פיצויים על תאונת מעלית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים על תאונת מעלית: תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק גוף שמקורו, על-פי הנטען, באירוע צניחת מעלית. א. ההליך והצדדים לו 1. התובעת, ילידת 17.9.1943, עלתה עם משפחתה לישראל בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. החל משנת 1993 הועסקה כחדרנית במלון דן קיסריה שבבעלות נתבעת 1 (להלן המלון והנתבעת בהתאמה). 2. בלב התובענה ניצבה טענת התובעת כי ביום 24.7.2002, בשעת בוקר ובמהלך יום העבודה, נכנסה למעלית שהייתה מותקנת במלון ושפעלה כמעלית שרות לשימוש עובדים (להלן המעלית). לגרסת התובעת היא נכנסה למעלית כדי לרדת מקומה חמישית לקומת הקרקע; תוך כדי נסיעה נפגעה בתאונה שהתרחשה בשל תקלה בפעולת המעלית. בכתב-התביעה תוארה התאונה כך: "התובעת לחצה על כפתור המעלית ואז החלה המעלית להטלטל מצד לצד, צנחה במהירות מסחררת ונבלמה באופן חד ותוך חבטה עזה בקרקעית המעלית בקומת הקרקע, ועקב כך נחבלה התובעת בצורה קשה" [סע' 5 לכתב-התביעה; להלן האירוע]. 3. במועד האירוע ביטחה נתבעת 2 את חבותה של הנתבעת בגין אירועים מסוגו של האירוע. 4. הנתבעות שיגרו הודעה לצד שלישי נגד שורה של גורמים שלפי הנטען היו מעורבים בייצור והתקנת המעלית, בטיפול שוטף בה ובפיקוח על תחזוקתה ועבודתה: צד ג' 1 (להלן אומר מעליות) התקשר עם הנתבעת בחוזה למתן שרותי בדיקה תקופתיים למעלית; חבותו בתקופה הרלוונטית בוטחה בידי צד ג' 2. צד ג' 3 פעלה כבודקת מעליות מוסמכת מטעם משרד התעשיה והמסחר, לרבות ביחס למעלית דנן; חבותה בוטחה על-ידי צד ג' 4. צד ג' 5 היא יצרן ומתקין המעלית; חבותה בוטחה בידי צד ג' 6. צד ג' 7 נשכר על-ידי הנתבעת לפקח על טיב השרות שניתן לנתבעת בידי אומר מעליות; חבותו של צד ג' 7 בוטחה בידי צד ג' 8. בהחלטת כב' השופט שרעבי מיום 4.7.2007 נמחקה התובענה נגד אומר מעליות. 5. התובעת לא שבה לעבודתה אצל הנתבעת מיום האירוע עד מרץ 2003 או בסמוך לכך. זמן קצר לאחר חזרתה לעבודה פרשה לגמלאות בפרישה מוקדמת. את תקופת ההיעדרות שלאחר האירוע ואת יציאתה לגמלאות תלתה התובעת בפגיעתה באירוע. 6. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה; לתובעת שולמו דמי פגיעה בגינו. ועדות המוסד לביטוח לאומי קבעו כי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות האירוע היא 0%. מומחה התובעת, ד"ר סבי רוג'ר, העריך שלתובעת נגרמה באירוע נכות אורתופדית צמיתה של 30%. מומחה הנתבעות ד"ר מיכאל טנצמן קבע לתובעת נכות אורתופדית בשיעור 5% אך גרס שהיא נטולת זיקה לאירוע ונובעת משינויים ניווניים טבעיים. מומחה בית-המשפט, ד"ר משה לוינקופף, קבע שלתובעת נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 10% שמקורה באירוע. 7. מלכתחילה התברר ההליך לפני כב' השופט שרעבי; הוא הובא לפני בתאריך 28.10.2009. התובעת הסתפקה בעדותה-היא ונמנעה מהבאת עדים נוספים. מטעם הנתבעות נשמעו עדים אלה: מומחה בית-המשפט, מר גיא מזין שהועסק כמנהל האחזקה במלון בתקופה הרלוונטית (להלן מזין), החוקר מר דוד בן צבי שבדק את נסיבות האירוע מטעם הנתבעות (להלן החוקר) וגב' נדיה יוספוב - גיסתה של התובעת ומי שבזמן האירוע עבדה כמנהלת משק הבית ואחראית על החדרניות במלון (להלן נדיה). לאחר שתמה שמיעתם של עדי התובעת והנתבעות הוריתי בהסכמת הצדדים על פיצול הדיון בין התובענה העיקרית לבין ההודעה לצד שלישי. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב; בתוך כך הותר ליחידי צד ג' להידרש לסוגיית הנשיאה בהוצאות ההליך. אחרוני הסיכומים מטעם צדדי ג' הוגשו ביום 11.12.2012. התובעת לא הגישה סיכומי תגובה אף שניתנה לה הזדמנות לעשות כן. הנתבעות לא ביקשו ליתן להן שהות להשיב על סיכומי צד ג' אף ששמרו לעצמן זכות לכך בגוף סיכום הטענות שהגישו. בכך נסללה הדרך למתן פסק-הדין. 8. בלב המחלוקת בין בעלי-הדין ניצבה השאלה אם עלה בידי התובעת להוכיח את עצם התרחשותו של אירוע צניחת המעלית שניצב במוקד תביעתה, ואם הראתה שאת נכותה יש לזקוף לאירוע זה. עמדת הנתבעות הייתה שהאירוע, בין כתיאורו על-ידי התובעת ובין כאירוע תאונתי אחר הקשור במעלית, כלל לא התרחש וכי מצבה הרפואי של התובעת אינו נובע מאירוע כזה אלא משינויים ניווניים רגילים וטבעיים. שאלות אלה תדונה להלן. ההפניות הן לפרוטוקול מיום 29.11.2011 ומיום 13.6.2012 זולת אם צויין אחרת. ב. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לעדויות שנשמעו, למוצגים שהוגשו ולטיעוני הצדדים בסיכומיהם, ולאחר שניתנה לי הזדמנות בלתי-אמצעית להתרשם מהעדים ובראשם התובעת עצמה, מצאתי שיש לדחות את התביעה במלואה. יאמר מיד: התובעת כשלה בהוכחת עצם התרחשות האירוע שעליו סמכה טענותיה, כמו גם בהוכחת כל אירוע חבלתי אחר שהיה קשור במעלית והיה עשוי להסב לה נזק גוף מסוג הנזק שבעטיו הוגש ההליך. להלן יפורטו הטעמים שביסוד קביעתי זו. 1. כתב-התביעה נסמך על טענתה של התובעת כי בעודה יורדת במעלית צנחה המעלית מהלך חמש קומות, מן הקומה החמישית בה החלה נסיעתה ועד קומת הקרקע, שם נעצרה המעלית תוך שהיא נחבטת בקרקע [ר' סע' 5 לכתב-התביעה שצוטט לעיל]. אירוע דרמטי מסוג זה תואר גם בעדותה הראשית של התובעת, בזו הלשון: "[...] בערך בשעה 8:00 נכנסתי למעלית אשר בקומה חמישית במלון כדי לרדת איתה. [...] לחצתי על כפתור המעלית ואז החלה המעלית להיטלטל מצד לצד, צנחה במהירות גדולה ונבלמה באופן חד תוך חבטה עזה בקומת הקרקע, ועקב