הסעיף הינה חד משמעית ומלמדת על רצונם לשנות את הצוואה רק יחדיו. על דרך השלילה, העדר ביטוי "בכל עת", עליו התבסס פסה"ד בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון פ"ד נג (5) 703 (להלן: פרשת מלמד), מחזק את הטענה כי המנוחים התכוונו רק לשינוי משותף. 17. לפי המדרג הדו-שלבי הנלמד מסעיף 54 לחוק, אם מתעורר קושי ביחס לשלב הראשון אשר בוחן את אומד דעת הצדדים מתוך לשון הצוואה, הרי שבשלב השני יש להסתייע בנסיבות חיצוניות לצוואה וכך עשה בית משפט קמא. הבן מדגיש, כי על אף שלשונו של סעיף 8 ברורה דיה, הרי שגם הנסיבות הנוספות שהובאו תומכות בפרשנות האמורה. בהתייחס לטענת הבת לפיה אין צורך בראיות חיצוניות שכן הצוואה המשותפת ברורה, הרי שלצורך ביסוס טענתה חסר צמד המילים "בכל עת" וממילא נכון היה לעבור לשלב השני, לפיו הוכח שכוונת המנוחים הייתה, שלא לאפשר שינוי חד צדדי. 18. טענת הבת בערעור לפיה הבן אינו זכאי למאומה סותרת את סיכומי הבת בבית משפט קמא, בהם הודתה כי אין כל מחלוקת באשר ל-15% שהבן זכאי להם בדירה וזאת מכוח הצוואה המשותפת, וכי גם בדיון קדם הערעור הוסכם כבר שאין מדובר במקרה שבו הבן אינו זוכה בכל חלק בדירה. 19. הצוואה המשותפת וההדדית נערכה במסמך אחד ונוקטת בלשון רבים ובה המנוח קבע את אופן חלוקת הדירה, מתוך כלל הרכוש ולא מתוך חלקו בלבד. סעיף 5 לצוואה המשותפת נוקט בניסוח ברור של מנגנון "יורש אחר יורש", בקובעו כי כל הרכוש ובכלל זה הרכוש של הנפטר הראשון, יעבור לילדים לאחר מות השני. בכך, המצווים נתנו ביטוי מפורש לרצונם בנוגע לאשר ייעשה ברכושם לאחר פטירת שניהם, ומכאן שלא מדובר על אינטרס הסתמכות גרידא, אלא על רצון המנוח כפי שציווה בצוואתו. הוראה שכזו מהווה אינדיקציה להגבלה שביקשו המצווים להטיל על שינוי הצוואה, מעצם ההגבלה שקיימת על היורש הראשון מכוח סעיף 42(ב) לחוק, ואשר פוסלת צוואה מאוחרת, אשר יש בה לשנות מאשר ציווה המוריש הראשון. 20. בית המשפט התבקש, לרבות מכוח סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995, לבחון בשנית, מתוך העדויות שהובאו, את טענת עריכת הצוואות המאוחרות תחת אונס ואיום, ולקבוע מסקנה שונה מבית משפט קמא, אשר תוצאתה ביטול הצוואות המאוחרות גם מהטעם החליפי. הבן טען כי לא מדובר על "פער זמנים" של מספר שנים, הואיל ודו"ח העובדת הסוציאלית מתחיל כבר בשנת 1997, וכי הסיבה שהאחרונה נקראה לטפל במנוחה הייתה לאור התעללותה של הבת במנוחה. עוד נטען, כי עד לפטירת המנוח בסוף שנת 1994, המנוח מנע מהבת להתעלל במנוחה, אולם לאחר פטירתו, החלה מסכת ההתעללות ועד סמוך לפטירת המנוחה. עוד נטען, כי יש לדחות את אשר קבע בית משפט קמא כאילו עצם העובדה שהמנוחה נמנעה מלהעביר לבת את הדירה עוד בחייה, מוכיחה אודות חוסנה, וזאת מאחר ובית משפט קמא התעלם מהדו"חות שהוצגו בפניו, ואשר על פיהם, אך ורק בגין הרשויות, נמנעה העברה שכזו. כך גם כי אין להתעלם מהיות המנוחה אם שכולה שאיבדה בן, וכי האיום שחזר ונשנה, כי המנוחה עלולה לאבד גם את הבת, איום שהמנוחה חששה לו ביותר. 21. עיקרון תום הלב כלפי המנוח, מטיל על המצווה שנותרה בחיים מניעות שלא לערוך צוואה הנוגדת באופן בוטה את הצוואה המשותפת. הפסיקה קבעה שיש להחיל את העיקרון במקרה מעין שלפנינו, בו המנוחה נישלה הלכה למעשה לחלוטין את אחד היורשים מהצוואה המשותפת. המסגרת הדיונית: 22. כפי שפורט לעיל, שתי סוגיות מרכזיות עומדות להכרעה במקרה שלפנינו. הסוגיה האחת, עניינה האם צדק בית משפט קמא בקובעו כי הגם שמדובר בצוואה משותפת שנערכה לפני תיקון החוק, המקרה דנן הינו בגדר מקרה חריג, אשר יש להחיל לגביו את אותה מניעות כפי שנקבעה בתיקון. הסוגיה השנייה, האם צדק בית משפט קמא בדחותו את טענת הבן, לפיה יש לבטל את הצוואות המאוחרות בגין פגם בנסיבות עריכתן, זאת במיוחד על רקע הנימוקים לדחייה זו. 23. אולם, טרם שנידרש לכך, עלינו להידרש לסוגיה נוספת, שעניינה גדר מושא המחלוקת. הזכויות שבמחלוקת: 24. בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא, עולה כי בסופו של יום, אמור הבן לקבל 30% מהזכויות בדירה. מחציתן, מכוח היותו "יורש אחר יורש" של אביו המנוח, ומחציתן מכוח צוואתה של המנוחה, היא הצוואה המשותפת, וזאת לאור ביטולן של הצוואות המאוחרות. ברור כי אם הערעור יידחה על כל רכיביו, אזי התוצאה תהא כמפורט. כך גם אם הערעור יידחה מחמת קבלת טענת הבן לבטלות הצוואות המאוחרות בגין הוראת סעיף 30 לחוק (להלן: טענת הכפיה), התוצאה תהא דומה. שונים הדברים אם בית המשפט יגיע למסקנה כי אין לקבל את עמדת בית משפט קמא בנושא מניעות המנוחה לצוות, ביחס לרכושה היא, את אשר ציוותה. במקרה שכזה, אזי דומה כי לכולי עלמא לא יהיה זכאי הבן לאותם 15% מהזכויות בדירה מכוחה של המנוחה, וזאת נוכח הוראות הצוואות המאוחרות של המנוחה, ובהתייחס לרכושה היא. אזי תישאל השאלה, האם רשאית הייתה המנוחה לצוות גם בהתייחס לאשר קיבלה כיורש ראשון, מהזכויות בדירה, מבעלה המנוח, וככל שהתשובה תהא חיובית יודר הבן כליל מזכויותיו בדירה. 25. ודוק, מדובר בשתי שאלות נפרדות. עיקרון ההסתמכות מונע מצד לצוואה משותפת, לצוות באופן שונה מאשר ציווה בצוואה המשותפת, וזאת אף בהתייחס לרכושו הוא, לאחר פטירת בן/בת-הזוג לצוואה המשותפת. מנגד, השאלה אם רשאי יורש ראשון לשנות בצוואתו מההוראות של המוריש הראשון, בעת שעסקינן ביורש אחר יורש, עניינה בשאלת הוראת סעיף 42(ב) לחוק, ומתייחסת לרכוש שזכה בו היורש הראשון מכוח הצוואה. 26. במקרה דנן, טען הבן כי בכל מקרה, יהיו תוצאות הערעור אשר יהיו, זכאי הוא לאותם 15% אשר ציווה לו המנוח ובגדר "יורש אחר יורש", וכי המחלוקת נעוצה במחצית האחרת. עוד הפנה הבן לאשר צוין בסיכומי הבת בבית משפט קמא, אשר מדבריה שם, כך לשיטתו, המחלוקת מתמקדת רק באותם 15% נוספים. כך הפנה הבן לאשר ציין בית המשפט במסגרת קדם הערעור, אשר צוין נוכח עמדת ב"כ הצדדים, דהיינו כי אכן הסכסוך מתמקד ב- 15% בלבד, בכל מקרה. מנגד, טוענת הבת, כי אם ערעורה יתקבל על כל רכיביו, אזי לא יהיה זכאי הבן למאומה. 