מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עבירות איכות הסביבה - ערעור על הרשעה: השופטת אסתר הלמן, אב"ד: 1. זהו ערעור על הכרעת הדין, בה הורשעו המערערים בעבירה של איסור זיהום מים, עבירה לפי סעיפים 20ב' (א)(ב) יחד עם סעיף 20 כ"א ו- 20 כ"ב לחוק המים, התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק המים"), וכן בעבירה של גרימת ריח חזק ובלתי סביר, עבירה על סעיפים 3, 11, 11ג' ו- 14 לחוק למניעת מפגעים, התשנ"א- 1961 (להלן:"החוק למניעת מפגעים"). המערערים מבקשים לזכותם מן העבירות בהן הורשעו ולחלופין להתערב בגזר הדין ולהקל בעונשים שהושתו עליהם. 2. עובדות כתב האישום, שהוגש כנגד המערערים בבית משפט השלום בנצרת, בתמצית, מייחסות להם ביצוע העבירות בתקופה שבין חודש אפריל 2002 לחודש מרץ 2003 ובעיקר במועדים ספציפיים שפורטו בכתב האישום (להלן: "התקופה הרלוונטית"). 3. על פי כתב האישום המערערת מספר 1 הינה אגודה שיתופית המקיימת פעילות עסקית באמצעות תאגידים, והכוללת, בין היתר, מדגרית עופות (להלן: "המדגרייה"). המערער מס' 2 שימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כמרכז המשק במערערת מס' 1 וכחבר בדירקטוריון התאגידים אשר באמצעותם מנהלת המערערת 1 את עסקיה, ובכלל זה את המדגרייה. המערערת מס' 3 הינה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ הנמצאת בבעלות המערערת 1 ומנהלת את המדגרייה, ואילו המערער מס' 4 שימש כמנהלה של המערערת 3. על פי עובדות כתב האישום, לצורך סילוק הפסולת מן המדגריה, הקימו המערערים רמפה, אשר בתחומה הוצבה מכולה אליה סולקה הפסולת, אשר כללה בין היתר: שרידי ביצים, פגרי אפרוחים ונוזלי ביצים. בתקופה הרלוונטית זלגו תשטיפים מזהמים מן המכולה דרך דלתה האחורית ודרך חורים בקרקעיתה ובדפנותיה על פני הקרקע ולתוך אפיק נחל ציפורי ובסמוך לו, וגרמו לזיהומו ולזיהום מי התהום בסביבה, וכן, גרמו לריח חזק ובלתי נסבל באזור. המערערים, כך על פי כתב האישום, בחרו להתעלם מהתראות שנשלחו אליהם לסילוק המפגע, ומשכך שלח מר שלמה כץ, מנהל מחוז הצפון של המשרד לאיכות הסביבה, ביום 27/02/03, מתוקף סמכותו, התראה בכתב עפ"י סעיף 20 כ"א לחוק המים, בה נדרש המערער 2 לסלק את המכולה מקרבת הנחל, להפסיק את זרימת התשטיפים ולבצע את כל הפעולות הדרושות למניעת הישנות זרימת התשטיפים בעתיד. המערערים לא פעלו בהתאם להתראה. 4. המערערים כפרו בכל עובדות כתב האישום. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות הצדדים, ובסופו של דבר, בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי הוא מעדיף את ראיות התביעה על פני גרסת ההגנה. בית המשפט קמא שוכנע מעבר לכל ספק סביר כי זרמו תשטיפים מזהמים מהמכולה לעבר אפיק נחל ציפורי, ואלה זיהמו את הסביבה ואת הנחל ובכל מקרה היו עלולים לגרום לזיהום. 5. בית המשפט קמא קבע כי לא עומדת למערערים הגנה הקבועה בחוק המים וכי אף הוכחה מודעותם של המערערים 2 ו- 4 לעובדה כי מהמכולה זורמים תשטיפים אשר מזהמים או עלולים לזהם את המים, ולמרות זאת בחרו להתעלם מההתראות ולא לעשות דבר למניעת הזיהום. 6. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי המאשימה אף הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העבירה על פי החוק למניעת מפגעים, ולפיה הפסולת של המכולה אכן גרמה לריח בלתי סביר וחזק. 7. לפיכך, הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, דן אותם לתשלום קנסות וחייבם לחתום על התחייבות עצמית, להימנע מביצוע עבירה. 8. בית המשפט קמא בחן את אחריותם של כל אחד ואחד מהנאשמים (שעמדו מולו) וקבע כי הינם אחראים באופן ישיר לביצוע העבירות. אחריותה של המערערת מס' 1 נובעת על פי הכרעת הדין בשל היותה הבעלים של התאגידים, לרבות המערערת מס' 3. אחריותו של המערער מס' 4 הינה אחריות ישירה בהיותו מנהל המדגריות מאז חודש ינואר 1986, ומי שהיה האחראי להתקנת המכולה ולפעולותיה. בנוסף נקבעה אחריותו מתוקף היותו נושא משרה במערערת מס' 3. באשר למערער מס' 2, נקבע כי אחריותו נובעת מהעובדה כי שימש כמרכז המשק בקיבוץ, הוא מונה על ידי ההנהלה הכללית של הקיבוץ באישור האסיפה, שימש כממונה על כל הנושא הפיננסי של הקיבוץ וחבר בדירקטוריון של התאגידים, שהם כפופים להנהלת הקיבוץ, לרבות מערערת מס' 3, כמו כן הינו אחד מחברי ההנהלה של המערערת מס' 3. נימוקי הערעור על הכרעת הדין 9. במסגרת הערעור על הכרעת הדין, תוקפים המערערים את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא בשניים: א. קביעת אחריותם הפלילית של המערערים מס' 1,2, למעשים המפורטים בכתב האישום. הטיעונים בנושא זה מתמקדים בהגדרתם של "נושאי משרה בתאגיד", החבים באחריות פלילית בגין עבירות על חוק המים וחוק למניעת מפגעים, שביצע תאגיד. ב. הקביעה כי הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למערערים. אחריותם של המערערים 1,2 10. לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערערים 1 ו - 2 בביצוע העבירות, בהעדר בסיס בחוק להכלילם בין האחראים מבחינה פלילית. 11. לפי הנטען, גם לו הייתה המערערת מס' 1 בעלת מניות במערערת מס' 3 אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי להטיל אחריות פלילית על הבעלים, מקום בו מורשע התאגיד. חוק המים (בסעיף 20 כ"ב), קובע אחריות פלילית על מנהל, שותף או עובד בכיר בתאגיד, שביצע עבירה על פי חוק המים. החוק למניעת מפגעים קובע אחריותו של נושא משרה בתאגיד, המוגדר כמנהל פעיל, שותף, או פקיד מטעם התאגיד הממונה על התחום שבו בוצעה העבירה, משכך לא ניתן להעמיד לדין בעל מניות בתאגיד מכוח חוקים אלו. 12. בנוסף, לטענת המערערים נתפס בית המשפט קמא לטעות עובדתית, שכן המערערת 1 אינה הבעלים של המערערת 3, אלא אחת החברות באגודה השיתופית. 13. בכל הנוגע להרשעתו של המערער מס' 2, שהיה מרכז המשק של קיבוץ הסוללים, טוענים המערערים כי תנאי לאחריותו של נושא המשרה הוא שהתאגיד עצמו יהא אחראי, על כן ומשאין להרשיע את המערערת מס' 1 הרי שנשמטת הקרקע גם מהרשעתו של המערער מס' 2. בנוסף, טוענים המערערים כי קביעתו של בית המשפט קמא כי המערער מס' 2 היה דירקטור במערערת מס' 3 הינה שגויה. המשיבה הציגה בבית המשפט קמא את מסמכי התאגיד - בעלי כנף הסוללים בע"מ, (המערערת מס' 3), בהם מצוין כי המערער מס' 2 הינו חבר בוועד ההנהלה באגודה. מסמך זה הוא הבסיס העובדתי לקביעת בית המשפט קמא ולפיה היה המערער 2 דירקטור במערערת 3. בסיס עובדתי זה, לטענת המערערים, רעוע מיסודו. על פי מסמך זה מונה המערער 2 לתפקידו רק ביום 24/06/03, כ- 3 חודשים לאחר האירוע האחרון הנזכר בכתב האישום. יתרה מכך, הואיל והמערערת מס' 3 איננה חברה, לא יתכן לקבוע כי המערער 2 הוא דירקטור. זאת ועוד, חוק המים והחוק למניעת מפגעים אינם קובעים כי יראו גם דירקטור כאחראי לעבירה שביצע תאגיד, אלא החוק קובע כי האחריות מוגבלת למנהל פעיל או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום בו בוצעה העבירה (בחוק למניעת מפגעים), ולמנהל או עובד בכיר באותו תאגיד האחראי לעניין הנדון (בחוק המים). המערער מס' 2 אינו נופל, כך לעמדת המערערים, באף אחת מן ההגדרות הנ"ל לגבי ביצוע העבירות בהן הורשעה המערערת מס' 3. 14. המשיבה מבקשת לדחות את טענות המערערים 1,2. לגישתה, הניסיון ליצור הפרדה בין אחריותם של המערערים 1,2 למערערים מס' 3 ו- 4 הוא מלאכותי. 15. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא, בנוגע לאחריותם של המערערים מס' 1 ו- 2. על פי קביעות אלו, המערערת מס' 1 היא הבעלים של המערערת מס' 3, קרי, המדגריה. מסקנה זו נסמכת על הדברים שמסר מערער מס' 2 בחקירתו במשטרה הירוקה ובבית המשפט, ומקבלת חיזוק מטענת המערערים בהודעת הערעור, שלפיה, למערערת מס' 3 אין בעלי מניות (סעיף 7.4 להודעת הערעור). אחריותו של מערער מס' 2 נובעת הן מהיותו מרכז המשק בקיבוץ והן מכוח העובדה שהוא משמש אחד מחברי ההנהלה של המערערת מס' 3, (בהתאם לתעודת ההתאגדות - ת/2). 16. המשיבה מבקשת לקבוע כי הרציונל העומד מאחורי סעיפים 11ג' לחוק למניעת מפגעים וסעיף 20 כב' לחוק המים הינו הטלת אחריות על מי שבידיו הכוח למנוע את ביצוע העבירה, ועל כן השאלה שיש לשאול היא האם היה בידי המערערים 1 ו- 2 כדי למנוע את העבירה, מדובר בשאלה שבעובדה אשר נענתה ע"י בית המשפט קמא בחיוב, לאור מכלול הראיות שהוצגו בפניו, ומשכך אין מקום להתערב בקביעה זו. 17. אחריות המערערת 1 למפגעים אינה מבוססת, לעמדת המשיבה, על היותה בעל המניות בתאגיד, אלא מקורה נעוץ בכך שלא מנעה את התרחשות המפגעים הסביבתיים בתחומה במשך תקופה ממושכת, תוך שהייתה מודעת למחדלים, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות, אם באדישות ובשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה ואם בקלות דעת. המדגרייה אומנם הופעלה ע"י המשיבה מס' 3, אולם המערערת 1 ידעה על הפעילות המזהמת בשטחה, בחרה להתעלם מן ההתראות ופטרה עצמה מטיפול בנושא. 18. המשיבה מדגישה בתשובתה כי המערערת 1 הואשמה והורשעה בין היתר, לפי סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים, הקובע חזקה ולפיה רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירות למניעתו. דיון והכרעה בשאלת אחריותם של המערערים 1,2 19. בית המשפט קמא הטיל אחריות לביצוע העבירות על המערערת מס' 1 מכוח היותה הבעלים של המערערת 3, שהיא אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, החברה באגודה המרכזית "ברית פיקוח". על המערער מס' 2 הוטלה האחריות מתוקף תפקידו כמרכז משק במערערת מס' 1. 20. לא ברור מנימוקי הכרעת הדין האם הרשעת המערערת מס' 1 נסמכת על היותה מבצעת העבירה, בהנחה שיש זהות בינה ובין המערערת מס' 3, מנהלת המדגריה, או שאחריותה נקבעה על בסיס אחר. 21. ככל שהמערערת מס' 1 הורשעה כמבצעת העבירה, תוך קבלת הטענה כי כל אבחנה בינה ובין האגודה השיתופית, המערערת מס' 3, הינה מלאכותית, דין הערעור להתקבל. 22. אגודה שיתופית הינה אישיות משפטית עצמאית, נפרדת מן האישיות המשפטית האינדיבידואלית של כל חבר וחבר. מבחינה משפטית, האגודה השיתופית איננה צירוף של יחידים, אלא יצור חדש, נפרד מהחברים המרכיבים אותו, ובעל קיום עצמאי (סעיף 21 לפקודת האגודות השיתופיות). 23. לעובדה שהאגודה היא אישיות משפטית עצמאית יש השלכות משפטיות בתחומים רבים, כך, לדוגמא, יכולה האגודה להיות בעלת זכויות ובעלת נכסים, להתקשר בחוזים ולקבל על עצמה התחייבויות. "קביעה נורמטיבית זו בדבר מהותה המשפטית של האגודה השיתופית מובילה למסקנה כי זכויותיה וחובותיה אינן זכויותיהם וחובותיהם של חברי האגודה השיתופית. כך לדוגמא חוזה שעושה אגודה שיתופית עם צד שלישי יוצר קשר משפטי בינה לבין הצד השלישי ולא יוצר קשר משפטי בין חברי האגודה השיתופית לבין הצד השלישי. "אמת, אגודה שיתופית היא תאגיד מיוחד במינו. עם זאת, אין ייחוד זה ... מוביל לתוצאה, כי מעצם קיומה של אגודה שיתופית היא משמשת שלוחה של חבריה" (ע"א 393/08 - אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח'). 24. כן ראה בעניין זה את פסק הדין שניתן בע"א 524/88 - "פרי העמק" -אגודה חקלאית נ' שדה יעקב - מושב, פ"ד מה(4), 529 ובבג"צ 125/50 קבוצת החוגים בית השיטה, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' יו"ר וחברים של בי"ד למניעת הפקעת שערים וספסרות בחיפה, פ"ד ה(1) 113). 25. בפסק דינו המנחה של כב' הנשיא ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, נדונה האפשרות להטיל אחריות פלילית על תאגיד. בדונו בסוגיות שעמדו על הפרק, הגדיר בית המשפט העליון את תורת האורגנים וקבע: "אכן, נקודת המוצא של המשפט הישראלי הינה, כי תאגיד נושא באחריות פלילית אישית. עקרונית, כל עבירה פלילית, אשר האינטרסים המוגנים על-ידה עשויים להיפגע על-ידי התאגיד מטילה אחריות פלילית אישית על התאגיד. ביטוי לכך ניתן בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ובחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. חוק הפרשנות קובע כי: "מקום שמדובר באדם - אף בחבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". על בסיס הוראה זו - וההוראה הדומה לה בפקודת הפרשנות - נפסק לא אחת כי התאגיד אחראי אישית בפלילים (ראה בג"צ 125/50 קבוצת החוגים בית-השיטה נ. בית-הדין למניעת הפקעת שערים וספסרות בחיפה, פ"ד ה 113). בדומה, עשוי התאגיד להנות מכל אותן הגנות ומכל אותן הוראות שהפעלתן מעוגנת בתכונות אנושיות... 12. מן הראוי לציין כי בצד האחריות האישית של התאגיד בפלילים, קיימת האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד. אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד - בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים - עומדת על רגליה היא. האחריות האישית של התאגיד לחוד ואחריות הפועלים בשמו לחוד. התאגיד עשוי להיות אחראי אישית בפלילים, למרות שהפועלים בשמו אינם אחראים אישית בפלילים. הפועלים בשם התאגיד עשויים להיות אחראים אישית בפלילים מבלי שהתאגיד יהיה אחראי אישית בפלילים. עצם העובדה שפלוני פועל כאורגן של תאגיד אינה משחררת אותו מאחריות פלילית לה היה נתון לולא פעל כאורגן. … האחריות הפלילית נקבעת על-פי הנורמה הפלילית. התאגיד אחראי בפלילים אישית אם הוא מקיים - בסיוע תורת האורגנים - את היסודות הנדרשים לשם גיבוש האחריות על-פי אותה נורמה. בני האדם הפועלים בתאגיד אחראים בפלילים אישית אם הם מקיימים את יסודותיה של הנורמה. על כן עשוי התאגיד להימצא אחראי בפלילים אישית - באמצעות תורת האורגנים - לביצועה של עבירה פלונית (הדורשת יסוד נסיבתי מסויים), ואילו האורגנים יימצאו אחראים בפלילים אישית לביצועה של עבירה אלמונית, אך לא לביצועה של עבירה פלונית, שכן הם נעדרים אותו יסוד נסיבתי..." 26. באשר לאחריותם של בעלי תפקידים באורגן נקבע בפסק הדין דלעיל (ע"פ 3027/90) כדלקמן: "13. במספר הולך וגובר של מקרים קובע המחוקק הישראלי הוראות מיוחדות בדבר אחריות-פלילית-אישית של נושאי תפקידים בכירים בחברה (נכנה זאת "עבירות נושאי משרה"). המבנה הטיפוסי של עבירות נושאי משרה הוא זה, לפיו בצד האחריות של התאגיד בפלילים קיימת גם אחריות של נושאי משרד מסוימים... המייחד הוראות אלה הוא שתנאי לאחריותו של נושא המשרה הוא שהתאגיד עצמו יהא אחראי ("נעברה עבירה על-ידי התאגיד, יואשם בעבירה גם"). אם התאגיד אינו אחראי, גם נושא המשרה אינו אחראי. ודוק: לשם גיבוש אחריותו הפלילית של נושא המשרה אין צורך להרשיע את התאגיד בהליך פלילי וממילא אין צורך להעמידו לדין. התנאי הנדרש הוא כי במישור הנורמטיבי מוטלת אחריות פלילית על התאגיד... לפנינו מעין אחריות שילוחית של נושאי המשרה לאחריות הפלילית של התאגיד. ודוק: אם התאגיד אינו אחראי, עשוי אותו נושא משרה להיות אחראי אישית בפלילים אם הוא מקיים את יסודותיה של נורמה פלילית רלבנטית. ההוראות המיוחדות בעניין אחריות נושאי משרה אינן מעניקות חסינות לנושאי המשרה. נהפוך הוא: הן מרחיבות את אחריותו, ומטילות עליו אחריות גם במקום שלולא הוראות אלה הוא לא היה אחראי אישית בפלילים (ראה ע"פ 137/79 הנ"ל, בעמ' 752). נמצא, כי העבירות של נושאי משרה הם מקור עצמאי לאחריותו הפלילית האישית של נושא המשרה. אפילו נושא המשרה אינו אחראי מכל מקור אחר - כלומר, הוא לא קיים אם היסודות של עבירה פלונית - תוטל עליו אחריות פלילית אישית אם הוא נופל לגדר התנאים הקבועים בעבירות נושאי המשרה. 