אישור שקילות לתואר מחו''ל

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור שקילות לתואר מחו''ל: בפנינו, תביעתו של התובע (להלן - התובע) להורות לגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל שליד משרד החינוך (להלן - הגף או הנתבעת, לפי העניין) להורות על ביטול החלטת הגף שלא ליתן לו אישור שקילות לתואר האקדמי שהשלים בנציגות אוניברסיטת לטביה בישראל (להלן - אוניברסיטת לטביה או האוניברסיטה), וכן להורות לנתבעת ליתן לו אישור שקילות כאמור. העובדות 1. התובע הינו שוטר במשטרת ישראל. 2. הגף הינו הגוף המוסמך להערכת תארים אקדמיים המוענקים על ידי מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל ועל ידי שלוחותיהם בארץ. בתוך כך מוסמך הגף להעניק לעובד "אישור שקילות" לצורך דירוג שכר בלבד, אשר פירושו כי התואר שבו הוא מחזיק שקול לתואר ישראלי מוכר, ומכח הכרה זו משתכללת זכותו של העובד ליהנות מתנאי השכר ומההטבות הגלומות בתואר האקדמי שבידו. סמכויות הגף קבועות בין היתר בתקשי"ר, כאשר בפועל מעניק הגף את שירותיו בעניין הערכת תארים לעובדי המגזר הציבורי בככלותו, ובכלל זה גם למשטרת ישראל. 3. בחודש 6/99 נרשם התובע ללימודי תואר ראשון במנהל עסקים בשלוחת אוניברסיטת לטביה בחיפה, ובחודש 6/01 סיים את לימודיו. ביום 20/8/01 הגיש התובע בקשה לגף לשם קבלת אישור שקילות לתואר אותו קיבל מאוניברסיטת לטביה. רקע כללי 4. כאן המקום להבהיר בכל הנוגע להשתלשלות העניינים בכל הנוגע לנסיבותיהם של בוגרי שלוחות אוניברסיטת לטביה בארץ בכלל, נכון לאותו מועד. 5. וכך, בקצירת האומר וכפי שעולה מפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בסוגיה זו, מתברר כי אוניברסיטת לטביה החלה לפעול בארץ בשנת 1996 כנציגות של אוניברסיטה זרה, ובמסגרת אישור הפעולה שניתן לה על ידי המועצה להשכלה גבוהה העניקה תואר ראשון ותואר שני במנהל עסקים ובחינוך. הלימודים לתואר בשלוחות של אוניברסיטת לטביה בארץ כללו מספר קבוע של קורסים - כל קורס נמשך מספר שבועות ובסופו נדרש התלמיד להגיש עבודה קצרה או לעמוד במבחן "אמריקאי" - וכן נדרש להגיש עבודת גמר בסיום התואר כתנאי לקבלתו. מעת לעת הגיעו אנשי סגל מלטביה לישראל על מנת לערוך לתלמידים "מבחני הגנה", שבמסגרתם היה על התלמידים "להגן" על עבודותיהם ולענות על שאלות המרצים. הגשת עבודת גמר ו"הגנה" עליה היו כאמור תנאי הכרחי לקבלת התואר. 6. עם קבלת התואר הגישו בוגרי אוניברסיטת לטביה בקשות להערכת התואר שקיבלו ורוב הבקשות אושרו. בחודש יוני 2001, בעקבות חקירת משטרת ישראל לגבי פעילותה של אוניברסיטת לטביה, נתקבלה החלטת פרקליטות המדינה, על דעת נציבות שירות המדינה, להקפיא את הטיפול בבקשות לאישורי שקילות שהוגשו על ידי תלמידי האוניברסיטה עד לאחר תום החקירה המשטרתית. 12. על החלטת ההקפאה הוגשו לבית המשפט העליון מספר עתירות ובין היתר בג"צ 478/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר נ' משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל (פסה"ד מיום 26/8/02). באותו מקרה, החליט בית המשפט העליון שלא להתערב בהחלטת ההקפאה, אך קצב מועד לקבלת החלטה סופית באשר למעמד התארים שהוענקו על ידי אוניברסיטת לטביה לצרכי שכר. 13. בד בבד עם כך, הובילה חקירת המשטרה להגשת כתבי אישום כנגד מפעיליה וראשיה של האוניברסיטה, אשר חלקם הורשעו בעבירות של שוחד ומרמה, ואף כנגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהאוניברסיטה, כאשר כנגד רבים מהם, כ-200 במספר, הוגשו גם תובענות משמעתיות\ בשל קבלת התואר במרמה. לאור ממצאים אלה, נתקבלה החלטה גורפת שלא להכיר בתואר מאוניברסיטת לטביה כשקיל לתואר אקדמי ישראלי לצרכי שכר. 14. על החלטה זו הוגשו עתירות של מספר עובדים לבית המשפט העליון [ראה: בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי ואח' נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865] (להלן - בג"צ מוסטקי הראשון). בפסק דינו זה פסל בית המשפט העליון את ההחלטה הגורפת שלא להכיר בתוארים מאוניברסיטת לטביה, מן הטעם שלא התקיים שימוע לכל אחד מבוגרי האוניברסיטה ושלא נאספה תשתית עובדתית מספקת המצדיקה קבלת החלטה גורפת. כמו כן קבע בית המשפט העליון, כי המדינה רשאית להשלים את התשתית העובדתית לגבי כל בוגר ובוגר בנפרד ועל בסיסה לקבל החלטה פרטנית אם יש להכיר בתואר של פלוני כמזכה בהטבות שכר אם לאו, והותיר בידיה את שיקול הדעת באשר לדרך עריכת השימוע לכל הבוגרים. 