27. נקדים ונציין כי צודקת הבת בטיעוניה, כי בסיכומים שהוגשו לבית משפט קמא, אין להסיק את אשר מבקש הבן להסיק. בסעיף 3 לסיכומים בפני בית משפט קמא, טענה הבת כי אכן מדובר בסכסוך אך ורק ביחס ל-15% מכוח זכויות המנוח, וזאת הואיל ולשיטתה, ביחס ל-15% האחרים, מכוחה של המנוחה, בכל מקרה, לא זכאי הבן למאומה, הואיל ומדובר ברכושה של המנוחה אשר הייתה רשאית לצוות אשר ייעשה בו כרצונה. עם זאת, אכן יש ממש בטענת הבן, לפיה במסגרת קדם הערעור היה ברור כי מדובר על 15% בלבד במסגרת הסכסוך, ובאופן שגם אם הערעור יתקבל, בכל מקרה, יהיה זכאי הבן לפחות ל-15%, כל זאת נוכח אשר יפורט להלן. יורש אחר יורש: 28. אין אני סבור כי יש להיזקק לבחינה הטכנית של השאלה האמורה, במובן אם הייתה הסכמה או לא הייתה הסכמה במסגרת דיון זה או אחר, אלא יש לבחון שאלה זו לגופה. בחינה של שאלה זו, תוצאתה כי אכן, גם אם הערעור יתקבל, אזי בכל מקרה, יהיה זכאי הבן לפחות ל-15%. ראשית, צדק בית משפט קמא בקובעו כי מדובר במקרה דנן בהוראה של "יורש אחר יורש". מעיון בצוואה המשותפת ובהוראותיה, קשה לקבל טיעון כאילו מדובר ב"יורש במקום יורש", בעת שאחד מהמנוחים ילך לעולמו טרם משנהו. משכך, עלינו להידרש להוראותיו של סעיף 42(ב) לחוק, הקובע "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני, על ידי צוואה". דהיינו, הכלל הבסיסי כי היורש הראשון רשאי לעשות באשר קיבל כרצונו, לרבות מכירת אשר קיבל, וכי היורש השני יקבל במקרה שכזה רק את אשר נותר מעיזבונו של המוריש הראשון. מנגד, בכל הקשור לאשר ציווה המוריש הראשון כהוראת "יורש אחר יורש", לא רשאי היורש השני לערוך צוואה אשר תנגוד הוראתו זו. אמנם בסעיף 53 לחוק, נקבע כי ההוראות, לרבות ההוראות שבסעיף 42 לחוק הינן דיספוזיטיביות, למעט הוראת סעיף 42(ד) לחוק, אולם יש לבחון בכל מקרה, האם חלה אותה התנאה, אם לאו. ודוק, אנו עוסקים בשאלה אם המנוח התכוון לאפשר למנוחה לפעול בניגוד להוראת סעיף 42(ב) סיפא. דומה כי התשובה לכך שלילית. לא הוכח על-ידי הבת כאילו ניתנה למנוחה הרשאה שכזו. יתר על כן, מעיון בצוואה המשותפת, נראה כי ביקשו לשלול זאת, הואיל ונוסחו של סעיף 5 להוראת הצוואה המשותפת, מצביע כי אכן המנוחה מנועה הייתה מלצוות ביחס לרכוש אשר תקבל כיורש ראשון. בסעיף 5 נקבע, ובהתייחס למצב של "יורש אחר יורש" "... הננו קובעים ומצווים כי כל רכושו הנ"ל ובכלל זה רכושו הנ"ל של הנפטר ראשונה מאיתנו יעבור לילדנו...". דהיינו, הצוואה מתייחסת מפורשות, וכעין הדגשה מעבר לנצרך לפי החוק, כי גם הרכוש שקיבל היורש הראשון, יעבור ליורש השני, דהיינו מדובר באמירה שמביאה לידי ביטוי את הרצון שלא ניתן יהיה לשלול את זכויות היורש השני מכוח צוואה של היורש הראשון, וזאת בהתייחסות לרכוש של המנוח. 29. למעלה מהנצרך, נציין כי יתכן ויש מקום לקבוע כי עקרונית וחרף האמור בסעיף 53 לחוק, אותה הוראה של סעיף 42(ב) סיפא, יכול ולא תינתן להתנאה, ולחלופין, התנאה שכזו תוכר במקרה חריג ביותר. מעת שהמוריש הראשון בצוואה של "יורש אחר יורש" לא היה נכון להעניק את רכושו ליורש הראשון ללא מגבלות שהן, לכאורה לא סמך על כך שהיורש הראשון אכן יצווה אף הוא למי שקבע המוריש הראשון כיורש השני. טול לדוגמא, מצב בו מוריש אב את רכושו לרעייתו, בגדר "יורש אחר יורש", וכשלאחר מכן היורש השני הינו בנו מנישואיו הקודמים. במצב שכזה, ברור כי אם האב היה רוצה להבטיח באופן מוחלט כי אכן בסופו של יום רכושו יעבור לבנו, היה עליו גם להתנות על הרישא של סעיף 42(ב), דהיינו לשלול את האפשרות מרעייתו מלבצע דיספוזיציה ברכוש שזמנית הועבר לה. משכך, קשה יהיה לקבל טענה כי חרף הגבלה שכזו, מניסוח או נימוק, זה או אחר, עדיין תהא רשאית רעייתו לצוות מה ייעשה ברכושו הוא שקיבלה על-פי הצוואה. נראה כי ניתן לבחון את הוראת סעיף 42(ב) בדומה לרעיון של "שיעבוד צף". במסגרת זו, אכן מאפשר המוריש ליורש הראשון לעשות ברכוש כבתוך שלו, ככל שלא מצויה הגבלה על כך. אולם, מעת "התגבשות" אותו רצון של יורש אחר יורש, קרי מועד פטירתו של היורש הראשון, כל מה שנותר עובר ליורש השני, וכאילו היה יורש מלכתחילה. בלשון אחרת, הרכוש שקיבל היורש הראשון, אינו "נחלתו", אלא אמור הוא להגיע ליורש השני, וזאת באשר יוותר ממנו. מתן אפשרות לצוות באופן שונה, משמעותו כאילו היורש הראשון נחל את עיזבונו של המוריש הראשון לכל דבר ועניין, ובאופן שיש בו, למעשה, לרוקן מכל תוכן, את הוראת היורש אחר יורש. עם זאת, אכן, לפי לשונו של סעיף 53 לחוק, הוראת סעיף 42(ב), לרבות הסיפא, לא נכללה באותה הוראה הקוגנטית היחידה אשר פורטה בסעיף האמור. מכל מקום, נוכח כל אשר פורט, דומה כי נטל ההוכחה והשכנוע שאכן ביקש המוריש הראשון להתנות על הסיפא של סעיף 42(ב) הוא נטל מוגבר, כאשר צריך לבחון את הנסיבות ברוח הדברים שצוינו לעיל. ודוק, במקרה דנן, גם אם ייקבע שבהתאם להוראות הצוואה המשותפת, זכאית הייתה המנוחה להורות בצוואה באופן שונה, האמור, לכל היותר, מתייחס לרכושה של המנוחה בלבד, ולא הובאו כל ראיות להתנאה על הסיפא של הוראות סעיף 42(ב) לחוק. 30. הנה כי כן, המסקנה העולה כי בכל מקרה, זכאי הבן לאותם 15% מהזכויות בדירה, וזאת לאור היותו יורש אחר יורש, ומעת שהמנוחה לא הייתה רשאית לצוות באופן שונה מאשר ציווה המנוח, וזאת בהתייחס לרכוש שירשה מהמנוח. דהיינו, הזכויות במחצית הדירה. עיקרון ההסתמכות: 31. עתה עלינו לבחון האם צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המנוחה לא הייתה רשאית לצוות באופן שונה מאשר ציוותה בצוואה המשותפת, וזאת אף בהתייחס לרכושה היא. השאלה מתמקדת בשאלת האיזון בין 'החופש לצוות' הכולל בתוכו את החופש של המצווה לשנות את צוואתו בכל עת שיחפוץ (וראו: הוראת סעיף 27(ב) לחוק), לבין 'עיקרון ההסתמכות' שעומד בבסיס צוואה משותפת או צוואה הדדית, לרבות אודות ציפייתו של כל אחד מהצדדים לצוואה זו, כי משנהו לא ישנה את הוראותיו, בין בחייו של הנפטר הראשון ובין לאחר פטירתו. 