14. המייחד את עבירות נושאי המשרה הוא, שנושא המשרה אינו נושא באחריות פלילית אם מוכח כי הוא לא ידע על דבר ביצוע העבירה או שהוא נקט באמצעים סבירים לשמירת הוראות החוק... האחריות הפלילית האישית של התאגיד מתגבשת בשל מילוי הוראות הנורמה הפלילית הרלבנטית. לשם כך יהא צורך, לרוב, ביישום תורת האורגנים, לפיה "נייחס" לתאגיד מחשבות ופעולות של אורגנים המשמשים בו. נראה כי לא חייבת להיות זהות פרסונלית בין האורגנים שמחשבתם ופעולתם מיוחסת לתאגיד על-פי תורת האורגנים, לבין נושאי המשרה עליהם מוטלת אחריות על-פי ההוראות בעניין עבירות נושאי המשרה. על כן ייתכן ותאגיד יישא באחריות פלילית-אישית בגין עבירה מסוימת, תוך שייחסו לו מחשבות או פעולות של אורגן אלמוני. במקביל תוטל אחריות פלילית על אורגן פלוני מכוח ההוראות בדבר עבירות של נושאי משרה. זאת ועוד: אין כל הכרח כי חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד יחפוף את נושאי המשרה המוגדרים בהוראת הסעיף הקובעת עבירה של נושא משרה. הגדרת נושאי המשרה בעבירות של נושאי משרה היא לרוב אירגונית, ומתייחסת לשכבה העליונה של נושאי משרה בתאגיד. לעומת זאת, חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד מוגדר מבחינה אירגונית ופונקציונלית גם יחד, כלומר, כל אלה שעל-פי הדין, מסמכי התאגיד או כל מקור נורמטיבי אחר, מן הראוי הוא לראות בפעולותיהם את פעולות החברה. על כן עשוי תאגיד להמצא אחראי אישית בפלילים בעזרת תורת האורגנים, המייחסת לתאגיד פעולות ומחשבות של פלוני, למרות שפלוני זה אינו מופיע ברשימת נושאי המשרה האחראים אישית מקום שהתאגיד אחראי". 27. ולענייננו, לא הונחה בפני בית המשפט קמא תשתית עובדתית לקביעה כי ההבחנה בין התאגידים היא מלאכותית וכי יש להתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת שלהם. בעניין זה, גם הטענה כי הקיבוץ הינו בעלים של המערערת מס' 3 איננה מבוססת, שכן הוא לכל היותר חבר באגודה השיתופית. 28. העובדה שהמערער מס' 2, שאיננו משפטן, הגדיר את היחס בין הקיבוץ לאגודה כיחס של בעלות, איננה משנה דבר, מה גם שהבעלות כשלעצמה איננה הופכת את הבעלים לאחראי לפעולות התאגיד. מר כליפה, מערער מס' 2, הסביר הן בהודעתו, (ת/7), והן בעדותו בבית המשפט כי הקיבוץ איננו מעורב בפעילות ובניהול השוטף של המערערת מס' 3. מר כליפה, לדבריו, יושב כנציג הבעלים, יחד עם עוד 7 "דירקטורים" בדירקטוריון של התאגיד "בעלי כנף הסוללים", אך איננו עוסק בניהול השוטף שלו. 29. כפי העולה מתוך ת/2, תעודת רישום האגודה השיתופית, מר כליפה הוא אחד משמונת חברי ועד ההנהלה. 30. יוצא שהמערערת מס' 1 הינה אישיות נפרדת מהמערערת מס' 3, לא הוכח כי אחד האורגנים שלה אחראי לפעילות המקימה את יסודות העבירה, והיא איננה אחראית באופן ישיר לביצוע העבירה. 31. ב"כ הצדדים עסקו בטיעוניהם גם בשאלה האם ניתן להרשיע בעבירות לפי סעיף 20כב לחוק המים וסעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, שנעברו ע"י אגודה שיתופית בע"מ, גם את הפרטים האינדיבידואליים אשר חברים באגודה השיתופית, כדוגמת המערערת מס' 1. 32. סעיף 20כב לחוק המים, שנושאו, "אחריות נושאי משרה בתאגיד" קובע כדלקמן: " נעברה עבירה לפי סעיף 20כא בידי תאגיד ייאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה". 33. סעיף 11ג' לחוק למניעת מפגעים, שכותרתו "אחריות נושא משרה בתאגיד" קובע: "(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו - כפל הקנס האמור בסעיף 61 (א)(4) לחוק העונשין; לעניין סעיף זה "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". 34. עינינו הרואות, שלשני הסעיפים יסודות דומים והם מרחיבים את האחריות פלילית אל "נושאי משרה" כהגדרתם בסעיפים אלו. הסעיפים אינם דנים בבעליו של תאגיד ו/או חבר אגודה שיתופית ו/או בעל מניות בחברה. חשוב גם להדגיש, כי הסעיפים מוציאים באופן מפורש אחריותו של שותף מוגבל בתאגיד. 35. ברע"פ 5389/01 - המועצה האזורית לב-השרון נ' מדינת ישראל (פ"ד נז(4), 364), שעסק אף הוא בעבירות על חוק המים ובמניעת מפגעים, התייחס בית המשפט העליון לרציונל העומד מאחורי הטלת האחריות הפלילית על נושאי המשרה בתאגיד, שביכולתם למנוע את ביצוע העבירות, ולצורך לפרש בצורה מצמצמת את ההוראה המרחיבה את תחום האחריות הפלילית: "בעבירות אלה, שכאמור החובה המוטלת לגביהן נובעת מן הכוח, שיש בידי נושאי משרה למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד, מפרט המחוקק את בעלי התפקידים המסוימים, העשויים להיות אחראים בפלילים. כך, למשל, בסעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים מנויים בעלי התפקידים המסוימים, שאם נעברה עבירה על-ידי התאגיד, חזקה עליהם, כי הפרו חובתם לפקח ולמנוע עבירות... המאפיין את בעלי התפקידים, הנושאים באחריות, היא החובה המוטלת עליהם מכוח תפקיד מסוים בתחום שבו בוצעה העבירה. ומסביר פרופסור ש"ז פלר, כי יש לפרש תחיקה, המטילה אחריות על נושאי תפקידים, באופן מצמצם, כך שיכללו בהם רק אותם בעלי התפקידים, הקשורים בתחום שבו בוצעה העבירה, גם אם על -פי לשון ההוראה ניתן לחייב באחריות נושאי תפקידים, שעל-פי המתכונת ההיררכית של הארגון לא היו אמורים לטפל בתחום שבו בוצעה העבירה על-ידי התאגיד. וכך כתב: העושה הפיזי שביצע את העבירה - האורגן - כבר זוהה ומכוח זאת מתחייב בעבירה גם התאגיד. מה הטעם לחלק ביד רחבה עונשים גם לאחרים, אם ההנחה היא כי לא הם ביצעו את העבירה או השתתפו בביצוע? העובדה שמאפשרים להם להתגונן בסייע של 'חוסר רשלנות' אינה משנה את התמונה, שכן עדיין חובת ההוכחה מוטלת עליהם במידה המטה את כפות המאזניים של הראיות לעברם; וזהו נטל שלא תמיד קל לעמוד בו". 36. בדונו בתכלית החוק למניעת מפגעים, קבע בית המשפט העליון ברע"פ 5389/01 דלעיל, כי לצורך השגת תכלית החוק, שהיא נקיטת האמצעים הנקובים בו, חייבת להיות זיקה יומיומית, צמודה וישירה בין האתר לבין המפקח (בעובדותיו של המקרה שם), וכי דרישת הזיקה הישירה מתחייבת גם מעקרון החוקיות במשפט הפלילי. 37. תכליתם של הוראות סעיפים 20כב לחוק המים וסעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, כפי שניתן להבין אף מכותרתם, היא הרתעתית. הגברת ההרתעה והאכיפה בכל הנוגע לביצוע עבירות של איכות הסביבה, כאשר לגבי בעלי התפקידים שפורטו בסעיפים אלו קיימת מעין חזקה כי לא קיימו את תפקידם. 