לאחר שבית המשפט שקל את נסיבות המקרה הוא לא ראה לנכון לפסוק הפיצויים בתשלומים עיתיים. בעניין ע"א 1819/03 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב. (בית חולים מעיני הישועה) (לא פורסם, 12.3.06) התייחס בית המשפט העליון ליתרונותיה של שיטת הפיצוי העיתי שמגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. עם זאת נקבע: "אולם בצד יתרון זה ויתרונות אחרים של שיטת הפיצוי העיתי, ניצבים גם חסרונותיה. אלה כמו אלה נסקרו בפסיקה בהרחבה (ראו: עניין ברדה הנ"ל; רע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5) 129, 137-133). שניים מחסרונותיה הבולטים של שיטת הפיצוי העיתי הינם: האחד - חסרון מנהלתי - היינו הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך - או הכורח - שעלול להיווצר בהתדיינויות חוזרות ונשנות; והשני - החשש ששינוי במצבו הכלכלי של המזיק יפגע ביכולתו לשאת בתשלום הפיצויים להם זכאי הניזוק. חיסרון שני זה היווה שיקול כבד משקל בגיבוש ההלכה בעניין פסיקת פיצויים עיתיים בהעדר הסדר סטטוטורי". במקרה הנדון ניתן להבטיח שהתשלומים של התובע לא ישללו עקב זעזוע כלכלי שיפקוד את קרנית ואולם החשש הראשון בעינו עומד. כל זאת עוד מבלי לבחון חסרונות נוספים של שיטת הפיצוי העיתי וביניהם הטרחה - לצדדים ולבתי המשפט - בהתדיינויות חוזרות ונשנות ואת הקושי של התובע ומשפחתו לתכנן את עתידו כשאין הם יודעים מהו סכום הכסף שיעמוד לרשותם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תשלומים עיתיים: תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים. 1. האירוע, הצדדים והמחלוקת התובע, מר פלוני, יליד 14.3.1984 (להלן: "התובע") נפגע בתאונת דרכים ביום 15.1.2009, כשנסע במכונית מס' רישוי 48-182-10 שבה נהג הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). נהיגתו של הנתבע 1 לא הייתה מבוטחת בביטוח תקף במועד התאונה. משכך חייבת הנתבעת 2, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") לפצות את התובע בגין נזקיו הנובעים מהתאונה. קרנית שלחה הודעה לצד ג' לנתבע 1 וזה האחרון שלח הודעה לצדדי ד'. הודעות אלה סולקו ביום 22.7.12 וביום 13.11.12 ומשכך נותרה במחלוקת אך שאלת גובה נזקיו של התובע. 2. נכותו של התובע ותוחלת חייו הצפויה ממקום התאונה הועבר התובע כשהוא מחוסר הכרה לבית החולים מאיר. עקב חשד לדיסקציה באבי העורקים הועבר התובע בדחיפות לבית חולים בלינסון כשהוא במצב אנוש, חסר הכרה ומונשם. ביום 8.3.09 הועבר התובע לבית חולים לוינשטיין במצב וגטטיבי. במהלך האשפוז הותקנה לתובע הזנה ישירות לקיבה (PEG) והוא עבר קרניופלסטיקה. לנוכח העדר התקדמות במצבו של התובע הוחלט לשחררו מהאשפוז בבית חולים לוינשטיין ולאחר שהותאם ביתו של התובע לצרכיו, הוא שוחרר ביום 18.1.2010 לביתו. לצורך הערכת נכותו של התובע וצרכיו מונה מומחה השיקום פרופ' זאב גרוסוסר מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 17.6.10 כתב המומחה שביתו של התובע הותאם לצרכיו, כולל כניסה מסודרת עם מעלה שיפועי, מיזוג אויר ביחידת המגורים של התובע וציוד מתאים לטיפול בו כולל פינת מקלחת המתאימה לשימוש בעגלת רחצה. נמסר לפרופ' גרוסוסר כי מדי יום מבקרת בבית התובע אחות מקופת חולים המזריקה לו זריקת קלקסן וכן מגיע מעת לעת רופא מקופת חולים שדואג להחלפה סדירה של הטרכיאוטומיה ושל ה-PEG מדי חודש. עוד נמסר למומחה כי "הטיפול בחולה נעשה על ידי המטפל האישי המטפל בו מדי יום כאשר משעה 18:00 ועד לבוקר יום המחרת יש מטפל נוסף השוהה עם החולה... החולה מקבל טיפול פיסיותרפי פעמיים בשבוע ובשאר הימים מבצע המטפל את התרגילים, כולל את העמדת החולה". המומחה בדק את התובע בביתו בנוכחות "הוריו, אחיו והמטפל האישי". התובע נראה בזמן הבדיקה כשעיניו פקוחות והגיב בצחוק כאשר המטפל פנה אליו. הוא הגיב בבירור לגרויי כאב, צחק ללא קול כאשר פנו אליו וביצע באופן לא עקבי תנועות בידיו. במהלך הבדיקה לא נצפו תנועות ספונטאניות, אך הייתה תנועה ברורה של רתיעה לגירוי מכאיב. לסיכום קבע פרופ' גרוסוסר שהתובע שרד כשנה ומחצה לאחר פגיעה רב מערכתית עם פגיעה מוחית קשה. הוא נמצא כיום במצב של תגובה מינימאלית, מצבו הכללי יציב, הוא אינו סובל מהתקפים כפיוניים תחת טיפול תרופתי מתאים ונראה כי המכלול הטיפולי שנוצר בביתו נחזה כמבטיח טיפול אופטימאלי בהתחשב בפציעתו. את נכותו של התובע העריך המומחה בשיעור 100% בשל המיפלגיה מלאה משמאל, היפרזיס קשה מימין, חסר בעצמות הגולגולת וחיבור לקוי באמת יד שמאל. המומחה קבע שהתובע זקוק למעקב רפואי שיקומי פעמיים בשנה שיתבצע על ידי רופאים מיומנים כמו רופאי המחלקה לטיפול נמרץ בבית לוינשטיין; להמשך טיפול אנטי-כפיוני במסגרת המעקב השיקומי הכללי; טיפול פיזיותרפי משמר פעמיים בשבוע; מעקב והערכה על ידי קלינאי תקשורת ומרפא בעיסוק מדי 3 חודשים עד לתום 4 שנים ממועד הפציעה; טיפול תרופתי להורדת הספסטיות ובהתאם להוראות רופאיו; מעקב במרפאת א.א.