כך נחבלתי בצורה קשה. תוך כדי הטלטלות המעלית נחבלתי בראשי מדופן המעלית וכאשר המעלית נעצרה בפתאומיות חשתי זעזוע בכל גופי" [סע' 4 ל-ת/1]. התובענה הוגשה ביום 20.4.2006. תצהיר התובעת שניתן במסגרתה נחתם ביום 19.2.2010. אין התאמה בין תיאור האירוע בכתב-התביעה ובתצהיר התובעת לבין תיאור מוקדם יותר שלו, כפי שנמסר מפי התובעת במועדים סמוכים יותר לאירוע. בפניית התובעת לקבלת טיפול רפואי ביום האירוע, במסגרת שירותי בריאות כללית, תואר האירוע כך: "כאשר עבדה בניקיון מעלית קפצה, נפלה וקיבלה מכה בראש מאחור". בביקור התובעת בחדר מיון של בית-החולים הלל יפה ביום 1.8.2002, שהיה ביקור ראשון ויחיד בבית-החולים בשל התאונה, תואר האירוע במלים צנועות מבלי לאזכר צניחת מעלית מגובה רב או חבטה שלה בקרקע: "החולה עברה TRAUMA ב 24/07 בזמן נסיעה במעלית". מסמכים אלה צורפו בידי התובעת עצמה לתצהירה. גם בהודעתה למוסד לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה שהוגשה ימים ספורים לאחר האירוע תוארו נסיבות האירוע באותו אופן: "מעלית קפצה נפלה וקיבלה מכה בראש מאחור" [נ/6]. קיים פער ניכר איכותי וכמותי בין תיאור האירוע במסמכים הללו - תיאור שנמסר מפי התובעת עצמה בתכוף לאחריו - לבין נסיבות האירוע כפי שהוצגו על-ידה בהליך זה, בכתב-התביעה כמו גם בתצהירה. אירוע 'קפיצת' מעלית אינו דומה כלל לצניחה מהירה של מעלית מקומה חמישית עד קומת הקרקע ועצירתה תוך שהיא נחבטת בקרקע. על התובעת, המבקשת לשכנע כי גרסתה שהובאה בבית-המשפט היא שמשקפת אל-נכון את נסיבות פגיעתה, היה לספק הסבר מניח את הדעת לפער האמור, אלא שהסבר כזה כלל לא ניתן. זאת ועוד, לעת הבירור דבקה התובעת בתיאור האירוע כפי שהובא בתצהירה [עמ' 17 ש' 22-18]. על בית-המשפט לבחון אפוא אם גרסה זו היא שהוכחה. אין עליו לתור ולדלות מתוך מכלול חומר הראיות גרסה אחרת שהתובע, אדון ההליך, בחר לא לאמצה. "[...] בשעה ששוכנע בית המשפט כי התובע שיקר בבית המשפט במצח נחושה, לא מוטלת עליו החובה להפך בזכותו ולנסות ולדלות מעדויות ההגנה גרסה שעשויה להביא להענקת הסעד [...]" [ת"א (מח' י-ם) 5133/03 עזבון המנוח השאם נעים אלחלאיקה נ' מדינת ישראל, עמ' 14 וההפניות שם (2.9.2008)]. 2. עדות התובעת על קרות האירוע לא נמסרה באורח ספונטני. התובעת נדרשה לפרק זמן למחשבה בטרם השיבה גם על שאלה עובדתית פשוטה [עמ' 20 ש' 30-28]. ניסיונה לזקוף לנכותה - נכות צנועה בתחום האורתופדי, או לגילה, 68 במועד מתן העדות, קשיי זיכרון ביחס לאירוע הותיר רושם לא אמין במובהק והצטרף לרושם הכללי כי מדובר בתובעת לא מהימנה, כך בלשון המעטה [עמ' 18 ש' 26-17]. את קשיי עדותה של התובעת בכל הקשור לתיאור פרטי האירוע לא ניתן לזקוף לקשיי שליטתה בשפה העברית. עדותה נמסרה בשפה הרוסית ותורגמה באורח סימולטני על-ידי מתרגמת שבחרה התובעת [עמ' 13 לפרוטוקול; ר' גם החלטה בעמ' 15]. בעדותה לפני נמנעה התובעת באורך עקבי ובולט מלתאר את אשר אירע למעלית עובר לפגיעתה הנטענת. תחת זאת מסרה עדות עקיפה ומתפתלת שעיקרה באשר אירע לה כנוסעת במעלית. ודוק: בחקירה נגדית ניתנו לתובעת מספר הזדמנויות לתאר, בלשונה היא ובאורח בלתי-אמצעי, את אשר התרחש אגב נסיעתה במעלית. היא בחרה להתחמק בגלוי ממתן תיאור ישיר ומפורט הנוגע למהלך פעולת המעלית. מדובר בחסר מהותי הפועל לחובת התובעת בהתחשב בכך שהיא מבקשת להישמע בטענה כי חבלתה נגרמה בעטיה של פעולת המעלית; לשם כך אין די בתיאור חבלת התובעת אלא היה עליה למסור תיאור מלא של פעולת המעלית שלה יוחסה חבלתה. לא הובא מפי התובעת תיאור כזה - ודאי לא תיאור שהותיר רושם ספונטני, כנה, רציף ושלם. ניכר דווקא שהיא נמנעה במכוון מלמסור פרטים מהותיים שנסבו על אורח פעולת המעלית באירוע. להלן תובאנה מספר דוגמות מתוך עדות התובעת בחקירה נגדית: חמישה לשמונה או בשעה שמונה נכנסתי למעלית לארוחת בוקר, רציתי לחצתי על הכפתור, רק דלת נסגרה ואני לא ציפיתי איזה שניות אני כמעט איבדתי הכרה, עם ראש קיבלתי בקיר של המעלית קיבלתי מכה, או מיידית נפלתי במעלית וקיבלתי מכה בטוסיק. זהו. [עמ' 21 ש' 17-15]. כשאני ירדתי נבהלתי, כשקיבלתי מכה בראש מהקיר נפלתי על הטוסיק, זהו. כל הגוף שלי מהדמעות מהידיים יצאו דמעות אני נבהלתי זה כל מה שאני יכולה לומר, דמעות יצאו מן העיניים, קיבלתי מכה קשה בראש מהקיר של המעלית. [עמ' 24 ש' 7-5]. כשמעלית התחילה לרדת היא התחילה ואני קיבלתי מכה בראש, וכשהוא נעצר אני נפלתי אני כבר לא יכולתי לעמוד על הרגלים, ונפלתי ונבהלתי. [עמ' 42 ש' 25-24]. בכל אלה ניכר מאמץ של התובעת שאינו טבעי או מתבקש לפסוח על תיאור מהלך פעולתה של המעלית בעת האירוע ולהתמקד תחת זאת באשר קרה לה תוך כדי נסיעה בה. גם ביחס לאותם קטעי אירוע חלקיים שנאותה התובעת לנדב לקו דבריה בשינויי גרסה של ממש. במקום אחד מסרה כי נפלה על ישבנה תוך כדי נסיעת המעלית, כפועל יוצא של המכה שקיבלה בראש מדופן המעלית [עמ' 24 ש' 5]. אחר כך שינתה טעמה ומסרה שנפילתה על הישבן התרחשה רק בתום הנסיעה, לאחר שהמעלית בלמה ונעצרה [השוו לעמ' 29 ש' 8; באותו עניין השוו גם עמ' 29 ש' 6 לעמ' 42 ש' 25-24]. מדובר בפער מהותי; גם הוא בתורו אינו מאפשר לתת אמון בעדותה של התובעת על-אודות האירוע. במקום אחר הסתפקה התובעת באמירות לקוניות דוגמת 'כן' ו'נכון' ביחס להנחות שהוצעו לה לגבי פעולת המעלית תוך שהיא נמנעת מלספק גרסה תיאורית מלאה משל עצמה באותו עניין [עמ' 41 ש' 10-5]. כל שעלה בידה לומר, בהתייחס לפעולת