15. על רקע החלטה זו, החליט היועץ המשפטי לממשלה על קיומם של הליכים שיסייעו לקבלת החלטה פרטנית לגבי שקילות התואר של כל אחד ואחד מבוגרי האוניברסיטה לצורכי דירוג ושכר. החלטה פרטנית כאמור ניתנה על יסוד בקשת בוגר לאישור שקילות ועל יסוד החומר שנאסף לגביו משאלונים מפורטים שנשלחו אליו; מתיקו האישי במשרדי חברת "מודום" שהפעילה את האוניברסיטה בישראל; וממידע שנמסר על ידו במהלך ראיון אישי שנערך לו. הראיון האישי כלל שאלות לגבי הלימודים באוניברסיטת לטביה ולגבי עבודת הגמר שהיה על מבקש האישור להגיש כתנאי לקבלת התואר מהאוניברסיטה. בפעל התקיימו הליכים פרטניים כאמור לכ-4,000 מבקשים. מתוכם כשני שליש מן הבקשות אושרו, ואילו כשליש נדחו, בין אם משום שנתגלה חשד ממשי כי הבוגר לא הכין בעצמו את עבודת הגמר שהגיש, בין אם נמצאו שתי עבודות או יותר הזהות זו לזו, בין אם נמצאו בעבודות הגמר פגמים המעוררים חשד לאותנטיות שלהן ובין אם בששל כך שהתברר כי הבוגר כלל לא הכין את המחקר עליו התבססה עבודת הגמר. 17. על ההליכים הפרטניים שקויימו, הוגשו עתירות נוספות לבג"צ [ראה: בג"צ 4756/05 אביבה מוסטקי ואח' נ' פרקליטות המדינה, (ניתן ביום 27.5.07)], (להלן - בג"צ מוסטקי השני), בטענה שהם בלתי סבירים, בלתי מידתיים, נגועים בשיקולים זרים ועומדת בניגוד לפסק הדין בבג"צ מוסטקי הראשון. עוד נטען כי המתכונת שבה נערכו הראיונות האישיים נשאה אופי של בחינת בקיאות ולא של שימוע, וכן הועלו טענות כנגד דחיית בקשות בוגרים לאישור שקילות בנימוק של חוסר בקיאות, תוך ציון העובדה שהלימודים התקיימו זמן רב לפני השימוע ועל כן לא ניתן היה לצפות כי המרואיינים יוכיחו בקיאות בחומר. 18. בפסק דינו, דחה בית המשפט העליון את העתירות הנ"ל וקבע כי ההליכים הפרטניים מתנהלים כיום באופן ראוי, וכי ההשגות שהגישו בוגרים נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. מאוחר יותר הוגשו עתירות נוספות [ראה: בג"צ 973/08 סימה בן שמעון, שלמה עמוסי ואח' נ' משרד החינוך; בג"צ 1820/08 איתן כלסי ואח' נ' משרד החינוך; בג"צ 4840/08 אליהו אביטן ואח' נ' משרד החינוך, שהדיון בהם אוחד (פסה"ד ניתן ביום 15/9/09)], בהם שבו והעלו הבוגרים טענות שונות כנגד תוכן הראיונות שקיימה המדינה וטענות נוספות. בית המשפט העליון, בדחותו את כל העתירות הנ"ל, קבע בין היתר כי מקום שבו מתעורר חשד כי המבקש אישור שקילות קיבל את התואר שלא כדין יש לגף סמכות ואף חובה לבחון ולבדוק האם קיים בסיס לחשד זה טרם שייתן למבקש אישור שקילות, על כל ההטבות הכרוכות בכך. עוד נקבע, לאחר עיון בתמלילי חלק מן הראיונות, כי אין מתום בכך שבמסגרת הראיונות, אכן נשאלו הבוגרים שאלות לגבי הליך הלימודים ולגבי תוכם. 19. עד כאן הרקע הכללי, ומכאן בחזרה לעניינו של התובע שבנדון. במסגרת ההליכים כאמור לעיל עוכב גם הדיון בבקשתו של התובע מיום 20/8/01 להכרה בתואר, וביום 3/9/01 נשלחה אל התובע הודעת הגף לפיה הואיל וסוגיית הערכת תארי לטביה נמצאת בבדיקת הגורמים המוסמכים, אין לגף אפשרות לדון, בשלב זה בבקשתו. אלא שבכך לא סגי. ביום 18/3/03 הוגש כנגד התובע כתב אישום לבית הדין למשמעת של משטרת ישראל (ביד"מ 85/2003) בשל הגשת 8 עבודות שנערכו ע"י אחר כנגד תשלום (לא בהכרח עבודת הגמר) ועל כן הואשם התובע בהתנהגות שאינה הולמת שוטר. ביום 27/3/06 הודיעה התביעה על חזרתה מכתב האישום, ובהתאם לכך בהכרעת הדין מאותו יום, זוכה התובע מן ההאשמות שיוחסו לו. 20. משכך, ביום 30/7/06 וביום 28/1/07 פנה התובע בעצמו ובאמצעות בא כוחו, אל הגף בבקשה נוספת להערכת התואר שקיבל מאוניברסיטת לטביה, בשים לב לכך שזוכה בבית הדין למשמעת. לציין, כי לאחר שתי תזכורות מיום 25/2/07 ומיום 17/4/07 שנשלחו ע"י ב"כ התובע, נשלח אל התובע ביום 21/8/07 מכתב זימון לראיון אישי בהמשך לבקשתו לשקילות התואר ליום 6/11/07, בו נאמר בין היתר כי על התובע להביא עימו את עבודת הגמר, ככל שנמצאת בידיו ואף הובהר כי הראיון, המסמכים המצויים בתיק בתיק, הבקשה ועבודת הגמר הם חלק בלתי נפרד מהליך שקילת התואר. בנוסף ביום 22/8/07 נשלח לתובע מכתב הסבר על הליך הראיון הצפוי. 21. ביום 6/11/07 התקיים לתובע ראיון פרטני, אשר הוקלט ע"י הגף וע"י התובע, ותמלולו הוצג על ידי שני הצדדים. 22. בהמשך לכך נשלחה אל התובע ביום 9/12/07 החלטת הגף אשר דחתה את בקשתו, מן הנימוקים הבאים: א. התובע לא הצליח להרחיב אודות מושגי יסוד העומדים ביסודם של לימודי תוארו האקדמי, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים. ב. התובע לא הצליח להרחיב אודות קורסים מרכזיים שנלמדו במהלך התואר, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים. ג. במהלך הראיון, לא סיפק התובע הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנת עבודת הגמר ובאשר למהותה, באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על עבודת הגמר שהגיש. בין היתר, התובע לא ידע להרחיב אודות: אופן ביצוע המחקר לרבות אוכלוסיית המחקר, ממצאיו ומסקנותיו. 23. ביום 16/1/08 פנה התובע לגף בבקשה לקבל העתק מהקלטת הראיון וביום 4/2/08 נשלח אליו קובץ הקול של הראיון. 