32. על סוגיה זו עמד כב' הנשיא ברק בפרשת מלמד: "כלל היסוד בדיני הצוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה... החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה"... גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר" (עמ' 710). עם זאת השאיר בית המשפט שם בצריך עיון את ההכרעה, הואיל ושם לשון הצוואה הצביעה על כך שנשמרה הזכות לשנות את הצוואה. 33. בעניין זמיר בעמ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב(1) 601 (להלן: פרשת זמיר) קבעה כב' השופטת נאור (כתוארה אז): " לדעתי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהן, והכל כמובן באין אינדקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד, חוק הירושה מלמדינו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ...בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים הייתה להתנות הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה)" (עמ' 625). פסק דין זה, לפחות לפי דעת הרוב, באופן מעשי לא קיבל את אשר קבע כב' הנשיא ברק בפסק דין מלמד בעניין עיקרון ההסתמכות. 34. ודוק, משהצוואה המשותפת שבענייננו נערכה לפני התיקון לחוק, אשר במסגרתו הוסף סעיף 8א' לחוק הירושה הדן בעניין צוואות הדדיות, נדרשים אנחנו גם להמשך דבריה של כב' השופטת נאור (ההדגשות אינן במקור): "בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה...בעניין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהיעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר" ( עמ' 625-626). לפי הפסיקה האמורה, לגבי צוואות אשר נערכו לפני תיקון החוק אזי אין כל מגבלה לשנות צוואה של בני הזוג ואף ספק אם ניתן להתנות על כך, אלא אם הוכח כסייפת הדברים כדלעיל. 35. אכן, התיקון לחוק קבע הוראות לפיהן לא יהיה תוקף לביטול צוואה הדדית, אלא בתנאים שנקבעו בסעיף 8א(ב) לחוק. לפי ההוראה שבס"ק (1) כשמדובר בחיי בני הזוג, מסירת הודעה בכתב הינה תנאי הכרחי לביטול שמבקש אחד מהם לבטל צוואה הדדית. עם זאת, יש להעיר כי הוראה זו, כוללת בחובה סתירה לסעיף אחר בחוק, והיא הוראת סעיף 28(ב) לחוק, הקובעת כי "הוראת-צוואה התולה תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה - בטלה". והנה, לאור ההוראה שבתיקון האמור, עם מסירת הודעה בכתב, אוטומטית גם הוראת הצוואה של המצווה השני בטלה. טול לדוגמא, מצב שבו המצווה השני, מנוע מלערוך צוואה חדשה, כגון לאור מצבו הנפשי, הרי אותה צוואה שערך גם היא תהא בטלה, גם אם לא ברור שרצונו בכך. לפי ההוראה שבס"ק (2), העיקרון הינו כי תנאי לאפשרות של ביטול לאחר פטירת המצווה הראשון, הסתלקות או החזרה של אשר נחל הנותר בחיים. עם זאת, יש להפנות גם לסעיף 8א(ג), שהוראתו מאפשרת התנאה על ההוראות דלעיל, אך ישנה חשיבות רבה גם לסיפא אודות העדר אפשרות לשלילה מוחלטת של אפשרות לשינוי צוואה בחיי שני בני הזוג. 36. הנה כי כן, הן בלשון החוק בהתאם לתיקון, והן לאור הוראות המעבר, ניתן לסכם ולומר כי בצוואות שנערכו לאחר התיקון, "ברירת המחדל" העדר אפשרות לשינוי הצוואה, אלא בהתקיימות התנאים שנקבעו בתיקון, ואילו בצוואות שנערכו לפני התיקון "ברירת המחדל" כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר ציווה, וזאת בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם. מכאן, שיש לבחון את "אומד דעתם של הצדדים", על רקע ההבדל האמור. 37. בעת שנערכת צוואה הדדית, כיום לאחר התיקון, על עורך הצוואה להבהיר למצווים אודות ההגבלות בשינוי הצוואה המשותפת, לרבות האפשרות להתנות על כך. מעת שלא הובאה תשתית עובדתית אשר יש בה לבסס את הטענה כי אכן המצווים התכוונו לשנות מהוראות התיקון, אזי יחולו הוראות התיקון על כל המשתמע מכך. מנגד, בעת שעסקינן בצוואות שנערכו לפני שנים, לכאורה, עלינו לבחון את אותו אומד דעתם של הצדדים, בהתחשב בנסיבות של עריכת הצוואה המשותפת. כמובן, שלא בכדי ציינה כב' השופטת נאור כי טרם התיקון, המצב המשפטי כפי שעמד בפני מצווים כאמור, היה עיקרון החופש לצוות והחופש לשנות מאשר ציוו, ודומה כי דברים אלו יפים על אחת כמה וכמה בצוואות שנערכו עוד זמן רב, לפני שבתי המשפט נדרשו לשאלת עיקרון ההסתמכות כפרשת מלמד. משכך, לדעתי, על-מנת שניתן יהיה לשלול אפשרות של המצווה שנותר בחיים לשנות את אשר ייעשה ברכושו הוא - בהבדל מאשר פירטנו לעיל בהתייחס לרכוש שנחל מהמצווה שהלך לעולמו טרם לכן - חייב בית המשפט להיות משוכנע באופן חד וברור שאכן זאת הייתה הכוונה המשותפת של שני המצווים. 38. על רקע האמור, נוכל לעבור ולבחון את הנסיבות במקרה דנן. מהכלל אל הפרט: 39. כמפורט לעיל, המחלוקת בין הצדדים, נעוצה בראש ובראשונה, בפרשנותה של הצוואה ההדדית. הסעיף המרכזי השנוי במחלוקת, סעיף 8 לצוואה המשותפת, אשר קובע: "הננו משאירים לעצמינו את הזכות לשנות, לתקן, או לבטל צוואה זו אם יעלה הרצון מלפנינו לעשות כן". מצד אחד, כטענת הבת, ניתן לראות בסעיף זה כמקנה את האפשרות לשינוי הצוואה, ומצד שני, וכך טען הבן, מדובר באפשרות של שינוי אולם באופן מסוייג, קרי שינוי במשותף בלבד. כאמור, בית משפט קמא בחר בחלופה האחרונה, דהיינו כי הן מנוסחה של הצוואה והן מעדותו של עו"ד אפלבאום, עולה כי המנוחים התכוונו להגביל את זכות שינוי הצוואה. 40. כבר עתה אציין כי אין דעתי כדעת בית משפט קמא. דומה, כי המקרה דנן אינו עונה על אותן הדרישות החריגות, בהתאם לפרשת זמיר. נבחן, אפוא, את נימוקי בית משפט קמא, כך גם טענות הצדדים בהקשר למחלוקת האמורה. 