בקשה למחיקת ערעור על הסף

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה למחיקת ערעור על הסף: זוהי בקשה למחיקת ערעור על הסף, היות ולדעת המבקש הערעור הוא על "החלטה אחרת" של בית-משפט השלום והמערער לא נטל רשות להגישו. לחלופין, מבוקש להעביר את הדיון להרכב של שלושה שוטים. מעשה שהיה כך היה: המערערת שהינה חברה הרשומה בישראל הגישה נגד המשיבה שהינה חברה זרה, שמקום מושבה הקבוע הוא גרמניה, תביעה לבימ"ש שלום בגין הפרת חוזה. לטענת המערערת סיפקה לה המשיבה פריטים פגומים למערכות למכונות הדיאליזה שברשותה. לאחר שבית-משפט קמא התיר למערערת להמציא כתבי בית-דין מחוץ לתחום המדינה, עתרה המשיבה לביטול החלטה זו של בית-המשפט. כבוד השופט דיאמנט, אשר דן בהמרצה הנ"ל, החליט לעכב את ההליכים בתיק, לאור קיומה של תנית שיפוט זר בחוזה בין בעלי-הדין. השופט קמא הנכבד החליט לעכב את ההליכים לאחר שקבע שהיתר ההמצאה ניתן כדין, בהתאם לתקנות 500(5) ו-502(ב) לתקנות סדר-הדין האזרחי [9], וכן למרות שקבע שהתניה שבחוזה אינה מעניקה "סמכות יחודית" לביתהמשפט הזר (במינכן) אלא "סמכות מקבילה". השופט הנכבד אף לא קיבל את טענת המערערת שאין לעכב את ההליכים בתיק זה, מכיוון שטענת תנית השיפוט הזר הועלתה על-ידי המשיבה רק בסיכומים. הערעור שלנינו מכוון כנגד החלטת השופט לעכב את ההליכים. ב"כ המשיבה בערעור הגיש לנו המרצה בה עתר למחיקת הערעור והמרצה זו נמצאת לפני עתה. טענתו המקדמית של ב"כ המבקשת (המשיבה בערעור) הינה שעל-פי סעיף 52לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984[10] אין לפנינו ערעור בזכות אלא ערעור ברשות, המצריך קבלת רשות ערעור בפרוצדורה המנויה בתקנות 398ו- 399לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984[9] פרוצדורה אשר לא נינקטה על-ידי המערערת דנן, ועל-כן דין הערעור להימחק. טענתו זו של ב"כ המבקשת מבוססת על ההלכה הקובעת כי השאלה אם החלטה ניתנת לערעור בזכות או ברשות תלויה בסיווג ההחלטה כ"פסק-דין" או כ"החלטה אחרת". סיווג אשר ניעשה בהתאם למבחן "סגירת התיק", כפי שפותח על-ידי הפסיקה. לטענתו ההחלטה לעכב את ההליכים לא סגרה את התיק. למסקנתו זו מגיע ב"כ המבקשים תוך התבססות על ע"א 348/69 שם קובע כבוד השופט מני ש"החלטה המבטלת היתר המצאת כתב-תביעה אל מחוץ לתחום השיפוט הינה 'החלטה אחרת'", ולטענתו יש ללמוד מכך לעניננו גזירה שווה. ב"כ המשיבה (המערערת בערעור) סבור לעומתו שמבחן סגירת התיק היינו מבחן פורמלי, ומכיוון שאין בידי המשיבים אפשרות להמשיך ולקבל סעדים כלשהם לאחר מתן החלטת עיכוב ההליכים, הרי עיכוב ההליכים כמוהו כסגירת התיק, ועל-כן הערעור היינו ערעור בזכות. בשורת פסקי-דין נקבע כבר שכאשר בימ"ש בא לפסוק האם לפניו "החלטה אחרת" או "פסק-דין", לצורך מבחן סגירת התיק, אין הוא שועה לנוהלים, סדרים וסימנים אחרים, כמו כותרת ההחלטה, סוג ההליך וכדומה, אלא הקובע הינו אופי וטיב ההחלטה (ראה לעניין זה דברי השופט זוסמן (כתארו אז) בע"א 39/60 דב אבשלום נ' קופת הפנסיה [2], דברי השופט אשר בהמרצה (ת"א) 766/76[8] וכן דברי השופט מ' אלון בב"ש 1096/83 גמזו נ' גולוב ואח' [3]: "אין נפקא מינה מה שם ומה תואר ניתנו להחלטה על-ידי בית-המשפט שנתן אותה לא השם קובע כי אם טיבה של ההחלטה מבחינת סיום מלאכת השיפוט בתיק". משמע, השאלה