ג. ונגישות ליחידה גסטרואנטרולוגית בבית חולים במידת הצורך. את צרכיו האישיים של התובע העריך המומחה כדלקמן: א. טיפול והשגחה בכל שעות היממה. ב. בית ושירותים מותאמים לשימוש בכסא גלגלים ונגישות לרכב. ג. שולחן העמדה. ד. מנוף לביצוע מעברים. ה. כסא גלגלים עם משענת ראש שיוחלף מדי כ-5 שנים. ו. אלונקת רחצה. ז. מיזוג אויר. ח. טיטולים. ט. כמויות גדולות מהרגיל של לבנים ומצעים ואמצעים לכיבוסם. י. הסעה ברכב. יא. חדר מגורים עבור המטפל הצמוד. יב. טלוויזיה כדי לספק גרייה לתובע. יג. מיטה חשמלית מלאה עם דפנות ומזרון מתאים למניעת פצעי לחץ וכריות לתמיכה. יד. מכשיר המווסת זרימת המזון דרך ה-PEG. טו. מכשיר שאיבה מקנה הנשימה ומכשיר שאיבה המופעל בסוללות לצורך יציאה מהבית. טז. מכשיר משולב לצורך בדיקות בסיסיות כמו לחץ דם, דופק וריווי חמצן. יז. עזרה של אדם נוסף בעת ביצוע המעברים במנוף. צורך זה הוערך על ידי המומחה בארבע שעות ביממה בנוסף על הצורך בהשגחה אישית במשך כל שעות היממה. יח. הזנה באוכל מוכן בשם אוסמולייט שאותו צורך התובע. לנוכח העובדה שהתובע תלוי בזולת בכל פעולותיו ובכל שעות היממה והליקויים המוטוריים הקשה מהם הוא סובל, קבע המומחה שהתובע חסר כושר השתכרות לחלוטין ולצמיתות. באשר לתוחלת חייו של התובע ציין המומחה בחוות דעתו (ת/1) כי אין מידע לגבי תוחלת חיים של חולים שסבלו מחבלות מוחיות בישראל. המומחה הסתמך על מאמר משנת 2010 של בראון ואח' (נ/3) שקבע כי למרות שקיים קיצור תוחלת חיים לאחר פגיעות מוחיות, עודף הסיכון פוחת ככל שהחולה שורד זמן רב יותר. בשל כך ובהתחשב בנתוני הספרות בעולם המערבי, העריך המומחה את תוחלת חייו של התובע ב-30 שנים ממועד הבדיקה (14.3.10). קרנית לא הסכינה עם קביעותיו של המומחה בשאלת תוחלת חייו של התובע וביקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו. בחקירתו הסכים המומחה שיש להעריך את מצבו של התובע ככזה שבין מצב וגטטיבי לבין מצב של הכרה מינימאלית, כי הוא מוזן דרך צינורית האכלה ואינו מסוגל לבצע תנועות ספונטאניות (עמ' 25 לפרו' בשו' 29-10). ואכן, אין עורר שהתובע נפגע פגיעת ראש קשה ביותר, הוא מוזן באמצעות מכשירים ונושם דרך קנולה. בתיעוד עדכני הוגדר התובע כ"צמח". וכך - ראו נ/6 - סיכום אשפוז מיום 19.10.12, לפיו התובע "במצב וגטטיבי, אינו מגיב לסביבה ולגירוי קולי". גם באשפוז מהחודשים מאי-יוני 2011 הוגדר התובע כשרוי "במצב וגטטיבי". כך גם באשפוז מחודש נובמבר 2010 (ראו נ/1). כפי שנראה להלן, התרשמותו של המומחה בדבר ההכרה המינימאלית התקבלה גם לנוכח הדברים שנמסרו לו מפי בני המשפחה ו"המטפל" ואולם אלו נאמרו על דרך ההפרזה. לכן למרבה הצער נראה כי מצבו של התובע יותר קרוב למצב וגטטיבי מאשר למצב של הכרה מינימאלית. בחקירתו הסכים המומחה כי יש לייחס משמעות גם לזיהומים החוזרים מהם סבל התובע ולניתוחים שעבר (עמ' 29 לפרו' בשו' 19-14). לדבריו: "הזיהומים והניתוחים החוזרים לא בהכרח מחלישים את הגוף. אם כן, הדבר מתבטא בקיצור תוחלת החיים". ואולם, כשהציגו לפרופ' גרוסוסר את מסכת האשפוזים החוזרים שעבר התובע מאז התאונה, טען המומחה - "כל הגורמים הזיהומים, הזיהומים החוזרים, העדר התנועה ועוד, מניחים שהחולים חשופים לכל הגורמים האלה, יכולים לחוות אותם. זה מתבטא בממוצע של קיצור תוחלת החיים... מבחינת התובע הזה אני חושב שאין שינוי בתוחלת חייו למרות הזיהומים והניתוחים שהוא עבר... הכל כבר מוטמע בחישוב של תוחלת החיים" (עמ' 29 לפרו בשו' 30 - עמ' 30 בשו' 13). המומחה הסכים כי המאמר של בראון שעליו הסתמך בחוות דעתו הוא חריג וכי אין ללמוד ממנו על תוחלת חיים בשיעור זה או אחר בכלל או בשיעור של 30 שנה בנתוני התובע בפרט וזאת לנוכח הביקורת הרבה שהושמעה על המאמר שהתייחס לחולים במחוז אחד במדינת מינסוטה, שם קיים בית חולים מעולה והחולים היו במצב כלכלי טוב מהממוצע באוכלוסיה הכללית (עמ' 31 לפרו'). כשנשאל המומחה כיצד קבע את תוחלת חייו של התובע לפי 30 שנה, השיב המומחה בהגינותו - "הייתי רע. אני מסתמך על הניסיון שלי, על מה שכתוב בספרות, גם על המאמר של בראון שכותב במסקנה שלו את הדבר הבא... במאמר של בראון אין טבלה. יש טבלאות במקומות אחרים... אני לא חושב שיש טבלה ואני לא חושב שאנחנו יכולים להעתיק את מה שנעשה בקליפורניה". (עמ' 31 לפרו' בשו' 30 - עמ' 32 בשו' 1) בהמשך הסכים המומחה כי במאמר של בראון אין למצוא הבחנה בין חולים במצב קשה לבין חולים במצב בינוני. המומחה הופנה לפרק מספרם של שבל, שטראוס ואח' (נ/4) שדן בתוחלת החיים ומבחין בין הדרגות של פגיעות הראש. הוא הסכים שהתובע נפגע בצורה חמורה והסכים כי הספר האמור נחשב מוביל בתחום. לפי אותו ספר הסכים המומחה, כי "אם הולכים לפי הספר הוא לא במצב של PVS אלא מצב של מואכל על ידי אחרים. יתרת תוחלת החיים תהיה 24 שנים מיום הפגיעה" (עמ' 33 לפרו' בשו' 8-7). בסופו של דבר הבהיר המומחה את עמדתו במילותיו הנחרצות: "אני לא מאמין באף טבלה, אני לא חושב שאפשר להעתיק באופן אוטומטי ניסיון מארצות הברית לארץ..." (עמ' 33 לפרו' בשו' 23-22). לדבריו- "יש חולים שקבעתי תוחלת חיים ארוכה והוא מת תוך 3 חודשים ולהפך". כשנשאל המומחה לגבי המקרה של התובע, השיב - "הוא יכול לחיות יומיים והוא יכול לחיות 40 שנה". מבחינתו של המומחה - "לדעתי שישלמו כל עוד התובע חי". בהמשך עמד המומחה על קביעתו כי יש להעריך את תוחלת חייו של התובע ב-30 שנה והבהיר: "ש. ההצעה שלך לגבי 30 שנה היא הערכה חופשית. ת. זו הערכה מקצועית והוגנת" (עמ' 36 לפרו' שו' 2-1) קרנית ביקשה להסתמך על ספרו של זסלר ועל אותו פרק הדן בתוחלת החיים (נ/4) ולקבוע את תוחלת חייו של התובע למשך 11 שנים. מנגד מבקש התובע לחשב את תוחלת חייו לפי 30 שנה כפי שהעריך המומחה. עינינו הרואות- קביעתו של המומחה באשר לתוחלת חייו של התובע הסתמכה על מאמרו של בראון שזכה לביקורת בספרות. מאותו מאמר קשה ללמוד