גזל סוד מסחרי

העילה העיקרית עליה מושתתת התביעה הינה העוולה של גזל סוד מסחרי. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") מגדיר "סוד מסחרי" כדלקמן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". סעיף 6 לחוק אוסר על גזל של סוד מסחרי ומבהיר מהו "גזל סוד מסחרי". ככל שהדבר נוגע לענייננו, גזל של סוד מסחרי יכול להתבטא ב"נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל" (סעיף6(ב)(1); "שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד" (סעיף 6(ב)(2); "קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2) או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו" (סעיף 6(ב)(3). סעיף 10 לחוק קובע חזקת שימוש, לפיה חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי, אם הסוד הגיע לידיעתו, או היתה לו גישה אליו, ואם המידע בו השתמש דומה מהותית למידע הגלום בסוד המסחרי. מהו סוג המידע הראוי להגנה? ההלכה היא כי כל מידע עשוי להוות סוד מסחרי. ההגדרה שאומצה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, כמו גם ההגדרה המקובלת בפסיקה האמריקאית והאנגלית, הינה רחבה ביותר: "מידע עסקי, מכל סוג...", וזאת בכפוף לעמידה במספר תנאים כפי שיפורט להלן. גישה זו היתה מקובלת גם עובר לחקיקת חוק עוולות מסחריות. כך, במאמרו על "סודות עסקיים" הגדיר המלומד פרופ' ג' טדסקי את הסוד העסקי כדלקמן: "רעיונות, ידיעות, מידע וכיוצא באלה העשויים להבטיח לבעליהם יתרון לעומת מתחריו העסקיים (בפועל או בכוח) בתעשייה, במסחר ובחיי הכלכלה בכללם..." (הפרקליט לה' (תשמ"ז) 5). בת.א. (ת"א) 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ , פ"מ תשנ"ה א' 313, התייחס כב' הנשיא ד"ר א' וינוגרד להגדרת "סוד מסחרי" כדלקמן: "סוד מקצועי כולל כל נוסחה, תכנית, אמצאה או צירוף של מידע אשר אדם עושה בהם שימוש בעסקו והנותנים לו הזדמנות להשיג עדיפות על פני מתחריו החסרים אותו סוד. סוד זה יכול להיות נוסחה לתרכובת כימית, תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תכנית של מכונה או כל אמצאה אחרת או אפילו רשימת לקוחות". עוד הוסיף כב' הנשיא וינוגרד כי אין צורך שהמידע יהיה בבחינת חידוש, וגם אין צורך שהמידע הסודי יושג באמצעות השקעת משאבים על ידי בעל המידע; אך צריך שיתקיים בו מימד של סודיות. דברים אלו של כב' הנשיא וינוגרד ושל פרופ' ג' טדסקי צוטטו בהסכמה על ידי בית המשפט העליון בע"א 2600/90 "עלית" בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796, פסקה 9 (1996), ובע"א 1142/92 וורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ, פ"ד נא(3) 421, פסקה 9 (1997). סוד מסחרי יכול שיהיה מידע בנוגע לשיטות עבודה, תוכניות עבודה, רשימת לקוחות, רשימת סוכנים וספקים, מידע על מחירים, וכו'. ככל שעסקינן במתן הגנה לתוכנו של הקשר המסחרי בין חברה ללקוחותיה, הדעה הרווחת היא כי תוכן זה ראוי להגנה טובה. כך נקבע זה מכבר בארה"ב בנוגע לתעריפים, מועדי אספקה וכדומה, ובלבד שמדובר במידע שהוא אכן סודי (לכל אלו ראה: מ' דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב-2002), עמ' 436; ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, בפסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין; דברי כב' השופט א' רובינשטיין בעע"מ 4757/08 קליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 23.10.08) פסקאות י"ט-כ', שם הוא מציין כי מתן הגנה של סוד מסחרי לפירוט מחירים הינה אפשרית, אך לא בכל מקרה; וע"א 10545/09 בטאן נ' אינטגרה מיקרוסיסטם (1988) אינק., לא פורסם (1.3.12), פסקה 10) . בעניין בן ישי הנ"ל נפסק כי רשימת לקוחות וספקים מהווה סוד מסחרי (פסקה 15). מכל מקום, כפי שמדגיש המלומד דויטש, גם אם רשימת הלקוחות של עסק כלשהו איננה סודית, אין פירושו של דבר שהמחירים הניתנים ללקוח ספציפי אלו אינם מידע סודי (שם, בעמ' 468). זו אכן טענת התובעת, וזו גם תשובתה לטענת הנתבעת לפיה ראובני עצמו הודה כי רשימת לקוחותיה של התובעת איננה סודית. לא כל מידע עסקי זוכה, כשלעצמו, להגנה