המעלית בעת האירוע, היה שהמעלית "רעד" [ר' עמ' 43 ש' 17-13, שם חזרה התובעת על מילה זו ארבע פעמים]. בעדותה זו אין זכר לא לצניחת מעלית, גם לא לטלטלה שתוארה בכתב-התביעה ובתצהירה. כיצד מתיישבת עדותה בדבר רעידת המעלית עם דבריה בהמשך לפיהם המעלית "עף במהירות" [עמ' 43 ש' 26-25]? לתובעת הפתרונים. יש לשים לב שתגובתה לפעולת המעלית בתיאור זה לא הייתה חבטת ראשה בדופן המעלית או נפילה אלא רק בהלה: "הלב שלי נתפס ואני נבהלתי. [...] מאוד מהר, מהר מאוד. אני נבהלתי, איך הוא עף לא הבנתי. הוא עף במהירות ולא הבנתי ואני נבהלתי" [שם בש' 20 ו-26-25; לגרסת רעידה של המעלית שאין בצידה צניחה שלה ר' גם עדות התובעת בעמ' 46 ש' 8]. בחוות-דעתו ציין המומחה, על-יסוד דברים ששמע מפי התובעת, כי היא נפגעה כשנסעה במעלית שצנחה מקומה שישית לקומה ראשונה. התובעת הטעימה שהמעלית מגיעה רק לקומה חמישית ואילו בקומה השישית אין מעלית [השוו עמ' 2 ל-נ/2, עמ' 32 ש' 14-12 ועמ' 21 ש' 13-12]. אף כאן ניכר פער בין גרסת התובעת שנמסרה למומחה לבין גרסתה לעת עדותה בבית-המשפט. לבסוף, גם בתשובות התובעת במענה לשאלות בית-המשפט לא הובא תיאור עובדתי פשוט וברור של האירוע שיהא בו כדי לתמוך בגרסת כתב-התביעה והתצהיר; בהלה, חרדה, חשש מנפילה ונפילה ממשית שמשו בדברי התובעת בערבוביה, מבלי שתציג תמונת אירוע שהיא מסתברת וראויה לאמון [עמ' 47 ש' 16-8]. 3. נדיה, גיסתה של התובעת, הובאה לעדות דווקא מטעמן של הנתבעות ולא מטעם התובעת. הדבר נעשה לאחר שבא-כוח התובעת בירר עם נדיה מה היקף ידיעתה על-אודות האירוע [עמ' 70 ש' 22-18]. עוד קודם לאירוע, ואף ביום האירוע עצמו, עבדה נדיה במלון בתפקיד מנהלת משק הבית - תפקיד אליו קודמה במהלך השנים ממישרת חדרנית. בתפקידה זה שימשה נדיה כמנהלת של עבודת החדרניות במלון, והתובעת בתוכן [עמ' 62 ש' 11-8, 24-23]. את עדותה של נדיה, שנמסרה על-פה הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית, מצאתי גלויה וכנה, בהירה וסדורה, וככזו ראויה לאמון. היא עמדה בניגוד גמור להתפתלות ולהתחמקות שאפיינו את עדותה של התובעת. אף שנדיה לא הייתה עדת ראיה לאירוע הנטען עצמו היה בעדותה כדי להבהיר שעדות התובעת על-אודות מהלך העניינים בבוקר האירוע אינה אמת. בכך השיאה עדות נדיה תרומה להערכת עדותה של התובעת כלא ראויה לאמון. בעדותה מסרה התובעת כי האירוע התרחש בשעה 08:00 בבוקר, אגב ירידתה במעלית מהקומה החמישית במלון לקומת הקרקע, לאחר שעבדה משעה 07:30 בקומה השישית והייתה זכאית להפסקה רגילה לארוחת בוקר. עוד טענה התובעת כי מיד אחרי האירוע, אשר הסתיים בהגעת המעלית לקומת הקרקע תוך יציאת התובעת ממנה, פונתה התובעת לבית-החולים ברכב עם נהג שהעמיד לרשותה המלון [עמ' 20 ש' 18-15, עמ' 21 ש' 21-1]. תיאור שונה בתכלית של מהלך האירועים באותו בוקר מסרה נדיה. לדבריה באותו יום לא עבדה התובעת כחדרנית בקומה הרגילה שלה, קומה שש, אלא בקומה השלישית. לפני ארוחת הבוקר לא נדרשו התובעת וחדרניות אחרות לעלות לקומות המגורים במלון אלא ביצעו עבודה בשטחים הציבוריים שלו; בתוך כך ניקתה התובעת את מרפסת חדר האוכל שבקומה הראשונה. רק אחרי ארוחת הבוקר היה על התובעת וחדרניות אחרות לעלות לקומות המגורים במלון כדי לבצע את עבודתן [עמ' 77 ש' 8 עד עמ' 78 ש' 1]. נובע מכך שקודם לשעת ארוחת הבוקר לא הייתה לתובעת כל סיבה להימצא בקומה החמישית או השישית של המלון, אף לא לרדת מקומה כזו לקומת הקרקע; עבודתה החלה אותו יום בשטחים הציבוריים של המלון ורק לאחר ארוחת הבוקר נדרשה לעלות לקומה שלוש. עוד עלה מעדות נדיה כי התובעת לא פונתה מהמלון זמן קצר לאחר השעה 08:00, בתכוף לאחר האירוע וכביכול מחמת פגיעתה בו, אלא החלה בביצוע העבודה שיועדה לה בידי נדיה בקומה השלישית. כאשר נכנסה נדיה בשלב מאוחר יותר של הבוקר לחדר 302 בו עבדה התובעת שמעה מהתובעת שקיבלה מכה במעלית, הקיאה ואינה חשה בטוב. או אז התירה נדיה לתובעת ללכת הביתה [עמ' 66 ש' 6-1; עמ' 70 ש' 24-20; עמ' 73 ש' 18-9; עמ' 75 ש' 16-15; עמ' 76 ש' 13-11]. לא זו בלבד שעדותה של נדיה הותירה רושם מהימן כשהיא לעצמה אלא שתימוכין לה נמצאו בשיחה שערך עמה החוקר מטעם הנתבעות ביום 3.9.2006, במועד סמוך יותר ליום האירוע [סע' 3 לתצהיר החוקר, נ/9]. עיון בתמליל השיחה שצורף לתצהיר החוקר מעלה שגם אז ציינה נדיה את הפרטים שמסרה בעדותה לפני והטעימה כי טענת התובעת לאירוע שהמעלית מעורבת בו נשמעה לראשונה רק בשלב מאוחר יותר של בוקר האירוע, בעת שהתובעת כבר עסקה בביצוע עבודתה בחדר 302 [ר' עמ' 5 לתמליל]. השיחה שתועדה בתמליל הושמעה לנדיה במהלך עדותה והיא זיהתה את קולה כמי שנמנית על המשתתפים בה [עמ' 68 ש' 27-25]. הקלטת בה הונצחה השיחה הוגשה כראיה; לבא-כוחה של התובעת הותר לקבלה לרשותו על-מנת לבודקה [נ/11; ר' החלטה בעמ' 88-87 וכן החלטה מיום 14.6.2012]. בין מועד שיחתה של נדיה עם החוקר מטעם הנתבעות בשנת 2006 לבין מועד עדותה לפני לא רוענן זיכרונה בידי הנתבעות. היא זומנה על-ידן למתן עדות מבלי שעדותה הראשית הוגשה בתצהיר. בכך שבעדותה לפני עמדה על דברים שנמסרו גם בשיחתה עם החוקר יש כדי להצביע על מהימנות גרסתה. והנה, משאימצתי את עדות נדיה כאמת לאמיתה עולה מאליה תהייה: אם בבוקר האירוע, קודם לארוחת הבוקר, לא הייתה לתובעת הזדמנות לרדת במעלית מקומה חמש במלון, ואם שימושה הראשון במעלית באותו יום היה לעליה לקומה השלישית בה עבדה אחרי ארוחת הבוקר, כיצד ומתי התרחש אירוע צניחת