24. ביום 31/3/08 שלח התובע באמצעות בא כוחו מכתב ערעור על החלטת הגף לדחות את בקשתו וביקש לדון בבקשתו מחדש, ולאחר תזכורת מיום 1/7/08 נענה ע"י הגף שדחה את בקשתו לעיון חוזר במכתב מיום 5/10/08, בו נאמר בין היתר, כדלקמן: "הראיון האישי אשר מרשך עבר הינו חלק מהותי מן ההליך שמטרתו לאפשר לגף להערכת תארים לקבל החלטה שקולה ומאוזנת בבקשה לשקילות התואר. המסקנות והרשמים המתקבלים מן הראיון מבוססים על התשובות לשאלות המועלות במהלך הראיון. הראיון נערך בהתאם להחלטת בג"ץ, לפיה נתונה לרשות הזכות לעשות כמיטב יכולתה על מנת שיובאו בפניה כלל הראיות הרלוונטיות להליך השקילות. הראיון לא היה ולא התיימר להיות בחינה, אלא שיחה שנועדה לאפשר לו להראות כי עבר הליך לימודי תקין במסגרת לימודיו באוניברסיטת לטביה. ואולם, מתשובותיו לא היה ניתן להתרשם כי אכן עבר הליך לימודי כאמור. במהלך הראיון לא עלה בידו להשיב על מושגים מרכזיים שנלמדו במסגרת הקורסים השונים לדוגמא: (בהמשך, ננקבו מספר דוגמאות מן הראיון - א.ר.ק.)... ...סביר להניח כי בוגר תואר ראשון יידע לציין ולו מושג או שניים מרכזיים שלמד בקורסים במהלך התואר הראשון וזאת על אף חלוף הזמן מאז סיום הלימודים. כל שנתבקש ממרשך היה להפגין התמצאות בסיסית בכל הנוגע להיכרות כללית עם הקורסים שלטענתו למד ותשובותיו לא העידו כי קיימת התמצאות שכזו. דברים אלי אמורים גם לגבי עבודת הגמר. תשובותיו העידו על חוסר התמצאות בעבודה שהוגשה בשמו. לשם הדוגמא ... (בהמשך, ננקבו מספר דוגמאות מן הראיון - א.ר.ק.)... ...עיניך רואות כי מרשך נשאל שאלות כלליות שגם בחלוף הזמן, סביר להניח שבוגר תואר ראשון במנהל עסקים יידע לענות, כל שכן לאחר שנאמר לו והוא נתבקש לרענן את חומר הלימוד בטרם הגיעו לראיון. אזכיר, כי טענותיך הכלליות ביחס לאופן עריכת הראיון ומתן זכות הטיעון נבחנו זה מכבר על ידי בית המשפט העליון בבג"ג 4756/05 אביבה מוסטקי ואח' נ' משרד החינוך, אשר הגיע למסקנה כיההליך התנהל באופן ראוי וכי לא נפל בו כל פגם. לאור כל זאת, אין מקום לשנות את החלטתנו, דהיינו, אין באפשרותנו ולהיעתר לבקשת מרשך לקבלת אישור שקילות התואר לצורכי דירוג ושכר" 25. על החלטה זו הוגשה התביעה שבנדון, שעיקריה: א. במסגרת הזימון לריאיון לא נדרש התובע ללמוד ו/או להכין חומר לימודי כלשהו, אך שיתף פעולה וענה על כל השאלות שהוצגו בפניו כמידת יכולתו ובהתאם לייעוץ המשפטי אותו הוא קיבל. התובע השיב אף לשאלות מקצועיות וזאת ללא כל הכנה מקדימה ובהסתמך על זכרונו וזאת חרף העובדה שלא היתה לו כל נגיעה בחומר הלימודים במרוצת השנים. אילו היה התובע יודע כי יישאל שאלות על חומר הלימודים ויידרש להציג מודלים שונים ו/או להסביר מושגים אותם למד לפני זמן רב, היה מכין את עצמו ומרענן את זכרונו. ב. לטענתו, עיון בתמליל מעלה כי ענה לחלק גדול מן השאלות המקצועיות שנשאל וכן לשאלות לגבי עבודת הגמר למרות שהעתק העבודה לא היה בידיו והוא יידע את הוועדה על כך. ג. מוסיף התובע כי במסגרת הראיון ובמסגרת החלטת הדחייה התמקד הגף במספר שאלות מצומצם עליהן לא ידע התובע להשיב והתעלם מכל השאלות האחרות והרבות עליהן ידע התובע להשיב. הגף אף התעלם מהעובדה כי לימודי התובע היו מרחוק בשונה מהלימודים בכל אוניברסיטה אחרת בה הלימודים הם פרונטאליים ובכך הסיכוי הרבה יותר גדול לזכור מושגים או תכני לימוד אחרים. ד. הגף נהג עם התובע בחוסר תום לב כאשר לא הסביר לו בדיוק את תוכן הריאיון וגרם לו בכך להגיע לא מוכן לריאיון. אף לא הוסברה לתובע הזכות להיות מיוצג בפני הודעה ובכך גרם הגף לפגם מהותי בהחלטה המנהלית המצדיק את ביטולו. ה. מכל מקום, בית הדין למשמעת בחן את כל העבודות ואת עבודת הגמר ושמע עדים והגיע בסוף למסקנה לביטול כתב האישום, כאשר נסיבה זו די בה לקבלת אישור השקילות ואין צורך בבדיקות נוספות. לציין, כי בטרם פנה התובע לבית דין זה, הוא הגיש עתירה לבג"צ בעניין זה [ראה: בג"צ 1229/09], אך בית המשפט העליון, העביר את הדיון בתביעה לבית דין זה. 26. במקור, עתר התובע לכך שבית הדין יצהיר כי התואר האקדמי הראשון במינהל עסקים שקיבל התובע שקול לצרכי דירוג שכר לתואר אקדמי ראשון במינהל עסקים המוענק ממוסד לימודי מוכר בארץ, וכי התובע זכאי לקבל את כל הזכויות להן זכאי שוטר בעל תואר דומה, ולבקשתו הותר לו לתקן את סעיף הסעד ע"י הוספת הסעד שך הצהרה על פסלות ההחלטה המנהלית אשר דחתה את בקשת התובע לאישור השקילות. 27. שני הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, ובעקבות הדיון המוקדם שהתקיים פני כב' הרשמת דרוקר ביקשו לסכם את טענותיהם בכתב, ללא צורך בחקירת המצהירים, הואיל והמחלוקת היא משפטית בעיקרה. במסגרת הדיון בפנינו מיום 14/3/12 התבקשו הבהרות נוספות לאמור בתצהירים, על מנת שאכן ניתן יהיה לסכם בכתב, על יסוד החומר המצוי בתיק. וכך, אישרו הצדדים, כי אין חולק שעבודת הגמר לא היתה בידי התובע לפני שהגיע לראיון, וכי אין חולק שלפני הראיון, התובע לא ביקש לקבל לעיונו את עבודת הגמר. ב"כ הנתבעת טענה באותו מעמד כי עבודת הגמר אף לא היתה בידי הבוחנים בעת הראיון, וזאת כנגד טענת ב"כ התובע כי לא ידוע לו אם העבודה היתה בפני חברי הוועדה. מכל מקום, ועל מנת לצמצם במחלוקות, נאותה ב"כ הנתבעת לחזור בה מן הטענה לפיה התובע התבקש לרענן את חומר הלימוד בטרם הגיעו לראיון. באותה הזדמנות, אף הותר לב"כ התובע להגיש לתיק בית הדין, את העתק עבודת הגמר של התובע, אותו קיבל לידיו בינתיים. מעבר להבהרות כאמור לעיל, הבהירו באי כח הצדדים כי הם מסתמכים על המסמכים, וביקשו לסכם בעל פה בישיבה נוספת שתיקבע לעניין זה, ובקשתם נענתה. עיקרי טענות הצדדים 28. בפתח הדברים, מן הראוי לציין, כי במסגרת סיכומיו בפנינו, חזר בו ב"כ התובע מן הטענה בעניין שלילת האפשרות לייצוג על ידי עורך דין ומן הטענה בנושא ביטול כתב האישום (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 19-23). 