מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם הפצה: 1. התביעה דנן, הוגשה ע"י חב' שיווק א.א. משקאות קלים וחריפים (טבריה) בע"מ (להלן:"התובעת 1"), כאשר התובע 2 (להלן:"התובע") ותובעת 3, הינם בני זוג נשואים שהם בעלי מניות יחידים בחברה. טענתם העיקרית של התובעים הינה כי הם שימשו לאורך שנים כמפיצים אזוריים מטעם חברת תבורי - שותפות מוגבלת לשיווק (להלן:"הנתבעת 1"), אשר פעלה כזרוע השיווקית של חברת יפאורה- תבורי בע"מ (להלן:"הנתבעת 2"), ואלו הפרו את הסכם ההפצה בין הצדדים, באופן המזכה את התובעים בסעדים שונים. יצויין, כי הנתבעת 2 הוקמה בשנת 1990 בעקבות מיזוג בין חב' תשלובת תבורי בע"מ (להלן:"תשלובת תבורי"), אשר עסקה בייצור והפצה של משקאות מוגזים ומיצים תחת המותגים "קריסטל", "טרופית" ו"ספרינג",לבין חברת יפאורה בע"מ (להלן: "יפאורה"), אשר יצרה ושיווקה משקאות תחת המותגים "מיץ פז", "שוופס" ו"תפוזינה". מיזוג החברות התאפשר לאחר שהסדר הנושים לתשלובת תבורי אושר ע"י בית המשפט המחוזי באוקטובר 1990. עוד יצויין, כי בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, הפיצו התובעים סל מוצרים המזוהה עם מוצרי תשלובת תבורי, תחת המותגים "קריסטל" ו"ספרינג", להבדיל ממוצרים המזוהים עם יפאורה. כתב התביעה הוגש גם נגד תשלובת תבורי, אך בהמשך זו נמחקה מכתב התביעה. יצויין, כי תיק זה הונח על שולחני בחודש אוקטובר 2009. טענות התביעה 2. במבוא לכתב התביעה הבהיר ב"כ התובעים, עו"ד שלומי ברדוגו, כי התובעת 1 נוסדה בשנת 1990, ועיקר פעילותה הוא בהספקת מוצרים לבתי עסק ורשתות שיווק באזור הצפון. הפעילות העסקית, נשוא התביעה, החלה ע"י התובעים 2 ו-3 כיחידים, והועברה לתובעת 1 עם היווסדה. במהלך השנים 1986- 1996 רכשו התובעים זכויות להפצת מוצרי תשלובת תבורי בארבעה אזורי הפצה שונים. עוד הובהר, כי הנתבעות שכנעו את התובעים לרכוש את זכויות ההפצה , באמצעות הבטחת הטבות שונות לתובעים, והתנהגות זו של הנתבעות, יצרה אצל התובעים ציפייה "כי הם מבצעים השקעה כספית מעין קניינית בנכס, המגולם בזכויות ההפצה וההטבות הכלכליות הנובעות מכך כי התובעים אינן שמים את כספם על קרן הצבי, וכי הקשר העסקי שבין התובעים לבין הנתבעות נועד להימשך שנים רבות". לאחר רכישת זכויות ההפצה, הוחתמו התובעים ע"י הנתבעות, כך לשון התביעה, על הסכמי הפצה סטנדרטיים, אותם נהגה הנתבעת לערוך עם המפיצים האזוריים. בכתב התביעה הובהר, כי תשלובת תבורי והנתבעות פעלו באמצעות מפיצים אזוריים לצורך שיווק, מכירה והפצה של מוצריהן. המפיץ האזורי החזיק בזכויות הפצה בלעדיות של מוצרי הנתבעות באזור ההפצה המסוים שהוקצה לו, אך פעל הן כמפיץ והן כסוכן באותו אזור. כמפיץ, היה המפיץ האזורי רוכש מהנתבעות את מוצריהן, ומוכר אותם ללקוחותיו באזור ההפצה, כאשר רווחיו נגזרים מהפער בין מחירי הרכישה של המוצרים לבין המחירים בהם נמכרו ללקוחות. כסוכן, עסק המפיץ האזורי בשיווק מוצרי הנתבעות ישירות ללקוחות הנתבעות, אשר כללו בעיקר את רשתות השיווק הקמעונאיות הגדולות. עבור פעולותיו כסוכן, שולמה למפיץ האזורי עמלת סוכן. זכויות ההפצה באזור טבריה, נרכשו ע"י התובעים בשנת 1986, לאחר שבעלת זכויות ההפצה הקודמות, נקלעה לקשיים כלכליים. לטענת התובעים, מנהלי אזור הצפון של הנתבעת 2 ניסו לשכנעם לרכוש את זכויות ההפצה באמצעות הצגת נתונים כספיים ומצגים, מהם עלה כי רכישת הזכויות הינה עסקה כלכלית כדאית. לאחר שידול ושכנוע, הסכימו התובעים לביצוע העסקה, והעבירו לחשבון תשלובת תבורי, בנוכחות נציגי החברה, סכום כסף , שנכון ליום הגשת התביעה, עמד על סך של 448,533 ₪. בהמשך, הוחתמו התובעים על הסכם הפצה. לאחר רכישת הזכויות, פעלו התובעים לרכישת ציוד מתאים ולשיפור המוניטין של מוצרי תשלובת תבורי באזור, כאשר לטענת התביעה, הלקוחות הפוטנציאלים באזור ההפצה, כמעט ולא הכירו את מוצריה. ואכן, בעקבות מאמצי התובעים, מכירות מוצרי תשלובת תבורי באזור טבריה הלכו וגדלו, ומנהליה הביעו את שביעות רצונם מפעילות התובעים. לאור הצלחתם, ויחסי האמון שנוצרו בין הצדדים, ביקשו מנהלי תשלובת תבורי, כי התובעים ירכשו זכויות הפצה באזורים נוספים, בהם נתקלו בבעיות עם מפיצים שעבדו בהם . בשנת 1989, ובעקבות הצעת תשלובת תבורי, רכשו התובעים את זכויות ההפצה באזור קצרין, לאחר שתשלובת תבורי נתקלה בקשיי הפצה באזור זה, עקב סכסוך בין מפיצים. התובעים נענו להצעת הרכישה, משום שהאזור נשק לאזור ההפצה של טבריה, והם ראו בכך הזדמנות להרחיב את הפעילות העסקית שלהם. עבור זכויות ההפצה הם שילמו, ביום 1.12.89, סכום, שערכו נכון למועד הגשת התביעה הוא 51,223 ₪. החל משנת 1991, בעקבות מיזוג יפאורה ותשלובת תבורי, הפכה הנתבעת 1 לזרוע השיווקית של הנתבעת 2 , והיא זו אשר ניהלה את הקשר עם התובעים. לשיטת התביעה, הנתבעות נטלו על עצמן לשמור על רצף זכויות המפיצים של תשלובת תבורי, ובכללם התובעים, בהתאם לסעיף 4 ג להסדר הנושים של התשלובת, אשר התובעים לא לקחו בו חלק. באותה שנה התבקשו התובעים לחתום על הסכם הפצה מול הנתבעת 1, לעניין זכויות ההפצה באזורים טבריה וקצרין. בשנת 1995 קיבלו התובעים, באמצעות מנהל אזור צפון מטעם הנתבעת 1, מר מוטי צוקרמן, הצעה לרכוש את זכויות ההפצה באזור בית שאן ועפולה, וזאת עקב קשיים שהתעוררו עם המפיצים באזורים אלו. באותה עת, התובעים כבר יצרו לעצמם מוניטין מבוסס כמפיצים אמינים, ומשהם סרבו להצעת הרכישה, וזאת בשל עלותה הגבוהה, הם זומנו לפגישה עם מנהל הנתבעת 1, מר יעקב לוי, וזה הבטיח להם, בנוכחות מר צוקרמן, הטבות שונות במטרה לשכנעם לרכוש את אזורי ההפצה. בנוסף, הובטח לתובע 2, כי במסגרת מגמת הנתבעת 1 לצמצם את כמות המפיצים המועסקים על ידה, יהפכו התובעים, תוך שנים ספורות, למפיץ המרכזי באזור הצפון של מוצרי תבורי. לאור כל זאת, התרצו התובעים, ולבסוף רכשו את זכויות ההפצה באזור בית שאן ביום 27.12.95 בסכום של 172,450 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. סכום זה הועבר ישירות לנתבעת 1. תמורת זכויות ההפצה באזור עפולה שילמו התובעים, ביום 28.12.95, סכום של 472,498 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. ביום 08.01.96 הוחתמו התובעים על הסכם הפצה אחיד וסטנדרטי של הנתבעת 1 בנוגע לאזורים אלו (נספח ו) לכתבי התביעה. ב"כ התובעים הבהיר, כי בעקבות רכישת זכויות ההפצה בבית שאן ובעפולה נפח הפעילות של התובעת 1 באזורי ההפצה, כמעט הוכפל. בכתב התביעה נטען כי במהלך שנות הפעילות המשותפת, ביצעה הנתבעת 1 פעולות חד צדדיות שגרמו לתובעים נזקים כספיים. כך, היא פגעה בגובה עמלות הסוכן להן היו זכאים התובעים. לעניין זה הובהר, כי התובעת 1 פעלה כסוכנת של הנתבעת 1 באספקת מוצרי תשלובת תבורי ישירות ללקוחותיה, שכללו בעיקר רשתות מזון, וזאת תמורת עמלה. העמלות נקבעו כסכום קבוע לכל מארז של בקבוקים. במהלך חודש יוני 1998, כפי שהובהר בסיכומי טענות התביעה, נקטה הנתבעת 1 במהלך חד צדדי, ושינתה את גודל המארזים של בקבוקי קריסטל, מיץ/מוגז 2 ליטר, ממארז של 6 בקבוקים למארז של 8 בקבוקים. המהלך הביא לשחיקה מיידית בעמלת הסוכן של התובעת 1 בשיעור של 25%, שכן על אף הגדלת מספר הבקבוקים בכל מארז, העמלה בגין כל יחידת מארז לא השתנתה (מחירוני הנתבעת 1 לפני ולאחר שינוי גודל המארזים, צורפו לכתב התביעה כנספחים ז1 ו -ז2). כך, עמלת הסוכן האפקטיבית עבור 6 בקבוקים מסוג קריסטל 2 ליטר פחתה ב 0.65 ₪ , על כל מארז של 8 בקבוקים, כאשר התובעת 1 רכשה מהנתבעת 1 בממוצע כ- 80,000 מארזים מסוג זה (דו"ח סיכום הרכישות צורף כנספח ח לכתב התביעה). לאור האמור, הפסידה התובעת 1 סכום של 52,000 ₪ מדי שנה, ועבור תקופה של ארבע שנים ועשרה חודשים, הפסידה סכום כולל של 255,333₪, כולל מע"מ, שעל הנתבעות מוטלת החובה להשיב לה. במידה שייקבע כי גודל המארזים שונה בחודש אפריל 1998, כטענת הנתבעות, יבקשו התובעים לקבל את הטענה החלופית, כי הם נמנעו מלתבוע סכום זה במהלך הקשר העסקי עם הנתבעות בשל התלות הכלכלית בהן, ועל מנת שלא להעכיר את היחסים ולפגוע בזכויות ההפצה של הנתבעות. רק עם סיום היחסים החוזיים באופן חד צדדי ע"י הנתבעות, וזאת ביום 01.05.03, הוסרה המניעה מהגשת התביעה, בגין הפסד העמלות. בנסיבות אלו, טען ב"כ התובעים, עוצרת הכפייה הכלכלית את מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה. אמנם, התובעים הגישו את תביעתם רק ביום 26.06.05, ואולם לדידם מדובר בפרק זמן סביר ממועד היווצרות העילה, לאור פרק הזמן שנדרש להם כדי להתאושש ולייצב עצמם מבחינה כלכלית, לאור מורכבות התביעה והכנתה, ונסיונות להגיע למיצוי הליכים, טרם הגשת התביעה. לחילופי חילופין, ביקשו התובעים, בסיכומי טענותיהם, לקבוע, כי עילת התביעה בגין שינוי העמלות הינה עילת תביעה מתמשכת , אשר נתחדשת בגין כל עסקה ועסקה של אספקת סחורה במארזים של שמונה בקבוקים. לפיכך, אם תתקבל טענת ההתיישנות של הנתבעות, הרי שזו תהא תקפה רק בנוגע לסחורה שסופקה לתובעים למעלה מ 7 שנים קודם להגשת התביעה, היינו לפני 26.06.98. בנסיבות אלו, ביקשו התובעים מבית המשפט לפצותם בגין תשלומי עמלות מופחתים החל מחודש יולי 1998, ועד לסיום היחסים. עוד קבלו התובעים על החלטת הנתבעות לגבות מהם דמי שכירות בגין המחסן בטבריה. בכתב התביעה נטען כי עם רכישת זכויות ההפצה בטבריה, הסכימו ביניהם התובעים 2 ו-3 ותשלובת תבורי, כי האחרונה תעמיד לרשותם, ללא כל תמורה, מחסן בטבריה, בו יאוחסנו מוצרי החברה עד להפצתם ללקוחות. יחד עם זאת, בשנת 1998, ובניגוד להסכם שהשתרש בהתנהגות בן הצדדים, דרשה תשלובת תבורי מהתובעים לשלם דמי שכירות בסך 500$ לחודש עבור המחסן. בלית ברירה, שילמה התובעת לתשלובת תבורי, מיום 01.01.98 ועד ליום 30.04.01, סכום ששוויו ביום הגשת התביעה הוא 104,879 ₪ , כולל מע"מ. לאחר שנים אלו, הציעה תשלובת תבורי לתובעים לרכוש את המחסן. מאחר שהתובעים ציפו, כי ההתקשרות בין הצדדים תמשך עוד שנים רבות, הם קיבלו את הצעתה, וביום 01.05.01 חתמו על הסכם לפיו הם רוכשים, באמצעות התובעת 1, את המחסן בטבריה תמורה 170,000$ (נספח ט). צויין, בכתב התביעה כי התובעים לא היו משקיעים סכום זה, לו סברו כי מערכת היחסים בין הצדדים תסתיים תוך תקופה קצרה. לאחר רכישת המחסן, אשר שימש את התובעים במהלך קרוב ל- 15 שנים, נאלצו התובעים לאתר מחסן חלופי, שדרכי הגישה אליו יאפשרו פריקת סחורה ממשאיות גדולות. בחודש נובמבר 2001, שכרו התובעים מחסן במגדל העמק, (הסכם השכירות סומן נספח י). הם השקיעו כספים רבים לצורך התאמתו לאחסון מוצרי תבורי, ושוב, מתוך הנחה כי הקשר בין הצדדים ימשך שנים ארוכות. המחסן בטבריה נותר ריק ולא נעשה בו כמעט כל שימוש. בכתב התביעה נטען עוד, כי במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הנתבעות מנעו מהתובעים, וזאת בחוסר תום לב, קבלת תגמול תמריץ מכירות ברבעון השלישי של שנת 2002. לעניין נסיבות אלו הובהר, כי החל משנת 1998 הנהיגה הנתבעת 1 בקרב המפיצים האזוריים שלה תוכנית תמריצים, לפיה זכאים המפיצים לתגמול נוסף אם עמדו בהיקף מכירות מסויים (דוגמאות לתוכניות תמריצים שהופצו בין המפיצים, צורפו לכתב התביעה כנספחים יא1- יא4). על מנת שהמפיצים יעמוד ביעדים, היה עליהם למשוך סחורה מהנתבעת בכמויות הדרושות לעמידה ביעד המכירות. מפיץ שעשה כן, היה זכאי לקבל מהנתבעת תגמול בשיעור של אחוז שנקבע מערך המחזור. בחינת היקף המכירות נעשתה בדרך כלל על בסיס רבעוני, כאשר מדי חודש נשלחו לתובעת 1 דו"חות עדכון, בדבר עמידה יחסית בהיקף המכירות (נספח יב לכתב התביעה). התובעת 1 עמדה במשך שנים ביעדי המכירות שהוצבו לה וזכתה לתגמולים, כפי שעולה ממכתבי הנתבעת 1 (נספחים יג 1 -יג 6 לכתב התביעה). כך היה גם בשני הרבעונים הראשונים לשנת 2002. לקראת סוף חודש ספטמבר ביקשה התובעת 1 להזמין מהנתבעת 1 סחורה בהיקף, אשר יבטיח את עמידתה במחזור המכירות של הרבעון השלישי, כדי לזכות בתמריץ. לשם כך, ביקשה וקיבלה מהנתבעת 1 דו"ח מצב רכישות עדכני, על מנת להעריך את היקף הזמנת הסחורה שעליה לבצע (נספח יד). בהתאם לדו"ח, ביצעה התובעת 1 הזמנת סחורה, אותה היה צריך להוביל בתשע משאיות. מאחר שדובר בכמות סחורה גדולה, ביקשה התובעת 1, כי חלק מהסחורה תשלח למחסן בטבריה. הנתבעת 1 נענתה לבקשה רק באופן חלקי, ושלחה סחורה בשש משאיות בלבד (תעודות המשלוח סומנו טו 1 ו-2). בתחילה נמסר, כי לנתבעת 1 אין משאיות פנויות, ובתגובה הציע התובע, כי הוא ישלח על חשבונו את המשאיות, להובלת יתרת הסחורה, תוך שהוא מוכן לספוג את עלות ההובלה, למען קבלת עמלת התמריץ. הצעה זו נתקלה בסירוב. כשהתובע ביקש לברר את סיבת הסירוב עם מנהל המחסן של הנתבעת 1, השיב לו הלה כי הוא קיבל הוראות מההנהלה, שלא