38. סעיף 20כב לחוק המים הוסף לחוק המים בשנת 1991 במסגרת תיקון מס' 7 תחת סימן א1 שכותרתו מניעת זיהום מים. בדברי ההסבר לחוק הסביר המחוקק את הסיבה להוספת הסימן- מניעת זיהום המים במדינת ישראל: "איכות המים בישראל הולכת ומידרדרת משנה לשנה. הבעיות הקשות והמורכבות ביותר נוגעות לזיהום מי התהום, המהווים כשני שלישים מפוטנציאל המים הארצי ומקור עיקרי למי השתיה. ידוע כי זיהום מי התהום נגרם בשל זיהומים מיקרוביאליים, אורגניים, חנקניים ובשל חדירת חומרים רעילים המגיעים למי התהום ממאגרי שפכים וקולחים, מבורות סופגים, ממצבורי אשפה ופסולת, מזרימת שפכים וקולחים, בנחלים ובוואדיות, ומשימוש בלתי מבוקר בחומרי הדברה". 39. ובהמשך דברי ההסבר: "העונש הקבוע בחוק הינו נמוך ולכן בלתי הולם ולא מרתיע. במיוחד כך, לאור העובדה שעיקר הגורמים לזיהום אינם פרטים, אלא מפעלים וגופים שהעומדים בראשם אינם נדרשים לתת את הדין על מעשיהם, ואין להם למעשה תמריץ חוקי או כלכלי להפסיק את הזיהום, ברמת הקנסות הנהוגה כיום, אשר גם מרפה את ידי הרשויות מלנסות לאכוף את החוק. העונש אינו כולל אפשרות הטלת עונשי מאסר, ואינו קובע אחריות אישית של מנהלים בתאגיד". 40. דברי ההסבר לסעיף 20כב לחוק המים המטיל, כאמור, אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד, מוסיפים על דברי ההסבר הכלליים לתיקון ומבהירים כי "רוב מקרי זיהום המים במדינת ישראל נגרמים על ידי מפעלים וגופים (תאגידים) אשר העומדים בראשם פטורים כיום מאחריות לגבי אופן תפקודם בנושא זה. מוצע על כן לחייב נושאי משרה בתאגיד באחריות אישית. תיקון זה אמור להרתיע מנהלים מלקבל החלטות שתוצאתן זיהום מים, או מלהימנע לנקוט צעדים למניעת זיהום מים" (ה"ח התשנ"א, מס' 2030 עמ' 120). 41. הסבר דומה קיים גם בדברי ההסבר לחוק למניעת מפגעים. 42. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 4128/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד נח(3), 503 , 512-513: "האדם הוא חלק מסביבתו. הוא מקיים עם סביבתו יחסי גומלין. הוא משפיע על סביבתו והוא מושפע ממנה. הקרקע, המים, האוויר, הם היסודות לקיום האנושי. במסגרתם "מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל חייהם" (השופט אור בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(5) 49, 62). הם הבסיס לקיום הפיזי. הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה - לכל פרט ופרט ולחברה ככלל - בשמירה על איכותה של הסביבה בה מתנהלים חיינו. "איננו מדברים עוד - כבעבר - אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (השופט מ' חשין בבג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 454)... אחד הערכים החברתיים הראויים להגנה הוא זה של שמירה על משאבי הטבע". 43. עבירות איכות הסביבה הן עבירות כלכליות במהותן, המבוצעות, על פי רוב, ע"י תאגידים גדולים, מתוך מטרה לחסוך בזמן ובכסף. על מנת להרתיע, אפוא, את המזהמים, הטיל המחוקק חובה פוזיטיבית על נושאי המשרה בתאגיד, לפקח ולמנוע ביצוע עבירות. 44. בעניין זה נאמר בע"פ 3027/90 שאוזכר לעיל, (בפסקה 15 ) כי: "הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים ולהבטיח כי אמצעי זהירות יקויימו על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד". 45. המאפיין את בעלי התפקידים, הנושאים באחריות לפי סעיף 20כב לחוק המים וסעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, הוא תפקידם ומעמדם בתאגיד, המאפשר להם לפקח ולמנוע ביצוע העבירות. עמדתו של פרופ' ש"ז פלר, כאמור, היא כי יש לפרש תחיקה, המטילה אחריות על נושאי תפקידים, באופן מצומצם, כך שיכללו בהם רק אותם בעלי התפקידים, הקשורים בתחום שבו בוצעה העבירה, גם אם על-פי לשון ההוראה ניתן לחייב באחריות נושאי תפקידים, שעל-פי המתכונת ההיררכית של הארגון לא היו אמורים לטפל בתחום שבו בוצעה העבירה על-ידי התאגיד . 46. לשון החוק ואף תכליתו אינם תומכים, אם כך, במסקנה כי יש להטיל אחריות על בעליו של תאגיד, רק מכוח היותו בעלים, ומבלי שהוכח כי תרם בעצמו לפעילות הבלתי חוקית, או מילא אחד התפקידים שהוגדרו כ"נושאי משרה" בתאגיד, לגביהם קיימת חזקה כי הם מעורבים בניהול השוטף של התאגיד המזהם ובכוחם היה למנוע את העבירה, (אלא אם הוכיחו כי לא היו מודעים לה או לא התרשלו בכך שאפשרו ביצוע העבירה). מי שאיננו עונה על אחת מן ההגדרות הללו, ממילא אין טעם להמריצו על ידי החלת נורמה פלילית שתרתיע אותו. 47. אומנם, ניתן לטעון כי לשם השגת תכלית החוק יש להרתיע לא רק את מנהלי התאגיד, אלא גם את הבעלים, אשר יש להניח כי הם הנהנים מביצוע העבירות ומהחיסכון הכספי הנגרם כתוצאה מאי נקיטת הצעדים המתחייבים למניעת העבירה, אולם ספק אם פרשנות זו עומדת בקנה אחד עם לשון החוק. על כל פנים, בהתאם לכללי הפרשנות של הדין הפלילי, הרי גם אם ישנן מספר אפשרויות פרשניות סבירות לפירוש החוק על פי תכליתו, חובה לבחור את הפרשנות המקלה עם הנאשם (סעיף 34 כא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). 48. בכל הנוגע להרשעה בעבירה לפי החוק למניעת מפגעים, מבססת המשיבה טיעוניה גם על הוראת סעיף 14 לחוק, הקובעת כדלקמן: "כל מקום בחוק שמדובר בו על גרימת מעשה פלוני, רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו; הטוען כי נקט אמצעים כאמור - עליו הראיה". 49. לטענת המשיבה, הורשעו המערערים 1,2 , בין היתר, לפי סעיף 14 לעיל, הקובע חזקה לפיה, רואים אדם כאילו גרם למעשה אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי הנתון לשליטתו או לפיקוחו, אם אותו אדם לא נקט באמצעים סבירים למנוע את המעשה. 50. אין חולק כי הוראת סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים מרחיבה את האחריות הפלילית גם על מי שלא היה אחראי לפעילות המהווה עבירה לפי החוק: "... הוראת סעיף 14 לחוק מרחיבה את תחומי החבוּת הפלילית החלים על הגורם למיפגע סביבתי, בהשיתה חיוב גם על החדל... נמצאנו למדים, אפוא, כי גם פלוני, שהוא עצמו לא גרם למיפגע סביבתי - במובנו הרגיל של מושג הגרימה - יכול שיחוב בפלילים בעניינו של מיפגע סביבתי אם נתקיימו בו שני תנאים אלה במצטבר: אחד, המיפגע הסביבתי נגרם במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו או על-ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, ושניים: הוא, פלוני, לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו". (רע"פ 7861/03 - מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גלית תחתון). 51. מנוסח סעיף 14 לחוק עולה כי הנטל מוטל על המאשימה לשכנע בקיומם של התנאים לתחולת החזקה, כלומר, על המשיבה היה להוכיח כי המעשה המהווה עבירה לפי החוק, בוצע במקום הנתון לשליטתו ולפיקוחו של הקיבוץ או על ידי מי הנתון לשליטתו ולפיקוחו. 52. בהכרעת הדין (בעמ' 18), קבע בית המשפט קמא, כי השטח בו הוקמה הרמפה והוצבה המכולה, נמצא בשליטתה של המערערת מס' 3, ובהסתמך על סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים, קבע את אחריותה של מערערת זו, לעבירות שבוצעו על פי חוק זה (אף שלגבי המערערת מס' 3 לא היה צורך להסתמך על הוראת סעיף 14 לחוק, שהרי היא הואשמה כמבצעת העבירה). 53. סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים קובע שתי חלופות, מכוחן יכולה לחול החזקה, האחת נוגעת למיקום הגיאוגרפי בו בוצעה העבירה, המקנה שליטה ופיקוח של הנאשם על ביצוע המעשה, והשנייה נוגעת להיררכיה, המקנה לנאשם שליטה ופיקוח על מעשיו של האדם שביצע את העבירה. 