29. אי לכך, במסגרת סיכומיו, מיקד ב"כ התובע את טענות התובע כנגד החלטת הגף נשוא דיוננו בהטעיה, שלטענתו הוטעה התובע ע"י הנתבעת ובחוסר תום ליבה של הנתבעת, עת בזימון לראיון לא נדרש לרענן את חומר הלימוד ואת עבודת הגמר טרם הגעתו לראיון, ובכך הטעתה הנתבעת את התובע וגרמה לו שלא להיות מוכן כלל ראיון, וזו גם הסיבה לכך שהוא לא ביקש לקבל העתקים של עבודת הגמר וכל חומר הנמצא בידי הנתבעת לפני הראיון, ובחוסר תום ליבה של הנתבעת בכך שלא הסבירה לתובע את תוכן מהות השימוע במפורש וגרמה לו להגיע לא מוכן לראיון. 30. וכך, לטענת ב"כ התובע, כבר בתחילת הראיון הודיע התובע כי אין בידיו את העבודות ו/או את עבודת הגמר. גם הבוחנים לא ציינו בתחילת הראיון איזה חומר ו/או עבודות יש בידיהם והחזיקו את החומרים כחסויים. למרות שהבוחנים הבינו כבר בתחילת השימוע, כי אין ולא היה לתובע חומר כלשהו הקשור לשימוע ולמרות שהיה ברור שהתובע אינו מוכן כראוי וכדין לשימוע ולמרות שניתן היה לאפשר לתובע הכנה מינימאלית בחרה - הנתבעת להתעלם מכל הנ"ל ולעשות שימוע עם שאלות מפורטות והתעקשות על תשובות ברורות ומנומקות, זאת במקום לאפשר לתובע עיון במסמכיו ובעבודותיו ולתת לו הזדמנות אמיתית לעמוד בפניה ולקבל את יומו. יש לזכור כי התובע עבר הליך משמעתי וכל העבודות שהיו בידיו נשארו בידי המאשימה בהליך והוא לא ביקש להעתיק אותם מאחר ולא סבר כי ישאל עליהם או על תוכנם. גם לאחר הראיון, כאשר ביקש התובע לקבל לעיונו את עבודת הגמר וכל החומר אשר החזיקה הנתבעת, לא קיבל תשובות ברורות, איזה חומר מצוי בידי הנתבעת, ולא התאפשר לו עיון בחומר שהיה בידי הנתבעת, אם היה. בכך נפגעה זכות העיון של התובע, העומדת לתובע בהליך המינהלי. 31. מוסיף ב"כ התובע כי בראיון נשאל התובע על 7מושגים מתוכם הוא ידע להסביר על 5 מושגים כך שענה על רוב השאלות בעניין מושגי היסוד, גם אם לא בהרחבה, שכן כאמור נמנע ממנו לרענן את החומר. אכן, התובע לא ידע להסביר על קורסי הלימוד ותוכנם, אך אין בכך תימה בהתחשב בכך שנתבעת שמרה לעצמה את כל החומר הקשור לקורסים ולא איפשרה לו לעיין בהם. באשר לעבודת הגמר ולמרות שזו לא היתה בידו, ידע התובע להסביר אותה, כיצד הכין אותה ואיפה נמצאת החברה ומי הבעלים שלה ומה הוא בדק, מנין קיבל את החומר ועוד שאלות רבות, ולמרות זאת החליטה הנתבעת כי התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנת העבודה ואופן ביצוע המחקר וממצאיו. בכך התעלמה הנתבעת מקביעותיו של בית המשפט העליון בבג"צ מוסטקי הראשון והשני לפיהן, על הוועדה לקחת בחשבון את חלוף הזמן מאז סיום הלימודים ואת העובדה שמדובר בשלוחה של אוניברסיטה, שבה הלימודים פחות אינטנסיביים. 32. יתרה מכך, על פי תשובותיה של הנתבעת במכתבי הדחייה, עולה כי עילת הדחייה היתה "חשד" לגבי לימודיו כראוי של התובע, בעוד שבפרשת מוסטקי הראשון, התייחס בית המשפט העליון לצורך בראיות ברורות ומשכנעות שהתואר הושג בדרך לא כשרה, דבר שלא היה בענייננו, בו לא הוצגה ראיה אחת או מסמך או זיוף או עבודה כפולה אלא רק "חשד" המבוסס על תשובות התובע בראיון והוא נשאר בגדר של חשד בלבד. 33. לסיכום הפנה ב"כ התובע לספרו של השופט יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, שם נקבע נדונה חובת תום הלב המוגברת החלה על הרשות המינהלית. כמו כן הפנה ב"כ התובע למבחן פסלות ההחלטה המנהלית, לפיו המבחן המרכזי הוא אם סביר להניח כי הפגם השפיע על ההחלטה או לולא הפגם, ההחלטה היתה שונה באופן מהותי. לטענתו, בענייננו, אלמלא הוטעה התובע ואילו בא מוכן לשימוע, התמונה היתה שונה לחלוטין והוא היה יודע לספר גם על העבודה וגם על הקורסים שעבר. לטענתו, זכות השימוע שווה כקליפת שום, אם לא מקדימה אותה הודעה מאת הרשות על מהות העניין הנדון וכאמור, בהודעה שקיבל התובע אין שום אמירה לגבי מהות השימוע אלא יש מועד ויש בקשה להביא מסמכים וחומר בלבד, אין שום הסבר על מהות הראיון. לא זו אף זו, אלא שלאחר שהבינה הוועדה כי אין בידי התובע עבודה כלשהי או חומר כלשהו, יכלה להעביר לעיונו של התובע את כל העבודות וכל חומר אחר ולאפשר לו עיון בהם ולאפשר לו הכנה מינימלית בדומה לחבריו אשר החזיקו או קיבלו העתקים ואז לתת לו את יומו ורק לאחר מכן ניתן יהיה לומר כי החלטת הוועדה, אשר תהיה היא תעמוד בסטנדרטים מינהליים המהותיים. 