לספק את הסחורה לתובעת 1. בדיעבד, כך נטען בכתב התביעה, כבר באותו מועד החליטה הנתבעת 1 לבטל את ההתקשרות עם התובעים. בגין התנהגות חסרת תום לב זו, הפסידו התובעים סכום של 43,290 ₪ כולל מע"מ (לפי מחזור של 1.5. מליון ש"ח ברבעון, כאשר גובה התמריץ הוא 2.5%). בהמשך כתב התביעה התייחסו התובעים לנסיבות סיום היחסים בין הצדדים, והנזקים שנגרמו לתובעים עקב כך. ב"כ התובעים הבהיר כי מרשיו סברו, שלאור מערכת היחסים בין הצדדים והבטחות הנתבעות, הם יהפכו למפיץ האזורי היחידי או הגדול ביותר של הנתבעות בצפון. ואולם, במהלך השנים 2002-2000 נפוצו שמועות לפיהן הנתבעות שוקלות להעביר את שיווק מוצרי תבורי משיווק באמצעות מפיצים אזוריים וסוכנים, למערך שיווק עצמאי. זאת, משום שבמהלך אותה תקופה מספר הסוכנים באזור הצפון הלך ופחת, ולאור העובדה כי בשנת 2000 הקימו הנתבעות מחסן הפצה ענק בציפורית. ביום 25.07.00, שלח ב"כ הנתבעת 1 מכתב לתובעים (נספח טז לכתב התביעה), בו העלה טענה, כי הם מוכרים את מוצרי תשלובת תבורי, מחוץ לאזור ההפצה שנקבע להם, וכי הדבר מהווה הפרה של הסכם ההפצה, העשוי להביא לסיום ההסכם בהתראה קצרה. התובע השיבו במכתב (נספח יז לכתב התביעה) כי כפי שהתלונן בעבר, דווקא, מפיצים אחרים מוכרים את מוצרי התשלובת באזור ההפצה השייך לתובעים, ללא התערבות הנתבעת 1. התובע הוסיף במכתבו, כי הוא חושש שכוונות נסתרות מסתתרות מאחורי המכתב, לאור העובדה כי הוא אינו מוכר מחוץ לאזור שלו. המכתב בצירוף לשמועות האחרות, הביא את התובע לפנות בבירור למנהל חטיבת המכירות של הנתבעות, מר יעקב לוי, וזה דחה את פנייתו בביטול, והבהיר כי מדובר ברכילויות, ללא כל בסיס. ביום 27.10.02, שלחה הנתבעת 1 הודעה חד צדדית לתובעים, על ביטול זכויות ההפצה של התובעים באזורים השונים, אשר תכנס לתוקפה ביום 30.04.03 (נספח יח). במסגרת המכתב, העלתה הנתבעת 1 טענות בנוגע לתפקוד לקוי של התובעים, ובדבר הפרה של הסכם ההפצה, באמצעות מכירת סחורה של חברה מתחרה. הפרות לכאוריות אלו, כך נטען, היו אמורות להצדיק את החלטתה על ביטול ההסכם. בתגובת התובעים מיום 12.11.2002, הם הכחישו טענות אלה (נספח יט).הם הבהירו, כי מעולם לא הסתירו מעיני הנתבעת את העובדה, כי הם משווקים כמויות קטנות של בקבוקי שתיה קלה של חברת "קוקה קולה". לטענת התביעה, הנתבעת 1 לא ראתה במוצרים אלה כמוצרים מתחרים, שכן אלו אינם מיועדים לשוק "המשקאות העממיים" הזולים יותר, ואשר יוצרו ע"י הנתבעת 1. כמו כן, נציגי הנתבעת 1 ביקרו, לעיתים קרובות, במחסן התובעים וראו את הסחורה של החברה המתחרה. למרות זאת, הם לא אסרו על שיווקה, אלא עודדו זאת, משום שראו בכך מנוף להחדרת מוצרי תשלובת תבורי ללקוחות. הנתבעת 1 השיבה לתגובת התובעים ביום 27.11.02 , באמצעות מכתב נוסף, אשר לטענת התביעה, מתעלם מטענות התובעים שבמכתב התגובה, ורצוף בטענות חסרות שחר. ביום 01.05.03, הפסיקו הנתבעות לספק לתובעים את מוצרי תשלובת תבורי, ומעמדם כמפיצים אזוריים הגיע לסיומו. בעקבות ביטול זכויות ההפצה של התובעים, ערכה הנתבעת 1 התחשבנות חד צדדית עם התובעת 1, וחייבה את התובעים עבור משטחי מכירה, שאלו השיבו לה, ותוך ניצול הערבות הבנקאית שהתובעת 1 הפקידה בידה. בתביעה הובהר, כי התובעת, כיתר המפיצים, נדרשה לקבל מהנתבעת 1 משטחים ששימשו לפריקה ולאחסון של מוצריה, תמורת הפקדת פקדון, כאשר עם השבתם לנתבעות היה על הנתבעת 1 לזכותם בגובה הפקדון. ואולם, הנתבעת 1 זיכתה את התובעים בגין רכישת משטחי פריקה רק החל מ- 1.1.96, אף שהתובעת 1 רכשה משטחי פריקה עוד קודם לכן. כך, ביום 30.06.03 הנתבעת 1 חייבה את התובעת 1 בסכום של 22,184 ₪, כולל מע"מ, עבור 470 משטחי פריקה (נספח כא לכתב התביעה) תוך שהיא מממשת, באותו מועד, את הערבות הבנקאית שהתובעת 1 הפקידה לטובתה (נספח כב לכתב התביעה). ביום 26.06.03, השיבה התובעת 1 לנתבעת 1, 69 משטחים נוספים , שערכם מסתכם בסכום של 3,223 ₪ כולל מע"מ, וגם בגינם היא לא זוכתה ע"י הנתבעת 1. לאור זאת, נטען, כי על הנתבעת לפצות את התובעים בסכום של 27,623 ₪, המהווה את עלות המשטחים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.06.03 ועד להגשת התביעה בפועל. בנוגע לצביון הסכמי ההפצה שנחתמו עימם, נטען בכתב התביעה, כי התובעים הוחתמו על ההסכמים, לאחר שרכשו בפועל את זכויות ההפצה. הסכם ההפצה מטעם הנתבעות מהווה חוזה אחיד וסטנדרטי, אשר שימש את הנתבעת 1 מול כל מפיציה, ולשיטת התובעים, מהווה חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. מכאן, שהחוזה נוטה באופן מובהק לטובת הנתבעות. לטענת התובעים, סעיפים 29 ו-30 להסכם, העוסקים בהפסקה חד צדדית של ההסכם ע"י הנתבעת 1, הינם תנאים מקפחים בחוזה, בהתאם לסעיפים 3 או 4 לחוק החוזים האחידים. בכתב התביעה הודגש, כי המצג אותו הציגו נציגי הנתבעת 1, טרם החתימה על חוזה ההפצה, היה כי מדובר בחוזים סטנדרטיים "וכי אין בהם כדי לגרוע בשום אופן מהמצגים שניתנו לתובעים בטרם הרכישה". לפי אותם מצגים, כך נטען, ההשקעה בזכויות ההפצה הינה השקעה כדאית בנכס בר מימוש. התובעים חתמו על ההסכם מבלי לנהל מו"מ לגבי תוכנו, תוך שהם סבורים, כי מדובר באקט חתימה פורמלי, שאין בו כדי לגרוע מהמצגים וההתחייבויות שניתנו ע"י הנתבעת 1 כלפי התובעים, טרם רכישת זכויות ההפצה. בסופו של דבר התברר לתובעים, כי החוזים אינם משקפים את מה שהוסכם בפועל בין הצדדים. לאור כל האמור, ביקשו התובעים מבית המשפט לפסוק להם פיצוי בגובה השווי הכלכלי של אזורי ההפצה, המוערך בסכום של 2,925,000 ₪, וזאת בעילת עשיית עושר ולא במשפט. לחילופין, ובגין הפרת הסכמי ההפצה, נטען כי התובעים זכאים להשבת הסכומים ששילמו עבור רכישת זכויות ההפצה באזורים השונים, ולפיצויים בגובה הפסד רווחים ממכירת מוצרי תבורי למשך תקופה של שנה ומחצה, המסתכמים בסך של 2,687,144 ₪. בנוסף לסכומים האמורים, התבקש בית המשפט, לפצות את התובעים בגין הנזקים הבאים: ההפסד הכספי שנגרם לתובעים עקב שחיקת העמלות, בעקבות המעבר למארז של 8 בקבוקים, וזאת בסך 428,736 ₪, ולחילופין בסך של 388,540₪; מניעת התמריצים מהתובעים, בשל התנהגות חסרת תום לב של הנתבעות, וזאת בסך של 43,290 ₪; פיצוי התובעים בגין חיובם עבור משטחי פריקה, וזאת בסך 27,623 ₪; פיצוי בגין דמי שכירות של המחסן בטבריה, בסך 104,879 ₪, ופיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעים 2 ו-3 , וזאת בסך 50,000 ₪. לאור זאת, העמידו התובעים את סכום תביעתם על סכום של 3,579,528 ₪. טענות ההגנה 3. במסגרת כתב ההגנה הבהירו ב"כ הנתבעות, עו"ד נאווה שוחט-ברנר ועו"ד רות אופק, כי יחסי ההפצה בין הנתבעת 1 לתובעים החלו בשנת 1990 , לאחר שתשלובת תבורי, הנשלטת ע"י משפחת תבורי, התמזגה עם חברת יפאורה בע"מ, ונוסדה הנתבעת 2. על כן טענות ההגנה מתייחסות לתקופה המתחילה בחודש מאי 1990 ואילך. עוד צויין, כי מוצרי הנתבעת 2 משווקים ע"י שתי שותפויות, האחת מהן היא הנתבעת 1, המצויה בבעלות עיקרית של חברת יפאורה בע"מ, כך שהנתבעת 1 הינה גוף עצמאי ונפרד מתשלובת תבורי. לאורך כתב ההגנה ביקשו ב"כ הנתבעות לחזור ולהדגיש, כי התובעים לא רכשו בכסף זכויות להפצת משקאות מטעם הנתבעת 2, וכי הנתבעות מעולם לא מכרו להם זכויות כאמור, אלא שמדובר בזכויות הפצה חוזיות אישיות, שאינן ניתנות להעברה לצדדים שלישיים או למימוש, כפי שעולה מסעיף 26 להסכמי ההפצה. הנתבעות גם הכחישו, כי קיבלו את התמורה הכספית, אשר לטענת התביעה שולמה להן בעבור זכויות ההפצה. הנתבעות שללו עוד את טענת התובעים, כי ההתקשרות עימם, נעשתה ביוזמתן ובעקבות לחץ שהפעילו על התובעים, עקב אי שביעות רצון ממפיצים קודמים באזורים אלו. לדבריהן, ההתקשרות בין הצדדים נעשתה מרצונם החופשי של התובעים ומתוך שיקולים עסקיים, כאשר זו הניבה לתובעים הכנסה לאורך שנים, אשר כיסתה את השקעתם הכספית הנטענת, בהפצת מוצרי הנתבעת 2. הנתבעות מצידן לא הבטיחו לתובעים הטבות שונות, לרבות הענקת עמלות מוגדלות, בתמורה לחתימתם על הסכמי ההפצה. יתר על כן, חתימת התובעים על שני הסכמי ההפצה, ביטלה כל התחייבות או מצג שניתנו להם, ככל שניתנו, טרם החתימה. הנתבעות הכחישו בכתב ההגנה איזה מהנזקים להם טענו התובעים, והבהירו כי אם נגרמו להם נזקים כאמור, היה זה בשל הפרות התובעים את ההסכמים שנחתמו עימם. עוד הודגש, כי התנהלות התובעים גרמה נזקים רבים לנתבעות עצמו, בגינם הוגש, בד בבד עם כתב ההגנה, גם כתב תביעה שכנגד. אשר לזכויות ההפצה באזור טבריה וקצרין, הובהר בכתב ההגנה, כי הסכם ההפצה שנחתם במאי 1991 בנוגע לאזורי הפצה אלו קובע, כי ההתקשרות בין התובעים לתשלובת תבורי הסתיימה עם הפסקת פעילותה של התשלובת, ביום 8.5.90. החל מיום 9.5.1990 ועד לכניסת המיזוג לתוקף, תקופה שכונתה "תקופת ההפעלה", היו התובעים חתומים על הסכם מול הנתבעת 2 (נספח ד לכתב ההגנה). בחודש ינואר 1996 , וכפי שנטען ע"י התובעים, נחתם הסכם זכויות הפצה בנוגע לאזורי עפולה ובית שאן. לטענת הנתבעות, התובעים הם אלו שפנו לנתבעת 1 בבקשה לשמש כמפיצים באזור עפולה, לאחר שהמפיץ הקודם, שהנתבעת 1 היתה שבעת רצון מפעילותו, עזב. מר מוטי צוקרמן, המוזכר בכתב התביעה, שימש כנציג מכירות מטעם הנתבעת 2, ולא היה מוסמך להתקשר בשם הנתבעות או להציע לתובעים לשמש כמפיצים מטעמן.הנתבעות טוענות כי הפגישה עם מנהל הנתבעת 1 ומנהל אזור הצפון מטעמה, התקיים לבקשת התובעים, ולא בעקבות לחץ מטעמן. התובעים הינם אנשי עסקים, שפעלו משיקולים כלכליים, אשר חתמו על הסכם ההפצה בעיניים פקוחות, ולאחר שהכירו את תנאיו, מכוח הסכם ההפצה הקודם. ב"כ הנתבעות הכחישו, מכל וכל, כי הובטח לתובעים, שתוך שנים ספורות יהפכו למפיץ המרכזי באזור הצפון. לגבי הטענה, כי הנתבעות נקטו בפעולות חד צדדיות שגרמו לתובעים נזקים כספיים, הובהר בכתב ההגנה, כי עילת התביעה בנוגע להפסד העמלה בגין שינוי מארזי הבקבוקים התיישנה, שכן זו נולדה לפני למעלה מ- 7 שנים, כפי שהתובעים עצמם הודו בכתב התביעה. מעבר לנדרש, נטען, כי השינוי במערך האריזות נבע משיקולי התייעלות ושיקולים שיווקיים, והוא מעוגן בהסכם שנחתם בין הצדדים. הנתבעות הבהירו, כי במשך השנים נוצר עיוות, לרעת הנתבעת 1, בגובה עמלות המפיץ בגין אספקת סחורה לרשתות השיווק. בתקופה זו זוכו התובעים, בטעות, בעמלות מוגדלות, ועיוות זה תוקן באמצעות הגדלת האריזה. לטענת הנתבעות, הן זכאיות להחזר כספי מהתובעים ע"ס 190,658 ₪ , בגין התעשרות שלא כדין על חשבונן, ויש לקזז סכום זה, מהסכום המבוקש ע"י התובעים בעילה זאת. הנתבעות אף ביקשו מבית המשפט לדחות את הטענות החלופיות שהעלה ב"כ התובעים לעניין עילת תביעה זו. יחד עם כתב ההגנה, הוגשה בקשה למחיקת עילת התביעה האמורה, ולהפחתת סכום התביעה בהתאם. באשר לטענה בעניין דמי השכירות בגין המחסן בטבריה, הבהירו ב"כ הנתבעות, כי לא רק שהתובעים שילמו משך שנים דמי שכירות סמליים בלבד, אלא שלאורך תקופה ארוכה התירה תשלובת תבורי לתובע 2 ולאחרים, להשתמש במחסן, ללא תשלום תמורה כלשהי. הסכמה זו לא כללה הסכמה להתיר לגורמים אחרים להשתמש במחסן, כפי שעשה התובע בפועל. עוד הובהר, כי בידי התובעים עמדה הברירה לבחור אם לשכור את המחסן, תמורת דמי שכירות סמליים, שנדרשו מהם החל משנת 1998 או לשכור מקום אחר לאחסון הסחורה, כאשר כמפיצים, עליהם האחריות לאחסן את המוצרים על חשבונם. יובהר, כי לאור העלאת הטענה בדבר דמי השכירות בכתב התביעה, ביקשו הנתבעות מבית המשפט לחייב את התובעים בתשלום דמי השכירות הראויים, שהיה עליהם לשלם בגין המחסן, החל מחודש נובמבר 1990 ועד לסוף חודש אפריל 2001, וזאת במסגרת כתב התביעה שכנגד. בעניין המעבר למחסן במגדל העמק, הבהירו ב"כ הנתבעות כי הסיבה האמיתית לשכירת המחסן במגדל העמק נבעה מהעובדה, כי המחסן בטבריה כבר לא התאים לעבודתם השוטפת של התובעים, ואף היה מרוחק ממקום מגוריהם. בכל אופן, לא היה כל קשר בין החלטתם זו, לציפייתם של התובעים להתקשרות ארוכת שנים עם הנתבעות. הנתבעות התייחסו בכתב התביעה גם לטענה בדבר מניעת תגמול תמריץ המכירות מהתובעים. לעניין זה, הובהר, כי בניגוד לטענות התובעים, התובעת 1 לא עמדה תמיד ביעדי המכירות שהוצבו לה, בניגוד למפיצים אחרים, ולכן לא זכתה באופן קבוע בתגמול הכספי המיוחל. הנתבעות אישרו כי ברבעונים מסויימים, התובעים הצליחו לעמוד ביעדי המכירות שנקבעו להם, אולם בחתך שנתי,לא עמדו בכך, בשל מכירות נמוכות ברבעונים אחרים. לאור זאת, נאלצו הנתבעות ללכת לקראתם, ולהפחית את רמת היעדים שהוגדרה לתובעים, וזאת במשך מספר שנים, עד שהיעדים הותאמו לכמות המכירות של המפיצים בפועל, במקום שאלה יקבעו במטרה לעודד את הגדלת המכירות. בנסיבות הנדונות בכתב התביעה, לא ניתן היה לספק לתובעים את כל הסחורה, משום שהזמנת