54. בכתב האישום לא נכללה כל עובדה המפרטת את החלופה הראשונה, כלומר, לא נטען כי העבירה בוצעה בשטח המצוי בשליטה או הנתון לפיקוח המערערת מס' 1. גם בטיעוני התשובה של המשיבה לערעור, היא טענה כי היא מבקשת לקבוע את אחריותה של המערערת מס' 1 בעבירה לפי החוק למניעת מפגעים, על סמך סעיף 14, מכוח החלופה הראשונה. ניתן להסיק מכך, כי למערערת מס' 1 לא יוחסה עבירה לפי סעיף 14 לחוק, מכוח היותה בעלת השליטה על המקרקעין. על כל פנים, עובדה זו לא היוותה חלק מכתב האישום וגם לא הוכחה במהלך המשפט. 55. באשר לחלופה השנייה, העובדות הרלבנטיות לעניין, המפורטות בכתב האישום, הן אלה המצויות בסעיף 1, בו נטען כי המערערת מס' 1 הינה אגודה שיתופית המקיימת פעילות עסקית באמצעות תאגידים, הכוללת, בין היתר, את מדגריית העופות, כאשר מערער מס' 2 שימש בתקופה הרלבנטית, כמרכז המשק במערערת מס' 1 וכחבר הדירקטוריון בתאגידים אותם מנהלת המערערת 1, ובכלל זה במדגריה. 56. בהכרעת הדין אין כל ממצא הקובע, כי מי שביצע את העבירה נתון לפיקוח ולשליטה של המערערת מס' 1, פרט לקביעה כי התאגיד - מערערת מס' 3, הוא בבעלות תאגיד-המערערת מס' 1. קביעה זו, כאמור, גם אם הייתה נכונה, איננה מספקת לצורך הטלת אחריות בפלילים, שכן, עולה מחומר הראיות שכל אחד מן התאגידים מנוהל בנפרד וניהול המערערת מס' 3 איננו נשלט על ידי המערערת מס' 1. 57. גם היותו של מערער מס' 2, (מרכז המשק של הקיבוץ), אחד מחברי ועד ההנהלה של התאגיד- בעלי כנף הסוללים בע"מ, איננה מבטאת שליטה ופיקוח של המערערת מס' 1 במערערת מס' 3. 58. יתירה מכך, על פי ת/2, נבחרו חברי ועד ההנהלה, ששמם מפורט בתעודה, ביום 24/06/03, כלומר, לאחר תום התקופה הרלבנטית על פי כתב האישום. בפני בית המשפט קמא לא הובאה ראיה לכך שהמערער מס' 2 היה חבר ועד ההנהלה של מערערת מס' 3 בתקופה הרלבנטית לאישומים. בעניין זה לא ניתן לסמוך גם על האמור בהודעתו (ת/7), שכן הוא נחקר ביום 03/06/03. בהודעה זו אמנם הצהיר המערער מס' 2 כי הוא משמש דירקטור בתאגידים, אך לא נשאל מאיזה תאריך. כך גם בעדותו בבית המשפט לא נשאל המערער מס' 2 מהו המועד שבו החל לשמש כחבר ועד ההנהלה של מערערת מס' 3. המסקנה היא, כי לכל היותר, הוכח כי מערער מס' 2 שימש כחבר ועד ההנהלה של התאגיד שהפעיל את המדגריה החל מתאריך 03/06/03, כאשר לפי כתב האישום, תקופת הפעילות המזהמת הינה עד סוף חודש מרץ 2003. 59. לאור המפורט לעיל, לא הוכחה התשתית העובדתית הנדרשת, בכדי לבסס אחריות המערערים 1 ו- 2בעבירה לפי החוק למניעת מפגעים, מכוח סעיף 14 לחוק. 60. סיכומו של פרק זה, הוא כי לדעתי יש לזכות את המערערים מס' 1,2 מן העבירות בהן הורשעו. 61. לאור המסקנה דלעיל, נותר לבחון האם הוכחו יסודות העבירות ביחס לאחריותם של המערערים 3,4. העבירות לפי חוק המים 62. למערערים יוחסה עבירה של זיהום מים, עבירה לפי סעיפים 20כא ו-20כב לחוק המים, עקב זליגתם של תשטיפים מזהמים מתוך המכולה, על פני הקרקע לתוך אפיק נחל ציפורי וזיהום הנחל וכן מי התהום בסביבה.בית המשפט קמא שוכנע, כאמור, כי הוכחו יסודות העבירה, ביחס לכל המערערים. 63. המערערים מבקשים לזכותם מן העבירות שיוחסו להם על פי חוק המים, שכן לעמדתם שגה בית המשפט קמא כאשר לא קיבל את עמדתם, לפיה לא ניתן להרשיעם בגין מספר אירועי זיהום או סכנה לזיהום מקורות מים, המרוחקים חודשים זה מזה, כאשר ההרשעה מבוססת על בדיקת מעבדה אחת בלבד, המוכיחה זיהום מים באירוע בודד מבין כל האירועים. 64. המערערים מדגישים כי המשיבה בדקה דגימה אחת בלבד של שלולית שהייתה בקרבת המכולה, בעוד שביתר האירועים שתאריכיהם מפורטים בכתב אישום לא נלקחו דגימות ממה שנחזה להיות שלוליות, העלולות להוות מקור זיהום עפ"י חוק המים, וזאת למרות שלא הייתה כל מניעה לבצע בדיקה לגבי כל אחד מן האירועים. מסיבה זו סבורים המערערים כי לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי גם ביתר המועדים קיים היה סיכון לזיהום. 65. עוד לטענת המערערים, בית המשפט שגה כאשר לא התייחס לטענתם, לפיה דו"חות הפקח התייחסו לשלוליות שנוצרו עקב גשמים. מרבית הדו"חות נערכו בימים גשומים, דבר המעיד על מגמתיות של הפקח ועל הקשר בין הזליגה לבין הגשמים. 66. המערערים טוענים בנוסף כי בית המשפט קמא לא יכול היה לבסס את ההרשעה על עדותו של הפקח סמילנסקי, שהעיד כי עקב הזיהום מתו שיחים שהיו במקום, שכן הוא אינו אגרונום ומדובר בסוגיה הטעונה מומחיות. 67. ביחס לאירוע שהתרחש ביום 26.2.03 נטען כי משאית שלקחה את המכולה שקעה בסמוך לנחל ציפורי ולכן הושארה שם עד להגעתו של רכב חילוץ. בפני בית המשפט קמא הובאה עדותו של מר כץ, לפיה, כביכול לא פונתה המכולה באותו יום, אולם עדות זו הייתה מפי השמועה ולא הובאה ראיה קבילה הסותרת את גרסת המערערים. יתרה מכך, טוענים המערערים, כי הוראת סעיף 20כב לחוק המים קובעת כי הגנתו של נאשם בעבירה זו תהיה כי נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את העבירה או להפסיקה. מערער מס' 4, לפי הנטען, המציא לבית המשפט קמא ראיות כי מייד לאחר שקיעת המשאית עשה כל הניתן לסלק את המכולה מקרבת הנחל, ואף סילקה בתוך מספר שעות. 68. המערערת מבקשת לקבוע כי בית המשפט קמא צריך היה להסיק מכך שהפקח לא צילם את זרימת התשטיפים לנחל באירועים בהם הבחין בכך, לטענתו, כי אין לקבל טענה זו, ולכל הפחות לזכות את המערערים מחמת הספק מאפשרות זו. לטענת המערערים מדובר בראיות שניתן היה להשיגן בקלות ולפקח לא היה הסבר משכנע מדוע לא צילם את הזרימה לנחל. 69. לטענת המערערים העד בראון כלל לא ביקר במקום והתיאור שנתן מבוסס על עדות שמיעה. בית המשפט קמא שגה, לפי הנטען, כאשר לא התייחס לדבריו של העד המומחה, מר משה בראון, לפיהם בחודשי החורף כאשר האדמה רטובה, אין חלחול מים באדמת חרסית, ולפיכך גם אם זלגו תשטיפים מהמכולה לא היה גורם סיכון כלשהו. 70. אשר לבדיקה היחידה שבוצעה לדגימת התשטיפים, טוענים המערערים כי זו אינה מראה כי נמצאו חומר אורגני, שמן ושומנים, וזאת בניגוד לעדותו של מר סמילנסקי. 71. המערערים סבורים כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי לא ננקטו צעדים למניעת העבירות, שכן המערערים הוכיחו בעדויות ובמסמכים, כי ניסו לפתור את הבעיות, החליפו את המכולה ודאגו לריקונה מדי כמה ימים. 72. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, לא מוטלת עליה כל חובה ליטול דגימה בכל אחד מביקורי המפקח בשטח, ובית המשפט יכול לבסס ממצא גם על הדו"חות המפורטים והתמונות שצולמו בכל אחד מהביקורים. 73. עוד טוענת המשיבה כי כדי להרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 20ב לחוק המים, אין צורך להוכיח תוצאה של זיהום מים, ואף אין צורך להוכיח את רכיביו המדויקים של החומר המזהם. די בכך שתוכח התנהגות שיש בה כדי לגרום לזיהום מים בהסתברות גבוהה. 74. לגבי מועד הסיורים, טוענת המשיבה, כי ברור שיש במי הגשמים כדי להגביר את זרימת התשטיפים, ואולם בית המשפט קמא קבע כי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה לפיה התשטיפים אכן זלגו מהמכולה. כמו כן, הרי הוגשו אף דו"חות על סיורים בחודשים ספטמבר ואוקטובר שלא היו גשומים, ובהם דווח על נוזלים צהובים שזולגים מהמכולה ומזהמים את הסביבה. 75. לעניין עדותו של מר סמילנסקי, הרי שהעד העיד ונחקר בבית המשפט, ובית המשפט קמא בחר לתת אמון בעדותו ואין מקום להתערב בממצאים המבוססים על עדותו. 76. המשיבה אינה מסכימה עם הטענה כי המערערים נקטו באמצעים למניעת העבירה, ומפנה לעובדה כי המכולה הוחלפה רק אחרי שנה, חרף התראות חוזרות ונשנות. 