34. מנגד, לטענת ב"כ הנתבעת, התובע משתית את תביעתו למעשה על טענה אחת מרכזית והיא העובדה שהוא לא התבקש לרענן את החומר הנלמד לפני הראיון ועל כך שכאשר התברר לוועדה שאין בידיו את החומר, היא לא קטעה את הראיון תוך מתן הזדמנות לקבל את החומר וללמוד אותו. 35. לטענת הנתבעת, דין טענות אלו של התובע להדחות מכל וכל. ראשית, טענות מסוג זה, כבר נדונו ונדחו, הן בבג"צ והן בשורה של פסקי דין של בתי הדין האזוריים, אליהם הפנתה ב"כ הנתבעת, ונקבע כי מתכונת עריכת הראיונות בצורה זו, היא סבירה מידתית וראויה, כי לא מדובר בראיונות בעלי אופי של בחינת בקיאות, וכי מידת הבקיאות הנדרשת בהם עולה בקנה אחד עם משך הזמן שחלף ועם מתכונת הלימודים מרחוק. 36. ובעניינו של התובע, כבר בתחילת הראיון הוסבר לתובע כי תכלית הראיון היא לברר את התכנים והמהלכים של לימודיו לתואר, אך התובע לא טען שהוא לא מוכן לכך ולא ביקש להפסיק את הראיון ולדחות אותו למועד אחר. 37. מעבר לכך, עיון בתוכנו של הראיון, מעלה כי רובו ככולו, לא הוקדש לשאלות על החומר המהותי אלא לפרטים טכניים כמו מקום הלימוד, שיטת הלימוד וניסיון להבין מן התובע, כיצד בוצעה עבודת הגמר. גם בחלק של הראיון שבו היתה התייחסות לחומר המהותי נשאלו שאלות כלליות ביותר שניתן לצפות ממי שסיים את לימודים מספר שנים קודם לכך לדעת את התשובות להן. אדם סביר שיקרא את הראיון יתקשה להאמין שהתובע אכן קיים הליך לימודי תקין. התובע השיב על שאלות רבות בתשובה: "אני לא זוכר", "מה שזכור לי" ועוד כהנה וכהנה, תשובות מתחמקות, מגומגמות ומהססות. התובע לא ידע ליתן תשובות מספקות באשר לשמות הקורסים, אופן הגשת העבודות והמטלות ואופן הכנת עבודת הגמר, ודוק המדובר בעבודת גמר של 82 עמודים, כך למשל, התובע לא ידע לנקוב בשם של קורס אחד מבין כל הקורסים שכביכול למד, אשר זכור לו במיוחד, ולא ידע לפרט אודות תוכנו של קורס כלשהו מתוך 37 הקורסים שכביכול למד. הוא הדין לגבי עבודת הגמר המהווה, שהיא אחד התנאים החשובים לזכאות לתואר, לא עלה בידי התובע לספק הסבר מניח את הדעת לגבי אופן הכנת העבודה ומהותה באופן שמצופה מאדם שעמל על הכנת עבודת גמר כל כך רחבה כפי שהוגשה. התובע לא ידע לספר מה היתה הצעת המחקר, מה היו הממצאים ומה היו המסקנות שעלו מן העבודה, ולא יודע להשיב על שום דבר ממה שהוא בדק לכאורה בעבודה. כך לדוגמא, העבודה כללה שאלון לקוחות. אילו התובע אכן היה עושה את העבודה בעצמו, חזקה עליו שהיה יודע להגיד שהוא העביר שאלון לקוחות, אך לא הזכיר זאת. ובאשר למונחים הכללים עליהם נשאל, התובע טען כי אינו יכול לזכור אחרי 6 שנים מה זה בדיוק סטיית תקן, או מה זה "סובסידיה ישירה", וכן הלאה מושגים בסיסיים וכלליים. 38. מכל מקום, בהזמנות לראיון התבקש התובע להביא את כל החומר שבידיו לרבות עבודת הגמר והובהר כי אלו יהיוו חלק מקבלת ההחלטה. התובע ידע שהחומר אינו בפניו, ולמרות שקיבל של הודעה של 3 חודשים מראש על מועד הראיון, לא טרח לפנות לגורם החוקר על מנת לקבל ממנו את החומר, ועל כך, אין לו להלין אלא על עצמו. 39. יש לזכור, כי נכון לאותו מועד היה התובע מיוצג, ובפניותיו התייחס ב"כ התובע להחלטות בג"צ מוסטקי אליהן גם הופנה על ידי הנתבעת, ועל כן חזקה על התובע כי ידע מה מהות הראיונות, וכך גם ניתן היה להבין מההזמנה שנשלחה לתובע בלראיון. 40. ובאשר למשקל שיש לתת לראיה המנהלתית, הרי שבניגוד לסברת ב"כ התובע, בהליך מניהלי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך קבלת החלטה מינהלית היא אחרת. רשות מינהלית רשאית להסתמך על כל ראיה שכל אדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת ההחלטה, כפי שנקבע בפסיקה, וכך עשתה הנתבעת בענייננו. מכל מקום, הלכה פסוקה היא שבהעבירו תחת שבט ביקורתו את החלטת הרשות אין בית הדין משמש כערכאת ערעור, והוא יתערב באותה החלטה, רק באותן נסיבות חריגות שצוינו בפסיקה, ולא זה המקרה שבפנינו. 41. ולסיום, יש לדחות מכל וכל את טענת התובע לפיה כביכול היו בפני הוועדה מסמכים שלא הועברו לתובע, התובע לא הוכיח טענה זו ואף לשיטת התובע עצמו, כל החומר נתפס ע"י המשטרה, כך שלא היה בידי הוועדה. דיון והכרעה 42. טרם שנידרש לעניינו המסוים של התובע שבנדון, מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם, בכל הנוגע לקביעותיו של בית המשפט העליון בכל הנוגע למהות ההליכים הפרטניים בהם נקטה הנתבעת. וכך, בבג"ץ מוסטקי השני נדונה תקינות ההליכים הפרטניים, ובכלל זה הראיון בהם נקטה הנתבעת, ונקבע: "מסקנתנו היא כי ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי, וכי המשיבים השקיעו מאמצים ראויים להסדרתו. אך טבעי הוא כי חלק מהבוגרים אשר בקשותיהם לאישור שקילות נדחו, אינם שבעי רצון מתוצאות ההליך. עם זאת, לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים, נוכח קביעת בית המשפט בבג"ץ הראשון כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על-פי מבחן הראיה המינהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי." בהמשך, בבג"ץ בן שמעון שנזכר לעיל, נקבע ע"י בית המשפט העליון: "מקום שבו מתעורר חשד כי המבקש אישור שקילות קיבל את התואר שלא כדין יש למשיב סמכות ואף חובה לבחון ולבדוק האם קיים בסיס לחשד זה טרם שיתן למבקש אישור שקילות, על כל ההטבות הכרוכות בכך. זאת ועוד. בפרשה דנן קבע בית המשפט בפסק הדין בעתירות נגד החלטת הפסילה כי על המדינה לערוך בדיקה פרטנית לצורך בירור החשדות נגד בוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה (וראו גם ההחלטה מיום 11.1.2005 בבקשות למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט), אשר במסגרתה ייערך לכל אחד מן הבוגרים שימוע כדין ותינתן לו הזדמנות הוגנת להוכיח את ניקיון כפיו. אשר על כן, בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו לא נפל כל פסול בהתנהלות המשיב בהחליטו לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים אותו דרך כלל בכגון דא." עוד נקבע בבג"צ בן שמעון, כי: "...כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה". 43. כמו כן מן הראוי להזכיר את ההלכה הכללית בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, ולפיה בית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ולא יתערב בהחלטתה לשנותה, כל עוד לא חרגה זו ממתחם הסבירות או לוקה היא בפגמים מינהליים מהותיים, ובמילותיו של בית הדין הארצי בפרשת ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - יצחק צויזנר, עבודה ארצי, כרך לג (21), 27:  "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות…" ובפרשה הספציפית שבנדון, נפסק בבג"צ בן שמעון, כי: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו". 44. משאלו הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון, האם הצביע התובע בנסיבות המקרה שבנדון, על פגם בהחלטת הנתבעת, שיש בו כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתה של הנתבעת. 45. וכך, בכל הנוגע לטענת התובע כי הוטעה ע"י הוועדה, או כי הוועדה נהגה עמו בחוסר תום לב, נקדים ונבהיר כי לא הוכח בפנינו שבפני הוועדה היה מצוי חומר כלשהו, לא כל שכן עבודת הגמר של התובע. זאת ועוד, אמנם לא הוצגה בפנינו אסמכתא בכתב, ממנה עולה כי התובע נדרש במפורש לחזור ולשנן את החומר הלימודי, אך לעניין זה יש לזכור כי כעולה מן האסמכתאות שצורפו לתיק, התובע היה מיוצג ע"י עורך דין עוד בפנייתו הראשונה אל הגף לזמנו לראיון. להזכיר, ביום 21/8/07 הוזמן התובע לראיון אישי שאמור היה להתקיים כחודשיים וחצי לאחר מועד זה ביום 6/11/07, כאשר בינתיים כבר ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ מוסטקי השני מיום 27/5/07 שבו נדונו לגופן בין היתר טענות העותרים שם, לפיהן מתכונת הראיונות "נשאה אופי של בחינת בקיאות, ולא של שימוע". בהתחשב בכך שהתובע היה מיוצג ע"י עו"ד נכון לאותו מועד, חזקה עליו שהיה מודע למהות הראיון שאמור להתקיים. ואם בכך לא סגי, הרי שבהזמנה לראיון שנשלחה אל התובע ביום 21/8/07 נקבע במפורש ובהדגשה: "הינך מתבקש להביא עמך לראיון האישי את עבודת הגמר, במידה ונמצאת ברשותך" וכן הובהר כי: "לתשומת ליבך: הראיון, המסמכים הנמצאים בתיק בקשתך ועבודת הגמר, הינם חלקים בלתי נפרדים מהליך שקילת התואר". ודוק, גם במכתב מיום 22/8/07 נאמר: "הראיון הינו חלק מהותי מן ההליך שמטרתו לאפשר לגף להערכת תארים לקבל החלטה שקולה ומאוזנת בבקשה לשקילות התואר והמסקנות והרשמים המתקבלים מן הראיון מבוססים על התשובות לשאלות המועלות במהלך הראיון. יצויין כי הליך הראיון אינו מתיימר להיות בחינה, אלא שיחה שנועדה לאפשר למרואיין להראות כי עבר הליך לימודי תקין במסגרת לימודיו". 46. הנה כי כן, חזקה על התובע כי היה מודע לאופי הראיונות, מה גם שאופי זה הובהר בהזמנות שנשלחו אליו. התובע גם ידע כי עליו להמציא את עבודת הגמר לראיון, וכי תוצאות הראיון, המסמכים והבקשה שכבר הגיש לתיק ועבודת הגמר, מהווים כולם חלק בלתי נפרד מהליך שקילת התואר, ולמרות שידע כי אלו אינם בידיו ולמרות שעמדו לרשותו חודשיים וחצי ממועד ההזמנה לראיון ועד לראיון עצמו, לא עשה דבר כדי לקבל לידיו את עבודת הגמר או את שאר העבודות שלטענתו הגיש במהלך הלימודים. בנסיבות אלו, צודקת הנתבעת כי מבחינת מבחן "התוצאה", אין לתובע אלא להלין אלא על עצמו, אך העיקר הוא שבנסיבות אלו, לא תשמע מפי התובע הטענה כי הוטעה על ידי הוועדה, או כי הוועדה נהגה עמו בחוסר תום לב, עת לא יידעה אותו כביכול באשר למהות הראיון ומשמעות עבודת הגמר לצורך הערכת שקילות התואר. 