מסמרות לגבי פגועי מוח בכל העולם. אין מחלוקת שהתובע נצרך לאשפוז מעת לעת ואפילו בא כוחו הצהיר בישיבת יום 23.11.11 כי הוא מתאשפז "פעם בחודש, חודשיים". המומחה לא הצליח לתמוך את קביעתו בדבר תוחלת חייו של התובע לבד מהסתמכות על ניסיונו והגינותו שלו. בהסכמת הצדדים שלחה קרנית שאלות הבהרה למומחה לאחר חקירתו. בתשובותיו מיום 15.1.12 ומיום 13.6.12 הבהיר המומחה כי הוא עיין בתיק האשפוז של התובע מנובמבר 2011 ושלל הצורך לבדוק שוב את התובע או לשנות את עדותו כמו גם את קביעתו בדבר תוחלת חייו של התובע. בתשובותיו מיום 13.6.12 הדגיש המומחה שהתובע אינו במצב וגטטיבי אלא במצב של הכרה מינימאלית ולכן תוחלת חייו אינה כ-15 שנים כמו במקרה של נפגע אחר שמצוי בחוסר תנועה ובמצב וגטטיבי. אין עורר כי סוגיה זו של קיצור תוחלת החיים קשה היא. כפי שקבע בית המשפט העליון - "...קשה היא במישור העקרוני, וקשה היא גם במישור היישומי. תחושה של אי-נוחות מלווה את העיסוק במועד פטירתו הצפוי של אדם, אי-נוחות בשל מהות העניין וגם בשל היומרה-לכאורה הטמונה בכך. את מועד פטירתו של אדם - אדם בריא ואדם שנפגע בגופו - איש אינו יכול לחזות. אכן, "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים, יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים" (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, פ"ד נא (1) 529, 534). יחד עם זאת, כפי שהדבר נעשה לא אחת בדיני הפיצויים, העוסקים תכופות בעתיד וממילא - בתחזיות והשערות, גם בהקשר זה עשוי בית המשפט לקבוע ממצא, ובלבד שהובאו בפניו חוות-דעת מתאימות. אלה - חוות-הדעת - עשויות להתבסס גם על נתונים סטטיסטיים באשר להשפעתה של פגיעה או מחלה מסוימת על תוחלת החיים - ובל נשכח כי תוחלת החיים של אדם בריא נקבעת אף היא על-בסיס נתונים סטטיסטיים (ראו גם ע"א 11183/04 דלאל נ' קינן, תק-על 2006(1) 1908; ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, תק-על 2005(2) 125; ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 509-510; ע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599). למותר לציין - הממצא הנקבע בכגון דא על-ידי בית המשפט נועד כדי לשמש בסיס לחישוב, הא ותו לא..." (ע"א 10842/02 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' סייג (לא פורסם, 20.9.06)) לנוכח הראיות שהובאו, לנוכח מצבו של התובע שזוכה לטיפול מיטבי בביתו ולעובדה שהמומחה התרשם בבדיקתו מתגובה מינימאלית של התובע (שהגיב לכאב והגיב בצחוק כאשר פנה אליו המטפל) ולנוכח הספרות הרפואית שהוצגה לי, אני רואה לנכון לאמוד את תוחלת חייו של התובע ב-24 שנים מיום 14.3.10, דהיינו עד לשנת 2034 ועד שיגיע התובע לגיל 50. 3. הנזקים א. הפסדי שכר אביו ואפוטרופסו של התובע, מר פ' ק' (להלן: "האב") טען בתצהירו שהתובע סיים 12 שנות לימוד בשנת 2003 וכי לאחר מכן למד בקורס לטכנאי מכשור רפואי ברמת גן במשך כשנה וחצי. התובע לא הצליח למצוא עבודה בתחום המכשור הרפואי למרות הקורס בתחום זה שעבר לפי הנטען. לטענת האב (בסעיף 2 בת/4) עבד התובע במשך השנים שחלפו מאז ועד לפציעתו בתאונה כעוזר חשמלאי בנין וכעובד אחזקה אצל מעבידים שונים והשתכר באותם מקומות עבודה כמתחיל וכמתלמד כ-4,000 עד 5,000 ₪ לחודש. בסעיף 3 לתצהירו טען האב, כי "בתקופה הסמוכה לתאונה אמיר עבד אצל קבלן לעבודות חשמל בהרצליה. הוא עבד שם מספר חודשים עד לתאונה הנדונה והשתכר כ-5,000 ₪ לחודש. יש להבין שהוא היה באותו שלב מתלמד וכי לא התנסה בעבודה דומה בעבר". זו העדות היחידה שהציג התובע באשר להשתכרותו ועבודתו עובר לתאונה. עדות יחידה זו של האב היא עדות יחידה של בעל דין שאין לה כל תמיכה וזאת מעבר להיותה עדות שמיעה. התובע לא טרח להציג ולו תלוש שכר אחד או אישור לגבי רציפות תעסוקתו עובר לתאונה ואף לא טרח להביא ולו עד אחד שהעסיק את התובע בעבר שיספר על שכרו, עבודתו ואופק קידומו, הגם שהמעסיקים ולו חלקם מוכרים היטב לאב (עמ' 68 לפרו' בשו' 2-1). גם תעודות על סיום לימודיו של התובע לא הוצגו. ההשלכות של מחדלים אלו ידועות ואין צורך להכביר מילים בעניין זה. בחקירתו הנגדית הודה האב שהתובע לא עבד באופן רצוף וכדבריו - "הוא עבד 4-5 חודשים, הפסיק ועבד במקום אחר. זה בחשמל, עבד אצל ערבי כמה חודשים שלא נתן לו תלושים. ש. לפעמים הוא לא מצא עבודה. חודשים שהוא לא עבד. ת. אולי שבועות. ש. למה לא הגשת אף תלוש של אמיר. ת. הגשתי לביטוח לאומי..." (עמ' 67 לפרו' בשו' 16-11) קרנית היא זו שטרחה והציגה תלושי שכר של התובע ממקום עבודתו האחרון עובר לתאונה. מעיון באותם תלושי שכר (נ/8) מסתבר שדבריו של האב אינם משקפים את המציאות כהווייתה. לא זו בלבד שהתובע לא עבד כלל במשך כחצי שנה שקדמה לתאונה אלא שבחודשים שבהם עבד (מחודש ינואר 2008 ועד לחודש יוני 2008) השתכר בממוצע לפי (ברוטו וללא ניכוי מס הכנסה) 3,647 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום מסתכם ב- 4,214 ₪. יש להדגיש שהתובע יצא לשוק העבודה בגיל 18 וכי עד לתאונה חלפו עברו כ- 7-6 שנים ולא מדובר בתובע שטרם החל לכתוב את סיפור חייו. לנוכח האמור אעשה חסד עם התובע ואקבע את בסיס שכרו בעבר בשיעור שכר המינימום וזה האחרון, נכון להיום, עומד על 4,300 ₪ לחודש. יחד עם זאת, מדובר בתובע שנפגע בתאונת דרכים בטרם מלאו לו 25 שנים ויש להניח כי לולא התאונה היה מצליח להשביח את שכרו עם הזמן. על כן אני קובעת כי התובע היה