המעלית שעליו נסבה התביעה? לא זו בלבד שאירוע כזו לא הוכח; לתובעת כלל לא הייתה הזדמנות להיות מעורבת באירוע שאותו תארה. כלל הוא שעל בעל-דין להשמיע במהלך הבירור כל עדות רלוונטית להוכחת גרסתו. אם לא עשה כן ולא נתן לכך טעם מניח את הדעת רשאי בית-המשפט להסיק מסקנה ראייתית לחובתו; עדות רלוונטית שלא הובאה - חזקה שהיה בה, אילו נשמעה, כדי לחזק דווקא את עמדת הצד האחר [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. חזקה ראייתית זו, אותה יש להחיל בענייננו, עומדת לתובעת לרועץ. במה דברים אמורים? התובעת גרסה שנסעה במעלית לבדה, כנוסעת יחידה. עם זאת אף לשיטתה היו כמה עדות ראיה ליציאתה מהמעלית לאחר שזו צנחה מהקומה החמישית ונחבטה בהגיעה לקומת הקרקע. בתוך כך נקבה התובעת בשמותיהן של עובדות אחרות שהיו עדות לכך שסבלה מבחילות והקאות מיד לאחר צאתה מהמעלית והביאו לה מים [עמ' 21 ש' 20-18 ו-23; עמ' 27 ש' 11-8; עמ' 43 ש' 29 עד עמ' 44 ש' 27]. התובעת לא ידעה לבאר מדוע לא זימנה ולו גם אחת מאותן עדות שבשמותיהן נקבה למתן עדות [עמ' 45 ש' 27-24]. עצם העובדה שאינן עובדות המלון בעת בירור המשפט אינה טעם שלא לזמנן; היפוכו של דבר הוא הנכון: אם אינן מועסקות עוד על-ידי הנתבעת אין לראות מדוע זה יחששו להתייצב למתן עדות מטעם התובעת [עמ' 27 ש' 15-14]. יתרה מכך, אחת העדות שבשמן נקבה התובעת, גב' גלינה גלוקוב, מסרה לדבריה 'עדות' ו'הוכחות' לבא-כוח התובעת [עמ' 22 ש' 5, 19-14]. יש בכך כדי לחזק את המסקנה שהימנעותה של התובעת מלזמן עדה זו נבעה מידיעתה כי עדותה לא תתמוך בגרסה העובדתית שעליה הושתתה התביעה. יודגש: גם בעניין זה לא הייתה גרסת התובעת עקבית ואחידה. במקום אחד טענה שעובדות אחרות ראו אותה רק אחרי שכבר יצאה מהמעלית בכוחות עצמה אך היו עדות למצוקתה והקאתה; במקום אחר מסרה שהעובדות ראו אותה זוחלת מהמעלית ואף שפכו עליה מים [השוו עמ' 21 ש' 20-18 לעמ' 45 ש' 10, 16]. לא-זו-אף-זו, בתחילת עדותה לפני מסרה התובעת כי בבוקר האירוע השתמשה היא במעלית ללא כל תקלה, והכול היה "בסדר" ו"נורמלי" [עמ' 21 ש' 8-1]. אחר כך שבה והטעימה שרק היא לבדה ירדה במעלית כשהתרחש האירוע [שם, בש' 23; עמ' 22 ש' 11 ו-23]. זמן ניכר לאחר מכן, בהמשך חקירתה הנגדית, נזכרה לפתע פתאום לספר כי אותן שלוש עובדות אחרות שלגרסתה היו עדות לסבלה בתכוף לאחר האירוע סיפרו לה שאף הן חוו אירוע של נפילת המעלית באותו בוקר, לפניה, זו הפעם מן הקומה השניה לקומת הקרקע [עמ' 44 ש' 14-1]. בעדות זו יש לבאר עד כמה נדרשה עדותן של אותן עדות כדי לתמוך בטענות התובעת שביסוד התביעה - לא רק באשר לפגיעתה שלה אלא גם באשר לתחזוקתה הלקויה של המעלית והיותה בבחינת דבר מסוכן דרך כלל. והנה, עדות כזו בחרה התובעת שלא להביא לבית-המשפט. דומה שעל הנפקות הנודעת לכך אין צורך להרחיב את הדיבור. אף בהקשר זה ניתן היה להתרשם שלא עובדות כהווייתן בחרה התובעת לגולל לפני בית-המשפט אלא, למרבה הצער, סיפורי מעשיות. והנה, מעדות נדיה עלה כי שמעה מפי התובעת בתכוף לאחר האירוע שבעת נסיעתה במעלית ביום האירוע לא הייתה לבדה; יחד עמה נסעו עובדים ממטבח המלון. בין אותם עובדים הייתה גם אותה גלינה גלוקוב ששמה נזכר בעדות התובעת [עמ' 66 ש' 18-9; עמ' 73 ש' 22-19]. כאמור, נדיה הטעימה שהנסיעה המדוברת במעלית לא יכלה להיות ירידה אלא רק עליה מקומת הקרקע [עמ' 73 ש' 27 - עמ' 74 ש' 3]. לדבריה לא ידוע לה על עובד אחר שנטל חלק באותה נסיעה וטען שנפגע [עמ' 74 ש' 9-8]. אכן, עדותה של נדיה בסוגיה זו היא עדות מפי השמועה. על כן אין היא ראיה לכך שבזמן התרחשות האירוע נסעו במעלית ביחד עם התובעת עובדים נוספים. בה בעת היא מהווה ראיה לכך שבסמוך לאירוע סיפרה התובעת לנדיה על עובדים נוספים שהיו עמה במעלית במהלך אותה נסיעה שלה יחסה את פגיעתה. כאמור, העדפתי ללא עוררין את עדותה של נדיה על פני עדותה של התובעת. הדברים אמורים גם בסוגיה זו של היקף וזהות המשתמשים במעלית בעת קרות האירוע. יש בכך כדי לבאר עד כמה חמורה והרת משמעות היא בחירתה של התובעת שלא לזמן למתן עדות את העובדות שבשמותיהן נקבה - עובדות שנסעו עמה במעלית בזמן האירוע. חזקה אפוא שהיה בעדותן של עובדות אלה, אילו נשמעה, כדי לאושש דווקא את גרסת הנתבעות לפיה אין מדובר באירוע ממשי בעל אופי חבלתי. גם בעניינים אחרים, מהותיים לתביעתה, בחרה התובעת לא לזמן עדים רלוונטיים לגרסתה אף שלא הייתה כל מניעה לעשות כן. בתצהירה מסרה כי לאחר האירוע נזקקה לעזרת בתה בביצוע מלאכות הבית [סע' 16 ל-ת/1]. תצהיר בחתימת הבת לא הוגש; התובעת פטרה מחדל זה בכך שהבת נסעה לטיול [עמ' 30 ש' 8-7]. אלא שנימוק זה, לאו נימוק הוא. ההליך התברר במשך תקופה ניכרת. לו ביקשה התובעת הזדמנות להשמיע את עדות הבת היה מבוקשה ניתן לה. עוד הצביעה התובעת בחקירה נגדית על בעלה כמי שמסייע לה בעבודות הבית בשל מגבלותיה [עמ' 30 ש' 6-2]. הבעל, כמוהו כבת, לא הובא למתן עדות; טעם ממשי לכך לא היה בפי התובעת. בסופו של יום הייתה עדותה של התובעת בכל הקשור לתיאור האירוע מושא ההליך, תכניו ונסיבותיו עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. כאמור, אירוע בגדרו צנחה המעלית במהירות מהלך חמש קומות עד שנבלמה בקומת הקרקע לא הוכח על-ידה כלל ועיקר. זה האירוע שבו בחרה התובעת לתלות את פגיעתה; כך לפי כתב-התביעה, כך לפי תצהירה וכך גם לפי תצהיר תשובות לשאלון שהוגש בחתימתה [סע' 44 ל-נ/1]. גם השכל הישר וניסיון החיים מלמדים כי לו נמצאה