הסחורה נעשתה בשבוע האחרון של החודש, דבר שהינו בעייתי מבחינת אספקת סחורה. התובעים היו מודעים לכך, ואפשרות זו מעוגנת מפורשות בתוכנית התמריצים שחולקה למפיצים. הנתבעות הכחישו את הטענה, כי נתנו הוראה שלא לספק סחורה לתובעים, ולכל היותר, מנהל המחסן, אליו פנו התובעים, לא קיבל אישור להוצאת המשאיות המבוקשות. באשר לאופן סיום היחסים, נטען כי התובעים היו מודעים לכך כי באזור הצפון קיימים מפיצים נוספים גדולים ומבוססים, אשר פעלו לשביעות רצון הנתבעות, ולכן לא היה הגיון בהנחת התובעים, כי הם יהפכו למפיץ היחיד או העיקרי באזור זה, והדבר לא הובטח להם. הנתבעות הכחישו את הטענה, כי היתה להן כוונה להפסיק את שיווק הסחורה באמצעות מפיצים, שכן עד היום הן פועלות באמצעות מפיצים באזור הצפון. גם בהקמת המחסן בציפורית לא היה כדי לבסס את השמועות ,שכן הוא איחד שני סניפי הפצה קטנים שפעלו בצפון, והוקם משיקולי התייעלות וחסכון. עוד נטען, כי אם הנתבעות התכוונו לסיים את ההתקשרות עם התובעים, כפי שחשש התובע 2, הן לא היו ממתינות שנתיים מאז מכתב ההתראה הראשון ששלחו לתובעים (נספח טז לתביעה), ועד למסירת ההודעה על הפסקת ההתקשרות. ב"כ הנתבעות, הבהירו כי הסיבה לסיום החוזה מטעמן נבעה בשל הפרות ההסכם ע"י התובעים, אשר מכרו סחורה מתחרה לסחורת הנתבעות, והן בשל תפקודה הלקוי של התובעת 1. הנתבעות התריעו בפני התובעים בכתב ובע"פ, טרם ביטול החוזה, על אותם ליקויים, כאשר מכתב התביעה הושמטה העובדה שנשלחו אליהם עוד שני מכתבי התראה בחודש יולי 2002 (נספחים ג2-ג3 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעות, תפקודה הלקוי של התובעת 1, נבע מהעובדה כי באותה עת התובעים הגדילו את היקף ההפצה שלהם את מוצרי יקב גולן וחברת "קוקה קולה". הנתבעות הבהירו, כי הם מסרו לנתבעות הודעה מוקדמת, בת חצי שנה, וזאת לפנים משורת הדין, כאשר עפ"י הוראות הסכמי ההפצה, הם היו זכאים להודעה מראש של שבעה ימים בלבד (סעיף 30 להסכמי ההפצה). הנתבעות הדגישו, כי על אף ההתראות מטעמן, התובעים המשיכו למכור מוצרי חברה מתחרה, אשר הובלו במשאית נושאת לוגו של הנתבעת 2, אוחסנה במקררים של הנתבעת 2 בנקודות המכירה, והכל בניגוד להסכם. עוד הודגש, כי התובעים מכרו כמויות מסחריות של מוצרים, המתחרים במוצרי הנתבעת 2. הטענה כאילו מוצרי הנתבעת 2 שייכים לתחום המשקאות העממיים הזולים, הינה חסרת אחיזה והומצאה ע"י התובעים, כדי לנסות ולהצדיק את הפרת ההסכם על ידם. באשר לנושא החיוב בגין משטחי המכירה, הובהר, כי לקראת סיום ההתקשרות עם התובעים, הבינה הנתבעת 1 כי התובעים השיבו כמות משטחים העולה על זו שניתנה להם, בגינה הם זכו, שלא כדין, להחזר כספי העולה על סכום הפקדון שמסרו לנתבעות. לאור זאת, ומטעמי עשיית עושר שלא המשפט, חויבו התובעים בגין הסכומים שהועברו אליהם ביתר. הנתבעות מאשרות כי גבו מהתובעות סכום של 22,184 ₪ בגין המשטחים, וזאת מתוך הערבות שהופקדה על ידם, ובהתאם להוראות הסכם ההפצה. הובהר, כי התובעים לא מחו כלל על מימוש הערבות בשנת 2003, ולכן יש להגיע למסקנה, כי הם בדו את טענותיהם בעניין משטחי המכירה, אך רק לצורך כתב התביעה. הנתבעת אישרה כי קיבלה מהתובעים משטחי פריקה נוספים ביום 26.06.03 ולא זיכתה את התובעת 1 בעדם, אך זאת, כאמור, משום שגם משטחים אלו לא היו משטחים שהתובעים קיבלו ממנה. הנתבעות הכחישו את טענות התובעים בדבר היותם של הסכמי ההפצה בגדר חוזה אחיד, וכן חזרו וטענו, כי בפני התובעים לא הוצגו מצגים מטעים, וכי התובעים הינם אנשי עסקים מנוסים, שלא הוחתמו על ההסכם, מבלי להבינו. ההסכמים הועברו לתובעים זמן מספיק מראש, וחזקה שקראו אותם , טרם חתמו עליהם. לשון ההסכמים ברורה, ואינה כוללת התחייבויות מפורשות או מכללא לגבי אורך תקופת ההתקשרות, או בנוגע לפיצוי התובעים בגין הפסקת ההתקשרות, או פגיעה באינטרס הציפיה שלהם. בניגוד לטענת התובעים, הנתבעות לא השרישו כל נוהג לפיו הן רוכשות זכויות הפצה מהמפיצים תמורת שווי כלכלי של אזור ההפצה. וממילא, סעיף 26 להסכם ההפצה קובע מפורשות, כי אם הנתבעת 1 מפסיקה את ההתקשרות עם המפיץ, האחרון אינו זכאי להעביר את זכויותיו לאחרים. לעניין שווי אזורי ההפצה, נטען כי מחזורי המכירות של הנתבעות והרווח של התובעים מפעילותם העסקית, על בסיסם הוערך שווי אזורי ההפצה, נמוכים בהרבה מהנתונים שהוצגו ע"י התובעים. מסכום הפיצוי המבוקש, והמוכחש, יש גם להפחית את תקופת ההודעה המוקדמת בת ששת החודשים, שניתנה לתובעים. הנתבעות ביקשו לדחות גם את דרישת התובעים להשבה ופיצויים, כאשר ממילא יש לקזז מהסכום המוכחש, את הכספים שהתובעים חבים לנתבעות. בפרט, כך נטען, ההשקעה הכספית של התובעים בהפצת המוצרים, נעשתה על דעתם, לא הועברה כלל לנתבעות עצמן, וכבר מזמן החזירה את עצמה, במהלך השנים הרבות, בהן פעלו התובעים כמפיצים מטעם הנתבעות. עוד נטען, כי התובעים הינם חסרי תום לב בדרישתם לפיצוי בגין הפסד רווחים למשך שנה וחצי, כאשר הם קיבלו הודעה מוקדמת בת חצי שנה, במהלכה המשיכו להפיק רווחים משיווק מוצרי הנתבעת 2. כתב התביעה שכנגד 4. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה בתיק, הגישו הנתבעות לבית המשפט כתב תביעה שכנגד (ומטעמי נוחות ימשיכו להקרא "הנתבעות"). במסגרת כתב תביעתן הובהר, כי התובעים מכרו סחורה מתחרה, גם לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, וזאת בניגוד לסעיפים 39-37 להסכמי ההפצה, אשר אוסרים על מכירת מוצרים מתחרים, 3 שנים לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים. כראיה, הן הצביעו על נספח כג לכתב התביעה, המעיד על כך כי בחודש יוני 2003 שימשה הנתבעת 1 סוכנת של משקאות קלים מתוצרת "טמפו". לאור הפרות סעיפי אי התחרות, התבקש בית המשפט לחייב את התובעים בתשלום פיצוי מוסכם, כאמור בסעיף 39 להסכמי ההפצה, העומד על 30% מהיקף מכירות המוצרים המתחרים, שנמכרו בתקופת ההתקשרות ובתקופה שלאחריה, מיום 1.5.03 ועד ליום 30.04.06, או על 30% מהיקף ירידת שיווק התוצרת של התובעות באזורי חלוקה, לפי הגבוה ביניהם. מאחר שבעת הגשת התביעה שכנגד, טרם הגיעה התקופה לסיומה, ובהעדר מידע מדוייק באשר להיקפי המכירות של המוצרים המתחרים, העמידו הנתבעות את סכום הפיצוי המוסכם בגובה 30% מממוצע המכירות השנתי של התובעים בתקופת ההתקשרות עם הנתבעות. סכום זה מגיע ל - 2,964,000 ₪. על מנת לאפשר לנתבעות לחשב את הרווח שהפיקו התובעים בתקופה הרלוונטית, ואת סכום הפיצוי המדוייק, התבקש בית המשפט, ליתן צו למתן חשבונות נגד התובעים. עוד הוסיפו הנתבעות, כי הן נעדרות יכולת לכמת את סכום התביעה בגין מכירת הסחורה המתחרה, שכן התובעים ביצעו את המכירות, מאחורי גבן של הנתבעות , ורק בדרך מקרה נצפו אצל התובעים, במועדים מסויימים בתקופת התקשרות, משטחי משקאות בכמויות מסחריות, המצביעות על הפרת הסכם ההפצה. עוד צויין, כי לפי סעיף 39 להסכם, ממילא התחייבו התובעים להציג את ספרי החשבונות שלהם לצורך חישוב הפיצוי המוסכם. לאור זאת, ומכוח מערכת היחסים בין הצדדים, היינו יחסי יצרן - מפיץ, ביקשו הנתבעות מבית המשפט להוציא צו למתן חשבונות נגד התובעים. עם קבלת החשבונות, כך הובהר, יעודכן סכום התביעה שכנגד. עילה שלישית, בגינה הוגשה התביעה שכנגד, נוגעת לתשלום דמי השכירות בגין המחסן בטבריה. לעניין זה נטען כי בין חודש נובמבר 1990 (כניסת המיזוג לתוקף) ועד לסוף חודש אפריל 2001 השתמשו התובעים במחסן הנתבעת 2 לאחסון סחורה של הנתבעת 2, והן מוצרים אחרים ששווקו ע"י התובעים באותה תקופה. בתקופה בין 1.1.98 ל- 30.04.01 שילמו התובעים דמי שכירות סמליים של 500$, ובגין התקופה שקדמה לכך, וכפי שהודו התובעים בעצמם, לא שולמו דמי שכירות כלל. אף שהתובעים טענו כי המחסן ניתן לשימושם ללא תמורה, קובע ההסכם שנעשה בין התובע 2 ואחרים לבין חברת תבורי שיווק (1982) בע"מ (להלן:"תבורי שיווק"), כי עליהם לשלם דמי שכירות עבור השימוש במחסן. לאור העובדה, כי התובעים דורשים בכתב התביעה לקבל החזר על דמי השכירות ששילמו, מבקשות הנתבעות להשיב להן את דמי השכירות הראויים, שהיה על התובעים לשלם החל משנת 1990. דמי השכירות הראויים למחסן האמור, עומדים על 2430$ לחודש, כאשר התובעים עשו במחסן שימוש למשך 126 חודשים. לאחר קיזוז דמי השכירות הסמליים ששילמו התובעים משך 40 חודשים, הם נותרו חייבים לנתבעות, נכון ליום הגשת התביעה שכנגד, סכום של 1,316,142 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום הגשת התביעה שכנגד ועד לתשלום בפועל. לחילופין, נטען, כי יש לחייב את התובעים בתשלום דמי שכירות, כאשר דמי השכירות לפי 10% תשואה שנתית ממחיר רכישת הנכס (170,000$), וזאת לאורך 126 חודשי שכירות. בחישוב זה, ולאחר ניכוי דמי השכירות שהתובעים שילמו בפועל, הם נותרו חייבים לנתבעות סכום של 728,952 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לחילופי חילופין, התבקש בית המשפט לחייב את התובעים בתשלום דמי שכירות לפי חישוב של 500$ לחודש בגין 86 חודשי שכירות, במהלכם לא שילמו התובעים כל תמורה עבור שכירת הנכס, ובסך הכל לחייבם לשלם סכום של 197,757 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. חלופה אחרת שהוצעה ע"י הנתבעות, היא חיוב התובעים לשלם להם את דמי השכירות הראויים, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. כתב התשובה לתביעה שכנגד 5. בכתב התשובה לתביעה שכנגד, טענו התובעים, כי הסכם ההפצה שנחתם בינם לבין הנתבעת 2 בשנת 1991, מהווה המשך למערכת היחסים העסקיים שהתנהלה בפועל, בינם לבין חברת תשלובת תבורי בע"מ החל משנת 1986. לטענת התובעים, אין בחתימת ההסכם משנת 1991 כדי לגרוע מזכויותיהם. לגופן של טענות, הובהר כי לאורך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים לא הסתירו התובעים את העובדה, כי הם משווקים כמויות קטנות של בקבוקי שתיה קלה, ובכללם בקבוקים של חברת "קוקה קולה", והנתבעות לא ראו בהם מוצרים מתחרים ואף עודדו את שיווקם, כנטען בכתב התביעה. עוד הובהר, כי התובעים לא היו המפיצים היחידים ששיווקו מוצרים של חברת "קוקה קולה", בידיעת הנתבעות, ונוהג זה נמשך ע"י מפיציה, גם היום. התובעים הכחישו, כי שיווקו, במהלך תקופת ההתקשרות, משקאות קלים של חב' טמפו, להבדיל מבקבוקי בירה, וטענו כי רק לאחר סיום ההתקשרות, הם שיווקו כמות קטנה של משקאות קלים תוצרת "טמפו" (בבקבוקים של 1.5. ליטר), וזאת לפרק זמן קצר ומתוך נסיון, שלא צלח, להקטין את נזקיהם הכלכליים, ע"י שיווק מוצר חלופי למוצרי הנתבעות. אין מדובר בהפרת האיסור למכירת משקאות מתחרים לאחר סיום תקופת ההתקשרות, ובכל אופן, האיסור האמור הינו בטל בשל היותו הסדר כובל ובלתי חוקי ו/או הסדר הנוגד את תקנת הציבור, והן משום שהנתבעות עצמן ביטלו את החוזה שלא כדין, באופן שאינו מטיל על התובעים מחוייבות לעמוד בתנאי ההסכם. התובעים ביקשו שלא לייחס משמעות ראייתית לנספח כג לכתב התביעה, אף שבכותרת המשנה של אותו מסמך, שיצא מטעם התובעים, הם הוגדרו כסוכנים של "טמפו גולדסן". התובעים הכחישו את יתר הטענות בכתב התביעה שכנגד, ושללו את זכות הנתבעות לקבל צו למתן חשבונות נגדם. לעניין דמי השכירות עבור המחסן בטבריה, חזרו התובעים על טענתם בכתב התביעה, כי הם סיכמו עם תשלובת תבורי על שימוש במחסן ללא תמורה , והחל בשנת 1998, נכפה עליהם לשלם דמי שכירות בשווי 500$ לחודש. התובעים מאשרים, כי אכן בינם לבין חברת תבורי שיווק אכן נערך הסכם בשנת 1986, לפיו עליהם לשלם דמי שכירות עבור המחסן ואולם, לאחר חתימת ההסכם, הסכימו הצדדים על שינוי הוראותיו, באופן שהתובעים, או מי מהם, לא יחוייבו בתשלום כלשהו בגין השימוש במחסן. זאת, כמחווה של מנהלי תשלובת תבורי, אשר חפצו לסייע לתובעים בפעולות ההפצה. ב"כ התובעים הבהירו, כי לא דובר בהסדר חריג ביחס להסדרים אחרים, שנעשו בין תשלובת תבורי למפיציה האחרים. במהלך שנות השימוש במחסן, הובהר לתובעים, כי עליהם חלה האחריות לבצע בו תיקונים או שיפורים, ככל שאלה נדרשו בו. התנהלות זו מחזקת את המסקנה, כי התובעים לא שילמו בפועל דמי שכירות עבור הנכס, למרות הרשום בחוזה. לאור זאת, אין הנתבעות זכאיות לתשלום בגין השימוש במחסן, מה גם שההסכם עליו הן מסתמכות נחתם מול תבורי שיווק ולא מול מי מהנתבעות. עוד הוסף, כי דמי השכירות המבוקשים ע"י הנתבעות בתביעתן שכנגד הינם מנופחים, ומבוססים על נתונים שגויים בדבר גודל המחסן, וגובה דמי השכירות למ"ר, הנהוגים באותו אזור. ראיות הצדדים 6.