47. ובאשר לטענות התובע לפיהן, הליך השימוע בעניינו נפגם כתוצאה מכך שלא ניתנה לו האפשרות לעיין בכלל החומר לפני הראיון או בשל כך שלא הוצגו בפניו טענות הנתבעת קודם לשימוע, הרי שכאמור התובע ידע שאין בפניו את החומר הנדרש לראיון חודשיים וחצי לפני מועד קיום הראיון, ולמרות זאת לא פנה התובע לקבל לעיונו את החומר לפני מועד הבחינה. מנגד, כאמור, לא הוכח בפנינו שהחומר היה מצוי בפני הוועדה וכי הוועדה שללה מן התובע את האפשרות לעיין בו, או אף כי התובע ביקש לעיין לפני הראיון בחומר כלשהו. יותר מכך והעיקר לענייננו הוא, שאין רלוונטיות להלכה עליה מסתמך התובע בכל הנוגע לזכות הטיעון בכלל, לענייננו, ובמה דברים אמורים? כאשר מעביד עומד לקבל החלטה בעניינו של עובד שיש בה כדי לפגוע בו או כאשר הרשות עומדת לקבל החלטה בעניינו של האזרח שעומדת לפגוע בו, קובעת ההלכה כי קודם לקבלת ההחלטה יש להציג בפני העובד/האזרח את כל הטענות כנגדו, ולאפשר לו להתגונן כנגדן, כאשר בכלל זה רשאי העובד/האזרח לעיין בכל החומר שמצוי בפני המעביד/הרשות על מנת שיוכל להתגונן כדבעי כלפי ההאשמות המופנות כלפיו. אלא שלא כך הם פני הדברים בענייננו. בענייננו המדובר בהליך שהוכתר בכותרת "שימוע" אך מבחינה מהותית הוא חלק מהליך שנפתח ביוזמת העובד, שבו מבקש העובד מהגורם המפקח (ואף לא מהמעביד) אישור, ועל כן אין כל רלוונטיות לזכות העיון במקרה זה, בו כלל לא מועלות טענות כנגד העובד, מה גם שממילא כל המסמכים בהם ניתן לעיין הם מסמכים שאמורים להמצא בידיו של העובד. ודוק, אם בענייננו של התובע, אותו חומר נלקח ע"י המשטרה שחקרה את החשדות כנגדו, שומה היה עליו לפנות אל המשטרה כדי לקבל לידיו את החומר, לפני הראיון, ואין לו להלין על הגף, שהוא גוף נפרד מהמשטרה על כך שלא העמיד לעיונו את החומר, שכלל לא הוכח שהיה בידי הגף לפני הראיון. כך או כך, ברי כי אין כל קשר בין זכות העיון אליה הפנה ב"כ התובע בסיכומיו, לבין טענות התובע בענייננו לגבי "מניעת" העיון, כביכול. 48. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל עד כה, אין לנו אלא לדחות את טענות התובע באשר להטעיה כביכול מצד הוועדה, ולא כל שכן את טענותיו כאילו נהגה עימו הוועדה בחוסר תום לב. 49. משכך הם פני הדברים, נותרה לפתחנו השאלה, האם בנסיבות אלו של התובע, מסקנות הוועדה לאחר קיום הראיון עמו, חורגות מגדר הסביר באופן המצדיק את התערבות בית הדין בהחלטה, לבטלה. וכך, מתוך עיון בתמליל הראיון שנערך עם התובע, מתברר כי התובע גילה בקיאות רבה במועדים ודרכי הרישום לתואר לרבות מועדים מדויקים לכך (ראה תשובותיו: בעמ' 2 לתמליל). דא עקא, שכאשר נשאל לגבי הקורסים עצמם שלמד, התקשה למסור פרטים לגבי אותם קורסים שלמד לטענתו במסגרת התואר. כך, כאשר התבקש למסור שמות של קורסים מבין 37 קורסים שלמד לטענתו במסגרת התואר, הצליח למסור רק 5 קורסים: אנגלית, מתמטיקה, שיווק, פרסום, ומימון (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 21), ואף זאת לא בשמות המדויקים של הקורסים כפי שהופיעו באישור מטעם האוניברסיטה שהגיש. וכאשר התבקש התובע למסור פרטים מעבר לשם הקורס, היינו לגבי תוכן הקורסים שלמד התקשה בכך מאוד. כך, כאשר נשאל התובע מה הוא זוכר מקורס המימון שלמד, השיב: "אני זוכר שזה מקורות מימון של ה.. מישהו שבא להקים עסק זה מקורות מימון של העסק" (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 22-24), כאשר התבקש לנקוב בקורס על פי בחירתו ולמסור יותר פרטים לגביו, על תאוריה, מחקר מושגים מסוימים מאותו קורס, לא עלה בידיו לעשות כן (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 25 עד עמ' 6 ש': 2-24), וכאשר הופנה לרשימת הקורסים, על מנת לרענן את זכרונו, השיב: "אני זוכר את הרשימה, אני אמרתי גם חלק מהקורסים (ראה: בעמ' 7 לתמליל ש': 2-3). ואם בכך לא סגי, הרי שגם לגבי מושגי יסוד בתחום, התקשה התובע למסור פרטים משמעותיים. אכן, היו מספר מונחים שהיו מוכרים לתובע, אך זאת ברמה בסיסית ביותר של אדם מהיישוב ולא ברמה המצופה במי שסיים תואר ראשון במינהל עסקים. כך לדוגמא, כאשר התבקש להגדיר את המונח "מונופול", השיב: "מונופול זה אני זוכר. מונופול אני יכול לתת לך דוגמא זה כמו אז בזמנו לפני כמה שנים חברת תנובה שהשתלטה על יותר מ-70 אחוז מהשוק אז היא היתה מונופול בשוק עצמו" ראה: בעמ' 4 לתמליל ש':11-14) כך גם, כאשר נשאל "מה זה חציון ומאיזה תחום לימודים זה לקוח, השיב: "חציון נדמה לי זה בסטטיסטיקה" והוסיף: "זה מספר או איבר נדמה לי שכל הערכים הגדולים ממנו כל הערכים הקטנים ממנו וגדולים ממנו שווים, רק מה שזכור לי לא..." (ראה: בעמ' 4 לתמליל ש':17-19), והוא הדין כאשר נשאל מה זה "מאזן" והשיב: "כן למדנו מאזן. מאזן נדמה לי מה שזכור לי זה דוח חשבונאי שבא לפרט בעסק עצמו על יום מסוים או תקופה מסוימת" (ראה: בעמ' 7 לתמליל ש':10-11). עם זאת, ברגע שנדרש התובע להשיב על מונחים שהם קצת יותר מקצועיים, לא ידע דבר. כך לדוגמא, כאשר נשאל התובע מה זה "סטיית תקן" השיב: "לזכור דברים כאלה אחרי 6 שנים" (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 1), וכאשר נשאל מאיזה תחום לימודים לקוח המונח השיב: "זה גם נדמה לי סטטיסטיקה. זה מזכיר לי תמיד את העקומה הזאתי שיש קו באמצע" (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 2-4), כאשר נשאל התובע, מה זה סובסידיה, השיב: "אני לא זוכר" (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 13-14), וכך גם כאשר נשאל מה זה קרטל, השיב: "עוד פעם, כבר עברו יותר מ- 6 שנים, אני יש דברים שאני לא זוכר אותם" (ראה: בעמ' 5 לתמליל ש': 15-16). כאשר נשאל התובע לגבי מונחים מתחום השיווק: "סוואט", "פסט" או "מודל חמשת הכוחות של פורטר, השיב: "אני זוכר אבל אני לא זוכר בדיוק מה... אני זוכר את המושגים האלה בגדול אבל תראה עברו עוד פעם 6 שנים לבוא לזכור. אין לי שום דבר לקחו לי את כל החומר שהיה לי ואין לי שום דבר בבית" (ראה: בעמ' 6 לתמליל ש': 3-5), וכאשר נשאל שוב לגבי שלושת המודלים הנ"ל, השיב: "את השמות של המודלים אני זוכר אבל כל מודל מה הוא אומר, אני לא זוכר, תשמע..." (ראה: בעמ' 7 לתמליל ש':4-6). גם כאשר נשאל התובע לגבי עבודת הגמר שהגיש בהיקף של 82 עמודים, כל שהיה בידיו למסור הוא פרטים כלליים של מי שעיין באופן כללי במסמך, אך לא ידע למסור פרטים משמעותיים שיהא בהם כדי להעיד כי אכן שקד על הכנת עבודה מסוג זה. כך, כאשר נשאל לגבי מטרת העבודה ומה רצה לבדוק בה, כל שידע להשיב הוא: "בגדול רצינו לבחון את כדאיות ההשקעה החברה" (ראה: בעמ' 8 לתמליל ש': 25-26), וכאשר נשאל איך בודקים את כדאיות ההשקעה, השיב: "עוד פעם אני בדקתי את זה על סמך כל החומר שקיבלתי גם מהמנחה וגם מ.." וכאשר נשאל שוב, איך בדק, השיב: "אני לא זוכר, אין לי את העבודה, אני 6 שנים לא ראיתי את העבודה, אני לא זוכר" (ראה: בעמ' 9 לתמליל ש': 3-4). מכל מקום, כאשר נשאל התובע שוב מה בדק בחברה לגבי כדאיות ההשקעה, השיב: "בדקתי מבחינת טווח הנתונים שקיבלתי, אני לא זוכר בדיוק מה היה בתוך העבודה" (ראה: בעמ' 9 לתמליל ש': 20), וכאשר נשאל מה הוא זוכר מהנתונים שקיבל, השיב: "קיבלתי את זה אישי" (ראה: בעמ' 9 לתמליל ש': 24-25). כך גם, כאשר נשאל התובע מה הוא זוכר שבדק בעבודה, השיב תחילה כי: "שווקים", וכאשר נשאל איזה שוק בדק, התחמק ממתן תשובה (ראה: בעמ' 10 לתמליל ש': 12-22), וכאשר נשאל שוב האם לא בדק את השוק, השיב: "תראה אני עוד פעם זה 6 וחצי שנים אתה שואל אותי שאלות מתוך עבודה של 100 דפים אז יש דברים שאני לא זוכר מה לעשות" (ראה: בעמ' 10 לתמליל ש': 23-26). מכל מקום, כאשר נשאל התובע מה היו ממצאי המחקר שלו, השיב: "אני לא זוכר" (ראה: בעמ' 11 לתמליל ש':1-2), וכאשר נשאל האם עשה שימוש בבבליוגרפיה לעבודה, מקורות, או ספרות השיב בחיוב, אך כאשר נשאל באיזה מקורות השתמש, השיב: "לא זוכר" (ראה: בעמ' 11 לתמליל ש': 6-10). על האמור לעיל נוסיף, כי עיון בעותק עבודת הגמר שהוגש לעיוננו (ראה: מוצג ת/1) מעלה כי נרשם בה "חיפה 2000", אך התובע ובא כוחו אישרו בפנינו כי היא הוגשה בסוף הלימודים היינו בשנת 2001 (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 2). בנסיבות אלו, יש אך לתמוה כיצד זה בעמ' 1 לעבודה בפרק "תקציר מנהלים", שם מוצגת העבודה, יש התייחסות לאירועים שאמורים להתרחש לגבי החברה בסוף שנת 1997 בלשון עתיד. התובע לא ידע למסור הסבר לכך בפנינו, והעלה את הסברה כי מדובר בטעות סופר (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 5) וכן טען כי עבודת גמר מתייחסת לתקופה ולא לפרק זמן מסויים (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 8). דא עקא, שמעיון בעבודה עצמה עולה כי אף לסברות אלו אין יסוד, שכן גם בעמ' 23 לעבודה מצוין בלשון עתיד כי: "עד סוף שנת 1997 אביזרי תאורה בע"מ תהיה במעמד שיאפשר לה לחדור... מטרת החברה להגיע למכירות של יותר מ-.... ב-1997/8, שיגדלו ליותר מ-... בשנת ה-2000". אם כטענת התובע, העבודה הוגשה על ידו בשנת 2001, הרי שגם אם המדובר בהתייחסות ל"תקופה ולא בהכרח לפרק זמן מסוים", אין כל הגיון בכך שבגוף העבודה תהיה התייחסות לשנים 97/98 בלשון עתיד, שעה שהתובע אפילו לא התחיל ללמוד בשנים אלו. 50. סיכומם של דברים, לעניין זה. כל שניתן לומר לזכותו של התובע הוא שהוא אכן הרשים אותנו כאדם אינטליגנטי בעל ידע כללי רחב, ואולם תשובותיו לשאלות שנשאל בראיון, כמו גם חוסר בקיאותו במושגי יסוד בסיסיים בתחום המקצועי אותו לטענתו למד וחוסר יכולתו למסור פרטים על הקורסים שלמד ועל העבודה עליה שקד - מעוררים למצער ספק, אם עבר הליך לימודי תקין לרבות הכנת עבודת הגמר והגנה עליה, וזאת גם אם ניקח בחשבון שמאז סיום התואר ועד למועד הראיון חלפו כ-6 שנים בהן החומר לא היה בידיו. כאמור, נציגי הגף, שהם הגוף המקצועי הבקיא במטריה המקצועית והם הגורם המוסמך לקבל את ההחלטה בעניין שקילות התואר של התובע, מצאו על יסוד כל אלו כי התובע לא עבר הליך לימודי תקין במסגרת לימודיו באוניברסיטת לטביה, ועל כן דחו את בקשתו לקבלת אישור שקילות לתואר שקיבל מאוניברסיטת לטביה. לאור אשר הוכח בפנינו, לא רק שהחלטה זו אינה חורגת מתחום הסביר באופן שיצדיק התערבות בה, אלא שהיא עולה בקנה אחד עם הממצאים שעלו מן הראיון שנערך לתובע. 51. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר, אין זאת אלא שהתובע לא הצביע על כל פגם שנפל בהחלטת הגף לדחות את בקשתו לקבלת אישור שקילות לתואר שקיבל מאוניברסיטת לטביה, ולא כל שכן כזה שיצדיק התערבות בהחלטת הגף לבטלה. משכך הם פני הדברים - תביעת התובע נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיו, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.הכרה בתואר / שקילות לתוארהשכלה גבוהה