77. סעיף 20ב' לחוק המים, שעניינו "איסור זיהום מים" קובע כי: "(א) חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו. (ב) לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו". 78. ניסוחו הרחב של החוק בא ללמדנו כי ניתן להרשיע לא רק את מי שמזהם מים בפועל, אלא גם את מי שבמעשיו עלול לגרום לזיהום מקורות המים. המדובר בעבירה שאיננה עבירת של אחריות קפידה, ועל התביעה להוכיח מודעות של הנאשמים לכך שמעשיהם עלולים לזהם מים. 79. לצורך הוכחת האשמה בדבר זליגת התשטיפים על פני הקרקע לעבר תעלת הניקוז המחוברת לנחל ציפורי הובאה עדותו של מר זוהר אלעד, מפקח המשטרה הירוקה, אשר באמצעותו הוגשו הודעות המערערים 2 ו- 4 וכן מזכרים, תמונות, דו"חות סיור ומכתבים. 80. בית המשפט קמא מצא את עדותו של מר זוהר אמינה, ועל פיה וכן בהסתמך על דו"חות הסיור, המזכרים והצילומים קבע כי המרחק בין הרמפה, עליה הוצבה המכולה, לבין נחל ציפורי הינו כ- 40 מטרים, וכי התשטיפים מהמכולה זלגו מחוץ למכולה, בין היתר לעבר תעלת הניקוז שמתחברת לנחל ציפורי. 81. בית המשפט קמא בחן את המזכרים ודו"חות הסיור שנערכו ע"י מר זוהר; לחלקם התייחס בצורה מפורטת, כמו המזכר מיום 04/04/02 (ת/8), המזכר מיום 19/11/02 (ת/17), המזכר מיום 05/03/03 (ת/23), המזכר מיום 16/03/03 (ת/24), דו"ח סיור מיום 07/10/02 (ת/13), דו"ח סיור מיום 30/10/03 (ת/14), דו"ח סיור מיום 13/11/02 (ת/16), דו"ח סיור מיום 22/12/02 (ת/18), דו"ח סיור מיום 15/01/03 (ת/19), דו"ח מיום 24/12/02 (ת/20), ודו"ח סיור מיום 26/02/03 (ת/21). 82. ממסמכים ומזכרים אלו ומהתמונות שצורפו להם, ולאחר חקירתו של מר זוהר, קבע בית המשפט קמא כממצא עובדתי כי הייתה זרימת תשטיפים מהמכולה, ואלה נקוו מסביב למכולה, וחלקם לעבר תעלת הניקוז המובילה לנחל ציפורי. 83. בית המשפט קמא קבע, כי אמנם לא צולמה על ידי העד תמונה המראה את עצם כניסת התשטיפים לנחל ציפורי, או לתעלת הניקוז, למרות זאת לא ראה בכך נימוק שלא לקבל את גרסתו של העד בעניין זה 84. בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו לעובדה כי רוב הצילומים ודו"חות הסיור לא נערכו בחודשי הקיץ, ואולם לא ראה כי יש בעובדה זו כדי לשנות את מסקנתו, שכן חלק מהסיורים והתמונות תועדו בימים לא גשומים ולמרות זאת נראו בהם תשטיפים מזהמים. 85. עוד קבע בית המשפט קמא כי אומנם בחלק מהצילומים נראים תשטיפים אשר התערבבו עם מי גשמים, אך קבע כי אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא זרמו לעבר הנחל תשטיפים מהמכולה, וכי התשטיפים לא זיהמו את הסביבה. בית המשפט קמא הסכים כי מי הגשמים האיצו את זרימת התשטיפים, ואולם עצם התיעוד בחודשי החורף והסתיו אינו שולל, כך לקביעתו של בית המשפט קמא, את קיומם של המפגעים בכל חודשי השנה. 86. מדובר בקביעות עובדתיות ומסקנות שהסיק בית המשפט קמא מן הראיות שהונחו בפניו. הכלל הוא כידוע, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא, אלא מקום בו נפלה בהם טעות בולטת או שבית משפט סביר לא יכול היה להגיע לאותה מסקנה. 87. במקרה זה, לא הצביעו המערערים על סיבה להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. תשטיפים מזהמים נצפו ותועדו גם בימים לא גשומים, די בכך כדי להביא למסקנה כי קביעתו של בית המשפט קמא הינה מבוססת ואין סיבה להתערב בה. 88. על סמך הראיות שהובאו בפניו, לרבות, עדותה של הגב' שושנה אסא, מנהלת מעבדת "בקטוכם" ובדיקות שערכה לדגימה שנלקחה מן התשטיפים, קבע בית המשפט קמא, כי מדובר בתשטיפים מזהמים. 89. אשר לטענה כי לא הוכח שהתשטיפים הכילו חומרים מזהמים, מאחר ונלקחה דגימה רק בהזדמנות אחת מתוך המועדים בהם מיוחסת העבירה למערערים, לא מצאתי כי יש לקבל טענה זו. 90. סעיף 20א לחוק המים מגדיר מהו "זיהום מים", בקובעו כך: "בסימן זה - "זיהום מים" - שינוי בתכונותיהם של מים שבמקור מים מבחינה פיסיקלית, כימית, אורגנולפטית, ביולוגית, בקטריולוגית, רדיואקטיבית או אחרת, או שינוי הגורם שהמים יהיו מסוכנים לבריאות הציבור, או עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש". 91. לכך יש להוסיף את הוראת סעיף 20כב שצוטטה לעיל, ממנה עולה איסור על הזרמת כל חומר נוזל, מוצק או גז אל מקור מים או הנחתו בקרבת אותו מקור מים. 92. מהגדרתו הרחבה של המונח "זיהום מים" והאיסור על הזרמת או הנחת חומר זר בקרבת מקור מים, ניתן ללמוד, כי גם ללא הוכחת הרכבו הכימי של הנוזל שזרם אל נחל ציפורי ובסביבתו, מהיותו מכיל פסולת תעשייה, הכוללת בין היתר, שאריות של פגרי עופות, ושעה שעלתה ממנו צחנה חריפה, ניתן לקבוע כי מדובר בחומר שעלול היה לזהם את מקור המים. 93. בנוסף על כך, ומעבר לדרוש, הואיל והמכולה שימשה לפינוי פסולת המפעל, ועל פני הדברים היא הכילה בכל אותן ההזדמנויות שבהן ביקר הפקח במקום, פסולת דומה, והואיל ואין טענה כי המפעל מסלק סוגי פסולת שונים למכולה, הרי ניתן היה על סמך דגימה אחת, בצירוף יתר הראיות, לקבוע כי בכל אותן פעמים מדובר היה בפסולת בעלת מרכיבים דומים. ראה בהקשר זה דברים שנפסקו בע"פ (נצרת) 228/02 פרי הגליל בע"מ נ. מדינת ישראל-המשרד לאיכות הסביבה: "בחנו את נימוקי המערערים כאן, אחד לאחד, ולא מצאנו אף לא באחד מהם עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. גם אם ניתן לנסות ולתקוף את הדרך בה בחרה המשיבה - מאשימה להוכיח את הרכבם הכימי המדויק של המים בעת שאלה עזבו את שערי המפעל הרי לא ניתן לחלוק על כך שהמדובר בשפכים תעשייתיים וגם ב"כ המערערים אינו יכול להתכחש לכך שככאלה הם מזוהמים ומזהמים וראה דבריו למשל בפסקה ב.4 לסיכומי התגובה שהוא הגיש כאן. סעיף 20א. לחוק המים, מגדיר את המעשה האסור של "זיהום מים" באופן רחב ביותר וככולל כל שינוי בתכונותיהם מבחינה פיסיקאלית, כימית, אורגנולפטית, ביולוגית, בקטריולוגית, רדיואקטיבית או אחרת וברי כי השפכים העוזבים את תחום המפעל ומוזרמים למתקן צח"ר הינם לפיכך בגדר מים שזוהמו, וזאת כאמור גם אם לא הוכח כדבעי הרכבם הכימי המדויק". (וכן ראה פסק הדין שניתן בע"פ (חיפה) 1007/99 רצף תעשיות מוצרי בנייה בע"מ נ. מדינת ישראל). 94. בפני בית המשפט קמא הובאה גם עדותו של המומחה מר עידו סמילנסקי, מרכז בכיר לענף סביבה חקלאית במשרד להגנת הסביבה במחוז צפון, אשר ביקר במקום ביום 10/03/03, והבחין במשטח עליו הונחה הרמפה, כשזה מלא בתשטיפים מזהמים ושאריות ביצים אשר זרמו גם אל סביבת הרמפה. בחוות דעתו התייחס מר סמילנסקי בהרחבה להשפעה האפשרית של מרכיבי הפסולת, המכילה ריבוי חומרים אורגניים, על מקורות המים ועל זיהום הקרקע בסמוך לתעלת הניקוז. 95. העד סמילנסקי אמנם איננו בעל השכלה בכימיה ואיננו מומחה בתחום זה, אך תחום מומחיותו, כבוגר החוג לניהול משאבי טבע וסביבה וניסיונו כראש ענף אגרואקולוגיה, מקנים לו מומחיות בטיפול וזיהוי מפגעים סביבתיים, כפי שהעיד. מתוקף השכלתו וניסיונו, פירט העד בחוות דעתו את הנזקים העלולים להיגרם למים ולסביבתם כתוצאה מהעשרת מי הנחל בחומרים אורגניים, כמו זרחן וחנקן, ולנזק העלול להיגרם בשל התכולה של החומרים שנמצאו בדגימה, לרבות חיידקי קולי צואתי. 