מטעם התביעה הוגשו שני תצהירים. במסגרת תצהיר העדות ראשית מטעם התובע 2, התבקש בית המשפט לפסוק לתובעים פיצוי בגובה השווי הכלכלי של אזורי ההפצה ולחילופין בגובה "ההנאה הכלכלית " שהנתבעות הפיקו כתוצאה מנטילת אזורי ההפצה של התובעים. בהתאם לחות דעת מומחה שהוגשה מטעם התובעים, הוערך סכום זה ב 2,676,500 ₪, לפני מע"מ. עוד הוגש תצהירו של מר מוטי צוקרמן, שכיהן כמנהל אזור הצפון של הנתבעת 1 בין השנים 1997-1995 בתצהירו הוא מאשר, כי במסגרת ביקורים שערך במחסני הסוכנים לצורך בדיקת מלאים, הוא ראה שהתובעים החזיקו במחסנם סחורה של חברת "קוקה קולה", ודיווח על כך למנכ"ל הנתבעת 1, שאישר זאת. מר צוקרמן גם אישר את טענות התובעים לגבי רכישת זכויות ההפצה באזור עפולה ובית שאן, לרבות הלחצים שהופעלו עליהם לרכוש את קווי ההפצה באזורים אלו. לראיות התביעה, צורפה גם חוות דעתו של מר יובל אשד, הקובעת כי ההחלטה לנתק את הקשר עם התובעת 1 מתיישבת עם המדיניות השיווקית של הנתבעת 2 לעבור להפצה עצמית של מוצריה, בייחוד כאשר לנתבעת 1 כבר היתה מערכת הפצה עצמאית למוצרי חברת יפאורה. עוד קבעה חוות הדעת, כי שווי ההנאה השיווקית והכלכלית, המתבטא בחסכון הרווח ועלויות ההפצה של התובעת 1, בניכוי תוספת עלות ההפצה השולית, עומד על סכום של 2,767,500 ש"ח. עורך חוות הדעת גם התרשם כי הפצת מוצרי "קוקה קולה" ע"י התובעת 1 לא היוותה תחרות לשיווק מוצרי תבורי. מטעם הנתבעות העידו מר דב גבע, סמנכ"ל כספים בנתבעות, מר יעקב לוי, מנהל פרוייקטים מיוחדים בנתבעות ומר יגאל תבורי, יו"ר תשלובת תבורי בע"מ, שהיתה הנתבעת 2 בכתב התביעה המקורי. כן הוגשה חוות דעת מומחה מטעם ד"ר אביחי שוב עמי, הקובעת כי התובעים שימשו כמפיץ בלעדי באזורים בהם פעלו, ואסור היה להם לשווק בהם סחורה מתחרה. עוד נקבע בחוות הדעת, כי קיימת תחרות בין מוצרי קבוצת "קוקה קולה", אשר שווקו ע"י התובעים, למוצרי הנתבעת 2. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת נוספת של מר שלומי זיו, הקובעת כי השווי ההוגן של הסכם ההפצה במועד הרלוונטי עמד על 42,322 ₪. לאור העובדה, כי התובעת המשיכה לשווק את מוצריה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שהיא ניצלה, לפי לשון חוות הדעת, "את ההטבה הכלכלית הגלומה בנכס בלתי מוחשי זה". כן העידו מטעם הנתבעות מספר חוקרים פרטיים, אשר לבקשתן, הם עקבו אחר התובעים 2 ו-3 ועובדיהם, וניפקו דוחות מעקב, כולל תמונות וסרטי וידאו, המתעדים את התובע 2 ועובדיו מוכרים משקאות של החברה המרכזית למשקאות קלים וכן משקאות של חברות טמפו. כן תועדה פריקת סחורה של מוצרים אלו למחסן של התובעת 1 במגדל העמק והעמסת סחורה מתוך המחסן. השאלות השנויות במחלוקת 7. בנסיבות דנן, על בית המשפט להכריע האם המפיצים הפרו את הסכמי ההפצה עם הנתבעות, באמצעות מכירת סחורה מתחרה. בכלל זה, יש להדרש לטענת התביעה בדבר התגבשותו של חוזה בהתנהגות, המאפשר את מכירת הסחורה האמורה. במידה שייקבע כי התובעים לא הפרו את ההסכמים, יש לבחון את אופן סיום החוזה ע"י הנתבעות, לרבות סבירות ההודעה המוקדמת שנמסרה לתובעים, וכן את שאלת הסעדים להם זכאים התובעים. בהמשך, יש להכריע בטענות התביעה בדבר התנהלות הנתבעות במהלך תקופת ההתקשרות, היינו בנושא הקטנת עמלות ההפצה, השבת דמי השכירות בגין המחסן בטבריה, ומניעת תמריץ המכירות ברבעון השלישי לשנת 2002. כמו כן, יש לבחון את חיובם של התובעים בגין החזרת משטחי המכירה , לאחר סיום הסכמי ההפצה. לבסוף, עליי להדרש לטענות הנתבעות במסגרת התביעה שכנגד. דיון והכרעה 8.בתיק שלפניי טוענים התובעים, אשר שימשו כמפיצים בלעדיים של הנתבעות בארבעה אזורים בצפון הארץ, כי הנתבעות ביטלו את הסכמי ההפצה עימם שלא כדין, וזאת במטרה ליטול לידיהם את אזורי ההפצה, אותם רכש התובע במיטב כספו, ולהעבירם למערך ההפצה העצמאי מטעמם. על בסיס טענה זו, התבקש בית המשפט להעניק לתביעה סעדים מתחום דיני החוזים ולחילופין סעדים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעות, מנגד, טוענות כי התובע שהוא שהפר את הסכמי ההפצה עימן, ועל כן הודעתם על סיום ההתקשרות עימו, ניתנה כדין. הנתבעות אף הוסיפו כי התנהלות התובע מזכה אותן בסעדים, כפי שפירטו בתביעה שכנגד, אשר הוגשה מטעמן. הפרת הסכמי ההפצה באמצעות מכירת סחורה מתחרה הוראות איסור מכירת תוצרת מתחרה 9.לטענת הנתבעות, בחודש אוקטובר 2002 התגלתה במחסני התובע כמות גדולה של מארזים משפחתיים (13 משטחי מכירה , המכילים כ-10,000 בקבוקים) מתוצרת החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, (אשר למען הנוחות יכונו מארזי "קוקה קולה", אף שכללו משקאות אחרים תוצרת החברה האמורה), המתחרה בתוצרת הנתבעת 2, ואשר שיווקה נאסר בהסכמי ההפצה. הפרה זו הצטרפה להפרות קודמות של התובע את ההסכם, שהתבטאו במתן שירות לקוי ובהעדר אספקת סחורה, והובילה את הנתבעות לשלוח לתובע מכתב על סיום ההתקשרות, ביום 27.10.2002 (נספח 22 לכתב התביעה). התביעה אינה מכחישה, כי התובע מכר משקאות תוצרת "קוקה קולה", אלא טוענת כי מכירה זו, במקביל לשיווק תוצרת הנתבעת 2, נעשה באישור הנתבעות, ולמעלה מזאת, בעידודן. זאת, משום שלשיטת הנתבעות משקה "קוקה קולה" הוא מוצר יוקרתי הממנף את מכירת המשקאות תוצרת הנתבעת 2, "העממיים" יותר, לשון התביעה. התובע אינו חולק על כך, כי במסגרת ההסכמים עליהם חתם, בשנת 1991 וב- 1996, ושעל תוקפם הוא אינו מערער, קיים איסור על מכירת מוצרים מתחרים. כך בפתח הסכם ההפצה , נכתב כי "הואיל וברצון המפיץ לשווק, למכור ולהפיץ רק את התוצרת (רשימה מוגדרת של משקאות תוצרת הנתבעת 2, המופיעה ברשימה "א" המצורפת לחוזה) ולא מוצרים של יצרנים מתחרים העוסקים בייצור ומכירה של משקאות קלים, וזאת באזור החלוקה..." סעיף 16 להסכם קובע כי "המפיץ מתחייב לא לרכוש, לא למכור, לא לשווק ולא להפיץ באזור החלוקה , במישרין או בעקיפים, בעצמו או ע"י אחרים, כל תוצרת , לרבות דומה או אחרת, למעט התוצרת". עוד קובע ההסכם, כי הפרת הוראות הסעיף תחשב להפרה יסודית של ההסכם. סעיפים 16 ו- 30 (א) להסכם מציינים, כי מכירה או שיווק של תוצרת אחרת תאפשר למשווק להפסיק באופן מיידי את הפצת הסחורה באמצעות המפיץ, וזאת בהודעה מוקדמת של 7 ימים מראש. כמו כן, רשאי המשווק לסיים את ההסכם בהודעה מוקדמת כאמור, כאשר המפיץ מפר את הוראת סעיף 2(ב) לחוזה, במסגרתה נאסר עליו למכור את התוצרת המותרת מחוץ לאזור החלוקה שלו, לרבות מכירות בפתח המחסן ללקוחות שמחוץ לאזור החלוקה. יאמר כבר עתה, כי אינני מקבל את טענות התביעה, בדבר שידולו של התובע לקבל על עצמו את ההפצה באזורים הרלוונטיים, ועל כי הנ"ל "הוחתם" על הסכמי ההפצה, ככל שיש בטענות אלו כדי לאיין את תוקפם של הסכמים אלו. הנני סבור, כי התובע ידע על אילו הסכמים הוא חותם, והוא חתם עליהם בשתי הזדמנויות, בהפרש של חמש שנים, מבלי לערער על כל הוראה בהם, ובפרט על ההוראה בדבר איסור התחרות , והסנקציות בעקבותיה. מדובר במפיץ מנוסה, שמלבד משקאות קלים משווק מוצרי מזון נוספים, ונחשף בעבר להתקשרויות חוזיות כאלו או אחרות. איני מקבל גם את טענתו, כי סבר שהאמור בהסכמים אלו, הינו מן הפה אל החוץ, וכי ההסדרים שהוסכמו בע"פ בינו לבין התשלובת, כך עפ"י טענתו, טרם היווסדן של הנתבעות, ממשיכים לחול בפועל. הסכמי ההפצה, המנתקים כל זיקה בין הנתבעות לתשלובת תבורי, הינם שונים בתוכנם מההסכם עליו חתם, בשנת 1986, עם חברת תבורי שיווק, שהינה חלק מתשלובת תבורי, והיה על התובע לקוראם בעיון, טרם חתם עליהם. כאמור, ממילא התובע אינו מתכחש לתוכנם של הסכמי ההפצה, ולא הביא כל ראיה בדבר קיומן של נסיבות, מהן עולה כי הנתבעות כפו עליו לחתום עליהם או כי התנגדו לנסיונו לתקן את הרשום בהם. יש להבהיר, כי די בהוראות האמורות של הסכמי ההפצה, ובהודאתו של התובע כי מכר מוצרי "קוקה קולה", וכן משקאות קלים מתוצרת "טמפו", כדי לקבוע כי הלה הפר את הוראות הסכם ההפצה, הפרה יסודית. בהתאם לסעיפי הסכם ההפצה, לא היה כל טעם לברר האם מוצרי "קוקה קולה", בהם התמקדו הצדדים במהלך הדיון, מהווים מוצרים מתחרים למוצרי הנתבעות, אם לאוו. די כי מדובר ב"תוצרת אחרת", כלשון ההסכם, כדי שהמפיץ ייחשב כמי שהפר את הסכמי ההפצה. התגבשות חוזה בהתנהגות 10. ואולם, טענתו העיקרית של התובע, השזורה כחוט השני לאורך עדותו, היא כי בין הצדדים נרקם חוזה בע"פ או בהתנהגות, שהוראותיו סותרות, לחלוטין, את האמור בהסכם ההפצה. להבנת התובע, החתימה על הסכמי ההפצה היתה, "אקט חתימה פורמלי, אשר אין בו כדי להשפיע ו/או לגרוע מהמצגים וההתחייבויות שניתנו על ידי הנתבעת 1 כלפינו עובר לרכישת זכויות ההפצה" (סי 99 לתצהיר העדות הראשית של התובע). לעניין הפצת הסחורה מתחרה, הבהיר התובע, כי בין הצדדים היתה הסכמה על מכירת בקבוקי "קוקה קולה", בטענה כי מכירתם ממנפת את מכירת מוצרי הנתבעת 2. בעדותו הבהיר התובע, כי "בחוזה כתוב שאסור למכור, בפועל עודדו אותנו המנהלים בתבורי ואותו יעקב לוי למכור ולפתוח חנויות ואפילו להיעזר בקוקה קולה בזמנו כדי למכור את התוצרת שלנו של קריסטל, זה שימש לנו כמנוף כי קריסטל, היה קשה לה להיכנס למסעדות" .(עמ' 110, ש' 19-15). בתמיכה לטענות התובע, העיד מר צוקרמן, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל אזור צפון של הנתבעת 1.הלה הצהיר כי ביקר מספר פעמים בשבוע במחסני כל הסוכנים באזור, ובמסגרת ביקורים אלו, שבוצעו בשנת 1995 עם כניסתו לתפקיד, הוא הבחין במשקאות "קוקה קולה", וכך גם אצל התובעים. בהמשך, הוא פנה למר יעקב לוי, ששימש אז מנכ"ל רשת תבורי בנתבעות, והלה אישר את המכירה, בטענה כי היא מסייעת למכירת מוצרי הנתבעת 2. הנתבעות הכחישו את האמור מכל וכל, וטענו כי מר לוי העניק לתובע אישור ספציפי ומסוייג לשווק בקבוקי "קוקה קולה" אישיים ל- 4 חנויות פלאפל בטבריה, אשר אחיו של התובע, היה הספק היחיד שלהם. בהתאם לעדותו של מר לוי, טרם מתן האישור המסוייג לתובע, וזאת במהלך שנת 1992, הוא ביקר בחנויות הפלאפל, ווידא שללא אישורו לא ניתן יהיה לספק סחורה לנקודות מכירה אלו (סעיף 108 לתצהירו). מכירת כמויות של בקבוקי "קולה קולה" משפחתיים, אשר עפ"י הטענה, נתגלתה במחסנו של התובע, בשנת 2002, היתה אסורה בתכלית. ויובהר, כי אין מחלוקת על כי חוזה יכול להתגבש מכוח התנהגות הצדדים, וזו אף יכולה להעיד על שינוי של החוזה הכתוב ביניהם. ואולם "לשם ביסוס המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, נדרש- בעיקר בחוזים ארוכי טווח - דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים". (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 221 (2005)). לאור זאת, על התביעה להוכיח בראיות, כי הנתבעות הסכימו לשינוי מהותי בהסכמי ההפצה, ולפיו הן מתירות לתובעים למכור סחורה של יצרניות אחרות, וזאת לאורך זמן ומבלי להסתייג מכך. ויודגש, כי בעניינו לא מדובר ב"שינוי" בחוזה גרידא, אלא בטענה כי הנתבעות הסכימו בהתנהגותן לאיין סעיפים מהותיים בחוזה, המבוססים על יחסי האמון בין היצרן למפיצו. לא השתכנעתי מראיות התביעה, כי הנתבעות אישרו לתובע, בהתנהגותן, ובניגוד לאמור בהסכמי ההפצה, למכור בקבוקי "קוקה קולה", אותם רכש, לדבריו, בעלות של 200,000 ש" לשנה (עמ' 112 לפרוטוקול, ש' 14-15), וזאת הן מתוך מחסנו בטבריה והן באמצעות שיווק המשקאות באזור החלוקה עליו הוא אמון , כשהוא משתמש במערכת ההפצה של הנתבעות. טענותיו הבלתי אחידות של התובע לעניין כמות ואופן מכירת התוצרת האסורה, כרסמו באמינות עדותו לעניין זה. בתגובה למכתב סיום ההתקשרות, בו העלו נגדו טענות על מכירת סחורה מתחרה, שלח התובע, ביום 12.11.02, למר יעקב לוי, מנהל חטיבת המכירות בנתבעת 2, מכתב (נספח 23 לכתב התביעה), ובו הבהיר כי "נכון הדבר שאני עובד עם פאבים באזור מגדל העמק , רמת ישי, רמת דוד וזה לא אזור החלוקה שלי בקריסטל, ומכיוון שלקוחות אלו עובדים עם ספק יחיד, במיוחד הקטנים שבהם אז להשלמת הסל אני מספק להם גם קוקה קולה. מדובר בכמויות ממש קטנות , כשלרוב אני קונה סחורה מחנויות, ואני בכוונה לא רוצה להרחיב את הדיבור ולהגיד שבאמת לא ידעתם זאת, אלא גיליתם רק היום" (ההדגשות שלי -א.ש.).בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, הוסיף התובע את הטענה, כי הנתבעות אינן רואות במוצרי "קוקה קולה" מוצרים המתחרים במוצריהן, שכן מוצרי הנתבעות מיועדים לשוק "המשקאות העממיים", וכי נציגי הנתבעות ביקרו במחסן, ראו את מגוון הסחורה, ועודדו את התובע להמשיך ולמוכרה "שכן ראו בכך מנוף להחדרת מוצרי תבורי ללקוחות" (סעיף 81.2. לתצהיר התובע). עוד צויין, מפורשות, בתצהיר התובע, כי התובעים נמנעו מלהפיץ, במהלך תקופת ההתקשרות, משקאות קלים של חברות "טמפו" ו- "סופר דרינק", המיועדים לשוק המשקאות "העממיים", אשר עשויים להתחרות במוצרי הנתבעות, ומתוך כיבוד ההסכמים עימם (סעיף 81.1. וכן סעיף 111.4 לתצהיר התובע). ואולם, מעדותו של התובע בבית המשפט עולה, כי התובע הפיץ משקאות "קוקה קולה" גם באזור החלוקה שלו, כאשר לראשונה צויין על ידו, כי הוא מכר סחורה כאמור ללקוחות פרטיים, מתוך חנות המצויה במחסן, כאשר הוא מבחין בין "שיווק" מחוץ למחסן בנקודות המכירה, לבין מכירה במחסן עצמו. התובע ציין, כי החסיר פרט זה מתצהירו, משום שלא חשב שהוא מהותי לעדותו (עמ' 108 לפרוטוקול). ויובהר, כי למעט בשנת ההתקשרות האחרונה, מוקם מחסן התוצרת של התובע בטבריה, היינו בתוך אזור החלוקה. עוד ציין התובע, בניגוד לאמור במכתבו מיום 12.11.02, כי את הסחורה רכש , לרוב, ישירות מיצרנית "קוקה קולה", ולא מחנויות (עמ' 115, ש' 18), וכפי שגם עולה מחשבוניות שהוצגו ע"י הנתבעות (נספח יג לתצהירו של דב גבע). התובע גם טען, כי מדובר בכמות קטנה של "קוקה קולה", המהווה כ 5% ממחזור רכישות מוצרי הנתבעות, אך מצד שני הוא טען, כי אין ספק, כי בביקורים התכופים של נציגי הנתבעות במחסן, ניתן היה לראות את סחורה האסורה, וכי הדבר היה גלוי ומאושר. כמו כן הוא אישר, כי הוא מכר במחסן מוצרים של חברת "טמפו" כשהוא מקפיד להבהיר כי מדובר במכירה "בקטן, לא בגדול , לא כמו קוקה קולה" (עמ' 119, ש' 18). משמע , גם לדידו דובר בכמות משמעותית, ולא בכמות קטנה כפי שהקפיד להדגיש בא כוחו גם בסיכומי הטענות. יובהר לעניין זה, כי מר גבע הצהיר, כי בהתאם למסמכים שהגיעו לידי הנתבעות, התובע מכר סחורה אסורה בהיקף של כחצי מליון ₪ בשנה, ואין מדובר בכמות קטנה כלל ועיקר. ספק בדבר אמינות התובע עולה גם מהודאתו האמורה בדבר מכירה של מוצרי "טמפו" במהלך תקופת ההתקשרות עם הנתבעות, המנוגדת לחלוטין לאמור בסעיף 111.4 לתצהירו (חשבוניות המוכיחות רכישת סחורה תוצרת "טמפו", וגם פריגת מתוצרת "קוקה קולה" סומנו כמוצג נ/ 3). סתירה נוספת נתגלתה, כאשר מחד גיסא, הוא ציין בעדותו כי רק "מכר" מוצרי טמפו במחסן, להבדיל מ"שיווק" מוצרי "קוקה קולה" (עמ' 119, ש' 18-17), גם מחוץ למחסן, ומאידך גיסא, בהמשך עדותו הוא הודה כי שיווק משקאות תוצרת "טמפו" "בזעיר אנפין" גם לנקודות מכירה (עמ' 119, ש' 22 וכן עמ' 120, ש' 5). ויובהר, התובע אישר כי מוצרי "טמפו", בניגוד לעמדתו בדבר משקאות "קוקה קולה", הינם מוצרים מתחרים למוצרי תבורי (עמ' 120), ומשכך, לא ניתן, ממילא, להצדיק את מכירתם בתיאורית המינוף, שתידון להלן. באשר להסבר למתן אישור למכירת בקבוקי "קוקה קולה", הבהירה התביעה, כי ברי שהתובעות אישרו את מכירת בקבוקי ה"קוקה קולה" בכמות ובאופן שתוארו ע"י התובע, אף שהדבר נוגד את ההסכם הכתוב, וזאת משום שמכירתם ממנפת את מכירת מוצרי תבורי, ואין מדובר במוצרים מתחרים. בעניין זה הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים בתחום השיווק. מר אשד, המומחה מטעם התביעה, הבהיר, כי אין תחרות בין המוצרים, שכן לקוחות פוטנציאליים המבקשים לרכוש בנקודות מכירה שונות "קוקה קולה" , לא יסתפקו במוצרי "קריסטל" תוצרת הנתבעות, ולכן רובן יעדיפו להחזיק ברשותן משקאות "קוקה קולה". העובדה, כי התובע מפיץ גם משקאות אלו מונעת מהקמעונאי לפנות ישירות ליצרנית "קוקה קולה", ומאפשרת לתובע למכור לו את המשקאות הללו. באופן זה, יכול התובע לשווק יחד עם מוצרי ה"קוקה קולה" האטרקטיביים יותר, את מוצרי הנתבעות. ואולם, גם מר אשד לא ביסס את תיאורית "המינוף" על מכירת בקבוקים משפחתיים, במכירתם הודה התובע, שכן הוא לא היה מודע לכך שהתובע מכר גם בקבוקים בגודל זה (עמ' 330, ש' 11-10). יתר על כן, גם אם לתיאורית המינוף יש תימוכין, ויצויין כי אף מעדותו של המומחה מטעם הנתבעות, עולה אפשרות כאמור, עדיין התביעה לא הוכיחה כי כך היה בנסיבות דנן. דווקא חשבוניות רכישה שצורפו לתצהירו של דב גבע הוכיחו, כי התובע מכר משקאות של חברת "קוקה קולה" לקמעונאים, מבלי למכור יחד איתם משקאות מתוצרת הנתבעות, או שהוא מכר בקבוקים במארזים משפחתיים של "קוקה קולה" יחד עם כמות קטנה של בקבוקים אישיים, מתוצרת הנתבעות. ועוד, הנתונים שהציגו הנתבעות בדבר שווי הרכישות של התובע את מוצריהן, לעומת רכישת המשקאות מתוצרת "קוקה קולה", בין השנים 2002-2000, מטילים ספק בנכונות טענת ה"מינוף", בנסיבות דנן (נספח יב לתצהירו של מר גבע). הנתונים האמורים מצביעים על ירידה ברכישת מוצרי הנתבעות, שנועדו לשיווק בשוק הפרטי, לעומת עלייה ברכישת משקאות מתוצרת "קוקה קולה", שממילא התובע שיווק או מכר רק לשוק הפרטי. בשנת 2002, השווי הכספי של רכישות התובע מהחברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, כשהכוונה לרכישת משקאות קלים בלבד, להבדיל מבירות, עמד על רבע משווי הרכישות של מוצרי הנתבעות. בנסיבות אלו, ספק אם משקאות "קוקה קולה" מינפו את מכירת המשקאות, תוצרת הנתבעות, והיה על התובע, וודאי על הנתבעות, אשר עפ"י הטענה אישרו מכירה כאמור, להצהיר על סיומה של המכירה. לאור זאת, ובנסיבות דנן, לא השתכנעתי מטענות התביעה, כי הנתבעות אישרו לתובע, הסדר למכירת בקבוקי "קוקה קולה" משפחתיים, בכמות ובמיקומים בלתי מוגבלים, משום שסברו כי מכירתם תמנף את מכירת מוצריהן. עוד אציין, כי לו עמדה תיאורית המינוף בבסיס האישור הנטען, למכירת סחורה מתוצרת "אחרת", יש להניח כי הדבר היה עולה בתגובתו הראשונה של התובע למכתב סיום ההתקשרות עימו מיום 12.11.02. אך לא כך היה. אוסיף, כי לחובתו של התובע עומדת העובדה, כי בעת ניסוח חוזה בדבר דמי השימוש בגין המחסן בטבריה בשנת 1997 (נספח ו לתצהירו של דב גבע, שעוד ידון בהמשך), הוא לא טרח לציין את דבר קיומו של הנוהג השכיח, לטענתו, המאפשר למפיצים, ולו עצמו בפרט, למכור במחסנים או לשווק מהם בקבוקי "קוקה קולה" משפחתיים. במסגרת חוזה זה, תיקן התובע במו ידיו את הסעיף, המפרט את השימושים שיעשה במחסן, שהועמד לרשותו מטעם הנתבעות. כך, סעיף 2 המקורי לחוזה דמי השימוש קבע, כי "המבנה/ המחסן ישמש אותנו לצורך הפצת משקאות מתוצרת חברתכם". ואולם, התובע סייג את הסעיף בהוסיפו בכתב יד את המילה "בלבד", וכן פירט את המוצרים האחרים שהוא משווק מהמחסן, עליהם אין כל מחלוקת עם הנתבעות. במהלך עדותו, לא ידע התובע להסביר מדוע הוסיף את המילה "בלבד", כאשר באותה עת, לפי גרסתו, הוא נהג לשווק ו/או למכור ממחסנו מוצרי "קוקה קולה" באישור ובעידוד הנתבעות. ההגיון מורה, כי אם כבר טרח התובע לתקן את החוזה, היה עליו להוסיף בסעיף 2 כי המחסן ישמש גם להפצת משקאות "קוקה קולה", על מנת שהדברים יהיו מעוגנים גם באופן פורמלי. בכל אופן, וודאי שלא היה עליו לסייג את סוג המשקאות הקלים המופצים מהמחסן, למשקאות תוצרת הנתבעות בלבד. לסיכום, לא השתכנעתי מראיות התביעה בדבר השתכללותו של חוזה בהתנהגות בין הצדדים, המאפשר לתובע למכור ללא כל סייג, משקאות "קוקה קולה" משפחתיים. טענותיו של התובע בדבר מפיצים אחרים שמוכרים "במחזורים של מיליונים"(עמ' 110 לפרוטוקול, ש' 1) בקבוקי "קוקה קולה" ממילא לא הוכחה, שכן לבית המשפט לא הוצגה כל ראיה לאמור. התביעה גם לא ניצלה את האפשרות להעיד בבית המשפט את מר בנדיקט , מנהל באזור צפון אצל הנתבעות, שפקד לעיתים קרובות את מחסנו של התובע, ולכאורה היה יכול להעיד, כי הסחורה האסורה, אשר שווקה ממחסנו של התובע, היתה גלויה לעיניי לנתבעות, ומקובלת עליהן. עוד אדגיש, כי טענות התביעה נגד האמור בהסכמי ההפצה הכתובים, הן בעיקרן טענות שבע"פ. סיפת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני, קובעת, כי ראיה נגד תוכנו של מסמך חייבת להיות בכתב, היינו במסמך או בהודאתו או בפנקסיו של מי שמסתמך על האמור במסמך. ואולם, התובעים לא הציגו בפני המשפט ראיות בכתב, הסותרות את האמור בהסכמי ההפצה לעניין איסור התחרות במוצרי הנתבעות (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1507 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). נכון הוא, כטענת התביעה בסיכומיה, כי במקרים חריגים רשאי בית המשפט להסתפק בראשית ראיה בכתב, ולאפשר להשלים את סתירת תוכן המסמך באמצעות עדות בע"פ (קדמי, עמ' 1523). לעניין זה, לא אכחד כי במסגרת הראיות שהוצגו בפניי, הוכח כי הנתבעות העניקו לאחד ממפיציהן אישור בע"פ לשיווק תוצרת מתחרה. לעניין זה, אישרו הנתבעות כי אחד ממפיציה בצפון, אכן קיבל אישור לשווק קרטוני נקטר, אותן הוא מייבא עצמאית, ואשר מהווים מוצר מתחרה למוצרי הנתבעות. מר לוי, אף הביע מורת רוח מהסדר זה (עמ' 380 לפרוטוקול, ש' 12-11). ב"כ הנתבעות הבהירה בסיכומי התשובה מטעמה, כי דובר בסחורה שיובאה באופן אישי ע"י המפיץ, עוד קודם שהחלו הנתבעות לייצר ולשווק נקטר בקרטוניות, וכי גם על אותו מפיץ נאסר לרכוש סחורה מתחרה של יצרנים מקומיים ולייבא סחורה אחרת, לרבות נקטר בפחיות. העובדה, כי למפיץ זה לא ניתן אישור בכתב , וכי מר לוי לא איתר את האישור שנתן, לדבריו, לתובע בדבר שיווק בקבוקי "קוקה קולה" לדוכני הפלאפל, עשויה להעיד על כך שהנתבעות נהגו להעניק אישורים בע"פ למפיציהן, בנסיבות מיוחדות ונקודתיות בלבד, לשווק גם תוצרת מתחרה. לא מצאתי באלו ראיה, ואף "ראשית ראיה", לכך שלתובע ניתן אישור לשווק החל משנת 1995, כטענתו, באופן בלתי מוגבל בכמות ובאזור החלוקה, מוצרי חברת משקאות ישראלית, אחרת. לאור האמור, הנני קובע כי הסכמי ההפצה עליהם חתומים התובעים, הם המחייבים בענייננו, והתובעים הפרו את סעיף 16 להסכמים, באמצעות מכירת תוצרת, שאינה של הנתבעות, באזור החלוקה עליו הוא אמון. הגעתי למסקנה, כי אין לקבל את עמדת התובעים בדבר הפרת הסכמי ההפצה, גם משום שלא מצאתי כל ראיה למניע החלופי, הנטען, לסיום ההתקשרות עמם. התובעים חזרו וטענו, כי סיום ההתקשרות עימם נבע מרצונן של הנתבעות לעבור למערך הפצה עצמאי, במקום להמשיך ולשווק את מוצריהן באמצעות מפיצים אזוריים. ואולם התביעה לא הוכיחה, כי הנתבעות צמצמו את מספר אזורי ההפצה בצפון, המצויים באחריות המפיצים. מעדותו של התובע (עמ' 106 לפרוטוקול) עלה כי רק ההפצה באזור קרית שמונה ונצרת, הועברה להפצה עצמית של הנתבעות, וגם זאת בנסיבות מיוחדות. העובדה, כי מספר אזורי הפצה אוחדו תחת אחריותו של מפיץ אחד, ובעקבותיה פחת מספר המפיצים מטעם הנתבעות, אין פירושה כי הנתבעות נטלו לידן את מלאכת ההפצה באזורים אלו. אף העובדה שבשנת 2000 הושלמה הקמת מחסן ההפצה העצמאי בציפורית, אשר איחד שני מחסני הפצה קטנים בצפון, אינה מוכיחה כי דווקא בשנה זו החלו הנתבעות להציף את התובע במכתבי התראה שונים, על לא עוול בכפו, ובכדי ליצור הצדקה מאוחר יותר לסיום היחסים עימו. יובהר, כי המחסן הוקם בשנת 1996, ואם הקמתו היתה אמור להוות ראיה להעברת כל אזורי ההפצה למתכונת של הפצה עצמית, ומכאן לנסיון לסיים את ההסכמים עם התובע, סביר להניח כי לא היה נחתם עם התובע הסכם ההפצה באותה שנה, כפי שציין מר גבע בעדותו (עמ' 848, ש' 16-12). למעלה מן האמור, התובע לא הכחיש כי הנתבעות הקטינו את יעדי המכירות , המזכים את התובעים בתמריצים כספיים, וזאת החל משנת 1998 ועד לשנת 2002 (נספח יב לתצהירו של יעקב לוי). גם אם לטענת התובע, נבע הדבר נבע מרצונן של הנתבעות להתייעל ולעמוד בתחרות מול חברות אחרות, עדיין יש במהלכים אלו להוכיח, כי הנתבעות לא ביקשו "להפטר" משירותי התובע. למעלה מן הדרוש לפולמוס בדבר מכירת הסחורה מתחרה, אבהיר, כי הנתבעות הוכיחו ממילא, כי התובעים, אשר שירתו אותם נאמנה שנים מספר, הפרו את הסכם ההפצה, כאשר חזרו וכשלו לספק סחורה לרשתות השיווק באזור ההפצה, וזאת בשנים האחרונות , טרם סיום החוזה עימם. בעניין זה, הציגו הנתבעות התכתבות פנימית מיום 22.06.00 (נספח א לתצהירו של יעקב לוי), ודו"ח המתעד חוסרים בסחורה באזור טבריה, וזאת במועדים 25-26.06.00 (נספח ב לתצהירו של לוי). מהמסמכים עולה כי התובע לא מילא אחר חובתו לספק את מוצרי הנתבעות באזורי חלוקה בעפולה ובטבריה. ביום 3.7.00, נשלח לתובע מכתב המתריע על בעיות באספקת סחורה לרשתות השיווק. במועדים 2.7.02 ו- 7.7.02, שוב יודע התובע בדבר מחסור בסחורה באזורי ההפצה עליהם הוא אמון (נספח ו). התפקוד הלקוי של מערך ההפצה של התובעים, אוזכר גם במכתב סיום ההתקשרות מטעם הנתבעות, והוא מאפשר לנתבעות לסיים את הסכמי ההפצה, בהודעה מוקדמת של 7 ימים. זאת מכוח סעיף 30(ו) להסכמים בשילוב סעיף 14, המחייב את התובעים לעשות כמיטב יכולתם להפצת התוצרת, ולהגדלת מחזור המכירות השנתי באזור החלוקה, או מכוח סעיף 30(ד), במקרה שהתובעים לא רכשו מהנתבעות מספיק תוצרת שתענה "לדרישות השוק באזור". יצויין, כי לתובעים ניתנה ארכה של חודש לפחות לספק את צרכי השוק באזור החלוקה, לפי סעיף 22(ב) להסכמים. סיום ההתקשרות עם התובעים 11. על אף ההפרות את הסכמי ההפצה בחרו הנתבעות, שלא לסיים את הסכם ההפצה בהודעה מוקדמת של 7 ימים, כאמור בסעיף 30 להסכמי ההפצה, אלא תוך מתן התראה של ששה חודשים מראש, לפי סעיף 29 (3) להסכמים. בנסיבות אלו, אינני נדרש לבחון את סבירות משך ההודעה