צפוי להשביח את שכרו עד לסכום של 6,500 ₪ בממוצע וזאת מעת הגיעו לגיל 30 ואילך. בקביעה זו של בסיס השכר העתידי הבאתי בחשבון גם את הסיכון שהתובע לא היה מתמיד אולי במקום עבודה זה או אחר לאורך כל שנות ההשתכרות הצפויות כשם שנהג עובר לתאונה. לנוכח האמור לעיל אני פוסקת לתובע בגין הפסדי השכר מיום התאונה ועד ליום כתיבת פסק הדין (46 חודשים) 197,800 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה מסתכם הפיצוי בגין העבר בסכום של 203,956 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד לתקופה שמיום מתן פסק הדין ועד ליום 14.3.14, עת יגיע התובע לגיל 30, ייפסק לתובע פיצוי בגין הפסד של 4,300 ₪ לחודש בהיוון מתאים, דהיינו הסכום של 63,228 ₪. לתקופה שמיום 14.3.14 ועד לתום תוחלת חייו הצפויה של התובע (14.3.2034) לפי הפסד חודשי של 6,500 ₪ ובהיוון כפול ייפסק לתובע סכום של 1,129,414 ₪. הפסד כושר השתכרות בשנים האבודות בגין "השנים האבודות" מתום תוחלת החיים הצפויה של התובע בהגיעו לגיל 50 ועד לגיל 67, ייפסקו לתובע 30% מכושר ההשתכרות בהתאם להלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.4.06)) דהיינו 166,102 ₪. ב. הפסדי פנסיה ב"כ התובע עתר בסיכומיו בעל פה לפצות את התובע בשיעור 13.33 אחוזים משכרו לכל שנות ההשתכרות בגין הפסד של תשלומי המעביד. מנגד טוענת קרנית כי אין לפסוק לתובע הפסד תנאים סוציאליים אלא רק אובדן פנסיה משאיבד התובע את כושר עבודתו. עוד מוסיפה קרנית וטוענת כי הפיצוי ברכיב זה יהיה שלילי שכן לאחר שינוכו 5% משכרו של התובע (הפרשות העובד) עד לתום תוחלת חייו משליש משיעור הפנסיה, לא יוותר פיצוי. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בשנים האבודות מעת "הגיעו" לגיל 67 עד לתום תוחלת החיים הצפויה לולא התאונה בשיעור 21% מ-6,500 ₪ (70% x 30%) קרי 49,488 ₪ ובניכוי הפרשת העובד בשיעור 5% מסכום ההפסד (שהרי אם אנכה 5% משכרו מיום התאונה ועד ל"גיל" 67 תתקבל תוצאה שלילית כטענת קרנית). התוצאה המתקבלת היא 47,014 ₪. ג. עזרת הזולת בסיכומיו בעל פה טען ב"כ התובע שהתובע זקוק לעזרה בכל דבר ועניין בכל שעות היממה, כאשר חלק מהעזרה ניתנת באופן פעיל וחלק מהעזרה מתבטאת בהשגחה על התובע. לטענת התובע המטפלים העיקריים בתובע הם הוריו ובנוסף להם מטפלים בו אחמד עפיף מטר, בן דודו של התובע (להלן: "אחמד") וכן גיסתו של התובע, גב' א' ב' ק' (להלן: "א'"). ב"כ התובע הציע לחשב בסיכומיו עלות של העסקת שלושה עובדים שכל אחד מהם יעבוד שמונה שעות ביום לפי 15,000 ₪ לחודש ובתוספת הוצאות המחיה של אותם מטפלים. בסך הכול עתר לפיצוי בסך 18,000 ₪ בראש נזק זה. כדבריו: "אקסלרד יוצא 18,000 ₪ לחודש. הסכום שנפסק באקסלרד נכון להיום נשמע לי הגיוני". גם לעתיד הסכים ב"כ התובע כי- "מה שנשמע באקסלרד נשמע לי סביר". מנגד טענה קרנית שהתובע נמצא במיטתו כמעט כל שעות היממה וברובן הוא רדום. משכך, לגישתה- אין מקום לפצותו לפי הלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000)) מאחר שהתובע זקוק לעזרה אקטיבית מעטה ביותר במצבו הקוגניטיבי. קרנית טענה כי מי שמטפל בתובע הם הוריו ולכל היותר יש להתייחס לעזרה שנותנים אחמד ואחלאם כאל עזרה ספוראדית ותו לא. משכך הציעה קרנית בסיכומיה לפצות את התובע ואת הוריו בתקופת האשפוז של התובע בסכום שבין 3,500 ל-4,000 ₪ לחודש ומאז שחזר התובע לביתו ולעתיד בסכום של 10,000 ₪ לחודש. נבחן אפוא את הראיות שהובאו בסוגיה הנדונה. כאמור לעיל, מסרו ההורים ואחמד לפרופ' גרוסוסר מידע כוזב לפיו מטפל אחמד בתובע מדי יום עד השעה 18:00 וכי מהשעה 18:00 ועד לבוקר יום המחרת נמצא לצד התובע מטפל נוסף וזאת מעבר לעזרת ההורים (וראו בעמ' 22-21 לפרו'). גרסה שונה מסר האב בתצהירו (סעיף 6 בת/4) לפיה הוא ואשתו משגיחים על התובע מהשעה 22:00 ועד לשעה 07:00 וכי מהשעה 07:00 ועד 11:00 מגיע לביתם אחמד ומטפל בתובע; בין השעות 11:00 עד 13:00 מטפלים בתובע הוא ואשתו ומהשעה 13:00 ועד השעה 18:00 מטפלת בתובע אחלאם. אחמד הגיש תצהיר לבית המשפט (ת/3) שבו טען כי הוא מועסק על ידי משפחת התובע מדי יום בין השעות 07:00 עד 11:00, שבמהלכן הוא רוחץ את התובע, מטפל בהזנתו ובהעמדתו על המתקן המיועד לכך ומחליף לו בגדים, טיטולים ומצעים וגם מבצע טיפול פיזיותרפי בהתאם למה שלמד מעובדי קופת חולים. עוד טען כי הוא מטפל בתובע מדי יום גם בין השעות 18:00 עד 22:00 שבהן הוא מאכיל את התובע, רוחץ אותו ומחליף את בגדיו לקראת שנת הלילה. לטענת אחמד משכורתו מסתכמת ב-6,500 ₪ לחודש. גם האב החרה החזיק בתצהירו אחר אחמד (סעיף 6 ו' בת/4). והנה הסתבר שקרנית ערכה מעקבים במשך שבעה ימים (לא רצופים) אחר ביתו של התובע שבמהלכם התברר שאחמד הגיע רק פעם אחת לבית התובע וגם זאת למשך זמן קצר ביותר, בעוד שבשעות עבודתו הנטענות נצפה על ידי חוקרי קרנית כשהוא עובד בחנותו או מבלה (וראו תצהירי החוקרים נ/11 - נ/15 שלא נסתרו). אחמד עומת מול דו"חות החקירה, סרטי הצילום ותמליל שיחתו עם החוקר, שבמהלכה טען כי הוא משתכר 2,000 ₪ בחודש מעבודתו אצל התובע (וראו התמליל נ/7). כל שהיה לו להשיב למה שראה הוא שלא מדובר בקולו שלו, הגם שהוא זיהה את עצמו ואת כלי הרכב שלו בצילומי החוקרים. הוא חזר והשיב כי אינו זוכר כשנשאל וחזר ונשאל כיצד לא היה בבית התובע בשעות העבודה הנטענות בניגוד לנטען בתצהירו ובתצהיר האב. יתירה מזאת, אחמד לא ידע לומר באיזה אוכל בדיוק