41. הבן תלה יהבו בלשון "הרבים" בה נוסח סעיף 8 האמור. אולם, בכך קיימת התעלמות מכך שניסוחה של הצוואה כולה הינו בלשון רבים. בלשון אחרת, אם אכן סעיף 8 לצוואה המשותפת, בלבד, היה מנוסח בלשון רבים, ניחא. אולם, מעת שלשון הרבים הינה הנוסח של כלל הצוואה, אין אני סובר כי יש להסיק מלשון הרבים את אשר הסיק בית משפט קמא. יתר על כן, לא ניתן להתעלם מהוראת סעיף 7 לצוואה המשותפת אשר קובע מפורשות שהגם שמדובר בצוואה הנעשית על ידי המנוחים, הרי מדובר "...ביחד ולחוד...", כפי שצוין בסעיף 7 לצוואה. יתר על כן, קיימת הוראה מפורשת בהמשך הסעיף כי "...במידת הצורך יראו אותה כצוואה נפרדת שנעשתה ע"י כל אחד מאתנו ביחס לרכושו". דהיינו, המנוחים עצמם, הגם שיכול וכוונתם לא התייחסה דווקא לשאלה דנן, בחרו לציין כי ניתן יהיה לראות בצוואה המשותפת כצוואה נפרדת, על כל המשתמע מכך. בנוסף לכל האמור, דומה כי אם היינו מבקשים לבחון את אומד דעתם של המנוחים, וזאת בהתחשב במועד עריכת הצוואה, קרי בשנת 1989, קשה היה לקבל עמדה לפיה ביקשו המנוחים לשלול מכל אחד מהם בנפרד, לשנות צוואתו ללא הסכמת משנהו. כמפורט לעיל, דומה כי במועד עריכת הצוואה כל נושא ההסתמכות ובכלל האמור, האפשרות למנוע מעורך צוואה, לשנותה ללא תלות באחר, לכאורה כלל לא עמדה על הפרק. על אחת כמה וכמה, מעת שעסקינן בשינוי לאחר פטירת המנוח. גם אם נלך לשיטת הבן, וכאמור אין אנו סוברים כן, ניתן לראות את ההגבלה הנטענת על ידו, כמתייחסת לשינוי בעת חיי המנוחים. הרציונאל, מתן אפשרות ויידוע המצווה האחר אודות שינוי על מנת שהאחר יכול לשקול, הציווי מטעמו. אולם, פרשנות לפיה תישלל האפשרות לשינוי, גם לאחר פטירת המוריש הראשון, משמעותה כאילו הסכים מי מהמנוחים, כי יהיו הנסיבות אשר יהיו, לעולם לא יוכל הנותר בחיים לשנות צוואתו. לשיטתי, קביעה קיצונית שכזו, דורשת נסיבות מיוחדות ולשון ברורה על מנת להסיק, שאכן הכוונה המשותפת הייתה למנוע שינוי שכזה. 42. ודוק, גם המחוקק בתיקון החוק, לא שלל את האפשרות לבטל את הצוואה ההדדית, אלא קבע את האופנים לעשות כן. יתר על כן, בסעיף 8א (ג) קבע המחוקק מפורשות "...ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג - בטלה". אמנם האמור מתייחס להוראה השוללת אפשרות שכזו בחיי שני בני הזוג, אולם מכאן ניתן להסיק כי עקרונית, בחר המחוקק לקבוע אפשרות לשינוי וביטול, תוך קביעת תנאים או תוצאות לשינוי או ביטול שכזה. על אחת כמה וכמה יפים הדברים לצוואות שנערכו טרם התיקון וביתר שאת לצוואה המשותפת דנן, שנערכה עוד בסוף שנות השמונים. 43. גם הנסיבות דנן, מצביעות על כך שהמנוחים לא התכוונו, לשלול באופן מוחלט את האפשרות לשנות את הצוואה אלא רק בהסכמת שניהם, ובמיוחד אין לקבל פרשנות של שלילה כאמור, לאחר פטירת מי מהם. כפי שעולה מחומר הראיות, הסיבה שבגינה "זכתה" הבת לעדיפות, נעוצה בכך שהבן היה כבר נשוי עם ילדים, בעוד שהבת הייתה בזמנו רווקה. דהיינו, במקרה דנן מצוי הסבר מדוע קיבלה הבת ביתר. אולם, אם השתנו הנסיבות, כלום התכוון מי מהמנוחים לשלול את האפשרות לשינוי ההוראה המפלה, כביכול, בין שני הילדים?! יתר על כן, אם אכן לאחר פטירת המנוח היה מסתבר כי התנהגותה של הבת או התנהגותו של הבן, כלפי המנוחה, היה מצדיק שינוי הוראות הצוואה, כלום נסבור שהמנוחים התכוונו, כי גם במקרה שכזה "נחתמה" הצוואה לבלי שוב, וללא יכולת שינוי. דומה כי התשובה לכך שלילית. 44. במקרה דנן, לא הובאו כל ראיות אשר הציבו תשתית עובדתית, אשר היה בה לבסס את הנטען אודות הסתמכות של מי מהמנוחים, כי משנהו לא ישנה את צוואתו לאחר לכתו לעולמו. הנתון היחיד שהובא בפני בית המשפט הינו אותו נתון בדבר נסיבותיה האישיות, דאז, של הבת. לא הובאה כל תשתית לפיה היה "ניגוד אינטרסים" בין המנוחים, בינם לבין עצמם. דהיינו, לא מדובר במקרה דנן, בנסיבות כפי שפורטו בהרחבה בפרק הדיון המשפטי, על הסכמה הדדית להענקת זכויות בדרך מסוימת לפלוני וזאת בהסתמך על מתן זכויות במקביל לאלמוני, ובאופן ששינוי הצוואה על ידי אחד מהצדדים לה, מסכל את אותה הכוונה. יתר על כן, כמפורט לעיל, לא המנוח ולא המנוחה ביקשו להתנות על הרישא של סעיף 42(ב) לחוק. דהיינו, כל אחד מהמנוחים איפשר למשנהו, דהיינו סמך עליו באופן מוחלט, באפשרו לו לעשות ברכוש שיקבל כבתוך שלו. דהיינו, תיאורטית, יכולה הייתה המנוחה, למכור את הרכוש שזכתה בו כיורשת ראשונה, רכוש אשר קיבלה מהמנוח, ואף יכולה הייתה, להעביר את מלוא הרכוש, כולל כמובן רכושה היא, למי שתחפוץ, כולל העברת מלוא הזכויות בדירה, לרבות אשר ירשה, לבת. למעלה מכך, לכאורה האינטרס היחיד אשר עמד אז מול המנוחים, להבטיח כי הבת תקבל ביתר לעומת הבן. משכך, לכאורה, הצוואות המאוחרות לא שללו אינטרס זה, אלא אף הרחיבו מהותו, הגם שבנסיבות אליהן נתייחס בהמשך. 45. עד כאן הצבענו על אשר מצוי בצוואה. אולם בכך לא סגי, ועלינו להידרש לאשר לא מצוי בה. מצופה היה כי אם נושא כה קרדינלי, כאפשרות שינוי חד צדדי של הצוואה, עמד בפני המנוחים בעת עריכת הצוואה, היה הדבר מוצא ביטוי באופן חיובי ולא על דרך הדיוק. דהיינו, היינו מצפים למצוא הוראה חד משמעית וברורה אשר בה יצויין מפורשות כנטען עתה על ידי הבן. זאת לא מצאנו. בלשון אחרת, מצאנו את הסעיף המאפשר שינוי הצוואה, וללא הגבלה אודות מועד השינוי, ובדומה ל"בכל עת". יתר על כן, העיקר "חסר מהספר" קרי, כי השינוי יכול ויהיה רק "יחד" או בצורה דומה. משכך, הגם שנדרשנו בהרחבה לכלל הנסיבות, ייתכן ולא היה צורך בכך בהתאם לאשר נקבע בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.08.2012) מפי כב' השופט הנדל. 46. הנה כי כן, כל שנותר אשר הסיק בית משפט קמא מעדותו של עו"ד אפלבאום. אמנם, עו"ד אפלבאום הסביר אודות הקשר בינו לבין מי מהמנוחים, אולם בכך לא די. עדותו ניתנה בחודש מרץ 2010, דהיינו כחלוף למעלה מ-20 שנה מעת שנערכה הצוואה המשותפת. לא בכדי, ציין עו"ד אפלבאום מפורשות "...