המוקדמת, שכן הלכה היא כי מפיץ מפר, כלל לא זכאי להודעה מוקדמת (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, עמ' 522). עוד אבהיר, כי איני סבור שסעיף 30 להסכם ההפצה, המאפשר לנתבעות לסיים את הסכם ההפצה , שנמשך לפחות חמש שנים, תוך מתן הודעה מראש של ששה חודשים, מהווה תנאי מקפח. זאת משום שהנתבעות יישמו סעיף זה על מפיץ שהפר את ההסכם הפרה יסודית, וכלל לא היה זכאי להנות מהודעה מוקדמת, טרם סיום ההסכמים עימו. יובהר, כי התובעים לא חזרו על טענת הקיפוח בסיכומי הטענות, וממילא הם לא הבהירו כיצד היוו הסעיפים האמורים תנאי מקפח. עוד אציין, כי מאחר שהתובעים הפרו את הסכמי הפצה, אין הם זכאים לפיצוי כספי בגין ציפיותיהם להפיק רווחים עתידיים מפעילותם באזורי ההפצה, כפי שנקבע בפסיקה אליה הפנו בסיכומי טענותיהם (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל בע"מ, פ"ד מד(3) 661 וע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג ,פ"ד נג(5) 1). פיצוי זה מגולם, ככלל, בתקופת ההודעה המוקדמת, והתובעים זכו לקבל הודעה כאמור, על אף העובדה שהפרו את הסכמי ההפצה. מבלי לגרוע מהקביעה כי התובעים לא קופחו בענייננו, אבהיר, כי לא השתכנעתי כי הם קיבלו התראה, בכתב או בע"פ, בדבר איסור מכירת סחורה מתחרה, טרם שנשלחה אליהם הודעה על סיום הסכמי ההפצה. אף שהתראה כאמור אינה מחוייבת עפ"י הסכמי ההפצה, הרי שהנתבעות שלחו לתובעים התראות בנושאים אחרים, כגון אי אספקת סחורה או בעניין שיווק מוצריהן מחוץ לאזור החלוקה, לגביו ציינו במפורש כי אם הדבר ישנה, ייחשב הוא להפרה יסודית של החוזה. על כן , ראוי היה כי הנתבעות לא יכריזו על סיום היחסים החוזיים באופן מיידי, כפי שאכן נהגו בפועל. ואולם, הנתבעות לא היו מחוייבות, בנסיבות דנן, להעניק לנתבעים הודעה מוקדמת בת ששה חודשים, ואין לתובעים להלין על כך. התנהלות הנתבעות במהלך תקופת ההתקשרות 12. במסגרת התביעה, ניצל התובע את האפשרות לתבוע את הנתבעות בגין שלושה מהלכים שנקטו במהלך תקופת ההתקשרות עימו , ושלטענתו מהווים הפרה של הסכמי ההפצה שנחתמו עימו. אכן, כבר קבענו כי התובע הוא שהפר את הסכמי ההפצה במכירה של משקאות "קוקה קולה", ואולם אין מניעה כי במקביל יוכח, כטענת התביעה, כי הנתבעות נהגו בתובע בחוסר תום לב, בקיום החוזה, המגיע לכדי הפרת ההסכם. פגיעה בעמלות המפיץ 13. לטענת התביעה , ובהתאם לראיות שהוצגו מטעם הנתבעות, הרי שבשנת 1998 הנתבעות הגדילו את מארזי בקבוקים קריסטל 2 ליטר ממארז של שישה בקבוקים למארז של שמונה בקבוקים, מבלי ששינו את עמלת המפיצים, המחושבת בגין כל מארז. כתוצאה ממהלך זה נגרם לתובעים הפסד הכנסה. הנתבעות טענו, כי תביעה זו התיישנה שכן החשבוניות הראשונות שאיתרו, והמעידות על רכישת התובע את המארזים החדשים הינן מחודש אפריל 1998 (נ/6). זאת, כאשר התובע הגיש את תביעתו ביום 26.06.2005 .התובע העיד, כי המועד בו החל להפיץ את המארזים, בעיקר לרשתות השיווק, הוא חודש יוני 1998, ולכן הוא המועד הקובע לעניין מירוץ ההתיישנות להגשת התביעה בעילה זו. הנני סבור כי הצדק עם הנתבעות. הנתבעות הוכיחו, באמצעות החשבוניות הנ"ל, כי התובע התוודע לשינוי בגודל המארזים בחודש אפריל 1998. עפ"י אותן חשבוניות יכול היה התובע לחשב את סכומי העמלה, אותם יקבל עם מכירת המארזים, ביחס למספר הבקבוקים בכל מארז. טענת התובע, שהופיעה לראשונה בסיכומי הטענות, כי התובעים מכרו את הסחורה לרשתות, חודשיים מאוחר יותר, הינה בלתי רלוונטית. לפי עמדת התביעה, אם התובעים היו, באופן היפותטי, שומרים את המוצרים במחסנם למשך שנה, היה על מירוץ ההתיישנות להתחיל שנה מאוחר יותר. אין בידי לקבל גישה זו, שכן היא מסכלת את האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 , הקובע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד גילוי העילה, ולא מהמועד בו נגרם הנזק. יתר על כן, התביעה ממילא לא הציגה כל ראיה לכך שהמארזים החדשים נמכרו ע"י התובעים, בחודש יוני 1998. לאור קביעתי כי עילת התביעה התגבשה בחודש אפריל 1998, הרי שתביעת התובע להחזר העמלות, התיישנה. לא ראיתי גם לקבל גם את הטענה החלופית של התביעה, כי בשל כפייה כלכלית לא היה בידי התובע להלין על הנזקים שנגרמו לו עד לסיום היחסים עם התובעים. לגישת התביעה, כפייה זו נמשכה משנת 1998 ועד לשנת 2003 עם סיום היחסים החוזיים, ורק אז, החל מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה. ראשית אציין, כי גם אם חשש התובע לאבד את מקור פרנסתו, אין הדבר מצביע בהכרח על כפייה כלכלית, שכן בעניינו מדובר על יחסי ספק - מפיץ, ולא על יחסי תלות כלכלית כיחסי עובד- מעביד. עוד יצויין, כי לדברי התובע עצמו, הכנסות התובעים משיווק מוצרי הנתבעות היוו כ- 50% מעסקי ההפצה, שכן הם שיווקו גם מוצרים אחרים. כך שגם אם היה התובע מחליט לסיים את הסכם ההפצה, הוא לא היה נותר חסר כל מקור כלכלי להתקיים ממנו. יש להבהיר כי לטענת הנתבעות, ועפ"י תחשיב שערכו מטעמן (נספח ט לתצהיר דב גבע) מכירת מוצרי הנתבעות היוו רק כ- 35% מכלל מחזור המכירות של התובע, ולא כטענת התביעה. בהתאם לתחשיב זה, המסקנה כי אין עסקינן בכפייה כלכלית, מקבלת משנה תוקף. ועוד, אף אם ההסכם אינו מגדיר את הנסיבות לסיום יחסי ההפצה מטעם המפיץ עצמו, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע יכול היה למצוא מפיץ אחר, אשר במידה שיאושר ע"י הנתבעות,ייכנס לנעליו, כפי שעשה התובע, כשהחליף מפיצים אחרים, שמסיבות שונות הפסיקו את ההפצה, באזורי החלוקה הרלוונטיים. גם באפשרות זו, המעוגנת בסעיף 25 להסכמי ההפצה, יש כדי לכרסם בטענת הכפייה. לבסוף, התובעים מבקשים מבית המשפט לגזור גזירה שווה מסעיף 20 לחוק החוזים חלק כללי, התשל"ג - 1973, לפיו הזכות לביטול חוזה עקב כפייה ,עומדת לנפגע זמן סביר לאחר הפסקת הכפייה. אף אם הייתי מקבל את הטענה, כי בנסיבות דנן התקיימה כפייה כלכלית, הרי שכתב התביעה המקורי, הוגש למעלה משנתיים וחצי לאחר קבלת ההודעה על סיום הסכמי ההפצה, ולמעלה משנתיים מאז הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת, והיחסים החוזיים הסתיימו בפועל. בנסיבות אלו, הנני סבור, כי חלף פרק הזמן הסביר להגשת התביעה בגין עילת כפייה כלכלית. לא מצאתי גם טעם לקבל את הטענה החלופית האחרת של התביעה, כי מדובר בעילת תביעה מתמשכת. היינו, כי גם אם חלה התיישנות על סכומי העמלות, שהתובע קיבל, עפ"י טענתו, לפני 26.06.1998, ואף אם לא התקיימה כפייה כלכלית, יש באפשרותו לתבוע בגין הנזקים שנגרמו לו עד 7 שנים טרם הגשת התביעה, וזאת בגין כל עסקה ועסקה של הפצת מארזים בני שמונה בקבוקים. גם בטענה זו לא מצאתי טעם רב. הפחתת גובה העמלה האפקטיבי, שלטענת התביעה מהווה הפרה של הסכמי ההפצה בחוסר תום לב, התרחשה פעם אחת בלבד, ולתובע נודע עליה בחודש אפריל 1998. מאז, בכל פעם שרכש מארזים מהנתבעות ושיווקם לרשתות, הוא ספג הפסד הכנסה ביחס לעמלות שנהג לקבל קודם לשינוי. אין מדובר בהפרה נמשכת של החוזה, אלא בהפרה חד פעמית, בגינה, עפ"י הטענה, נגרמו לתובע נזקים כספיים לאורך תקופה ארוכה. לעניין זה, ראו האמור בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ (5) 423 , אף ששם לא הכריע בית המשפט העליון בסוגייה: "אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להימנע מביצועו, נראה שכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת, ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם, שכן מדי יום תיווצר העילה מחדש, ומניין ההתיישנות יחל מחדש. בפסיקה אנגלית הוצב מבחן ולפיו הפרה נמשכת תיתכן רק במצב דברים שבו התחייב צד על-פי חוזה לבצע פעולה לאורך זמן והוא מפר את התחייבותו, שאז יש לומר שהפרה נמשכת כל זמן שהדבר אמור להתבצע ואיננו מבוצע". כאמור, קבעתי כי בענייננו מדובר בעילת תביעה אחת, שהתגלתה בחודש אפריל 1998, ועל כן זו התיישנה. עוד אבהיר, כי יש לקבל גם את עמדת הנתבעות, כי השינוי שערכו במארזי הבקבוקים, ואשר השפיע בפועל על עמלות ההפצה, מעוגן, מכללא, בסעיפים 5(ד) ו-8(א) להסכמי ההפצה. סעיפים אלו מתירים לנתבעות לשנות את מחירי המכירה והקנייה של מוצריהן, גם אם הדבר יוביל להפחתה בעמלת המפיץ, וזאת כאשר מדובר בשיווקם לרשתות השיווק, כאשר התובע עצמו הודה, כי רוב מארזי בקבוקי השתייה מופצים לרשתות השיווק. אף אם ההסכמים אינם מתירים מפורשות לשנות את מארזי הבקבוקים, הרי שניתן לקרוא לתוך הסעיפים הנ"ל, את ההנחה, כי ככל שמדובר בשיווק לרשתות, מוקנה לנתבעות שיקול דעת לערוך שינויים עקיפים במחירי המארז, וזאת באמצעות שינוי מספר הבקבוקים בו. זאת, גם אם שינויים אלו, עשויים להוביל להפחתה בעמלת המפיץ. לאור המפורט לעיל, הנני דוחה את התביעה לפיצוי התובעים בגין פגיעה חד צדדית בעמלות ההפצה. בקשת הנתבעות לקיזוז עמלות המפיץ המוגדלות 14. הנתבעות הבהירו בכתב ההגנה, כי לאורך השנים נהנו המפיצים, ובכללם התובעים, מעמלה מוגדלת בגין הפצת המוצרים לרשתות השיווק, וזאת שלא כדין. עמלה זו הושוותה לעמלת המפיץ בשוק הפרטי, רק באמצעות שינוי המארזים האמור. לאור זאת, ביקשו הנתבעות לקזז מסכום התביעה בעילה זו, את סכום העמלות המוגדלות ממנו נהנו התובעים עד לשינוי מארזי הבקבוקים. מאחר שהחלטתי לדחות את דרישת התובע להחזר כספי בגין שינוי העמלות, מתייתרת טענת הקיזוז של הנתבעות. השבת דמי השכירות בגין המחסן בטבריה 15. במסגרת התביעה, ביקשו התובעים להשיב להם את דמי השכירות ששילמו עבור המחסן בטבריה, החל מחודש ינואר 1998. זאת, כאשר לטענתם, תשלובת תבורי העמידה להם את המחסן ללא תמורה, מאז החלו להפיץ את מוצריה. הנתבעות הכחישו את הטענה כי המחסן הועמד לרשות התובעים, חינם אין כסף, ובמסגרת התביעה שכנגד ביקשו מהתובעים להשיב להם את דמי השכירות הראויים, בגין השכרת המחסן לאורך כל שנות השימוש בו. ראשית, אציין, כי לחובת התובעים עומדת העובדה כי הללו לא אזכרו בכתב התביעה ובתצהיר התובע, כי במסגרת הסכם ההפצה שהתובע ואחיו חתמו עם תבורי שיווק, בשנת 1986, נכלל סעיף מפורש הקובע כי תמורת המחסן ישולמו דמי שכירות חודשיים (נספח ב לתצהיר יגאל תבורי). מתצהיר התובע עולה רק, כי בין הצדדים הוסכם בע"פ על העמדת המחסן לרשות התובע , ללא כל תמורה. התובעים גם לא צירפו לכתב הטענות או לתצהיר עותק מחוזה השימוש במחסן, אשר נחתם בסוף שנת 1997, ואף לא אזכרו את קיומו. שנית, ולגופה של טענה, מבקשת התביעה לקבל את גרסתה כי, על אף החוזה הכתוב, שוב, נתגבש בין הצדדים חוזה בע"פ, לפיו התובעים פטורים מלשלם דמי שכירות עבור המחסן. לעניין זה מסר התובע בעדותו כי "בחוזה היה רשום שאני צריך לשלם אבל כמו שהדברים, אמרתי לך שזה התורה שבכתב שאני צריך לשלם, התורה שבעל פה אמרה לי שאתה לא צריך לשלם וזה היה מיד עם כניסתי" (עמ' 127 לפרוטוקול, ש' 24-21). ואולם, לא השתכנעתי מהראיות שהוצגו לפניי, כי התובעים היו פטורים מדמי השכירות , וכי חיובם בדמי שכירות סמליים החל משנת 1998, היה שלא כדין. לעניין זה, הנני נותן אמון בדבריו של מר תבורי, שהבהיר, כמי שהיה אחראי על הנכסים בתשלובת תבורי, כי לעיתים העמידה התשלובת לרשות מפיציה, ובכללם התובע, את השימוש במחסנים, ללא תמורה, אולם זאת רק לתקופות קצרות ומוגדרות, וכי מעולם לא דובר בויתור קבוע על דמי השכירות. מר תבורי הדגיש כי "לא היה שום מצב, בהערת אגב, לא רק לגביהם, גם לגבי מפיצים אחרים, לא היה שום מצב שתשלובת תבורי העמידה את הנכסים שלה ללא תשלום דמי שכירות או הבטיחה להעמיד את הנכסים שלה ללא דמי שכירות לתקופה בלתי מוגבלת וכו', כנטען על ידכם. לא היה דבר כזה, לא יכול היה להיות דבר כזה, אף בעל נכסים לא הסכים לזה אף פעם. אין בכלל שאלה" (עמ' 357 לפרוטוקול, ש' 24- עמ' 358 לפרוטוקול, ש' 4). עוד הנני מקבל את הסבריו של מר תבורי בעדותו (עמ' 263 לפרוטוקול), לעובדה כי רק בשנת 1997, עת הנתבעות סיימו את ההתחשבנות עם תשלובת תבורי בגין תשלום דמי השכירות למחסן, הם הבינו כי התובע השתמש בו ללא כל תשלום. לאור זאת, לא השתכנעתי כי בין הצדדים השתרש נוהג מחייב, לפיו התובעים פטורים מתשלום דמי השכירות עבור המחסן בטבריה. גם לא מצאתי כל הגיון כלכלי להניח כי אכן היה ויתור קבוע על דמי שכירות, כאמור. זאת, כאשר מחצית מהסחורה שהתובע החזיק במחסן, ובהתאם לטענתו שלו, כלל לא היתה שייכת לתשלובת תבורי , ולאחר מכן, לנתבעות. גם אם הייתי מקבל את הטענה, כי בין הצדדים הוסכם, בהתנהגות, על אי תשלום דמי שכירות, למרות האמור בהסכם ההפצה עם שיווק תבורי, אין מחלוקת, כי בחודש דצמבר 1997 חתמו התובע והתובעת 1 על התחייבות כלפי הנתבעות, לפיה בתמורה לרשות להשתמש במחסן, הם ישלמו לנתבעות 500$ דמי שכירות חודשיים (נספח ו לתצהירו של דב גבע). דמי השכירות שולמו עד ליום 30.04.01, כשאז רכשו התובעים את המחסן. ואולם, לטענת התובע, הוא נזקק להמשך שימוש במחסן "כי מחסן כזה עם דרכי גישה לפול טריילרים לא בנמצא בצפון, קשה מאוד למצוא" (עמ' 136, ש' 22-21) ועל כן לא היתה לו כל ברירה, אלא לחתום על חוזה השימוש האמור. מכאן שיש להשיב לו את דמי השכירות ששילם עבור המחסן. גם לעניין זה, הנני דוחה את טענת התביעה. כאמור לעיל, התובע תיקן מיוזמתו את החוזה, ולא רק את סעיף 2 לחוזה, אלא גם סעיפים נוספים. בשלב זה הוא שימש מפיץ של הנתבעות בארבעה אזורים, ויכול היה להבהיר , טרם החתימה על החוזה, את דבר קיומו של הנוהג או את דבר זכאותו לקבלת המחסן ללא תמורה. העובדה שלא עשה כן, והמשיך להשתמש במחסן עד לסוף שנת 2001, מעידה כי לא אולץ לשלם את דמי השכירות במשך כל אותה תקופה, וודאי שלא באופן המאפשר לו לתבוע את השבת דמי השכירות. ואכן, התובע העיד בדבר יתרונותיו הרבים של המחסן, כך שהנני נוטה לקבל את נימוק ב"כ הנתבעות, כי מבחינה כלכלית העדיף התובע לחתום על חוזה השימוש במחסן, ולהעביר לנתבעות דמי שכירות חודשיים, להם ממילא התחייב בעבר (גם אם בשווי אחר), ושלא לנסות ולמצוא מחסן חלופי. עוד אציין, כי גם אם בעבר זכה התובע להשתמש במחסן ללא תשלום תמורה, וזאת על אף התחייבותו לשלם עבורו במסגרת הסכם ההפצה עם שיווק תבורי, לא היתה לו כל ערובה כי תשלום כאמור, לא יידרש בהמשך. לאור זאת, הנני דוחה את תביעתו להשבת דמי השכירות בגין השימוש במחסן. 