התובעת, כטענתה, במעלית שצנחה מגובה רב, מהלך חמש קומות, עד שנבלמה בקומת הקרקע - לא היה הדבר מסתיים בכאבי צוואר, בהקאה ובחילה אלא בחבלה ששברים בצידה. שברים כאלה לא אותרו אצל התובעת. יתרה מכך, אף שהתובעת טענה שממקום האירוע פונתה לבית-חולים אין בכך אמת; ביקורה הראשון והיחיד בבית-חולים לאחר התאונה אירע רק ביום 1.8.2002 [השוו נספחי ת/1 לעדות התובעת בעמ' 21 ש' 21; עמ' 27 ש' 11-8]. אין בנמצא טעמים שיצדיקו קביעת ממצא לטובת התובעת בכל הקשור לעצם קרות האירוע, טיבו ונסיבותיו, על-יסוד עדותה היחידה. היפוכו של דבר הוא הנכון. יש טעמים למכביר, שחלקם נמנו לעיל וחלקם יובאו להלן, מדוע לא ניתן לאמץ את גרסת התובעת בעניינים הללו. בעדויות שנשמעו ביחס למעלית, או בדו"ח תיקון מס' 119918 שהוצג [ת/2; להלן דו"ח התיקון], אין כדי לשנות ממסקנה זו. ראשית, קיים פער ניכר של כמות ואיכות בין טענה לקיומה של תקלה במעלית, ולו גם ביום האירוע, לבין גרסת התובעת על-אודות צניחת המעלית מהלך חמש קומות עד לבלימתה בקומת הקרקע. את גרסת הצניחה החופשית דחיתי. אני קובעת שאין בה כל אמת. לו ביקשה התובעת להישמע בטענה שבמעלית ארעה תקלה מינורית וצנועה יותר - שונה מזו עליה הצביעה בכתב-התביעה, בתצהיר עדותה הראשית ובתצהיר תשובתה לשאלון - היה עליה לתאר תקלה זו ולקשור בינה לבין חבלתה הנטענת. אלא שכזאת לא נעשה. משנדחתה גרסת התובעת על-אודות מגה-תקלה שכללה צניחה חופשית של המעלית אין ביכולתה לשפץ את עמדתה למפרע ולהיבנות מתקלה במעלית שלא עלתה כדי אירוע כזה. שנית, לא הוכח דבר קיומה של תקלה במעלית ביום האירוע שהיה בה כדי להתיישב עם טענות התובעת באשר לטיב האירוע לו טענה. התובעת מסרה שהיא עצמה עשתה שימוש במעלית בבוקר האירוע ללא קושי ומבלי שנתקלה בבעיה [עמ' 21 ש' 8-1]. נדיה שללה קיומה של תקלה במעלית ביום האירוע שהיה בה כדי להשביתה וביארה כי אילו ארעה תקלה כזו היה בה כדי להשליך במישרין על עבודת החדרניות שעליה הייתה אחראית [עמ' 75 ש' 19-13]. עצם העובדה כי מעת לעת ארעו תקלות הקשורות במעלית והוזמנו בשל כך טכנאים על-ידי איש האחזקה של המלון, אין בה כדי ללמד שביום האירוע התרחשה במעלית תקלה שהיה בה כדי להסב נזק גוף למי מנוסעיה [ר' גם עדות נדיה בעמ' 75 ש' 29 עד עמ' 76 ש' 8]. עד הנתבעות מזין, מי ששימש בתפקיד מנהל האחזקה במלון בתקופה הרלוונטית, עמד אף הוא על כך שלא זכורה לו תאונה בה הייתה המעלית מעורבת ביום האירוע. הלה שב והטעים שמעולם במהלך עשרים שנות עבודתו לא חווה אירוע של קריסת מעלית; לו היה אירוע כזה מתרחש הרי שהיה נחקק בזיכרונו [עמ' 50 ש' 8, 24-22; עמ' 52 ש' 23-16]. העד לא זכר אם היה דו"ח תיקון מיום התאונה שנסב על המעלית; כשהוצג לו דו"ח התיקון אישר את חתימתו עליו [עמ' 52 ש' 13-10; עמ' 53 ש' 24-23]. אלא שעיון בדו"ח התיקון עצמו אינו מצדד בגרסת התובעת. מה שנרשם בכתב-יד תחת הכותרת "פרטים על ביצוע העבודה" אינו מלמד בשום צורה על אירוע של צניחת מעלית או על איתור תקלה אחרת שעשויה להתיישב אם תיאור האירוע כפי שנמסר מפי התובעת, אף לא על אירוע משמעותי אחר שהיה עשוי להסב נזק גוף למשתמשי המעלית. גם מדו"ח החקירה שערך החוקר מטעם הנתבעות עלה, בהסתמך על איתור דו"ח הבדיקה, כי המעלית נמצאה תקינה ולא היה צורך לבצע בה כל תיקון [עמ' 3 ל-נ/10 בסע' ז]. למעלה מן הצורך יאמר: לא עלה בידי התובעת להצביע על ליקוי, פגם או רשלנות באופן בו ניהלה הנתבעת את הטיפול במעלית או את תיק המעלית שכלל רישומים הקשורים באחזקתה. שלישית, דו"ח החקירה שהציגו הנתבעות, בו תועדו שיחות שביצע החוקר עם גורמים שונים במלון, אינו מניח תשתית עובדתית לקיומה של תקלה במעלית שעשויה לגרום חבלה או נזק גוף למשתמשים בה; ודאי שאין בו כדי ללמד על כך שהמעלית הייתה מעורבת באירוע צניחה כגרסת התובעת. בתוך כך צוטט קבט"ר המלון, יצחק בן דוד, כמי שיוחסו לו הדברים הבאים: "זכור לו שהמעלית סבלה לפני מספר שנים מבעיה של רעידה וטלטול בזמן עצירה. מדובר בתופעה מינורית ביותר, שאינה אמורה לגרום לפגיעה פיזית. להערכתו, ייתכן וטלטול מינורי שכזה אירע כאשר הנפגעת השתמשה במעלית והיא ניצלה זאת כדי לקחת חופשה ע"ח המלון" [נ/10 בעמ' 2]. לבסוף, בתקלה סתם שארעה במעלית בתאריך המדובר או בסמוך לכך, אפילו ארעה, אין די. על-מנת להוכיח טענותיה היה על התובעת להוסיף ולהראות שהמעלית הייתה פתוחה לשימוש על אף התקלה, כי היא עשתה שימוש במעלית בעת שהייתה פגומה, כי דובר בתקלה מסוג שהיה עשוי לגרום לתובעת חבלה פיזית, וכי היא נחבלה אגב שימוש במעלית ובעטיו. נדבכים מהותיים אלה בעילת התביעה לא הוכחו אלא נסתרו דווקא. הוכח שלא הייתה לתובעת הזדמנות לרדת במעלית מהקומה החמישית, או מקומה אחרת, בבוקר האירוע; הוכח שלא ארעה במעלית תקלה שהייתה כרוכה בצניחתה או באירוע דרמטי אחר; לא הובא לעדות ולו גם אדם אחד שראה את התובעת יוצאת מהמעלית לאחר שנפגעה או שחזה בהקאתה הנטענת, אף שלשיטתה היו עדים לכך. העדות היחידה המלמדת על קרות האירוע היא עדותה של התובעת עצמה, בין בדבריה לנדיה ביום האירוע ובין בהליך דנן. בעדות יחידה זו, שעל קשייה הרבים עמדתי לעיל, אין די כדי לצלוח את רף מאזן ההסתברויות. לראיותיה של התובעת אף לא צורפה חוות-דעת מומחה שתעיד כי תקלה של צניחת מעלית מהלך חמש קומות היא בגדר האפשר ביחס למעלית מהסוג הנדון, תבאר מתי תתרחש ותמנה את סימניה המקדימים ככל שיש כאלה. חוות-דעת כזו הייתה נחוצה ונדרשת נוכח טיבו של האירוע שעליו הושתתה התובענה