מוזן התובע. עוד הסתבר שהוא שוכר מהאב את החנות שאותה הוא מנהל (עמ' 78 לפרו' בשו' 15-14). עדות אחמד והאב בעניין עבודתו של אחמד הייתה מעוררת רחמים ולא רק בשל מצבו של התובע. בעוד שאחמד טען שאם הוא נעדר מדי פעם הרי שעדיין משכורתו בסך 6,500 ₪ משולמת על ידי האב כסדרה, טען האב כי הוא מפחית משכרו עד ל-6,000 ₪ אם אחמד נעדר שבועיים במשך חודש מסוים (עמ' 77-76 לפרו'). האב גם ניסה לטעון שהוא גובה מאחמד שכר דירה בסך 3,000 ₪ אחת לשנה. עוד טען האב בבית המשפט וזאת בניגוד לנטען בתצהירו, כמו גם בתצהירו של אחמד, שאחמד עובד בשעות לא קבועות (עמ' 75 לפרו' שו' 21). למותר לציין כי עדי התובע טענו ששכרו של אחמד משולם במזומן ושכרו הנטען לא מדווח לכל גורם שהוא. ממילא לא הוצגה כל אסמכתא על משיכת סכום דומה מדי חודש מחשבון התובע או הפקדתו לחשבונו של אחמד. זאת כאשר מנגד - טען אחמד שהוא מדווח כדין לרשויות המס על הכנסותיו בסך 4,500 ₪ לחודש מניהול החנות שהוא שוכר מאביו של התובע (עמ' 54 לפרו'). גם העובדה שאחמד מקבל שכר גבוה יחסית בגובה 6,500 ₪ לחודש (סכום העולה בכ-50% על הכנסותיו הנטענות מהחנות שהיא עיקר עיסוקו) ומאידך גיסא- אחלאם מוותרת לכאורה על כל תשלום שהוא בשל מצבם הכלכלי של בני משפחת התובע, אינה מתיישבת עם ההיגיון. גם האב נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שבשנים 2012-2010 צפו חוקרים על ביתו וכמעט שלא ראו את אחמד מגיע לבית התובע, אך כל שהיה בפיו כהסבר היה: "אני לא יכול להסביר לך. אתה אומר. אני לא יודע" (עמ' 77 לפרו' בשו' 32). ד"ר מנדה, מנהל היחידה של המשך טיפול מטעם קופת חולים, סיפר בבית המשפט כי הוא מבקר בביתו של התובע מדי חודשיים - שלושה חודשים כדי לבקר את הצוות שמטפל בתובע מטעם קופת חולים. הוא הבהיר בבית המשפט כי המטפלים העיקרים בתובע הם ההורים והעיד כי - "ראיתי פעם אחת איזה קרוב משפחה שעזר ברחיצה. מדי פעם מגיעה בת דודה שמקצועה אחות, היא עובדת קופת חולים והיא מסייעת קצת למשפחה, בטיפול ובתקשורת איתנו... ש. אמרת שבפעם היחידה שראית את הבחור, כמה זמן הוא היה. ת. הגעתי לביקור, אמרו לי תחכה רגע רוחצים אותו. הוא היה שם 10 דקות והלך" (עמ' 89 לפרו' בשו' 22-1) לקראת הדיון בבית המשפט טרחה משפחתו של התובע ודאגה לקבל ביום 12.11.12 אישור מוזמן מקופת חולים, שבו צוין: "לכבוד: אישור על מצב בריאות. הנ"ל בן 28 לאחר תאונת דרכים קשה עם פגיעה בראש ונזק מוחי. סיעודי, מטופל על ידי הורים ומטפל צמוד גם בני משפחה במשך 24 שעות ליום" (ת/6). למותר לציין כי לא מדובר במסמך שנערך בזמן אמת כי אם במסמך מוזמן שהוכן לבקשת הורי התובע לכבוד הדיון בבית המשפט. גם עדותה של אחלאם התגלתה בבית המשפט כמלאת חורים ככברה ולא הצליחה להחזיק מים. וכך בתצהיר עדותה הראשית (ת/2) טענה כי היא עובדת בגן ילדים מדי יום בין השעות 7:00 עד 13:00 ומיד עם סיום עבודתה היא חוזרת הביתה, נותנת לתובע זריקה בהתאם להנחיות שקיבלה מעובדי קופת חולים ולאחר מכן יושבת עמו ומשגיחה עליו עד לשעה 18:00, או אז מגיע אחמד ומחליף אותה במשמרת עד הלילה. לפי הנטען בתצהירה סירבה אחלאם לקבל תשלום עבור עבודתה בטיפול בתובע כי מדובר באחיו של בעלה ובאנשים שמצבם הכלכלי לא טוב. והנה גם אחרי אחלאם נערך מעקב על ידי חוקרים פרטיים מטעם קרנית ובניגוד לדבריו של האב שלפיהם אחלאם מגיעה לטפל בתובע כמעט כל יום (עמ' 76-75 לפרו'), לא נצפתה אחלאם מגיעה לבית התובע ולו פעם אחת. היא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית ועומתה מול דו"חות החקירה. הסתבר בחקירתה כי היא מטופלת בארבעה ילדים שהקטנה ביניהם בת שנה וחודשיים, עובדת משרה מלאה ואף בעלה עובד במשמרות מפוצלות מהבוקר ועד השעה 20:00. בכל זאת טענה אחלאם כי היא מטפלת בתובע מדי יום. אחלאם לא ידעה להסביר כיצד לא נראתה מגיעה לבית התובע בכל אותם מעקבים, הודתה כי היא לא יודעת איזה אוכל אוכל התובע ולבסוף השפילה את עיניה והודתה: "לא יודעת. אני מטפלת באמיר, אבל לא באופן קבוע. אני נותנת לו זריקה, אני מסרקת אותו. לא כל יום" (עמ' 52 לפרו' בשו' 7-6). עולה מן המקובץ שעדותם של עדי התובע בעניין העזרה הנטענת על ידי אחלאם ואחמד אינה תואמת את הראיות שהובאו, אינה מתיישבת עם ההיגיון והדבק הדברים ומהווה עלבון לאינטליגנציה. ויאמר בריש גלי- הסתבר בבית המשפט שהאמת אינה לרגליהם של עדי התובע. כאמור לעיל, מצבו של התובע דורש השגחה במרבית שעות היממה. מעבר לכך, כפי שגם העיד פרופ' גרוסוסר, יש צורך בטיפול אישי שמסתכם בכ- 4-3 שעות ליום (עמ' 35 לפרו' בשו' 13-12). ההשגחה הפסיבית נעשית על ידי הוריו של התובע. כך עולה גם מעדות האב (עמ' 68 לפרו' בשו' 32; עמ' 74 בשו' 26-18); גם מעדותו של ד"ר מנדה; גם ממסמכי הדיאטנית שביקשה לזמן את האם לצורך התייעצות ובקשתה נענתה בשלילה לאחר שהאם הודיעה שהיא לא יכולה להגיע למרפאה ולהשאיר את התובע לבדו (ראו נ/22); גם מכרטיס הקבלה הסיעודי, שם מצוינים ההורים כמטפלים המשמעותיים היחידים בתובע (נ/9); גם מעדות האב שלפיה הוא ואשתו משגיחים לבדם על התובע במשך כל שעות הלילה (סעיף 6 ו' (1) וסעיף 7 לת/4). הסתבר בבית המשפט שהוריו של התובע בוחרים שלא להיעזר במטפל זר שיגור בביתם (חרף הנטען בתצהיר האב - בסעיף 7 לת/4) וזאת בשל היותם דתיים. כדברי האב - "אשתי דתיה וגם אני דתי ואי אפשר שמישהו יישן אצלנו בבית. שיראה אותנו" (עמ' 70 בשו' 13-12). הטיפול בתובע מצריך גם מאמץ פיזי