16. כאן המקום להתייחס לתביעת הנתבעות, במסגרת התביעה שכנגד, להשיב להן את דמי השכירות, עבור השימוש במחסן החל משנת 1990, בקיזוז דמי השכירות שהתובע שילם עבורו החל משנת 1998 ועד ליום 30.04.01. אין בידי להענות גם לתביעה זו. בין אם התגבש בין הצדדים נוהג, המתיר לתובע להשתמש במחסן ללא כל תמורה, עד לשנת 1998, ובין אם נבע הדבר מטעות של הנתבעות , או הטעיה, כטענתן, בגינה לא גבו את דמי השכירות, אין מחלוקת כי בעת החתימה על חוזה השימוש במחסן, הן לא עמדו על תשלום דמי השכירות, עבור התקופה שקדמה לו. מר גבע אף אישר זאת בעדותו (עמ' 812, ש' 9). על כן, משויתרו הנתבעות על גביית דמי השכירות עבור התקופה שבין שנת 1990 לשנת 1998, הן אינן זכאיות לדרוש זאת כעת. אין גם מקום לפצות את הנתבעות בגין דמי השכירות הראויים, לטענתן, שהתובע היה אמור לשלם להן החל משנת 1998, חלף דמי השכירות הסמליים שנגבו ממנו בפועל. הנתבעות קבעו בזמנו את גובה דמי השכירות משיקוליהן שלהן, וסיכמו עליהם בחוזה כתוב. מאחר שהחלטתי כי אין לבטל את תוקפו של אותו חוזה, הרי שגם הנתבעות מחוייבות על פיו, ואין כל עילה לתביעתן בעניין זה. זאת ועוד, לאור העובדה שהחלטתי לדחות את תביעת התובע להשבת דמי השכירות, הרי שיש גם לדחות את טענתן החלופית של הנתבעות, בדבר קיזוז דמי השכירות שלטענתן התובע חב להם, מסכום התביעה שייפסק לטובתו. מניעת תמריץ מכירות מהתובעים ברבעון השלישי לשנת 2002 17. לטענת התביעה, הפרו הנתבעות את החוזה עימם, במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, גם בכך שהן נמנעו מלספק לתובעים את כל הסחורה שהוזמנה על ידם, לקראת סוף חודש ספטמבר 2002. לאור זאת, כשלו התובעים לעמוד ביעד המכירות לאותו רבעון, והפסידו את התמריץ בגובה 2.5% ממחזור הרכישות לאותו רבעון. ב"כ התובעים הבהיר בסיכומי טענותיו, כי אי אספקת מלוא הסחורה היתה מכוונת , משום שכבר באותו מועד ידעו הנתבעות, כי חודש מאוחר יותר הן עתידות להודיע לתובעים על סיום החוזה עימם. מאחר שהענקת תמריץ לתובעים, לא היתה יכולה להתיישב עם החלטה לסיים עימם את החוזה, החליטו הנתבעות שלא לאפשר להם להנות ממנו. אין בידי לקבל טענה זו. התובע עצמו הודה כי ביצע את ההזמנה בסוף החודש. נספחים 18 ו- 19 לתצהירו מעידים כי 6 המשאיות, מתוך ה-9 שהיו אמורות להגיע, בהתאם להזמנתו, פרקו את הסחורה במחסנו בימים 29.9.02-25.09.02 , כאשר ביום האחרון הגיעו למחסן שלוש משאיות. יצויין כי יום 28.09.02 היה יום שבת, בו לא ניתן היה לספק סחורה. תוכנית התמריצים מטעם הנתבעות, אשר צורפה כנספח 15.3 לתצהיר התובע, קובעת בסעיף 12 , באופן ברור, כי "החברה אינה לוקחת על עצמה אחריות לספק את ביקושי הסוכנים בשבוע האחרון של חודש, ולא יתקבלו תלונות או בקשות על מחסור בסחורה ועקב זה על אי עמידה בייעדי המכירות". התובע היה מודע להוראה זו, אך טען בעדותו, מבלי שהביא ראיה לעניין זה, כי מאז ומתמיד נהג להזמין סחורה בסוף החודש, ומעולם לא סורב (עמ' 101, ש' 11-10, 16). גם אם מדובר בטענה נכונה, הרי שבהתאם לתוכנית התמריצים עומדת לנתבעות הזכות שלא לספק את הסחורה, מבלי שהתובע ילין על הנזקים שנגרמו לו עקב כך. לפיכך, הנני דוחה את טענות התביעה גם לעניין מניעת תמריץ המכירות ברבעון השלישי של שנת 2002. עוד אציין, כי מר יעקב לוי אף הבהיר בתצהירו, כי הסיבה לאמור בתוכנית התמריצים, היא שבסוף החודש מוטל לחץ מוגבר על מחסן המשלוחים, עקב ביקוש רב, ולכן לעיתים נוצר מחסור במלאי או במשאיות שיספקו אותו. הוא העריך בעדותו, ולא מצאתי סיבה לפקפק בה, כי כך קרה גם במקרה דנן. הוא הבהיר בנוסף, כי בסוף חודש ספטמבר, עת בוצעה הזמנת התובע, ייתכן שנגרם עיכוב נוסף בשל החגים (עמ' 454, ש' 18-17). לא שיניתי את מסקנתי על אף טענות התובע, כי הוא הציע לשלוח משאיות ,על חשבונו, לשם הובלת יתרת הסחורה אל מחסנו, אולם הצעתו נתקלה בסירוב "מטעם הנתבעת 1", מבלי לציין במי מדובר. כן טען התובע, כי שוחח עם מנהל המחסן שמסר לו, כי קיבל הוראה שלא לספק לתובעים את הסחורה. לעניין זה, סבורני, כי אם קבלת התמריץ היתה מספיק חשובה לתובע, על מנת שיציע להוביל את המשאיות על חשבונו, סביר להניח כי הוא לא היה מסתפק בסירוב "מטעם" הנתבעת 1. לאור היותו מפיץ ותיק של הנתבעות, הוא יכול היה לפנות בעניין, לנושא משרה בכיר יותר ממנהל המחסן, כמו מנהל הלוגיסטיקה או למר יעקב לוי, מנהל חטיבת המכירות בנתבעות, דאז. שהרי, לטענת התובע, הוא פנה לאחרון, כאשר גרס כי הוא נפגע משינוי מארזי הבקבוקים (עמ' 66, ש' 15). כמו כן, ראוי לציין כי דברי מנהל המחסן, עלום השם, שנמסרו לתובע, הינם בגדר עדות שמיעה. למעלה מזאת, איני סבור כי הנתבעים ניסו להכשיל את התובע, על מנת שלא יזכה לקבלת התמריץ. גם התובע הודה כי הנתבעות נענו לבקשתו, שנמסרה בסוף החודש, למסור לו את דו"ח הרכישות העדכני (נספח 17 לתצהיר התובע), לו נזקק על מנת לחשב את כמות סחורה שעליו להזמין, לשם עמידה ביעד המכירות הרבעוני. לא כך היו עושות הנתבעות, לו ביקשו למנוע, מראש ובמכוון, מהתובע את תמריץ המכירות. כאמור לעיל, גם התרשמתי כי הנתבעות דאגו לכך שהתובעים יעמדו ביעדי המכירות שהוצבו להם, ע"י הקטנת היעדים, גם אם לא עשו זאת באופן אישי, רק למענם. התנהלות זו אינה מתיישבת עם הנחת התביעה, העומדת בבסיס תביעת תמריץ המכירות, כי הנתבעות ביקשו להזיק לתובעים. חיוב התובעים בגין משטחי המכירה שהוחזרו לנתבעות 18. לטענת התביעה, עם סיום הסכמי ההפצה, השיבו התובעים לנתבעות את משטחי המכירה אותם קיבלו לשם הובלה, פריקה ואחסון מוצרי הנתבעות במחסנים, תמורת פקדון כספי. ואולם, הנתבעות, שהיו אמורות לזכות את חשבון התובעים בגין כל המשטחים, החליט על מתן זיכוי כספי רק בגין המשטחים שנמשכו מהנתבעות, החל משנת 1998. לטענת הנתבעות, עם סיום היחסים החוזיים, הסתבר להן כי התובעים השיבו להן כמות משטחים גדולה יותר מזו שסופקה להם על ידן, בין השנים 2002-1998, ובגינם הם קיבלו זיכוי כספי שלא כדין. לאור זאת, החליטו הנתבעות לחייב את התובעים בגין המשטחים המיותרים, 470 במספר, וזאת באמצעות מימוש הערבות הבנקאית, שהתובעים הפקידו לטובתם, עם החתימה על הסכמי ההפצה. מר גבע העיד, כי רק בשנת 1998 החלו הנתבעות לנהל מעקב אחר החזר משטחי המכירה, ע"י מפיציהן. ואכן, מדו"ח ספירת המשטחים שנשלח לתובעים (נספח ז לתצהירו של מר גבע) עולה, כי בגין המשטחים שהתובעים השיבו לנתבעות החל משנת 1998 ועד לחודש יוני 2003, קיימת יתרה של 470 משטחים, אשר נוצרה מעודף משטחים שהוחזר לנתבעות, בשנים 2002 ו-2003. על התובעים היה לשכנע את בית המשפט כי 470 המשטחים שהחזירו ביתר, אכן ניתנו להם ע"י הנתבעות, אולם לא כך היה. ב"כ התובעים טען בסיכום טענותיו, כי היה על הנתבעות לברר עם התובעים את העובדות לאשורן , טרם חייבו אותם בגין 470 המשטחים. ואולם, במסגרת התביעה לעניין זה, הנטל הוא על התובעים להראות כי המשטחים הנ"ל מקורם בנתבעות, ומכאן כי חיובם הכספי, היה שלא כדין. התובעים לא עשו זאת. ראשית, התובע לא הציג כל אסמכתא לרכישת המשטחים העודפים מהנתבעות. שנית, לא מצאתי הגיון בטעמים שהעלה ב"כ התובעים, לכך שמרשיו שמרו במחסנם, משך למעלה מחמש שנים, כמות בלתי מבוטלת של 470 משטחים, אותם קיבלו, עפ"י הטענה, מהנתבעות. במסגרת חקירתו הנגדית של מר גבע, העלה ב"כ התובעים השערות שונות, התומכות לדידו, במסקנה כי המשטחים נמסרו לתובעים ע"י הנתבעות, ונשמרו במחסנם עובר לשנת 1998 ועד לסיום הסכמי ההפצה. השערות אלו נשללו ע"י העד, ובצדק (עמ' 760-758 לפרוטוקול). ההגיון הכלכלי מורה, כי לו נלקחו המשטחים מהנתבעות, התובעים היו דואגים להשיבם עם סיום השימוש בהם באותה שנה, וזאת על מנת לקבל חזרה את הפקדון הכספי שנמסר עבורם. מר גבע הוסיף בעדותו, כי משטחי המכירה של הנתבעות הם מהיקרים בשוק, ועל כן לתובעים היה תמריץ כלכלי מיוחד להשיבם לנתבעות, בתום השימוש בהם. כמו כן, לא ברור כיצד יכלו התובעים לאחסן במחסנם כמות כה גדולה של משטחים משנים עברו, כאשר בשנים העוקבות התובע קיבל משטחי מכירה נוספים. ב"כ התובעים הוסיף וטען, כי התובעים התאימו את המחסן לאחסון מוצרי הנתבעות, כך שהתובע השתמש במשטחים שקיבל מהנתבעות, קודם לשנת 1998, לאחסון מוצרים אחרים ששיווק מהמחסן. מר גבע טען כי גם נימוק זה אינו סביר. מוצרים אחרים, שאינם משקאות, דורשים סידור אחר של סחורה, ומאחר שמטרת המפיץ, כל מפיץ, לנצל כל מקום פנוי במחסן, קשה יהיה לו להשיג זאת, באמצעות שמירת סחורה על משטחים שאינם מותאמים לה. לבסוף, העלה ב"כ התובעים את האפשרות, כי התובעים קיבלו את אותם משטחים ממפיצים שפעלו לפניהם באזורי חלוקה. מעדות מר גבע עלה, כי הנתבעות לקחו בחשבון, כי עם קבלת האחריות על אזורי ההפצה, התובעים קיבלו גם משטחים של הנתבעות, אשר היו בשימוש של מפיצים קודמים. לאור זאת, הנתבעות לא חייבו את התובעים בגין משטחים שהחזירו להם ביתר, בשנת 1998. ואכן מהדו"ח הרלוונטי עולה כי בשנה זו החזירו התובעים 171 משטחי מכירה, מעבר למשטחים שקיבלו בשנה זו, ואעפ"כ, הם קיבלו זיכוי כספי בגינם. על כן, סברתי כי הנתבעות היו רשאיות לחייב את התובעים בגין 470 משטחי המכירה, עבורם זוכו בעבר. לאור זאת, גם לא מצאתי פגם בעובדה כי לצורך גביית החוב, הנתבעות פנו לממש את הערבות הבנקאית שהפקידו בידיהן התובעים (נספח ה להסכמי ההפצה), ושלחו הודעה בעניין לבנק לאומי , וזאת ביום 30.06.03 (נספח 27 לתצהיר התובע).