צר לי, אבל בגילי המתקדם אני לא זוכר דברים שנערכו לפני 20 שנה" (עמ' 18 לפר' מיום 14.03.2010). אכן, מדובר בשאלה לא מהותית אך מעיון בכלל עדותו, דומה כי מדובר על כעין "שיחזור זיכרון" מתוך הכתובים ולא כעדות אשר יש בה כדי להצביע, כביכול מכלי ראשון, על אשר אירע במועד עריכת הצוואה, אם אירע. כך מוצאים אנו כי אינו זוכר כמה זמן לקח לו לערוך את הצוואה (שם בעמ' 19), ובמיוחד יש להפנות לתשובתו לשאלה הכיצד הוא יודע שאכן כוונתם של המנוחים הייתה כפי שהעיד, ותשובתו "...כי זה כתוב" (שם). כך אותה תשובה לשאלה מדוע לא צוין מפורשות אודות ההגבלה לשינוי חד צדדי. אכן, בסוף חקירתו חזר עו"ד אפלבאום וציין כי הגם שאין תרשומות והגם שזכרונו אינו כבעבר, זוכר הוא את אותן ההתלבטויות בין המנוחים בציינו "...מה שברור היה שהם מבקשים שהדברים לא ישתנו לאחר מות אחד מהם וגם אחרי מות שניהם" (שם, עמ' 21). אולם, מעיון בכלל עדותו וגם אם יכול ואכן סבר עו"ד אפלבאום את אשר העיד, עדיין, נוכח כל אשר פורט לעיל, לרבות נוסחה של הצוואה, אין אני סובר כי די בעדותו גם אם ניתן היה לסמוך עליה ולקבלה, ליצור את אותה מניעות. ודוק, עלינו לבחון את אשר מצוי בצוואה הגלויה, גם אם יכול ועורך הצוואה "זוכר" לאחר למעלה מ-20 שנה את אשר ציין. יתר על כן, נוכח כל אשר פורט לעיל, ובמיוחד בנושא העדר אותה תשתית בכל הקשור לנושא "ההסתמכות", לא היה מקום לבסס את בטלותן של הצוואות המאוחרות, בסופו של יום, אך ורק על עדותו של עו"ד אפלבאום. 47. יוער כי לא התעלמתי מהטענה כאילו גם אם סעיף 8 לא היה מצוין בצוואה, רשאי היה כל אחד מהמנוחים לשנותה. התשובה לטענה זאת, עניינה כי בחלק ניכר של צוואות ואף שלא בצוואה הדדית מוצאים אנו ציון מפורש אודות אפשרות שינוי הצוואה, וכך גם במקרה דנן, כאותו סעיף שגרתי. יתר על כן, מיקומו של סעיף 8 בעקבות סעיף 7 שעניינו ראיית הצוואה כצוואה נפרדת מחזקת את הפרשנות של מתן אפשרות לשינוי הצוואה חרף היותה צוואה הדדית על מי מהמצווים. 48. סיכומם של דברים: אומנם הבן, ובצדק מבחינתו, ניסה לבטל את הצוואות המאוחרות, מכוח אותו עיקרון של הסתמכות אשר הובא בפסיקה, כעיקרון המונע לרבות מכח עקרון תום הלב, שינוי צוואה הדדית באופן חד צדדי. אולם, כפי שפורט לעיל נראה לי כי במקרה דנן, לא היה מקום לקבל את אותה טענה וייתכן ואף לא היה צורך בדיון מעמיק בה. המועד הקובע הינו מועד עריכת הצוואה, מועד אשר בו דומה, כי לא עו"ד אפלבאום ועל אחת כמה וכמה מי מהמנוחים לא היה מודע לאפשרות של מניעות מלשנות צוואה. דרך המלך הייתה כי ניתן גם ניתן לשנות צוואה, לרבות צוואה הדדית. משכך, קשה לקבל כאילו מי מהמנוחים ביקש לחרוג מהעיקרון הכללי. הגם שכך, בחנו את הדברים לגופם, ומסקנתנו כי אם אכן הכוונה הייתה לשלול מפורשות אפשרות לשינוי חד צדדי ובמיוחד שינוי לאחר פטירת מי מהמנוחים חייב היה הדבר לבוא ביטוי חד משמעי בלשון הצוואה, ולא בדרך פרשנות דחוקה. במיוחד יפים הדברים נוכח העדר התנאה על סעיף 42(ב) רישא לחוק, דהיינו אם אכן כוונתם המשותפת של המנוחים, הייתה כנטען על-ידי הבן, הכיצד לא מצאנו בצוואה התנאה כי ייאסר על המנוחה לסכל את רצון המנוח בעשיית דיספוזיציה ברכוש שקיבלה, ואם ביחס לרכוש זה אין התנאה, קל וחומר בהתייחס לרכושה היא. למעלה מכך, דומה כי בנסיבות של הצוואה דנן, אם היה אינטרס הראוי להגנה, לא היה זה אותו אינטרס שנפגע, קרי אינטרס הבן, אלא דווקא אינטרס הבת הוא זה שעמד להגנה. הגם שכך, דברים אחרונים אלו, הם המובילים אותנו לסוגייה הבאה. פגם בעריכת הצוואות המאוחרות: 49. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית ֹ- בטלה". חלק ניכר מהפסיקה אשר דן בסעיף זה מתייחס לשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת. אולם, כפי שהוא לעיל, טענת הבן, במקרה דנן, נסובה בשאלת בטלות הצוואות המאוחרות מחמת העילה של אונס ואיום. הגם שכך, העיקרון החל ביחס לכל העילות מושא הסעיף האמור, ענינו פגם ברצון החופשי של המצווה. לא בכדי, הפסיקה והמלומדים הפנו לפרק ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, בסעיפים 18-13 בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), כמקבילה להוראות חוק הירושה, העוסקות בפגמים בעריכת הצוואה. לענייננו, המקבילה הינה סעיף 17 בחוק החוזים העוסק בכפייה. 50. בהתאם לאשר נקבע בע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, הכפייה אינה צריכה להיות יסודית ואינה חייבת להיות הסיבה המכרעת והבלעדית להתקשרות, "... והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד" (שם בעמוד 153). עוד הוסף שם כי הוראת סעיף 17 לחוק החוזים חלה גם בהתחייבות חד צדדית. בעת שעסקינן בהתחייבות דו צדדית, בוחן בית המשפט את עיקרון קיום החוזה מצד אחד, ומולו את העיקרון האם אכן מדובר באילוץ, וכשיש מקום לבחון את איכותו של האילוץ, מול החופש להתקשר, וכי על כן יש לבחון את הקשר הסיבתי שבין הכפייה לבין כריתת החוזה, וכשהמבחן אינו כורך את תנאי ההסכם ועוד תנאים הנדרשים בעת שעסקינן בעילת העושק למשל [וראו בהרחבה בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, וראו גם בג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי עמודים 334-328 (2005)]. 