ובהתחשב בטענות שהופנו כלפי הנתבעות בעטיו של האירוע הנטען. חסרונה פועל לחובת התובעת. סימני אי-אמת נוספים ליוו את עדות התובעת. גם הם בתורם מלמדים שמדובר במי שכלל אינה ראויה לאמון. בראשית עדותה לפני אישרה התובעת את חתימתה על תצהיר עדותה הראשית, אף הטעימה שתוכנו תורגם לה בידי בתה וכול האמור בו נכון [עמ' 17 ש' 22-18]. בהמשך עדותה של התובעת הוברר שהיכרותה עם תוכן התצהיר קלוש. היא התכחשה לדבר צירופם של תלושי שכר לתצהירה אף שאמירה ברורה בעניין זה נכללה בו, התחמקה בגלוי מלהשיב אם בתצהיר גלומה עדות של אחר זולתה והכחישה את זיקתה לתצהיר בהצביעה עליו כשהיא שואלת: "מה זה בכלל? מה זה בכלל?" [השוו סע' 13 ל-ת/1 לעדות התובעת בעמ' 24 ש' 23 עד עמ' 25 ש' 3]. משהוצג לתובעת בחקירתה הנגדית תצהיר תשובות שהעביר בא-כוחה במענה לשאלון הנתבעות, תצהיר שחתימת אימות של בא-כוחה מתנוססת בשוליו [נ/1], גרסה שאין זו חתימתה שלה על-גבי התצהיר [עמ' 30 ש' 16-9]. אשר להודעת התובעת למוסד לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה, נ/6, זו לא נחתמה על-ידה אלא על-ידי נדיה גיסתה; אישור לכך בא מפי שתיהן [עמ' 40 ש' 24-21; עמ' 71 ש' 22 עד עמ' 72 ש' 4]. הדבר נעשה אף שבטופס ההודעה על פגיעה בעבודה נדרשה התובעת לציין אם אחר זולתה חתם עליו ולבאר את הטעם לכך, אך היא נמנעה מחשיפת זהותה הממשית של חותמת המסמך [ר' נ/6 בחלק ה']. התובעת ביקשה להציג עצמה כמי ששליטתה בשפה העברית אינה מאפשרת לה להיחקר בשפה זו ומצריכה היזקקות לשרותי מתורגמן. אלא שלא אחת השיבה הנתבעת במישרין ובעברית לשאלות שהופנו אליה אף בטרם תורגמו עבורה לרוסית [ר' למשל עמ' 17 ש' 20, עמ' 21 ש' 25, עמ' 46 ש' 17]. בתוך כך טענה התובעת ששליטתה בעברית קלושה עד כדי כך שבמהלך בדיקתה אצל מומחה בית-המשפט לא שוחחה עמו בעברית אלא הסתייעה בבתה שהייתה נוכחת לצדה ותרגמה לה את תוכן המפגש. מומחה בית-המשפט שלל זאת בעדותו והטעים שהתובעת נבדקה ללא נוכחות אדם נוסף [השוו עמ' 19 ש' 11-6 לעמ' 31 ש' 16-11]. ניכר אפוא שמדובר בתובעת שאינה בוחלת באמירת דבר שקר ולו גם בעניינים הפשוטים ביותר, לגביהם ניתן להזים את גרסתה ללא קושי. עד כאן נדונו היבטים עובדתיים הקשורים באירוע עצמו, בנסיבותיו ובהתרחשותו. בחינת הראיות שהובאו ביחס להיבטים הללו מוליכה למסקנה שטענות התובעת לא הוכחו כלל ועיקר. כפי שיובהר להלן, גם במישור הרפואי כשלה התובעת בהוכחת טענותיה. לא עלה בידה להצביע על ממצא רפואי-אובייקטיבי בעל אופי חבלתי שניתן לייחוס לפגיעתה באירוע, ושיהא בו כדי ללמד שהיא נפגעה באירוע חבלתי כטענתה. ניכר היטב חסרונו של מתאם בין גרסת התובעת על-אודות פגיעות וכאבים אותם ביקשה לייחס לאירוע לבין התיעוד הרפואי שהוצג על-ידה. כך למשל גרסה התובעת שמיד לאחר התאונה החלה לסבול מכאבי ראש, סחרחורות וכאבים חזקים בצוואר [סע' 7 ל-ת/1]. בחקירתה הנגדית הטעימה שנחבלה באירוע בראשה, בצווארה ובישבנה [עמ' 27 ש' 22-18]. עוד ביארה שצווארה כאב כבר ביום האירוע, כי ביום המחרת כבר לא יכלה לסובב את הצוואר וכי כאבי הצוואר הלכו והחריפו, הלכו והתגברו במהלך חודש וחצי לאחר האירוע [עמ' 28 ש' 25-10]. עיון בתיעוד הרפואי שצירפה התובעת מעלה שאין בו זכר לתלונה על-אודות כאבי צוואר במהלך התקופה שמיום האירוע ובמשך כשלושה חודשים, אף שהתובעת פנתה בתקופה זו פעם אחת לחדר מיון ופעמים נוספות לרופאת המשפחה בקופת-חולים. רק ביום 25.10.2002, בחלוף שלושה חודשים מיום האירוע, תועדה בתיקה רגישות באזור גב צווארי וכתפיים. גם בתלונות התובעת שבעטיין פנתה לחדר מיון ביום 1.8.2002 אין למצוא זכר לכאבי צוואר. עוד מסרה התובעת שבאירוע נחבלה בישבנה באופן שהותיר סימן גלוי לעין והגביל את יכולתה ללכת לבד, אף ביארה שחבלה זו זכתה לטיפול רפואי ביוד וחבישה [עמ' 29 ש' 10-5, 26-21]. גם לחבלה כזו אין זכר לא בתיעוד הרפואי שהוצג ואף לא בעדותה הראשית של התובעת. כשנשאלה התובעת על-אודות הפער הגלוי בין התיעוד הרפואי שהציגה לבין תלונותיה הייתה עדותה מפגן של אי-אמינות. תחילה גרסה שלא ידעה שהייתה צריכה לתת ביטוי לתלונותיה [עמ' 28 ש' 29-26; עמ' 29 ש' 27 עד עמ' 30 ש' 1]. בהמשך שינתה טעמה וגוללה את האשם לפתחם של רופאיה שלשיטתה לא רשמו כהלכה את תלונותיה [עמ' 42 ש' 19-9; עמ' 43 ש' 10-1]. אני קובעת שעדות התובעת גם בסוגיה זו איננה אמת. ודוק: התובעת היא שבחרה לצרף תיעוד רפואי לתצהירה. לו ביקשה לטעון לקיומו של פער בין תלונותיה לפני רופאיה בזמן אמת לבין רישומן בידי רופאיה היה עליה לעשות כן בתצהירה, באורח גלוי ומובלט, ולזמן את הרופאים שלהם יוחס הרישום החלקי למתן עדות. כזאת לא נעשה. על-כן לא זו בלבד שהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובעת מחייב אותה ומשתיק אותה מלטעון לחלקיותו אלא שטענותיה בעניין זה מהוות ראיה נוספת למידת האמון שאפשר לתת בה ובגרסתה. לא למותר להזכיר את אישור התובעת לכך שנכותה הרפואית נקבעה בידי ועדות המוסד לביטוח לאומי בשיעור 0% וכי לא היה ביכולתה להוכיח למוסד לביטוח לאומי שהיא, כדבריה, "אישה חולה" [עמ' 42 ש' 6-1]. אף מכך נובע שבתקופה שבסמוך לאירוע, במועד בו נבדקה התובעת לשם קביעת נכותה במוסד לביטוח לאומי, לא היו באמתחתה מסמכים רפואיים שהיה בהם כדי לאושש את טענתה שהיא סובלת מפגיעה ממשית - לא כל שכן פגיעה אשר מזכה בנכות רפואית. מומחי הצדדים לא הובאו למתן עדות; בכך ויתרו בעלי-הדין הלכה למעשה על חוות-דעת פרטיות שהגישו. מומחה