96. מר סמילנסקי התייחס בחוות דעתו להשפעת התשטיפים על הצמחייה באזור. בעדותו אישר כי איננו אגרונום, יחד עם זאת, הסביר כי הבחין בכך שהצמחייה נפגעה רק בתוואי שבו היו התשטיפים, בעוד שיחים זהים שלא נחשפו לחומר המזהם, לא נפגעו. גם אם צודקים המערערים בטענתם, כי בכדי להוכיח גרימת הפגיעה בצמחייה מעבר לכל ספק סביר, היה על המשיבה להמציא חוות דעת של אגרונום, הרי הרשעתם בעבירה שיוחסה להם איננה מושתתת על הנזק והפגיעה בצמחייה, ונתון זה, תמותת הצמחייה שבאה במגע עם התשטיפים, הוא רק נתון נוסף המחזק את המסקנה כי מדובר בחומר מזהם, בעל עומס אורגני רב מאוד. 97. בפני בית המשפט קמא עמדה גם חוות דעתו ועדותו של המומחה מר משה בראון, גאולוג מומחה בבעיות גאולוגיות וזיהום קרקע ומי תיהום, בה תיאר את החשש מפני זיהום מי התהום כתוצאה מזליגת התשטיפים המזהמים. בחוות דעתו התייחס מר בראון למקורות המים, לבארות, המעיינות ומאגרי המים, המצויים באזור בו מצויה הרמפה ואשר זליגת התשטיפים סיכנה אותם. 98. המערערים טוענים, כי בית המשפט קמא שגה כאשר אימץ את חוות דעתו של המומחה משה בראון, שכן תיאור המקום בחוות דעתו נסמך על עדות שמועה. מר בראון ביקר במקום בחודש מרץ 2005. בחוות דעתו הסתמך מר בראון על תצלומים של המקום בתקופה הרלוונטית ומכתב המפרט את טענות המשיבה. יחד עם זאת, חוות דעתו עוסקת בהשפעה האפשרית של הנתונים (שאינם בידיעתו האישית) על מקורות המים שבאזור. מבחינה זו, ככל עד מומחה, עדותו איננה עוסקת בתשתית העובדתית עליה היא נסמכת, אלא במסקנות ובקביעות המצויות בתחום מומחיותו, הנובעות מן הנתונים שהוכחו בפני בית המשפט, באמצעות ראיות אחרות. לפיכך, לא נפל כל פגם בהסתמכות בית המשפט קמא על חוות דעתו של עד זה. 99. טוענים המערערים כי מר בראון העיד, כביכול, שבחודשי החורף, כאשר האדמה רטובה אין חלחול מים באדמת חרסית ולפיכך לא היה גורם סיכון כלשהו. טענה זו, עם כל הכבוד, איננה מדויקת. מר בראון העיד (בעמ' 14 לפרוטוקול), כי בחורף האדמה יותר אטומה מאשר בקיץ, אבל הבהיר "אין כזה דבר לא מחלחל, יש יותר ויש פחות". כך שגם טענה זו יש לדחות. 100. על סמך האמור לעיל ויתר הראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא, ניתן היה להגיע למסקנה כי זרימת התשטיפים מהמכולה גרמה לזיהום או עלולה הייתה לגרום לזיהום המים, כפי שנטען. טענת המערערים כי לא הובאו עדויות לכך שהתשטיפים זרמו לתוך הנחל, אין בה כדי לפטרם מאחריות, שכן די בזרימת התשטיפים מהמכולה לעבר תעלות הניקוז המובילות לנחל ציפורי. 101. ביחס לאירוע שהתרחש ביום 26/02/03, לא ניתן לקבל טענת המערערים כי הוכח שמדובר היה בתקלה אשר טופלה מיידית. בעדותו בבית המשפט התייחס מר כרמון באופן כללי לאירוע חריג שהתרחש כאשר המשאית שהגיעה בכדי לקחת את המכולה שקעה. הוא לא ציין מה היה המועד של האירוע החריג ולא פירט כי האירוע טופל בתוך מספר שעות, כנטען (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 04/12/08). בעמ' 6 לפרוטוקול קבל אמנם מר כרמון על כי הפקח צילם את האירוע, למרות שידע כי "מיד טיפלנו", אך לא פירט מעבר לכך. מאחר ואין חולק כי ביום זה הייתה המכולה מונחת על גדת הנחל, הרי אם רצו המערערים להוכיח כי פעלו מיידית להסרת המפגע, היה עליהם להוכיח טענה זו. בעדותו של מר כרמון אין התייחסות מפורטת לכך. בסיכומיהם בפני בית המשפט קמא הפנו המערערים למכתבו של מר כרמון, ת/32, שם טען כי המכולה פונתה על ידי משאית בתוך 5 שעות מהמועד שבו הונחה על גדת הנחל, אולם על גרסה זו הוא לא חזר בעדותו, לא הובאה גם ראיה נוספת, באמצעות נהג המשאית שפינה את המכולה. 102. ספק לפיכך, אם המערערים עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם להראות כי נקטו באמצעים סבירים כדי להסיר את המפגע במועד הספציפי הנ"ל. על כל פנים, גם אם בהזדמנות זו מדובר היה בתקלה ולא בכשל רצוף, כמו בנוגע להצבת המכולה הלא אטומה, ממנה זלגו תשטיפים, כמתואר ביחס ליתר המועדים, הרי גם אם יזוכו המערערים מחמת הספק ביחס לאירוע זה, יש להותיר הרשעתם ביתר המקרים. 103. לא מצאתי גם כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי לא קמה למערער מס' 4 הגנה (הקבועה בסיפא לסעיף 20כב לחוק המים), שכן היה מודע לעבירות, קיבל מספר התראות, ולא הוכיח כי נקט באמצעים סבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה, במשך כל התקופה הרלוונטית המפורטת בכתב האישום. 104. התוצאה היא, שיש לדחות את הערעור שהוגש על ידי המערערים 3,4 על הרשעתם בעבירה על חוק המים. עבירות על החוק למניעת מפגעים 105. למערערים יוחסה, כאמור, עבירה של גרימת ריח חזק ובלתי סביר, עבירה לפי סעיפים 3, 11, 11ג' ו-14 לחוק למניעת מפגעים. בית המשפט קמא קבע, על סמך עדותו של יו"ר ועד היישוב שמשית, מר טקטין, כי הפסולת של המכולה גרמה לריח בלתי סביר וחזק. בנוסף, הפנה בית המשפט לדו"ח סיור של מר עידו סמילנסקי מיום 9.6.03 (ת/29), בה צוין כי בעת הביקור הבחין עורך הדו"ח בצחנה גדולה, ולמכתבו של דר' תומא (ת/27 מיום 11.12.00), עובד המשרד לאיכות הסביבה במחוז הצפון, אשר מפרט כי בסביבה היה ריח חזק ובלתי נסבל, הגורם למפגעי ריחות קשים לאוכלוסיה באזור. 106. לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערערים בעבירה על סעיף 3 לחוק למניעת מפגעים, בגין גרימת ריח בלתי סביר, שכן בית המשפט קמא התבסס בהרשעתו על עדותו של מר טיקטין, חבר וועד היישוב שמשית, בדבר תלונות תושבים ביישוב שמשית הנמצא במרחק של מספר קילומטרים מהמקום בו הוצבה המכולה, על מפגעי ריח בצד הכביש. המדובר, לטענת המערערים, בעדות שמיעה ומשכך דינה להיפסל. 107. עוד נטען כי דרך ההוכחה המקובלת לקביעת ריחות כ"בלתי סבירים" כאמור בחוק, היא הפעלת צוות מריחים. במקרה דנן לא הופעל צוות מריחים ועל כן לא ניתן לומר כי הריח שעלה מן המכולה היה "בלתי סביר", ובמיוחד כאשר מדובר בדין הפלילי המחייב שכנוע מעבר לכל ספק סביר שאכן עלה ריח כזה. 108. הוכח, לטענת המערערים, כי המכולה לא הוצבה במקום בו עמדה באופן פיראטי, אלא הוצבה במקום אשר נבחר ע"י אנשי המועצה האזורית עמק יזרעאל ואנשי רשות הגנים, בניגוד לדעתם של פקחי המשרד לאיכות הסביבה. המכולה הוצבה על משטח בטון אשר הוקם במקום על פי דרישת ובאישור המועצה האזורית ועל פי היתר בניה שניתן למערערת מס' 3. 109. בכל הנוגע למכתבו של ד"ר עבוד תומא (ת'27), עליו ביסס בית המשפט קמא את הכרעת הדין, טוענים המערערים כי ראיה זו אינה קבילה היות ומדובר במכתב משנת 2000, דהיינו, 3 שנים לפני המועדים לגביהם מתייחס כתב האישום. 110. בתגובה, טוענת המשיבה כי המדובר בטענות כנגד ממצא עובדתי שקבעה הערכאה הדיונית ומשכך אין כל מקום להתערבות בו.גם לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי דין הטענות כנגד ההרשעה על סעיף 3 לחוק למניעת מפגעים, להידחות. 111. לטענת המשיבה, המדובר במכולה שהכילה שיירי ביצים, פגרי אפרוחים ונוזלי ביצים, ולכן אין כל צורך במומחיות גדולה כדי לדעת איזה ריח יש לפסולת כזו. 112. שנית, טוענת המשיבה, כי הוצגו בפני בית המשפט קמא ראיות לעניין מפגע הריח- עדותו של עו"ד טיקטין בדבר תלונות תושבי המקום על הריח הרע השורר לצד הכביש המוביל לישוב שמשית הסמוך, דו"ח סיור של מר סמילנסקי אשר ביקר במקום וציין את הצחנה הגדולה וריח הביצים הסרוחות (ת/29) וכן מכתבו של ד"ר תומא המציין כי יש ריח בלתי נסבל באזור המכולה. הגם שהמכתב מתייחס לתקופה מוקדמת לתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הרי שיש בו, לעמדת המשיבה, כדי ללמד על מפגע הריח. 113. אני סבורה כי אין מקום לקבל את טענות המערערים. החוק למניעת מפגעים, "כשמו-כן -הוא: אוסר הוא על יצירת מיפגעים - מיפגעי רעש, מיפגעי ריח ומיפגעי זיהום אוויר - ומצייד הוא את רשויות השילטון בסמכויות אלו ואחרות לאכיפת איסורים שבו על יצירת מיפגעים" (רע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב-השרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 364). 