51. מעת שעסקינן בכפייה הקשורה לכריתת הסכם, יכול וייקבע כי למרות אותה כפיה, בסופו של דבר הסכים המתקשר לאותה כפיה ובהתאם לכלל ההלכתי לפיו "תלויהו וזבין זביניה זביני" (ראו מסכת בבא בתרא, מז ע"ב). אך הגם שכך בהתאם למובא לעיל, יכול וייקבע כי העסקה כלל לא נכרתה. דהיינו, ענייננו במתח שבין הרצון החופשי לבין המניע להתקשרות. שונים הדברים, מעת שמדובר בעריכת צוואה. כאן עקרון העל, הינו אותו רצון חופשי של עורך הצוואה. על בית המשפט להיות משוכנע כי אכן עורך הצוואה ערך את הצוואה מתוך רצון חופשי. לכן, לפחות לפי חלק מהדעות, הגם שעילת ההשפעה הבלתי הוגנת אינה מצוייה בחוק החוזים, מוצאים אנו אותה כעילה במסגרת חוק הירושה. יתר על כן, אם בעת שצד להתקשרות נאלץ, למשל, למכור נכס לפלוני במחיר שוק, ניתן לטעון כי בסופו של יום האילוץ הינו בעצם המכירה, אך שוברה בצדה, דהיינו, המתקשר קיבל תמורה, ויכול ואף תהא תמורה ריאלית, לא כן הדברים בעת שעסקינן בצוואה. צוואה אינה אמורה להינתן "בתמורה" אלא חייבת להיערך מתוך רצון חופשי ומוחלט. לכן כל פגם באותו רצון חופשי, יכול ויוביל לבטלותה. לא בכדי ציין כב' השופט ש' שוחט בספרו פגמים בצוואות בעמוד 255 (2001), כי: " יחד עם זאת נראה כי במונחים אונס או איום יכללו מצבים קלים יותר שעל פי דיני החוזים לא היו נכללים בגדר כפיה. הטעם לכך נעוץ בדרישה שהצוואה צריכה להיות חופשיה לגמרי וכל דבר קטן או גדול השולל או מגביל את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה יביא לפסילתה...". [וראו גם: ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 עמוד 268 (1995)]. 52. על רקע האמור נבחן את הנסיבות דנן. טרם לכן, נציין כי בניגוד לנטען על ידי הבת שהואיל והבן לא הגיש ערעור על דחיית טענתו לבטלות הצוואות המאוחרות בגין טענת האונס והאיום, שוב אינו רשאי להעלות טענה זאת - רשאי היה הבן לעשות כן וכפי שבפועל עשה. הנימוק לכך, כי מעת שהבן זכה בדינו בפני בית משפט קמא, לא יכול היה להגיש ערעור בגין קביעה זאת או אחרת, אשר לא קיבלה טענה אחרת שלו [ראו ע"א 9998/06 חזן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה ז' (20.7.08)]. אולם, אין בכך למנוע ממנו לטעון בערעור כי היה מקום לקבל טיעונו זה, וזאת למקרה וערכאת הערעור, לא תקבל את הטענה אשר בית משפט קמא קיבל, ואשר בגין קבלתה, זכה בדינו - ובדומה למקרה דנן [ראו תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; כן ראו ברע"א 1633/10 פרוכטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ו' (3.10.10); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי עמוד 642 (מהדורה עשירית, תשס"ט)]. בטלות הצוואות המאוחרות: 53. דומה כי ניתן להסיק מפסק דינו של בית משפט קמא, כי בית המשפט אכן קבע כי הבת איימה על אמה היא המנוחה, לפחות בשנותיה האחרונות, וכפי שפורט לעיל. עם זאת בית המשפט קמא סבר כי לא הוצבה תשתית לקיומה של עילת הביטול האמורה, למועד עריכת הצוואות המאוחרות, כך גם לא הוכח כאילו מנועה הייתה המנוחה לשנות את אשר ציוותה בצוואות המאוחרות, ולהחזיר "עטרה ליושנה" קרי, אשר ציוותה בצוואה המשותפת. משכך, עלינו לבחון האם יש מקום להתערב במסקנות אלו. 54. נביא תחילה מ"פניני לשונה" של הבת במכתביה לאמה היא המנוחה: "...באם את רוצה לראות אותנו שוב ו/או לשמוע אותנו ו/או להיות איתנו בקשר את נדרשת לבטל את יפוי הכח של הפושע (הבן). לתת לי יפוי כוח להעביר את הדירה בטאבו על שמי כעת. נא לא לפנות אלינו גם לא בעת מצוקה. דעי לך שהעתיד שלנו תלוי בדירה שלך". וכך נחתם מכתב זה: "שלום ולא להתראות". ומכתב נוסף ועתה מודפס מתחילת שנת 2000: " מעכשו כל הבעיות שלך מוטלות על בנך 'המוצלח'. רק תדעי לך שהעתיד שלנו תלוי בדירה שלך - שלי". כך כחלוף חמישה חודשים, מכתב לפיו הבת ובעלה אינם מקשיבים להודעות של המנוחה, הואיל והן נמחקות וכי האם מתבקשת לא לטלפן ולא להשאיר הודעות. בחלוף תקופה נוספת, כותבת הבת למנוחה כי תמיד התביישה בה ועוד התרסות כנגד אימה המנוחה, וכשלא למותר להוסיף את אשר ציינה במכתב "אם נולדתי לאשה כמוך, הרי שחלום חיי הוא להיות יתומה". 55. אין צורך להכביר מילים אודות הזעזוע למקרא אותם מכתבים. עם זאת, עלינו להיזהר שלא לחרוץ את דינה של הבת לשבט, אך ורק בגין תוכנם של מכתבים אלו. יתר על כן, מכתבים אלו נשלחו, לכאורה, לאחר עריכת הצוואות המאוחרות. מנגד, יש לזכור את אשר עולה מהעדויות, כי מכתבים אלו, אשר נכלל במוצג טו, הם אלו שאותרו, וכשעולה כי נשלחו מכתבים נוספים. 56. מכאן אעבור לבחון את דברי הבת עצמה, כך גם התנהלותה. ראשית, נפנה לעדותה בעמוד 27 מיום 18.04.10, לפיה כלשונה "... בשנת 95 לא ידעתי על נוהלים משפטיים...ידעתי על הנהלים אחרי שאמא שלי סיפרה, בחול המועד סוכות 95". כל זאת כהסבר לנושא שליחת המכתבים, בהדגישה כי למעשה לא ידעה מאומה אודות הדירה ואודות הוראות הצוואה המשותפת, עד אותו חול המועד סוכות 1995. וראו גם בעמ' 28 כי גילתה אודות הצוואה המשותפת, רק באוקטובר 1995. יתר על כן, הבת מגלה בקיאות "משפטית" בציינה כי הגם שההורים ציוו כי הרכוש יחולק בין האחים הרי "...זה תלוי בשאלה אם תהיה צוואה אחרת" (בעמ' 27). אם לא די באמור, אין הסבר לבת מדוע ציינה בבקשתה לקיום הצוואה המאוחרת השנייה כי אין צוואה קודמת, לא הצוואה המאוחרת הראשונה וכמובן לא הצוואה המשותפת. כבר עתה יש לציין כי כמובן יש לדחות את הסבריה הדחוקים בעמוד 30, כאילו לא ידעה על הצוואה המאוחרת הראשונה, ובגדר "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". הגם שכך, בתשובה לשאלה מדוע לא סיפרה ואף במסגרת ההתנגדות, על הצוואה מ-1995, קרי הצוואה המאוחרת הראשונה, השיבה: "אני מצטיירת שהיא נעשתה תחת לחץ...", דהיינו הבת ידעה גם ידעה כי גילוי מלא של מכלול הנסיבות יכול והיה מוביל למסקנה כי אכן הצוואות נעשו תחת לחץ. לא למותר להפנות, להמשך הסבריה הדחוקים אודות מחדליה ופעולותיה, כולל אישורה לשאלת בית המשפט כי אכן נקטה בדרך של איום וכי אף ביקשה, לכאורה, למנוע את עדותו של עו"ד אפלבאום. לבסוף נפנה למברק ששלחה למנוחה כאילו הבן נפטר. 57. כמובן, שמעדותו של הבן עולה אותה התנהגות מאיימת של הבת, כולל גזילת כספי המנוחה בחייה תוך איום עליה. אך בנוסף לעדויות הנוגעים בדבר הונחו בפני בית משפט קמא עדויות של גורמים אובייקטיבים. כך עדותה של המטפלת של המנוחה שולה גריגו אשר תיארה את היחסים הקשים שבין הבת לאמה, ודי להפנות לאשר פירט בית משפט קמא. אולם, בעדותה בעמ' 9 לפר' מיום 27.01.2010 מעידה העדה מפורשות כדלקמן: "האמא סיפרה לי שהייתה צוואה אחת שהאבא היה חי, ולאחר שהאבא נפטר היא עשתה עוד צוואה יחד עם …. (הבת) שהכריחה אותה". ובאשר לאפשרות לשינוי הצוואה המאוחרת, העידה כי אמנם המנוחה ציינה כי היא מבקשת לשנות את הצוואה לטובת הבן, אולם הסבירה לה כי לא עשתה כן מאחר "...