מסוים - הפיכתו במיטה, סיוע במעברים מהכסא למיטה והרמתו לצורך מקלחת. כפי שעולה הן מחוות הדעת של המומחה הרפואי הן מעדות האב, יש לשנות את התנוחה שהתובע נמצא בה מדי זמן קצר ויש להשגיח עליו וליתן מענה לכל צרכיו. אמנם הערכת הנזק בכלל ובראש הנזק של עזרת צד ג' בפרט מבוססת על בחינה אינדיבידואלית לפי עקרון השבת המצב לקדמותו. עם זאת, והדברים נאמרו בעניין אקסלרד - "במקרה של נכים קשים - קוודרופלגים או של בעלי נכות קשה אחרים אשר דרושה להם עזרה בכל הפעולות היומיומיות - צפים ועולים בדרך כלל, אותם צרכים". נראה כי גם המקרה דנן בא בגדר הכלל, שכן נראה כי הצרכים של התובע מאפיינים את סוג הנכות שבו עסקינן ואינם מיוחדים למקרה של התובע בלבד. לכן אין הצדקה לסטות, במקרה זה, מן הנתיב שהותווה בהלכת אקסלרד (ראו גם ע"א 8629/07 בן ארי נ' קליידרמן (לא פורסם, 25.2.09)). אני פוסקת אפוא לתובע פיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד בסכום חודשי של 15,600 ₪, השווה ערך לסכום שפסק בית המשפט העליון בעניין אקסלרד בשערוך ליום כתיבת פסק הדין (במעוגל). סכום זה כשהוא מהוון עד לתום תוחלת חייו הצפויה של התובע (עד ליום 14.3.2034) מסתכם בסכום של 2,938,834 ₪. לגבי העבר, משעסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה, ומשהתברר שהעזרה ניתנת רובה ככולה על ידי הוריו של התובע ללא תשלום שהוכח ואולי בתוספת עזרה אקראית מסוימת ומדודה ובהתחשב בעובדה שבחלק מהתקופה אושפז התובע וזכה לטיפול צמוד גם מהצוות הרפואי, אני פוסקת לתובע פיצוי הולם בסך 11,000 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, ובסך הכול סכום של 521,748 ₪. ד. הוצאות נסיעה וניידות אביו של התובע טען שבשנה הראשונה שלאחר התאונה נאלצו הוא ואשתו ובני משפחה נוספים לשבת מדי יום ליד מיטת התובע בבית חולים בלינסון ובבית לוינשטיין ולצורך כך השתמשו במכוניתם הפרטית. לטענת האב מרחק הנסיעה מטירה לבית החולים וחזרה מסתכם בכ- 60 עד 70 ק"מ והמשפחה הוציאה בגין כך סכום של כ-180 ₪ ליום. למרבה הצער גם טענה זו נטענה ללא כל אסמכתא הגם שמדובר בהוצאות עבר. יתירה מכך, הטענה נטענה על דרך ההפרזה ולא צריך להגיש חוות דעת של מודד כדי לדעת שהמרחק מטירה (שם גרים התובע ובני משפחתו) לפתח תקווה (שם אושפז התובע מיום 15.1.09 ועד 7.3.09) ובעיקר לרעננה (שם אושפז התובע מיום 8.3.09 ועד 18.1.10) אינו מגיע ל- 30 עד 35 ק"מ לכל כיוון כנטען. בכתב התביעה המתוקן טען עוד התובע כי הוא נזקק ויזדקק לכלי רכב מיוחד שיותאם למגבלותיו, לציוד ואביזרים מיוחדים לנכים ולאמצעים שונים לצורך ניידות. בסיכומיו בעל פה טען ב"כ התובע כי יש לממן לתובע רכישה ראשונית של רכב מסוג ואן בעלות של 148,000 ₪ ואת הוצאות אחזקת הרכב בסכום שנתי של 34,000 ₪ במעוגל. על תביעתו לפיצוי בגין אביזרים מיוחדים וִיתר ב"כ התובע משהתברר שמשרד הבריאות מממן רכישת מעליון לרכב (עמ' 94 לפרו' בשו' 43). לטענת ב"כ התובע יש ללמוד מהעובדה שהמל"ל אישר לתובע קצבת ניידות על זכאותו של התובע לפיצוי בגין רכישת רכב ואחזקתו גם במסגרת התובענה הנדונה. לתמיכה בטענותיו הגיש התובע את חוות דעתו של מר אפרים מוהר (ת/7) שאמד עלות רכישה של מכונית ואן (לאחר פטור מלא ממיסים) בסכום של 147,960 ש"ח ואת עלויות האחזקה השנתית בסך 33,792 ₪ או 2,816 ₪ לחודש וזאת בחישוב לפי היקף נסיעות של 12,000 ק"מ לשנה. מנגד הגישה קרנית את חוות דעתו של השמאי בעז מוגילבקין (נ/19) שהעריך כי ניתן להסיע את התובע ברכב זול ונוח בהרבה כגון ברכב ואן פורד טורנאו קונקט שעלותו לאחר פטור ממיסים כ- 106,500 ₪. את עלות האחזקה השנתית העריך מר מוגילבקין ב-19,694 ₪ לפי חישוב הוצאות אחזקת הרכב ונסיעות בהיקף של 12,000 ק"מ לשנה. מר מוגילבקין העיר גם שסביר שהתובע היה רוכש בעתיד רכב גם לולא נפגע בתאונה ולכן ביסס את חישוביו בהתייחס למכונית משומשת. ואכן, הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין רכישת רכב והחזקתו, יש לנכות מהפיצוי את ההוצאות שהיו נגרמות לתובע בגין רכישת רכב ואחזקתו לולא התאונה וכן יש להפחית את שווי השימוש שעושים בני המשפחה ברכבו של התובע (ע"א 2801/96 אל-על נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817, 832-831 (1998); ע"א 2099/94 חיימס נ' אילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 553 (1997); ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3)817, 831 - 832 (1998)). זאת ועוד, אין עורר שהתובע מרותק למיטתו ולכל היותר מוציאים אותו בני משפחתו מעת לעת להתאוורר בכניסה לביתו. ממילא לא נטען ולא הוכח שבני המשפחה הסיעוהו בעבר או כי הם מבקשים להסיעו למקום כלשהו מחוץ לשטח ביתם למעט הצורך בהעברתו לבית חולים לצורך אשפוז מדי פעם לכשמצבו מתדרדר. הוכח כי התובע זוכה לתנאים של אשפוז בביתו וכל הטיפולים הרפואיים, לרבות ביקורי רופא ואחות, ניתנים לו בביתו. גם פרופ' גרוסוסר הבהיר בבית המשפט כי התובע יזדקק לרכב רק לצורך הסעה לטיפולים לנוכח העובדה שהוא מחוסר הכרה (עמ' 35 לפרו' בשו' 9-8). במקרי חרום כגון אלו ממילא מוסע או מועבר התובע מביתו לבית החולים באמבולנס ובעניין זה השמיענו ד"ר מנדה שקופת החולים נושאת בכל הוצאות הסעתו באמבולנס ובכל מקרה היא אמורה לעשות כן (עמ' 89 לפרו' בשו' 8-7). ודוק: האב הציג רק חמש קבלות בגין הסעת התובע באמבולנס וזאת בשנת 2010 בלבד (נספחים 82 עד 86 לתצהיר