יובהר, כי לתובעים נשלחה חשבונית בגין החיוב מאותו המועד (נספח 26 לתצהיר), והם לא מצאו לנכון להתלונן על מימוש הערבות בזמן אמת. לסיכום, הנני מחליט לדחות את תביעתם של התובעים על כל חלקיה. התביעה שכנגד זכות הנתבעות לקבלת פיצוי מוסכם 19. עיקר התביעה שכנגד נעוצה בבקשת הנתבעות מבית המשפט להצהיר על זכותן לקבל מהתובעים פיצויים, לפי סעיף 39 להסכמי ההפצה. זאת, בעקבות טענתן, כי במהלך תקופת ההתקשרות הפרו התובעים את ההוראה בדבר איסור התחרות, המעוגנת בסעיף 16 להסכמים, וכי לאחר סיום היחסים החוזיים, הפרו התובעים את הוראת סעיף 37 להסכמי ההפצה, האוסרת תחרות במשך שלוש שנים לאחר תום ההתקשרות. כאמור, קבעתי כי התובעים הפרו את סעיף 16 להסכמי ההפצה באמצעות מכירת סחורה, שאינה מתוצרת הנתבעות, במהלך תקופת ההתקשרות עם הנתבעות. בין הצדדים לא יכולה להתעורר כל מחלוקת ,כי התובע הפיץ משקאות קלים באזור החלוקה שהוקצה לו ע"י הנתבעות, וזאת במהלך שלוש השנים שלאחר סיום ההתקשרות בינו לבין הנתבעות. התובע הודה בתצהירו ובעדותו, כי אף שהיה מודע לסעיף איסור התחרות לאחר סיום הסכמי ההפצה, הוא הפיץ באזור החלוקה משקאות קלים תוצרת "טמפו". התובע הצדיק את מכירת הסחורה, בטענה כי היה חייב לעשות כן על מנת לשרוד מבחינה כלכלית, וכי, בכל אופן , דובר בהפצה בכמות קטנה שנעשתה לתקופת נסיון בלבד, שממילא לא צלחה. נספח כג לתביעה היווה ראיה לכך כי בחודש יוני 2003 הכתירו עצמם התובעים, גם אם לזמן קצר לטענתם, כסוכנות של "טמפו". חשבוניות רכישה ומכירה, שצורפו כנספח יג לתצהיר מר גבע, העידו כי התובע הפיץ, בנוסף למוצרי "טמפו" גם מוצרים של החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, במהלך התקופה האסורה בסעיף 37 (א). לטענת התביעה, סעיף 37 הינו סעיף חסר תוקף בשל היותו הסדר כובל בלתי חוקי, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח 1988 (להלן:"חוק ההגבלים העסקיים") או בהיותו הסדר הנוגד את תקנת הציבור, שכן כל מטרתו היא מניעת תחרות של המפיצים עם הנתבעות. בנוסף הובהר, כי הנתבעות לא הוכיחו, כי נגרם להם נזק עקב הפרת הסעיף האמור, אף שהתובעים חשפו בפניהם את כל המסמכים הרלוונטיים להערכת נזקיהם. מסיבה זו נמנעו הנתבעות מלבקש פיצוי בגין ירידה במכירות מוצריהן, באזורי החלוקה ששימשו בעבר את התובע, כפי שמתיר להן סעיף 39 להסכמי ההפצה. באשר לחלופה האחרת בסעיף הפיצוי, נטען כי הנתבעות באופן מכוון נמנעו מלהסתמך על הנתונים שנמסרו להם ע"י התובעים, שכן אלו מובילים למסקנה, כי היקף המכירות של המוצרים המתחרים, ע"י התובע, היה נמוך מאופן משמעותי מהערכתן, ועל כן אין הן יכולות לזכות בפיצוי הולם עם הצגת נתונים אלו. דיון והכרעה ההגבלה על איסור ההתקשרות, המופיעה בסעיף 37 להסכמי ההפצה כוללת איסור על הפצת משקאות קלים, במישרין או בעקיפין באזור החלוקה, וזאת משך שלוש שנים; איסור להתקשר , בתקופה ובאזור הנ"ל, עם יצרנים מתחרים של הנתבעות, העוסקים בייצור או שיווק של משקאות קלים; איסור להעביר לאחרים במשך התקופה הנ"ל מידע או נתונים שרכש או שנודעו לו בתקופת עבודתו כמפיץ או בקשר איתה ; איסור על ניצול הקשרים העסקיים והמסחריים שיצר התובע עם הלקוחות באזור, לטובת אחרים העוסקים בייצור או שיווק משקאות קלים, וזאת במשך התקופה הנ"ל; איסור על הפרעה למפיצים בתקופה ובאזור הנ"ל בשיווק והפצה של התוצרת, והוראה שלא להשפיע, בכל דרך, על הלקוחות להמנע מלקנות את מוצרי הנתבעות. חוק ההגבלים העסקיים קובע בסעיף 2(א), כי "הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר". סעיף 2(ב)(3) קובע באופן ספציפי כי הסדר שבו הכבילה נוגעת ל" חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו" הינו הסדר כובל. סעיף 3 לחוק מפרט אילו הסדרים לא ייחשבו כהסדרים כובלים. כך, לשון סעיף 3(6) מציינת כי "הסדר בין רוכש נכס או שירות לבין ספק, שכל כבילותיו הם התחייבות הספק שלא יספק נכסים או שירותים מסויימים, לשם שיווק, אלא לרוכש, ובהתחייבות הרוכש לרכוש אותם נכסים או שירותים רק מהספק, ובלבד שהספק והרוכש, שניהם, אינם עוסקים בייצור אותם נכסים או במתן אותם שירותים; הסדר כאמור יכול שיהיה לכל שטח המדינה או לחלק ממנו;" תניות אי תחרות, בתום תקופת החוזה, הינן שכיחות במסגרת התקשרויות חוזיות בין ספק למפיץ, המוכר הלאה את סחורת הספק. ואולם, רק תניות העלולות לפגוע באופן משמעותי בתחרות בענף הרלוונטי, יכולות להחשב להסדר כובל, אם מכוח סעיף 2(ב)(3), וזאת לפי הגישה הרווחת , ואם מכוח סעיף 2 (א) לפי דעה אחרת. לשם איתורו של הסדר כובל יש לבחון את "מבנה השוק הרלבנטי, מעמדם של המשתתפים בו ומעמד הצדדים לתניה באותו השוק" (דיויד גילה "חוזים המגבילים תחרות, הגבלים עסקיים, ומנופולין" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 635, 710 (2003)). בענייננו, הנני קובע כי תניית אי התחרות שבסעיף 37 להסכמי ההפצה הינה סבירה. התובע שימש מפיץ של הנתבעות למעלה מ- 12 שנה, טרם סיום היחסים החוזיים, ומן הסתם צבר במשך הזמן נסיון, מיומנויות וכלים לשיווק משקאות קלים, וכן חוג לקוחות נאמן. ההגבלה הינה מידתית, שכן היא מתייחסת להפצת משקאות קלים בלבד, כאשר התובע יכול להמשיך ולשווק, אף באזור החלוקה, בירות וכן מוצרי מזון אחרים, כפי שעשה ממילא בעבר, ולטענתו בהיקף של 50% מסך הסחורה שהפיץ. כמו כן, מדובר בהגבלה החלה רק על שיווק במסגרת אזורי החלוקה, עליהם היה אמון התובע, ולמשך 3 שנים בלבד. עוד יש להוסיף כי תניית אי תחרות, זהה כמעט לזו שבסעיף 37(א) להסכמי ההפצה דנן, נדונה בבית המשפט העליון בע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי נ' תבורי ,פ"ד מ(4) 343, שם נקבע כי מדובר בהגבלה סבירה. לא נעלמה מעיניי העובדה כי פסק הדין האמור ניתן טרם נחקק חוק יסוד: חופש העיסוק, וכי ערכה של התחרות החופשית, החוסה בתקנת הציבור "עלה דרגה ותפש מקום של כבוד בשורה הראשונה" (דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56), בעקבות חקיקת חוק ההגבלים העסקיים, שגם הוא מאוחר לפסק הדין שצויין לעיל. יחד עם זאת, לא סברתי כי תניית אי התחרות במקרה דנן, אשר הוגבלה ותוחמה כאמור, פוגעת באופן משמעותי בתחרות החופשית, ולאור העובדה כי לתובע יש מקורות פרנסה נוספים, הנני קובע כי מדובר בפגיעה מידתית בחופש העיסוק של התובע. בנסיבות שלפניי, אף אם התנייה המפורטת בסעיף 37 להסכמי ההפצה, עשויה היתה להוות הסדר כובל, בהתאם לסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, הרי שהיא חוסה תחת הגנת הפטור שבסעיף 3(6). הסכמי ההפצה בענייננו מהווים חוזה בלעדיות "אנכית", היינו חוזה הנערך בין שני גורמים שאינם מתחרים בשוק הרלוונטי, והוא כולל כבילה הדדית. במילים אחרות, במסגרת אותם הסכמים, מתחייבות הנתבעות להפיץ את מוצריהן, באזורי החלוקה הרלוונטיים, רק באמצעות המפיץ, והמפיץ מתחייב שלא להפיץ בהם מוצרים מתוצרת אחרת (ראו "הואיל" שני וסעיף 2 להסכמי ההפצה). תוקפו של חוזה כגון זה מוגן מכוח סעיף 3(6) לחוק ההגבלים העסקיים, לרבות תניית אי התחרות לאחר תום ההתקשרות בין הצדדים, ועל כן אינו נחשב להסדר כובל. ברע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' P.R.S. מדיטרניין בע"מ, פ"ד נב (4) 721 נדון הסכם דומה, ושם אישר בית המשפט העליון את קביעת בית משפט קמא, כי סעיף 3(6) לחוק ההגבלים העסקיים, אינו חל רק על ההסכם גופו, אלא גם על התחייבות המפיץ, שבעבר שימש כיצרן, שלא לעסוק "בכל צורה שהיא בכל עניין" הקשור למוצר שהפיץ או למוצר דומה או מתחרה לו, לאחר תום החוזה בין הצדדים. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי : "תכליתו הברורה של סעיף 3(6) היא להכיר בתוקפן של תניות אי-תחרות בין ספק למפיץ בלעדי. לתניות כאלה נודעת משמעות, לא רק בתקופת ההתקשרות, אלא גם - ולעתים אף בעיקר- במשך זמן מסוים לאחר תום ההתקשרות. הטעם לכך גלוי וברור: מפיץ בלעדי רוכש לעצמו, תוך זמן קצר, שליטה מלאה בשוק הצרכנים של המוצר, או של השירות, שהוא עוסק בשיווקו בשליחותו של הספק. בהגבלתו מן העיסוק בשיווק אותו מוצר, או בשירות, לפרק זמן מסוים לאחר תום התקשרותו עם הספק, תלויה עצם יכולתו של הספק להחזיר לעצמו את חוג לקוחותיו. דיני החוזים מכירים בתוקפן של הגבלות כאלה, ובלבד שאין בהן (מבחינת משכה או היקפה של ההגבלה) משום חריגה בלתי סבירה מן הדרוש לקיום התכלית שאותה נועדו לקדם. על-כן, ובהיעדר אחיזה לכוונה אחרת בלשונו של סעיף 3(6) לחוק, יש לפרש את הסעיף כמכיר בתוקפם של הסדרים כאלה, לא רק ביחס לתקופה החוזית, אלא גם ביחס לתקופה מסוימת שלאחר פקיעת היחסים החוזיים, שעליה הסכימו הצדדים מראש". לאור האמור, הנני קובע כי סעיף 37 להסכמי ההפצה אינו מהווה הסדר כובל, ובגין הפרתו זכאיות הנתבעות לקבל פיצוי כספי, באמור בסעיף 39 להסכמי ההפצה. תביעה למתן חשבונות 20. במסגרת התביעה שכנגד, טענו הנתבעות כי אף לאחר הליך גילוי המסמכים בתיק זה, אין בידן מסמכים רלוונטיים רבים, שיאפשרו להן להעריך את היקף התוצרת האסורה שנמכרה ע"י התובע, או את היקף הירידה בשיווק מוצרי הנתבעות באזורי החלוקה הרלוונטיים, בהשוואה לתקופות מקבילות. נתונים אלו דרושים על מנת להעריך את הפיצוי המוסכם המגיע לנתבעות, בהתאם לסעיף 39 להסכמי ההפצה. כמו כן, לשון סעיף זה, ממילא מחייבת את התובעים להציג את ספרי החשבונות שלהם "גם באשר לעסקאות הפצה בניגוד להוראות הסכם זה". ב"כ הנתבעות הבהירה בסיכומי טענותיה, כי התביעה לא גילתה לנציגי הנתבעות את כרטסת הנהלת חשבונות לשנים 2003-2002, מאזני הבוחן לשנים אלו, את ספרי תנועות מלאי וספירות מלאי לשנים 2005-2000, ועוד. ואכן, החוסר במסמכים רלוונטיים, עולה הן ממכתב ב"כ הנתבעות (נספח יא לתצהירו של דב גבע), והן מעדותו של דב גבע עצמו שביקר אצל התובע , בליווי מנהלי חשבונות, עיין בספרי החברה וצילם מסמכים שונים שאיתר. לדבריו, הנתבעות קיבלו את הדו"חות הכספיים של התובעת 1, ונתונים שאפשרו להעריך את היקפי המכירות בצורה "עקיפה", ואולם "לא קיבלנו ...חלק מהמידע שהיינו זקוקים לו. במיוחד המידע הממוחשב, שהרצל מלכה אמר לנו שהוא לא הצליח. הוא הביא לשם איש מחשבים, ניסה במהלך היום, לפתוח את הקבצים. לא הצלחנו לפתוח את הקבצים. לא קיבלנו שום מידע מנותח, על קניות ומכירות לפי מוצרים, לפי עלויות, לפי מחירים, לפי, תמחיר של מוצרים. ולא קיבלנו שום דבר בנוגע למלאי. ספירות מלאי, שלגביהם אמר לנו הרצל שהחומר שלו נשרף" (עמ' 670, ש' 15-7). דיון והכרעה תובענה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע, אכן זכאי לקבל חשבונות מהנתבע. לשם כך על התובע להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינן לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות. עוד נקבע, כי לא כל מערכת יחסים בין יצרן לספק מולידה זכות לקבל חשבונות, וכי על היצרן להוכיח כי מתקיימים בין הצדדים יחסי אמון, המחייבים את המפיץ למסור לו חשבונות (ע"א 9099/96 הנ"ל). במסגרת השלב הראשון של התביעה, על התובע גם להוכיח לבית המשפט כי יש לו זכות לתבוע את הכספים, לגביהם הוא מבקש לקבל את החשבונות.כאשר בית המשפט משתכנע, כי התובע זכאי לקבלת החשבונות, הוא מוציא צו למתן חשבונות. בשלב השני, מוטל על הנתבע, שמסר את החשבונות לתובע, הנטל לשכנע את בית המשפט בדבר אמינות החשבונות שהוא מגיש. אם הנתבע עומד בנטל, תוכרע תביעת התובע , עפ"י חשבונות אלו. אם הנתבע לא עמד בנטל השכנוע, יקבע בית המשפט, בהתאם לראיות שיוגשו לפניו, אילו חשבונות מהימנים, ומהי יתרת הזכות העומדת לזכות התובע. רק בתום שני השלבים, יגיש התובע תביעה כספית (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 222- 225 (מהדורה עשירית, 2009) וכן ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ , פ"ד נא(4) 337). בנסיבות דנן, קבעתי כי התובע הפר את הסכמי ההפצה, ועל כן לנתבעות קמה זכות לקבלת הפיצוי המוסכם לפי סעיף 39. כמו כן, אין כל מחלוקת, והדבר עולה מסיכומי טענות שני הצדדים, כי לאורך השנים התקיימו בין התובעים לנתבעות יחסי אמון, והנני סבור כי אלו מצדיקים הענות למתן הצו המבוקש. לפיכך, הריני מורה לתובעים להעביר לרשות הנתבעות את המסמכים שאוזכרו ברישא של התביעה שכנגד, ביחס לתקופה שמיום 1.1.1999 ועד ליום 30.04.07, וכן את המסמכים המצויינים במכתב ב"כ הנתבעות אל ב"כ התובעים מיום 05.05.08. פיצוי כספי חלקי 21. הנתבעות ביקשו ליתן, כבר בשלב זה, ועוד טרם קבלת החשבונות , אשר יאפשרו להן לכמת באופן סופי את סכום התביעה, פסק דין חלקי לטובתן בסך 1,620,000 ₪. סכום זה חושב על בסיס עדותו של התובע, כי רכש משקאות קלים מתוצרת החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ בשווי 200,000 ₪ לשנה, כאשר הנתבעות הניחו, בהעדר נתונים מספיקים, כי כך היה במהלך כל שנות ההתקשרות עם התובע, היינו בין השנים 2002-1991. עוד התבססו הנתבעות על עדות התובע בדבר מכירת משקאות "קוקה קולה", להבדיל ממוצרי "טמפו", לאחר סיום הסכמי ההפצה עם הנתבעות, כאשר לגבי היקף מכירותיו מאז ועד היום, טען התובע "אני הגדלתי את מכירה שלי בחברה קוקה קולה , לפחות פי 3 ממה שמכרתי בתקופה של תבורי… מיליון שקל, מיליון מאתיים, מיליון שלוש מאות בשנה אני מוכר קוקה קולה" (עמ' 144 לפרוטוקול, ש' 16-7). לאור זאת, הניחו הנתבעות כי בשנים 2005-2002, הגדיל התובע את שווי רכישת המשקאות הקלים מסוג "קוקה קולה", במיליון ₪ לפחות. אין בידי לפסוק, בשלב זה, סכום פיצוי חלקי לטובת הנתבעות. התובע אכן מסר בעדותו את שווי רכישות הסחורה המתחרה, אולם וודאי שמדובר בהערכות גסות ולא בתחשיבים מדוייקים, על בסיסם ניתן לפסוק פיצוי ראוי. כמו כן, אין זה הכרחי כי שווי רכישות הסחורה המתחרה ע"י התובע היה זהה, לאורך כל שנות הסכמי ההפצה, כפי שמבקשות לטעון הנתבעות. כך הדבר גם לגבי שווי רכישות המשקאות המתחרים, בתקופה שלאחר סיום היחסים החוזיים. לאור זאת, הנני דוחה את התביעה לפסוק לטובת הנתבעות, כבר בשלב זה, פיצוי כספי, ולו חלקי. עוד יש לציין, כי במסגרת ההכרעה בתביעה להשבת דמי השכירות עבור המחסן בטבריה, גם דחיתי את התביעה שכנגד בעניין זה. סוף דבר 22. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית על כל חלקיה. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, כאמור בסעיפים 20-19 לפסק הדין. הנני מורה לתובעים למסור לנתבעות את המסמכים, כמפורט בסעיף 20 לעיל, תוך 60 ימים ממועד פסק דין זה. בנסיבות דנן, אין צו להוצאות. הפרת חוזהחוזהחוזה הפצההפצה