היא הייתה מאוד מוטרדת ומופחדת" . יתר על כן, מעדותה עולה, כי המנוחה סיפרה לה אודות תוכנן של הצוואות, כך גם אודות המריבות בגין נושא הצוואות ונטילת כספים וכלשונה בעמ' 12 לעדותה ביחס למצבה של המנוחה, ושוב בהתייחסות לשאלה אודות שינוי הצוואה המאוחרת "...היא היתה פשוט פוחדת מ (הבת), רועדת ומפחדת". כמובן שמתצהירה של המטפלת שניתן כעדות ראשית (מוצג יא) הדברים באים לידי ביטוי באופן חמור יותר, תוך הדגשה שלמעשה הריב הגדול נעוץ היה בנושא הדירה וכשהבת דרשה את שינוי הצוואה בהתייחס לדירה ומחמת האיום אכן שונתה הצוואה. 58. גם מעדותה של הגב' מאיה אנוש היא העו"ס אשר הכירה את המנוחה עוד משנה 1997, עולה כי המנוחה סיפרה לה אודות התעללותה של הבת תוך הדגשה לאותו איום בדבר ניתוק קשר, ובמיוחד על רקע אשר עברה המנוחה. עד כדי כך הייתה כנועה המנוחה לרצון הבת, כלשון העדה "...היא מאוד ריחמה על הבת, היא יכלה לספוג מכות רק שתדבר אתה" (עמ' 24), וכשקשה היה לקרוא את דברי העדה, כי כביכול שמחה עם פטירת המנוחה "היא פשוט השתחררה מההתעללות". מעבר לכך, גם עדה זו חוזרת על שסיפרה לה המנוחה, אודות כך שהבת אילצה אותה לחתום על הצוואה המאוחרת. בנוסף "...היא מוכנה לתת את כל הרכוש רק שהיא תדבר אתה, לדבריה הבת מחרימה אותה רק שתרשום את הבית על שמה. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם תיתן את הדירה היא תמצא את עצמה בלי בית...". 59. הנה כי כן, עולה מחומר הראיות, ולמעשה גם מקביעותיו של בית משפט קמא, כי הבת דרשה למעשה לקבל את מלוא הזכויות בדירה. אכן, הוריה ביקשו להיות לעזר לה, ולכן אף העניקו לה חלקים נרחבים יותר בירושתם, תוך שהם מיידעים את הבן אודות כך, כעולה מעדותו. הבת, ככל הנראה סברה כי הוריה מתכוונים להעניק לה את מלוא הזכויות בדירה, ולכן - לפחות לפי דבריה - כל עוד שסברה כן לא פעלה מאומה כנגד המנוחה. אולם, כאן "חשפה" הבת את לו"ז האירועים ודווקא בעדותה היא, לו"ז אשר יש בו להצביע על הקשר ההדוק בין התנהלותה לבין עריכת הצוואות המאוחרות. ודוק, לפי דבריה רק בחוה"מ סוכות, דהיינו בחודש אוקטובר 1995, גילתה את תוכנה של הצוואה המשותפת, דהיינו שחלק מהדירה נותר לבן, וכי היא לא זכתה במלוא הזכויות בדירה. כל זאת, נודע לה מעו"ד אפלבויום. והנה ב"דרך מקרה" בסמוך לכך, אנו עדים לשינוי ועריכת הצואה המאוחרת הראשונה. סמיכות המועדים אומר דרשני, ולא בכדי ציינה הבת בעדותה כי אם הייתה חושפת דבר קיומה של הצוואה המאוחרת הראשונה, המסקנה הייתה כי הצוואה נערכה תחת אילוץ, וזאת כאמור בלשונה של הבת עצמה בעדותה. דברים כדורבנות שדומה שאין צורך להוסיף עליהם, ובמיוחד בהתחשב בכך שהצוואה המאוחרת וכמובן זאת שבעקבותיה, לא נערכו בפני עו"ד אפלבאום אשר היה מקורב למנוחים. משכך, למצער היה על הבת ליתן הסבר בדבר השוני הפתאומי ברצונה של האם תוך הסבר זה או אחר. אולם במקום הסבר, אנו מוצאים את דברי מי שטיפלו במנוחה, אשר סיפרה להם מפורשות אודות כך שנאלצה לשנות את הצוואה. 60. דומה כי ניתן היה להסתפק בכך, אך נוסיף, כי מהלכים נוספים של הבת יש בהם להצביע אודות כך שהאיום החל מעת עריכת הצווה המאוחרת הראשונה ואילך. כך, אם הצליחה הבת להביא לכך שהאם תערוך את הצוואה המאוחרת הראשונה, מה חפץ היה לאם לעריכת הצוואה המאוחרת השניה, ובמיוחד שאין בה שינוי ביחס לדירה. כלום סברה הבת כי תצליח בטיעון, כאילו האם היא זאת שביקשה להבטיח כי אכן הבן לא יקבל מאומה מהדירה, כלום זה אכן היה רצונה האמיתי של המנוחה? קשה לקבל כי מיוזמתה הייתה נוקטת המנוחה בצעד של עריכת צוואה נוספת. כמובן, כל זאת על רקע התנהלותה ויחסה של הבת לאמה משך כל השנים. ודוק, הבת לא הסתפקה בהוראות הצוואה המאוחרות, וחששה שמא האם תתעשת, ואולי תצווה אחרת או אף תעביר את הזכויות עוד בחייה, ולכן עמדה על כך שהמנוחה תעביר את הזכויות בדירה על שמה עוד בחייה. יתר על כן, מחומר הראיות עולה שביחס לכספי המנוחה, אכן הצליחה בכך. יוער, בהקשר לכך, כי בניגוד לאשר מקובל בעת עריכת צוואות, אשר די בציון כי אחרי 120 הזכויות בדירה יהיו חלקן הארי לבת וחלקן לבן וכפי שצויין בצוואה המשותפת, כאן בעת שמדובר על הצוואות המאוחרות, הנוסח מתייחס הן לזכויות בדירה שאמורות כולן לעבור לבת, אך אף לתמורת אותן זכויות. דהיינו, הבת ביקשה להבטיח כי גם אם המנוחה תמכור את הדירה עוד בחייה, עדיין תמורתה תהא לה, וגם דברים אלו אומרים דרשני. המנוחה לא חפצה למכור את הדירה, ומה לה להבטיח תמורתה לבת במסגרת הצוואה. 61. לכך יש להוסיף, כי יש לזכור את אותו רעיון שעמד אחר עריכת הצוואה המשותפת כפי שנערכה, דהיינו הגנה ועזרה לבת אשר טרם נישאה, ולכן ביקשו הוריה להעניק לה ביתר. אומנם הבן הסכין עם הוראות אלו, אך כלום חפצה האם להדיר את בנה כליל מהזכויות בדירה, ובפועל מכל הרכוש, אם אכן מדובר היה ברצון חופשי, דומני כי התשובה ברורה. 