האב). כשנשאל האב אִם קיבל התובע החזר מקופת חולים בגין הוצאות אלו, השיב: "חלק אני משלם וחלק לא..." (עמ' 73 לפרו' בשו' 21). זאת בניגוד לנטען בתצהירו (סע' 6ה' בת/4). למעלה מן הצורך יובהר כי אין בעובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותו של התובע לצורך מתן קצבת ניידות כדי ללמד בהכרח על העובדה שהתובע אכן יסתייע ברכב בפועל או כי רכב אכן יכול לשמש לצרכיו, מאחר שהזכאות לקצבת ניידות במל"ל קמה רק מעצם היות התובע מוגבל בניידות ועל כך אין חולק. לנוכח כל האמור לעיל אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בראש נזק זה שישקף האפשרות של משפחת התובע לרכוש רכב מתאים לצרכיו ולהסיעו מחוץ לבית, תוך התחשבות באפשרות שהתובע ובני משפחתו היו רוכשים רכב ללא קשר לתאונה ביום מן הימים כמו גם באפשרות שגם בני המשפחה ייהנו מהרכב ותוך התחשבות בכך שלא נטען ולא הוכח שהתובע (בהיותו חסר הכרה ומשולל יכולת קוגניטיבית) מתרחק מסביבת ביתו אלא באמצעות אמבולנס ולצורך אשפוז בבית חולים. בפסיקת הפיצוי ברכיב זה הבאתי בחשבון גם את הוצאות הניידות המוגברות שהיו למשפחת התובע כאשר סעדו אותו בבי"ח בלינסון ובבית לוינשטיין. אני פוסקת לתובע אפוא בראש נזק זה סכום גלובלי של 350,000 ₪. ה. דיור בכתב התביעה טען התובע כי ייאלץ לשאת בהוצאות לצורך התאמת מקום מגוריו למגבלותיו. שלא כמו בעניין רכישת רכב, לא טרח התובע לצרף חוות דעת של מומחה בנוגע לעלויות התאמת בית המשפחה למגוריו של התובע. התובע הסתפק בעניין זה בתצהירו של האב שטען בתצהיר כי המשפחה התבקשה להכין את הבית לקראת קליטתו של התובע עם סיום אשפוזו בבית חולים לוינשטיין ולצורך כך נעזרה המשפחה בייעוץ של היחידה להמשך טיפול בקופת חולים. בסעיף 6 לתצהירו טען האב כי עלות התאמת הבית לצרכיו של התובע והאביזרים שנרכשו עבורו הסתכמו בסך הכול ב-160,301 ₪ וכן נרכש ציוד בעלות של 77,178 ₪ וציוד מתכלה בסך 44,463 ₪. לתצהירו צרף האב חשבוניות המאמתות חלק מההוצאות הנטענות (נספחים 60-30 לתצהירו) ואולם לגבי חלקן (בעיקר בכל הנוגע לרכישת הציוד) צורפו לכול היותר הצעות מחיר. כך או כך, משנשאל האב לגבי ההוצאות האמורות, התקשה להשיב והבהיר כי מי שטיפל בכל נושא הבניה ורכישת האביזרים היה בנו איברהים, אחיו של התובע (עמ' 71-70 לפרו'). למרבה הצער, איברהים לא הגיש תצהיר מטעם התובע ומשכך לא השכיל האב להניח תשתית מלאה לנטען בסוגיה זו. הוא אף הודה בהגינותו שלא ראה את הקבלות שצורפו לתצהירו לפני שחתם על התצהיר (עמ' 71 לפרו' בשו' 29-26) ולא ידע להסביר מדוע נרכשו למשל שלושה מזרונים (עמ' 71 לפרו' בשו' 5-1), כמו גם מדוע נרכשו שני מזגנים למרות שבחדר שמיועד כביכול למטפל לא התגורר ולא יתגורר מטפל. כך או כך, פרופ' גרוסוסר הבהיר בעדותו שלבית התובע נרכש כבר כל הציוד הנדרש וכי אין צורך בציוד נוסף (עמ' 37 לפרו' בשו' 20-19). בסיכומיו בעל פה עתר ב"כ התובע כי ייפסק לתובע פיצוי בסך 500 ₪ לחודש עבור הוצאות אחזקה ולרבות ביטוח, שירות וחשמל וכן להביא בחשבון עלויות תיקונים ופחת של בית המשפחה. כל זאת, לא למותר לחזור ולהזכיר, מבלי שהנטען אושש ונתמך בחוות דעת של מומחה. מנגד טענה קרנית שכל אדם חייב להוציא הוצאות לצורך דיור וכי בשל מצבו של התובע הוא חוסך בהוצאות אלו משנמנע ממנו לקום ממיטתו. לפיכך עתרה קרנית לדחיית הפיצוי ברכיב זה. גישה זו אין ביכולתי לקבל. המשפחה דאגה לקלוט את התובע לביתה ולטפל בו במסירות ולא ניתן לומר כי אין להצדיק את ההוצאה החיונית להתאמת מקום מגוריו למצבו הרפואי של התובע. כך או כך, גם בא כוחה של קרנית הסכים בסופו של דבר בסיכומיו בעל פה לפצות את התובע בסכום של 100,000 ₪ בגין עלות התאמת מקום מגוריו של התובע למרות שחזר וטען שלא נגרמה לתובע הוצאה עודפת בגין כך. ויובהר- מסיכום הביקור של המרפאה בעיסוק (נספחים 32-30 לתצהיר האב) עולה שהתובע התגורר יחד עם הוריו בביתם גם לפני התאונה. ההמלצה הייתה להכין לתובע ולמטפל הצמוד יחידת דיור שתכלול מיטה לתובע ולמטפל, כיסא גלגלים, מנוף, ארון לבגדים, ארונית לציוד רפואי, מכולל חמצן, טלויזיה, מערכת אודיו וכורסא, מנוף תקרה וחדר רחצה צמוד, חדר טיפולים, חדר למטפל ופינת מטבחון. לא הוצגו היתר בניה או הצעות מחיר לביצוע הבניה. לגבי חלק מההוצאות הוגשו גם חשבוניות וגם קבלות (ראו למשל המסמכים של מהנדס הבניין קאסם באסם איברהים) וחלק מהקבלות אינן מפורטות. לנוכח האמור לעיל, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 180,000 ₪. ו. הוצאות רפואיות, סיעודיות ושיקומיות בחוות דעתו קבע פרופ' גרוסוסר את צרכיו הרפואיים של התובע, שכוללים: טיפול אנטי כפיוני; טיפול פיזיותרפי משמר פעמיים בשבוע; מעקב והערכה ע"י קלינאי תקשורת ושל מרפא בעיסוק עד תום 4 שנים ממועד התאונה; טיפול תרופתי להורדת הספסטיות; החלפת קנולה ע"י רופא המשפחה מדי חודש ומעקב בתחום א.א.