העומד לפנינו היא האם במהותה החלטת בימ"ש סגרה את התיק למרות שהניסוח "עיכוב הליכים" מרמז לכאורה על תשובה שלילית לשאלה זו. בהקשר זה ההלכה הפסוקה הינה שכאשר משתמש בית-המשפט בסמכותו מכח סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984[10] ומעביר את הדיון לבית-משפט אחר אשר החוק הנ"ל חל עליו אזי מדובר "בהחלטה אחרת", וזאת משום שעל-ידי החלטת ההעברה לא נסגר התיק אלא רק הועבר לביתהמשפט האחר, אשר מבררו כאילו הובא העניין בפניו מלכתחילה. אולם הבחנה ברורה קיימת בין מקרה כזה לבין מקרה בו מועבר התיק לטריבונל מחוץ למערכת בתי-המשפט, אשר חוק בתי-המשפט הנ"ל אינו חל עליהם כמו בית-דין דתי, בית-דין לעבודה, בוררות וכד'. במקרה כזה תהיה החלטת ההעברה "פסק-דין" (ראה לעניין זה ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי [4]; ב"ש 31/75, [5], וכן ראה לעניין זה את מאמרו של י' לשם, "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות?" [13] בעמ' 244וכן ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי [14], בעמ' 589). י' לשם, במארו הנ"ל [13], מעלה שני נימוקים להבחנה זו: "הוצאת הענין ממערכת בתי-המשפט סוגרת את התיק בבתי-המשפט ומעבירה אותו אל 'מחוץ לתחומם' ואף חשוב מזה משיוצא העניין מידי בית-המשפט והגיע אל הטריבונל שאליו הועבר לא יהיה נתון עוד לביקורתו של בית-המשפט של ערעור". אף ד"ר זוסמן, בספרו [14], מעלה את הסברה שהראציו להלכה זו נעוץ בעובדה שעל-ידי ההחלטה להעביר את הדיון לטריבונל שחוק בתי-המשפט לא חל עליו, נמנעת לצמיתות האפשרות לערער על החלטת הטריבונל על-פי חוק בתי-המשפט הנ"ל. השאלה המפורשת, האם החלטה לעכב הליכים עקב תניית שיפוט זר הינה "פסק-דין" או "החלטה אחרת" טרם נדונה בפסיקה. אולם, אפשר ללמוד גזירה שווה ואולי אפילו קל וחומר; אם העברת הדיון לטריבונל אחר בתוך המדינה נחשבת לפסק-דין בגלל "הוצאת העניין" ממערכת בתי-המשפט, הרי שעיכוב ההליכים בגלל תניית שיפוט זר בוודאי שצריכה להחשב כך. שכן לא זו בלבד שהעניין הסתיים מבחינת המערכת, אלא שהוא הסתיים מבחינת תחום השיפוט של המדינה, והמעשה של עיכוב ההליכים הוא בוודאי מעשה סופי יותר ממעשה העברת השיפוט לטריבונל אחר שבתוך תחום השיפוט. במקרה הראשון, ההליך הקיים לפני ההחלטה חדל להתקים אחריה, ואילו במקרה השני, חיותו ממשיכה, אם כי בפורום אחר שמחוץ למערכת. ברוח זו החליט כבוד השופט אשר בהמרצה (ת"א) 766/76 [8], בהמרצה זו נדונה השאלה אם החלטת שופט שלום, בדבר עיכוב הליכים עקב קיומו של חוק המחייב לקיים בוררות, הינה פסק-דין או החלטה אחרת. השופט אשר קבע כי בהתאם לסעיף 29(דאז) לחוק בתי-המשפט והפסיקה שדנה בשאלת העברת הדיון מבית-משפט לטריבונל, החלטה כזו צריכה להיות פסק-דין ולא החלטה אחרת. אולם לאור הוראת סעיף 38לחוק הבוררות [11] הקובע שהחלטה של שופט על-פי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד, קבע השופט אשר במקרה שהיה לפניו, שהחלטת עיכוב ההליכים ניתנת לערעור ברשות בלבד "למרות שמבחינת האבחנה לפי חוק בתי-המשפט היא מהווה פסקדין" (ראה שם [8], בעמ' 268וכן ד"ר זוסמן בספרו [14], עמ' 601). בע"א 433/64 נברוב מריטים נ' "הסנה" ו"הדר" חב' לביטוח [6], בעמ' 164, קובע השופט זוסמן שפקודת הבוררות אינה חלה בשלמותה ובכללותה על הסכם