המוענקת לסודות מסחריים; על מבקש ההגנה להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק (עניין בטאן הנ"ל, פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות). סודיות המידע הינה הציר המרכזי שסביבו נעים דיני הסודיות המסחרית (דויטש, בעמ' 447). מידע שפורסם בפומבי אינו יכול להיות, כמובן, מושא להגנות המוקנות ל"סוד מסחרי". עם זאת, לצורך מתן הגנה למידע - אין דרישה לסודיות מוחלטת, אלא לסודיות יחסית. כך, למשל, נקבע כי העובדה שהמידע ידוע לחלק מן העובדים בחברה איננה שוללת את היותו "סודי" (עניין וורגוס, בעמ' 432; עניין בן ישי, פסקה 15; דויטש בעמ' 453-454). לעומת זאת, פרסום המידע באינטרנט מאפשר נגישות קלה למידע לכל דכפין, באופן השולל את היותו "סוד מסחרי" (דויטש בעמ' 448). תנאי נוסף להיותו של מידע ראוי להגנה כ"סוד מסחרי" הינו כי סודיותו מקנה לבעליו יתרון תחרותי. פרופ' דויטש מבהיר בספרו: "ניתן לגרוס, כי מידע מסחרי ראוי להגנה מפני נטילה בלתי-הוגנת, כל אימת שלסודיותו - היחסית או המלאה - לפי העניין, נודע עדיין ערך כלכלי. סודיות בעלת ערך היא סודיות היוצרת רכוש הראוי להגנה" (דויטש, בעמ' 456). העובדה שניתן להגיע למידע בדרכים לגיטימיות, אינה שוללת בהכרח את היתרון התחרותי הגלום במידע, וזאת אם ההגעה לאותו מידע דורשת השקעה משמעותית בזמן או במשאבים אחרים (דויטש בעמ' 458). על מנת לזכות בהגנה על המידע יש להראות כי הוא אינו ניתן לגילוי בנקל על ידי אחרים (סעיף 5 לחוק). האפשרות לגזול את המידע מן התובע ללא מאמצים ניכרים, באמצעים פסולים, לא תהפוך את המידע למידע "שניתן לגילוי בנקל". אולם במקרה כזה, זכותו של בעל הסוד להגנה עשויה לפקוע מחמת כך שלא נקט אמצעים סבירים להגנה על הסוד, עובדה המהווה תנאי נוסף להגנת סוד מסחרי (דויטש בעמ' 462). עם זאת, מוסיף דויטש ואומר: "קיימת מערכת של כלים שלובים בין הדרישה כלפי בעל הסוד לנקיטת אמצעי הגנה לשם שימור זכותו בסוד המסחרי, לבין הדרישה לכך שהנתבע יפעיל אמצעים בלתי הוגנים. קיימת נטייה מובנת להחליש את עוצמת הדרישה הראשונה, לנקיטת אמצעי הגנה, כאשר חוסר ההגינות באמצעי הנטילה שננקטו על ידי הנתבע הוא בעוצמה גבוהה" (עמ' 514). במילים אחרות: לא זו בלבד שהאפשרות לגזול את הסוד ללא מאמץ ניכר אינה הופכת את המידע לכזה שניתן לגילוי בנקל, אלא שהיא גם לא תביא בהכרח למסקנה שהתובע לא נקט אמצעים סבירים להגנה על הסוד. ככל שמעשיו של הנתבע לצורך גילוי הסוד חמורים יותר, כך יירתעו בתי המשפט מלומר שהסוד אינו ראוי להגנה משום שלא ננקטו לגביו אמצעי הגנה מספיקים. הכלל הוא כי מי שנקט אמצעים פסולים לנטילת הסוד, לא יישמע בטענה שהסוד לא היה מוגן דיו. המלומד דויטש מפרט בספרו אמצעי הגנה מקובלים שנהוג לנקטם, כדלקמן: א. יידוע העובדים בנוגע לסודיות המידע והחתמתם על הסכמי סודיות (אם כי העובדים חבים חובת סודיות גם ללא הוראה מפורשת בעניין זה וזאת מכוח יחסי האמון בינם לבין המעביד); ב. הכללת אזהרות בנוגע לסודיות המידע במסמכים המכילים אותו; ג. הגבלת גישה של זרים למידע; ד. מידור העובדים באופן שרק מי שהמידע דרוש לו יתוודע למידע הסודי; ה. קידוד והצפנת מידע רגיש; ו. שמירת מסמכים חשובים בכספת. דויטש מדגיש כי הדרישה בחוק הינה לנקיטת אמצעים סבירים בלבד, ולא להשקעת השקעות יוצאות דופן. יש להתחשב בטיב המידע המוגן, בעלויות ההגנה, ובתועלת שצומחת מן ההשקעה באמצעי ההגנה (שם, בעמ' 518-519). החוק קובע שלוש חלופות ל"גזל" סוד מסחרי: נטילה, שימוש או קבלה. על מנת שאדם אשר קיבל סוד מסחרי יימצא אחראי כלפי בעל הסוד, יש להראות כי הוא ידע, או עצם עיניו מלדעת, כי מדובר אכן בסוד מסחרי שניטל מבעליו שלא כדין. זאת ועוד, על מנת שתצמח עילה בגין "קבלת" הסוד, יש צורך בשיתוף פעולה מסוים מצידו של המקבל; מי שהיה לגמרי פסיבי, לא יחשב כמי שקיבל את הסוד (דויטש, בעמ' 692). השאלה אם גזילת המידע גרמה נזק לתובע או הניבה רווח כלשהו לנתבע איננה רלוונטית לנושא ההגנה על הסוד המסחרי. נזק איננו תנאי להגנה על הסוד, אם כי הוא מהווה תנאי לקבלת פיצוי ממשי, להבדיל מפיצוי סטטוטורי. גזלסוד מסחריסודיות