בית-המשפט, ד"ר לוינקופף, נחקר על חוות-דעתו לבקשת הנתבעות. מחוות-דעתו ומחקירתו הנגדית של מומחה בית-המשפט עלו הממצאים הבאים: בבדיקתה של התובעת על-ידי מומחה בית-המשפט ביום 4.12.2007 התלוננה התובעת על כאב ראש וצוואר. בבדיקת ע"ש צווארי נמצאה הגבלה קלה בטווח התנועה ללא עדות לגירוי שרשי או קיפוח עצבי. צילומי ע"ש צווארי ובדיקות C.T. של ע"ש צווארי הדגימו שינויים ניווניים קלים בלבד [עמ' 3 ל-נ/2; עמ' 34 לפרוטוקול בש' 27-24 ]. המומחה קבע לתובעת נכות רפואית צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור 10% בשל מגבלת תנועה קלה, אותה יחס לאירוע [עמ' 34 ש' 30-28]. המומחה אישר בפה מלא ששינויים ניווניים קלים, כאלה שאותרו אצל התובעת חמישה חודשים לאחר האירוע הנטען, אינם יכולים להוותה אינדיקציה לחבלה [עמ' 35 ש' 3-1, 27-26]. המומחה זיכה את התובעת בנכות צמיתה בשיעור 10% תוך קביעתה של זיקה סיבתית בינה לבין התאונה על-יסוד טענת התובעת כי נפגעה באירוע בשילוב עם תלונתה לכאבים בידיים וברגליים כפי שתועדה בפנייתה לחדר-מיון ביום 1.8.2002. אלמלא תלונה זו, ובהתחשב בכך שתלונתה של התובעת לכאבים בצוואר הופיעה רק כחודשיים ומחצה לאחר האירוע, לא היה זוקף את הכאבים בע"ש צווארי לאירוע בשל מרחק הזמן [עמ' 32 ש' 19 עד עמ' 33 ש' 5]. המומחה אישר שניתן היה לצפות שתיקה הרפואי של התובעת ידגים יותר תלונות על-אודות כאבי צוואר מכפי שנרשם בו בפועל [עמ' 39 ש' 7]. בכך תיקף בעיני רופא מומחה את הפער בין תלונותיה של התובעת לבין הנחזה על-פי תיקה הרפואי. המומחה אישר שבמכלול הנתונים - נוכח חסרונן של תלונות מתבקשות על-אודות כאבי צוואר בסמוך לאירוע מחד גיסא ובהינתן תלונתה של התובעת בפנייתה למיון ביום 1.8.2002 על-אודות כאבים בידיים וברגליים מאידך גיסא - קבע שקיים קשר סיבתי בין מצב צווארה של התובעת בבדיקתה על-ידו לבין האירוע מחמת הספק [עמ' 39 ש' 11-10; ההדגשה הוספה]. בלשונו: "[...] אני לא יכול לומר שאין קשר בין הופעת הנימול בגפיים העליונות והתחתונות והתחלואה של עמוד שדרה צווארי שנאמרה מילולית כחודשיים וחצי לאחר התאונה, גם אם אני אדחק לפינה ואצטרך לומר גם מחמת הספק אני חייב ליצור קשר שכזה" [עמ' 39 ש' 15-12]. המומחה הטעים כי "אם יתברר שלא היתה תאונה אז התחלואה של עמוד שדרה צווארי אצל התובעת איננה רלבנטית אלא לתחלואה טבעית ניוונית של עמוד שדרה צווארי [...]" [עמ' 33 ש' 22-21]. עוד ביאר: "במידה והמעלית נפלה מקומה שישית לקומה ראשונה ונעצרה בחבטה אני כן רואה את הקשר בין האירוע לבין התחלואה בעמוד שדרה צווארי, אם יתברר שהמעלית הטלטלה ולא צנחה אני לא רואה שום קשר לתאונה" [עמ' 39 ש' 25-24]. אין לך דברים ברורים ומפורשים מאלה; משנמצא שאירוע צניחת מעלית לא היה ולא נברא נשלל הקשר הסיבתי - אותו קבע מומחה בית-המשפט מחמת ספק - בין התחלואה שאיתר אצל התובעת בע"ש צווארי, שביטויה במגבלת תנועה קלה, לבין האירוע. זאת ועוד, אין מדובר בתחלואה שמקורה חבלתי אלא, כקביעת המומחה אם יתברר שהאירוע כפי שתואר לא התרחש, בתחלואה על רקע טבעי-ניווני. חרף דבריו המפורשים של מומחה בית-המשפט כפי שצוטטו לעיל נמנעה התובעת מהפניית שאלות כלשהן אליו במהלך עדותו לפני [עמ' 39 ש' 30]. התובעת ביקשה להישמע בטענה כי קודם לאירוע הייתה אישה בריאה לחלוטין ולא נבצר ממנה למלא את עבודתה כחדרנית חרף היותה כרוכה בביצוע משימות בעלות אופי פיזי; רק לאחר האירוע נמנע ממנה, בשל פגיעתה בו, להמשיך בביצוע עבודה מסוג זה והיא נאלצה לפרוש לגמלאות בטרם עת [סע' 12-11 ל-ת/1]. בתוך כך הכחישה שסבלה מבעיה רפואית כלשהי קודם לאירוע, למעט שבר ברגלה [עמ' 41 ש' 28-19]. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם תיקה הרפואי של התובעת או עם עדותו של מומחה בית-המשפט, שביאר כי לתובעת הייתה תחלואה קודמת בעמוד שדרה מותני ובגב התחתון, אותה העריך כגורמת לנכות בשיעור 10% עד 20% [עמ' 33 ש' 28-27, עמ' 34 ש' 23-18]. קיומה של תחלואה קודמת כזו עשויה לבאר את התנהלותה של התובעת, אשר נעדרה מעבודתה - כביכול מחמת תאונת עבודה - למשך פרקי זמן בהם לא הייתה מניעה רפואית כי תשוב לעבודה, ואף לאחר מכן לא התמידה בעבודתה אלא פרשה לגמלאות בפרישה מוקדמת. בהקשר זה הטעים מומחה בית-המשפט כי בחלוף חמישה חודשים מן האירוע הנטען, אפילו התרחש, לא היה בנמצא טעם רפואי שימנע את שובה של התובעת לעבודה [עמ' 37 ש' 23-22]. אף-על-פי-כן נעדרה התובעת מעבודתה כמעט תשעה חודשים [סע' 10 ל-ת/1]. נסיעותיה התכופות של התובעת לארצות-הברית למשך תקופות ארוכות בלוויית בעלה, מיד לאחר שפרשה ולשם ביקורי משפחתם המתגוררת שם, עשויות אף הן להתיישב עם החלטתה להקדים את מועד יציאתה לגמלאות חרף היעדרו של קשר סיבתי בין הפרישה לבין אירוע חבלתי שחוותה. התובעת אישרה שיצאה לארצות-הברית עם בעלה חודש אחרי שפרשה מעבודה [עמ' 25 ש' 22-12, עמ' 27 ש' 4-1]. מעדותה של נדיה עלה שהתובעת רצתה לצאת לפנסיה, ולאחר פרישתה יצאה עם בעלה לחו"ל; בעלה של התובעת, אחי בעלה של נדיה, עבד בארצות-הברית במהלך שהותו שם [עמ' 66 ש' 23 עד עמ' 67 ש' 10]. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך יאמר כי טענת הנתבעות, לפיה גם התובעת עבדה בארצות-הברית כחדרנית בבית-מלון, לא הוכחה; ניכר שהיא נסמכה על דברי שמועה להם נחשפה נדיה מכלי שני ולא על דברים שהתובעת עצמה אמרה לנדיה [עמ' 67 ש' 10-7; עמ' 69 ש' 26 עד עמ' 70 ש' 6; עמ' 74 ש' 17-15]. בסוגיה זו לא ניתן לאמץ את טענת הנתבעות. 