62. לבסוף, בנושא התנהלותה של הבת, יש לזכור את אופן אותו איום, הבא לידי ביטוי בהמשך הדרך לא רק כאיום, אלא יישומו בפועל, דהיינו, ניתוק מוחלט מאותה אם שכולה, אשר משכזאת חששה מכל. והנה, גם בעת שהבת נקטה כך בפועל, "הציעה" את הדרך לחידוש הקשר, אותה דרך אשר לפיה הייתה אמורה המנוחה להעביר עוד בחייה את הזכויות בדירה לבת. 63. ברי לי, כי נוכח כלל חומר הראיות הוצבה גם הוצבה תשתית עובדתית אשר היה בה די, על מנת לקבוע שאכן הצוואות המאוחרות לא נעשו מרצון חופשי של המנוחה. אמנם בית המשפט קמא התייחס ל"חלוף הזמנים" אולם כפי שנקבע בע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2), 209, 213 מפי השופט אור: "אמנם כדי לפסול צוואה יש להוכיח, כי ההשפעה הבלתי הוגנת קדמה לעריכת הצוואה וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. גם אין להתעלם מכך כי עיקר ראיות בהן לעניין השפעת המערער על המנוחה אכן מתייחסות לתקופה שלאחר הצוואה. ברם, לאור הנסיבות כולן ואף-על-פי שהראיות הישירות הן ברובן לגבי התקופה שלאחר עריכת הצוואה, מצביעות הראיות, כי השפעתו המתמשכת והבלתי הוגנת של המערער על המנוחה הייתה עוד בטרם עריכת צוואה, בבחינת אחרית דבר המלמד ומשליך גם על ראשיתו, לא ניתן להצביע על נקודת זמן ספציפית במערכת יחסי המערער והמנוחה, אשר בה בדיוק החלה השפעתו הבלתי הוגנת של הראשון על האחרונה, וברור שמשך השנים, לקראת פטירתה של המנוחה, הלכה וקיבלה השפעה זו משנה תוקף...". מפרשה זו ניתן ללמוד שראיות מאוחרות לצוואה מלמדות גם על התקופה שקדמה לעריכתה בפועל. כאמור ובענייננו, מדובר בהתנהגות מתמשכת של הבת שקשה לבודדה ולקבוע את מועד תחילתה, ואל לנו להניח שהחלה דווקא לאחר שהאם שינתה כבר את הצוואה לטובתה [וראו גם בעמ"ש (ת"א) 34908-10-10 סלהוב נ' דיקפלד (2.8.2012)]. 64. נוכח כל אשר תואר עד כה, כך גם לאור אשר עולה מחומר הראיות, ברור כי לא רק שהאיום החל בסמוך לפני מועד עריכת הצוואה המאוחרת הראשונה, אלא שהאיום הלך והתגבר, כולל בעת עריכת הצוואה המאוחרת השניה, אשר אותה חפצה הבת לקיים, בהסתירה את הראשונה, וכשכאמור לא היה חפץ לאם בעריכתה של הצוואה המאוחרת השנייה, אלא ביתר שאת המשיך האיום, ואף תוך מימושו בפועל בתקופה זאת או אחרת. משכך, יש גם לקבל את עדויות אותם גורמים חיצוניים כי אכן לא בכדי פחדה וחששה המנוחה אף משינוי הצוואות המאוחרות. אכן, המנוחה לא נכנעה בנושא העברת הזכויות בדירה, אך זאת, כאמור, נוכח החיזוק וההגנה שקיבלה מהרשויות, אך אין מקום לקבוע, אך ורק משום כך, כי אותה "כפיה" פג תוקפה, ובמיוחד למקרא תוכנם של המכתבים, כפי שהובא לעיל. סיכומם של דברים: 65. ראשיתו של הסכסוך בצוואה משותפת, בה ביקשו המנוחים, הורי הצדדים, להוריש את רכושם לילדיהם, אך לא בחלקים שווים, וזאת לאור מצבה של הבת, וחפצו כי תקבל ביתר, במיוחד בכל הקשור לזכויות בדירתם. עד פטירת המנוח, לא פעלה הבת כנגד המנוחה, וכך עד שנודע לה אודות הצוואה המשותפת, דהיינו משגילתה כי לאחיה חלק ונחלה בדירה. בסמוך לאחר גילוי זה, נערכה הצוואה המאוחרת הראשונה, ובה הודר הבן מהדירה, וכשהבת עצמה העידה כי הסתירה צוואה זאת, מחשש שגילויה יחשוף את האילוץ שבעריכתה. אם לא די בכך, נערכה הצוואה המאוחרת השנייה, אשר לכאורה, לא היה למנוחה כל חפץ בה. עוד הוכח, אודות התנהגותה והתנהלותה של הבת, אשר ניצלה אותו חשש של המנוחה, אם שכולה, מנתק מהבת, וזאת תוך אותו איום חוזר ונשנה. כך, לפי עדויות חיצוניות, החשש התמידי מהבת, מנע ממנה שינוי הצוואות המאוחרות, הגם שבגין הרשויות "הצליחה" להימנע מהעברת זכויות מקום מגוריה לבת עוד בחייה, דבר שלא צלח בנושא כספיה. 66. לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות, אמנם קבענו כי לא היה מקום לבטל את הצוואות המאוחרות מכוח מניעות ועיקרון ההסתמכות, כפי שסבר בית משפט קמא, אולם מסכימים אנו לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, בדבר בטלותן של הצוואות המאוחרות, מהנימוק שאלו נערכו באיום ובכפיה, אשר לא פסקו עד פטירת המנוחה. 67. תוצאה זאת נראית כמגשימה את רצונה האמיתי של המנוחה, אשר לא ביקשה להדיר את בנה אף מאותן זכויות פחותות יותר, שהיא ובעלה המנוח התכוונו ליתן לו, ובמיוחד לאחר שהבת אף נישאה. 68. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור, הגם שלא מטעמו של בית משפט קמא, ולחייב את המערערת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 35,100 ₪. העירבון שהפקידה המערערת יועברו למשיב באמצעות בא-כוחו על-חשבון האמור.  ישעיהו שנלר שופט - אב"ד השופט ד"ר ורדי: אני מצטרף לחוות דעתו המעמיקה והמקיפה של חברי, האב"ד השופט שנלר. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מצטרפת לחוות דעתו היסודית והמלומדת של חברי אב"ד ישעיהו שנלר, ומבקשת לציין כי האיומים שהופעלו על המנוחה על ידי המערערת עובר למועד עריכת הצוואה המאוחרת הראשונה, ובהמשך לגבי הצוואה המאוחרת השניה - היו כה משמעותיים וכה קיצוניים, שדי היה בכך כדי לבטל את שתי הצוואות המאוחרות, ולקבל את הערעור. מהראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא עולה באופן ברור תמונה של הטלת איימה על המנוחה על ידי המערערת, איומים שגרמו לשלילת רצונה החופשי של המנוחה בעת החתימה על הצוואות. אני סבורה שבימ"ש קמא טעה כאשר לא נתן את המשקל הראוי לאיומים הקשים והבוטים מצד המערערת כלפי אמה. מהראיות עולה בין השאר כי המערערת כתבה לאמה, כי "אם היא רוצה לראותם שוב או להיות עמם בקשר, היא חייבת לבטל את יפוי הכח שניתן לבן 'הפושע' ", והזהירה אותה שכל עוד לא תעשה כן, "לבל תפנה אליה בעת מצוקה". דברים אלה שנכתבו על ידי המערערת, וההשפעה הפסולה שהופעלה על המנוחה נתמכו בעדותו של הבן ועדויות אוביקטיביות נוספות, בין השאר, של המטפלת של המנוחה, ושל העובדת הסוציאלית שלה, אשר מצביעות גם הן על התנהגותה של המשיבה. האם יעלה על הדעת שבת שכותבת כך לאמה, תוך שהיא מאיימת עליה ומציינת שהעתיד שלה תלוי בכך שהיא בלבד תזכה לקבל בירושה את דירתה, ומוסיפה וכותבת לה: "אם נולדתי לאשה כמוך הרי שחלום חיי הוא להיות יתומה." - יקבע ביהמ"ש שמדובר בצוואות כשרות, שניתן לקיימן ? מקרה זה הוא מקרה ברור שמצביע לדעתי על חובת בית המשפט לקבוע שהצוואות בטלות, תוך חיוב בהוצאות הולמות. רות לבהר-שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר.צוואהירושהצוואה משותפת - הדדית