בצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה נקבע (בסעיף 7(ב)) כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו". יש להבחין בין הוראה בדבר תקופת התיישנות לתביעת זכות (כדוגמת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951) לבין הוראה הקובעת מגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת צו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת התיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את היקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה, ומגבילה אותה לדמי הבראה המגיעים לעובד בעד תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה לא נקבעה הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. מכאן, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת התיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. לעומת זאת, אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר תום קשר העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה המגיעים בעד תקופה של שנתיים אחרונות לעבודתו בלבד. גם תקופת ההתיישנות לתביעה לפדיון דמי הבראה היא שבע שנים לאחר מועד סיום קשר העבודה. דמי הבראהצו הרחבהצוויםהתיישנות