10. לסיכום חלק זה: אין בדברים שנאמרו לעיל כדי למצות את הקשיים הרבים מספור בראיות התובעת; די בהם כדי לבסס את התוצאה של דחיית התובענה. נוכח תוצאה זו, ומאחר שהתובעת כשלה בהוכחת האירוע שניצב ביסוד תביעתה - כמו גם בהוכחת נכות רפואית הנובעת מן האירוע ואשר קשורה אליו בקשר של סיבתיות - אין צורך להידרש לטענות הצדדים במישור הנזק. עם דחיית התביעה העיקרית נדחית גם ההודעה ששיגרו הנתבעות לצדדים השלישיים. ג. סוגיית ההוצאות 1. עם דחיית התביעה זכאיות הנתבעות לכך שהתובעת תישא בהוצאות שהיו כרוכות בניהול הגנתן, כמו גם בשכר-טרחת עורך-דין. מדובר בהליך שהתנהל משך תקופה ארוכה. התקיימו בו חמישה דיונים מקדמיים ושני דיוני הוכחות. הנתבעות הגישו חוות-דעת של מומחה רפואי מטעמן. בנוסף מונה מומחה מטעם בית-המשפט ששכרו הושת בחלקו גם על הנתבעות והצד השלישי [החלטת כב' השופט שרעבי מיום 4.7.2007]. הנתבעות נשאו בשכר עדותו של מומחה בית-המשפט, שחקירתו השיאה תרומה להבהרת מסקנות חוות-הדעת, בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ [החלטה מיום 29.11.2011, עמ' 40 לפרוטוקול]. עוד נשאו הנתבעות בשכר עדותו של מזין בסך 600 ₪ [החלטה מיום 29.11.2011, עמ' 59-58 לפרוטוקול]. בד-בבד עם דחיית התביעה ובעטיה תשלם התובעת לנתבעות את הסכומים המצטברים שלהלן: (א) שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ ליום פסק-הדין. (ב) הוצאות ההליך, כהגדרתן בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, בסך של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין. 2. במצב הדברים הרגיל תהא דחייתה של ההודעה לצד שלישי כרוכה בהשתת הוצאות ניהול המשפט שבהן נשא הצד השלישי על שכמו של נותן ההודעה. אלא שאין מדובר בכלל שאין בלתו. זכאותם של יחידי הצד השלישי לתשלום הוצאותיהם, אין משמעה בהכרח שיש לחייב בהוצאות הללו את הנתבע שעל-ידו שוגרה ההודעה לצד שלישי. אין מניעה שבמקרה מתאים תוכר ותוטל חבות ישירה בתשלום הוצאות ההתדיינות ושכ"ט עו"ד בציר היחסים שבין התובע לצד השלישי. תק' 511 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית-המשפט להכריע בנושאי הטלת הוצאות. זו לשונה: "(א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו". יש לשים אל לב שהתקנה נסבה על חיוב בעל-דין אחד בתשלום הוצאות של בעל-דין אחר; היא לא הוגבלה ליחסים שבין תובע לנתבע או נתבע לצד שלישי. הזיקה שעל-יסודה ניתן לחייב פלוני בתשלום הוצאותיו של אחר היא זיקת ההתדיינות. די בכך ששניהם היו צד לאותו הליך על-מנת שתיפתח הדרך לשקול את אופן הנשיאה בהוצאות אותה התדיינות ביניהם. זיקת ההתדיינות היא זיקה בעלת אופי מעשי. היא רחבה מהשאלה אם קיימת בין בעל-הדין האחד לבין בעל-הדין האחר זיקה שביטויה בהתקיימותה של עילת תביעה או יריבות משפטית. בכך העניק מתקין התקנות לבית-המשפט שיקול-דעת רחב לפסוק בשאלת אופן הנשיאה בהוצאות ההליך: לא רק בין תובע לנתבע אלא גם בין תובע לצד שלישי שצורף להליך בידי הנתבע ושלתובע אין עמו זיקת עילה או זיקת יריבות. התשתית הנורמטיבית מאפשרת אפוא חיוב של תובע בתשלום הוצאות הצד השלישי, במישרין, אם נדחתה התביעה העיקרית ועמה כפועל יוצא גם ההודעה לצד השלישי. יש צורך בקיומו של טעם מבורר שיצדיק להשית על תובע את הוצאות ההתדיינות כלפי הצד השלישי, חלף נקיטת המהלך הרגיל של חיוב תובע שתביעתו נדחתה בהוצאות הנתבע, וחיוב הנתבע שהודעה לצד שלישי ששיגר נדחתה בשל דחיית התביעה העיקרית בהוצאות מקבל ההודעה. טעם כזה מתקיים במקרה שלפני. ראשית, אינני מקבלת את טענתם של יחידי צדדי ג' כי ההליך נגדם ננקט בידי הנתבעות ללא עילה ושלא לצורך; היפוכו של דבר הוא הנכון. טענות התובעת בכתב-התביעה היו כאלה שחייבו את צירופם של צדדי ג', כל אחד כחלקו וכנגיעתו למעלית דנן, לבירור ההליך. שנית, צירופם של צדדי ג' להליך ביטא מהלך רגיל ושגור בתביעות כגון דא. לא היה בו משום הפתעה, לא כלפי צדדי ג' ואף לא כלפי התובעת, שהייתה מיוצגת לכל אורך ההליך. שלישית וזאת עיקר: התובעת נקטה הליך שנסמך על טענה להתרחשותו של אירוע צניחת מעלית. על-יסוד הראיות שהובאו קבעתי שאירוע כזה כלל לא התרחש. התנהלותה של התובעת, וביתר שאת גרסת הבדים שבה ביקשה להישמע, ראויות לביקורת. משנדחתה גרסתה מהחל ועד כלה והובהר כי היא כפתה על הנתבעות וצדדי ג' בירור מיותר של הליך שגזל זמן ניכר עליה לשאת לא רק בהוצאותיהן של הנתבעות אלא גם בהוצאותיהם של כל מי שמקיימים כלפיה זיקת התדיינות מן הסוג האמור בתק' 511. משמעות הדברים כי עליה לשאת במישרין בהוצאותיהם של יחידי צדדי ג'. התובעת תשלם אפוא סך כולל של 8,500 ₪ ליום פסק-הדין בגין הוצאות ההליך, שכ"ט עו"ד ומע"מ לכל אחד מיחידי צדדי ג' שלהלן: לצד ג' 2, לצד ג' 4-3 יחדיו, לצד ג' 6-5 יחדיו, ולצד ג' 8-7 יחדיו. ד. סיכומם של דברים התביעה נדחית. יחד עמה נדחית גם ההודעה לצד שלישי ששיגרו הנתבעות. התובעת תשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ וכן את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪, והכול ליום פסק-הדין. התובעת תשלם סך כולל של 8,500 ₪ ליום פסק-הדין בגין הוצאות ההליך, שכ"ט עו"ד ומע"מ לכל אחד מיחידי צדדי ג' שלהלן: לצד ג' 2, לצד ג' 4-3 יחדיו, לצד ג' 6-5 יחדיו, ולצד ג' 8-7 יחדיו. כל סכום שיש לשלמו לפי פסק-הדין ישולם לידי הזכאי לו תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל. תאונת מעליתמעליתפיצויים