114. סעיף 3 לחוק למניעת מפגעים מטיל חובה שלא לגרום לריח חזק או בלתי סביר: "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". 115. טענת המערערים כי את קיומו של הריח החזק או הבלתי סביר מן הדין היה להוכיח באמצעות העדת צוות מריחים דינה להידחות. 116. בפני בית המשפט קמא הובאו מספר עדויות לגבי ריח הצחנה העז שעלה מפסולת פגרי האפרוחים, שברי הביצים ונוזלי הביצים, וזאת מעבר לעדותו של מר טיקטין, מה גם שאין צורך במומחיות בכדי לקבוע כי מדובר בסוג פסולת המדיף ריחות רעים וחזקים. 117. בעניין דרכי ההוכחה של מפגעים - ריח או רעש, חזקים או בלתי סבירים, ניתן להפנות לאמור בע"פ 151/84 חברת החשמל נ' פרשט, פד"י ל"ט (3) 1, שם נקבע כי ניתן להוכיח את המפגע בדרכי ההוכחה המקובלות, לרבות באמצעות עדים, גם מקום בו נקבעו בתקנות מבחנים ודרכי הוכחה (כך בעניין רעש בלתי סביר). 118. הנה כי כן, משקבע בית המשפט קמא, כקביעה עובדתית, ולאור הראיות שהוצגו בפניו כי הפסולת של המכולה אכן גרמה לריח בלתי סביר וחזק, ובהעדר עילה להתערבות בקביעה זו, הוכח קיומו של המפגע. 119. לסיכום, עמדתי היא כי יש לקבל את ערעורם של המערערים 1 ו- 2 ולזכותם מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, ולדחות את הערעור שהוגש על ידי המערערים 3 ו- 4 על הרשעתם בעבירות אלו. הערעור על גזר הדין 120. בגזר דינו, נתן בית המשפט קמא משקל לחומרת העבירות, נוכח האינטרס הציבורי המובהק בשמירה על הסביבה ועל איכות מקורות המים ההולכים ומתדלדלים ומדיניות הענישה המחייבת החמרה בעונשים, לשם מיגור תופעות של פגיעה באיכות הסביבה. כן, ניתן משקל לעובדה שהמערערים התעלמו במשך תקופה מהתראות שהופנו אליהם. מנגד, נזקפו לזכות המערערים העובדה שהסירו את המפגע בשנת 2003, העובדה שמאז אין תלונות על מעשים דומים ועברם הנקי. לאחר שקילת מכלול הנתונים והשיקולים דלעיל, נגזרו על המערערים העונשים הבאים: על מערערות 1 ו- 3 נגזר קנס כספי בסך של 150,000 ₪ כל אחת. על מערערים 2 ו- 4 נגזר קנס כספי בסך של 30,000 ₪ כל אחד או 3 חודשי מאסר תמורתו. כמו כן, חייב בית המשפט קמא את כל אחד מהמערערים לחתום על התחייבות עצמית בסך של 100,000 ₪ למשך 3 שנים להימנע מביצוע כל עבירה מהעבירות בהן הורשעו בתיק זה. המערערים סבורים כי בית המשפט קמא החמיר עימם, בהטילו עליהם קנסות העולים בשיעורם על קנסות שנפסקו במקרים בהם הוכחה הזרמה מכוונת של מים מזוהמים, למרות שבעניינם מדובר בתקלות בלבד. 121. לעמדת המערערים, לא ניתן משקל בגזר הדין לזמן שחלף מאז בוצעו העבירות, לסילוק המפגע ולכך שלא ביצעו עבירות נוספות מאז, לעברם הנקי של המערערים, לחלקה של הרשות המקומית במיקום המכולה, לכך שלא הוכחה זרימה של תשטיפים לנחל וזיהום בפועל, להשקעה הכספית שהוצאה כדי לפתור את הבעיה ולמאמציו של מערער מס' 4 לסילוק המפגע. 122. מנגד עותרת המשיבה לדחיית הערעור על גזר הדין. לטענתה, הצגת הדברים כ"תקלה" איננה משקפת את המצב בפועל, שכן לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא במפגע מתמשך. לאורך זמן הוצבה מכולה לא אטומה, שלא תוחזקה כראוי, וממנה זלגו תשטיפים מזהמים, כל זאת מטרים ספורים מנחל ציפורי. 123. עוד טוענת המשיבה, כי לפי קביעתו של בית המשפט קמא, התשטיפים זרמו אל תעלת הניקוז של הנחל. הפתרון לבעיית הזליגה של התשטיפים היה פשוט - צריך היה לפעול להחלפת המכולה, אך כיוון שפתרון זה היה כרוך בעלויות כספיות, הוא לא בוצע במשך שנה שלמה. 124. המשיבה מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין, בהם הוטלו קנסות כבדים, ולסטנדרט הענישה שנקבע בהם, ומבקשת לקבוע כי העונשים שהוטלו על המערערים הם סבירים ומוצדקים, בפרט כאשר אלה המשיכו במעשיהם, בהתעלם מהתראות שנשלחו להם, ובהיותם מודעים לכך שהמכולה דולפת, תוך פגיעה מאסיבית בחי ובצומח, סיכון מקורות מים וגרימת ריחות עזים. 125. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בעונשים שהוטלו על ידי הערכאה הדיונית, אלא מקום בו העונש סוטה באופן ניכר מרמת הענישה הנהוגה. במקרה שלפנינו, אינני סבורה כי בית המשפט קמא החמיר עם המערערים יתר על המידה, בגזר הדין נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות אלו העומדים לזכות המערערים והעונשים אינם חורגים ממדיניות הענישה בעבירות מסוג זה. 126. בעשור האחרון גברה ההכרה בצורך להחמיר עם מבצעי עבירות על חוקי איכות הסביבה, במטרה למגר את התופעה ולשמר ערכי טבע ונוף. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט כהן בע"פ (חי') 2890/02 2633/02 מדינת ישראל נ' חאתם עראף: "בשנים האחרונות באנו להכרה עמוקה יותר בדבר הצורך לשמור על איכות הסביבה, ולא רק למנוע הפגיעה בנו עצמנו, אלא כדי שהסביבה, אותה קיבלנו כפיקדון בידנו, נוכל להעביר לדורות הבאים אחרינו לאחר שניסינו לשמור עליה בנאמנות". 127. כן ראה דברים שנאמרו ברע"פ 1223/07, סח עלי מורשד ואח' נ. מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה: "אף לגופו של עניין, איני מוצא ממש בבקשה. בית-משפט זה עמד בעבר על הנזק הרב העלול להיגרם לכלל החברה בשל ביצוע עבירות הנוגעות לפגיעה באיכות הסביבה, בציינו: "שמירת הפסולת או פיזורה וניקוזה בדרך בלתי מבוקרת תביא לפגיעה - לעיתים פגיעה אנושה - באיכות החיים, בצחות האוויר, בזיהום מי-תהום, בהשמדת החי" (רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון (טרם פורסם)). הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפיי אותם עבריינים (ראו, רע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 529). בנסיבות אלו ושעה שהמבקשים הפעילו במשך חודשים, ובאופן שיטתי, אתר פסולת בלתי חוקי, אין אני רואה מקום להתערב בעונש שהוטל עליהם. ודאי וודאי אם מביאים אנו בחשבון את העובדה שהם אף נמנעו מלפעול בהתאם לצו ניקוי שהוצא להם". 128. מצב המים במדינת ישראל מקים אינטרס ציבורי ממשי וחשוב, המצדיק התייחסות ורגישות מיוחדת לצורך בשמירה על איכות המים, ומניעת זיהום ופגיעה במקורות המים המצומצמים. 129. לטעמי, בגזר הדין ניתן משקל הולם לכל השיקולים הרלוונטיים, הן מן ההיבט הציבורי, לרבות התמשכות המפגעים והתייחסות המערערים להתראות שנשלחו אליהם, והן מן ההיבט האינדיבידואלי, הסרת המפגע והפנמת הצורך בשמירה על כך שהמעשים לא יחזרו על עצמם. העונשים שהוטלו על המערערים עולים בקנה אחד עם מדיניות הענישה בעבירות שתוצאתן פגיעה בסביבה, ואין עילה להתערב בגזר הדין. 130. לסיכום, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין בעניינם של המערערים 1 ו- 2 ולזכותם מן העבירות שיוחסו להם ולדחות את ערעוריהם של המערערים 3 ו-4 ולהותיר את גזר הדין שהושת עליהם, על כנו. אסתר הלמן, שופטתאב"ד השופט אשר קולה: מסכים. אשר קולה, שופט השופט יונתן אברהם: מסכים. יונתן אברהם, שופט הוחלט אפוא, פה אחד לזכות את המערערים 1 ו-2 מן העבירות בהן הורשעו והותיר על כנם את ההרשעה והעונשים שהוטלו על המערערים 3 ו-4. איכות הסביבה