או תנייה להישפט מחוץ לארץ, אם כי קיים דמיון בין שני הענינים האלו. השופט זוסמן (כתוארו אז) ממשיך וקובע כי רק העקרון הקבוע בסעיף 5לפקודת הבוררות [12] בדבר השיקולים שישקול בימ"ש בבואו לעכב את ההליכים חל גם על שיקולי בימ"ש בשוקלו האם לעכב הליכים עקב תניית שיפוט זר: "הסכם להישפט לפני בית-משפט חוץ אינו שטר בוררות ממש, האומר כי בית-המשפט בחוץ לארץ לגבי דידנו בורר הוא חייב גם לומר כי ביתמשפט בישראל מוסמך להורות לאותו בורר להגיש בעיה כאמור בסעיף 8לפקודת הבוררות, וכי פסקו ניתן לבצוע בדרך מקוצרת כאמור בסעיף 14לפקודת הבוררות. אם חל סעיף 5לפקודת הבוררות לגבי ההסכם האמור, מן הנמנע שסעיפים אחרים לא יחולו עליו, אך כדבר הזה לא ייתכן". לאור הבחנה זו בין הסכם בוררות, אשר עליו חל חוק הבוררת, לבין חניית שיפוט זר בהסכם אשר עליה לא חל חוק הבוררות, כלשונו, באופן אוטומטי, אין להחיל את החריג שקבוע בסעיף 38לחוק הבוררות [11] ולקבוע שערעור על החלטה לעכב הליכים עקב תניית שיפוט זר היינו ערעור ברשות, אלא לישם את הכלל הקבוע בסעיף 52לחוק בתי-המשפט [10], כפי שפורש בפסיקה שהובאה לעיל, ולקבוע שהערעור שלפנינו היינו ערעור בזכות. ב"כ המבקשת טען שיש ללמוד גזירה שווה מההלכה הקובעת כי החלטה המבטלת רשות להמציא לנתבע הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט אינה "פסק-דין" אלא "החלטה אחרת" (ראה ע"א 348/69 [1] לעיל), ולקבוע שגם החלטה לעכב ההליכים עקב תניית שיפוט זר הינה "החלטה אחרת". אולם דין טענה זו להידחות, היות ואין הנדון דומה לראייה. בעקבות ההחלטה המבטלת רשות להמציא לנתבע הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט, הדיון עדיין לא נסתים והתיק נשאר תלוי ועומד. החלטה כזו דומה מבחינה זו להחלטת בית-משפט, הדוחה בקשת נתבע לקבלת רשות להתגונן, אשר לגביה נקבע שהינה "החלטה אחרת" ולא "פסק-דין" היות ולמרות שלאחר קבלת ההחלטה לדחות את הבקשה להתגונן זכאי התובע לפסק-דין, יש להפריד בין ההחלטה לדחות בקשת הרשות להתגונן לבין פסק-הדין שניתן בעקבותיה (ראה לענין זה המרצה 8/63ח.ל.פ.א. בע"מ נ' פרסום אפרוני בע"מ [7] וכן ד"ר זוסמן בספרו [14] עמ' 590). וכך הוא גם המצב גם לאחר קבלת החלטה המבטלת רשות להמציא לנתבע הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט. דהינו, בעקבות החלטה כזו הדיון טרם הסתים. ומלאכת השיפוט תסתיים רק לאחר מתן פסקהדין. כללו של דבר, החלטת בית-המשפט לעכב הליכים בגלל תניית שיפוט זר דינה כדין פסק-דין לצורך ערעור. העתירה החלופית להעביר את הדיון להרכב של שלושה שופטים מיותרת. בהודעת הערעור לא צויין שהערעור הוא בפני דן יחיד. נכון שהמזכירות הביאה את הערעור בפני כב' השופט אבן-ארי כדן יחיד, אך לא מפי המזכירות אנו חיים בכגון דא, וכב' השופט אבן-ארי כבר החליט מיוזמתו ולפני שהוגשה המרצה זו להעביר את התיק להרכב של שלושה שופטים. אשר לעתירה השלישית שבהמרצה היתה סכמה בין בעלי-הדין, ובעקבות הסכמה זו נמחקים הסעיפים הבאים של הודעת הערעור: 2, 3, 4(על כל חלקיו), סעיפי משנה א' ו-ד' של סעיף 5וסעיפי משנה א' ו-ד' של סעיף .8 המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 300ש"ח בתוספת מע"מ ללא קשר לתוצאות. הסכום הזה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ערעורמחיקת ערעור