ג.. כן קבע פרופ' גרוסוסר את צרכיו האישיים של התובע שכוללים: טיפול והשגחה בכל שעות היממה; בית ושירותים מותאמים לשימוש בכיסא גלגלים; שולחן העמדה; מנוף לצורך ביצוע מעברים; כיסא גלגלים מתאים; אלונקת רחצה; מיזוג אויר; טיטולים; התקן לאיסוף שתן ושקיות שתן; לבנים ומצעים בכמות מוגדלת; הסעה ברכב שניתן להכניסו לתוכו כשהוא ישוב בכיסא גלגלים; טלוויזיה גדולה על הקיר; מיטה חשמלית עם דפנות; מזרון מתאים; כריות לתמיכה; מכשיר לויסות זרימת מזון; מכשיר שאיבה מקנה הנשימה; מכשיר שאיבה שמופעל בסוללות לצורך יציאה מהבית; מכשיר משולב לביצוע בדיקות לחץ דם, דופק וריווי חמצן; סיוע של אדם נוסף לביצוע מעברים במנוף ואוכל מוכן בשם אוסמולייט בכמות של 9 יחידות ביממה. בחקירתו הנגדית הבהיר פרופ' גרוסוסר שהטיפולים עליהם המליץ בעמ' 5 בחוות דעתו כלולים בסל הבריאות והתובע מקבל אותם (עמ' 35 בשו' 7-5). אין צורך אפוא להפנות להוראתו של סעיף 2 (ב1) (1) בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). (1) רכישת ציוד והחלפתו התובע לא הגיש חוות דעת מומחה בנושא עלויות ההוצאות שאותן קבע פרופ' גרוסוסר בחוות דעתו. לכך השיב ב"כ התובע בסיכומיו בעל פה: "נמאס לי מכל המומחים האלה, אלה אנשים שהולכים לחנויות ומקבלים הצעת מחיר. המשפחה קיבלה הצעת מחיר, שילמה והביאה קבלות על כל פריט ופריט. לא ראיתי שחברי שמבין במספרים הביא איזה ראיה המוכיחה שאפשר לקנות את המיטה או הכיסא יותר בזול" (עמ' 108 לפרו ' בשו' 31 - עמ' 109 לפרו' בשו' 2). האב צירף לתצהירו רשימת הציוד המומלץ שקיבל מבית חולים לוינשטיין (נספח 29), הצעת מחיר שנשלחה לבא כוח התובע על סך 77,178 ₪ והעברה בנקאית מחשבון התובע לחשבון עלום אחר על סך 77,178 ₪ (נספחים 66-61). כן צורפה הצעת מחיר לרכישת ציוד רפואי על סך 4,710 ₪ וחשבונית וקבלה על סך 4,586 ₪. הפער שבין הסכומים נובע ככל הנראה מהעובדה שהצעת המחיר התייחסה בין היתר גם לפריטים שמקבל התובע ללא תשלום מקופת החולים כגון כפפות, שקיות שתן, פנרוס ומים סטריליים וכו', כפי שעולה גם מחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר. לכך הסכים גם ב"כ התובע בסיכומיו (עמ' 95-94 לפרו'). כפי שנאמר לעיל, העדויות בסוגיה זו היו דלות ביותר ובאין חוות דעת של מומחה לעלויות נותרנו עם עדותו היחידה של האב שהצביע בתצהירו (סע' 6 ב' וג' לת/4) על הצעות המחיר והקבלות שפורטו לעיל ותו לא. קרנית הציגה בבית המשפט את נוהלי משרד הבריאות לפיהם מממן משרד הבריאות את אביזרי השיקום ולרבות כיסא גלגלים, מיטת נכים חשמלית, מנוף ועוד (נ/21). בחקירתו הנגדית נשאל האב האם פנה לקבל החזר מקופת חולים או ממשרד הבריאות בגין רכישת הציוד שקנתה המשפחה. וכך השיב האב: "ש. לגבי הציוד הגדול שקניתם, מיטה, כיסא גלגלים, פנית לקבל החזר מקופ"ח או משרד הבריאות. ת. לא זוכר. איברהים טיפל בזה. ש. אם קיבלו החזר אתה לא יודע. ת. אני לא יודע. העורך דין יודע.” (עמ' 78 לפרו' שו' 11-7) האב לא טען ולא הוכיח אפוא האם קיבל החזרים בגין רכישת הציוד מקופת החולים או ממשרד הבריאות ובאיזה שיעור ואם לא, מדוע בחר לא לעשות כן בניגוד לחובת התובע להקטין את נזקיו. בנסיבות אלה אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה הן בגין העבר הן לעתיד, שיביא בחשבון גם את ההשתתפות החלקית של משרד הבריאות כעולה מהתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 ואת השתתפות קופת חולים שלא הוכח שיעורה, כמו גם את העובדה שקרנית היא זו שמימנה רכישת כיסא הגלגלים שבו משתמש התובע. כמו כן אביא בחשבון את הצורך בהחלפת הציוד בעתיד בהתחשב בתוחלת חייו הצפויה של התובע. אני פוסקת אפוא לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 250,000 ₪. (2) רכישת מזון מוכן בחוות דעתו קבע פרופ' גרוסוסר שהתובע מוזן באוכל מוכן בשם אוסמולייט בכמות של תשע יחידות ביממה. במסגרת הראיות שהוצגו לפניי צורפו מסמכי הדיאטנית שמטפלת בתובע (נ/22) שמהם עולה ההמלצה על מתן שמונה פחיות ליום בתוספת 200 מ"ל מים וזאת בניגוד ליוזמת אמו של התובע שנתנה לו חמש פחיות אוסמולייט ביום והוסיפה לו מרקים ותבשילים טחונים שגרמו לו לשלשולים. ב"כ התובע בסיכומיו עתר לפיצוי בגין רכישת תשע פחיות אוסמולייט ליום בעבר ולעתיד לפי עלות של 5.5 ₪ לפחית ברכישתה בקופת חולים כעולה מהקבלות שצורפו (נספחים 81-67 לתצהיר האב ולעדותו (בעמ' 66-65 לפרו'), דהיינו 1,485 ₪ לחודש. תביעתו זו אינה מביאה בחשבון את המלצת הדיאטנית לצרוך 8 קופסאות ליום ולא תשע קופסאות, כמו גם את העובדה שסיכום הקבלות שצירף האב לתצהירו אינו מגיע לסכום החודשי הנטען. לא זו אף זו, טיעון זה אינו מביא בחשבון את העובדה כי לולא התאונה היה התובע צורך מזון ויש להניח כי עלות המזון החודשית הייתה עולה על סכום זה או למזער מתקרבת לכך. כך גם טוענת קרנית בסיכומיה ויש טעם רב בטענתה זו. בנסיבות אלה אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪. (3) רכישת תרופות בסעיף 6ד' לתצהירו טען האב שהתובע צורך באופן קבוע על פי הנחיות רופאיו תרופות (קלקסן, דפלט, קלונקס) בעלות חודשית של כ-2,500 ₪. לתצהירו צירף האב מספר קבלות (עמ' 81-67) מהן עולה שהסכומים שמוציאה המשפחה בגין רכישת אותן תרופות נמוכים בהרבה. בחקירתו הנגדית הבהיר האב כי המשפחה משלמת לקופת חולים מדי חודש סכום כולל של 2,000 עד 2,500 ₪ כשסכום זה כולל גם את רכישת המזון המוכן - האוסמולייט (עמ' 73 לפרו' בשו' 18-11). ושוב התברר שקשה מאוד לסמוך על עדותו של האב שלא הייתה נקייה מספקות. ד"ר מנדה הבהיר בחקירתו שכל התרופות שמקבל התובע נמצאות בסל הבריאות (עמ' 89 לפרו' בשו' 20-19) ומכאן יש להסיק שהתובע לא נדרש לשלם דבר עבור תרופותיו. למרות האמור לעיל, טען ב"כ התובע בסיכומיו בעל פה שהמשפחה מוציאה מדי חודש עבור רכישת תרופות לתובע, גם אם הן כלולות בסל הבריאות, סכום בסדר גודל של 350-300 ₪. מנגד טענה קרנית שאין לפצות את התובע בגין רכישת התרופות לנוכח עדותו של ד"ר מנדה. נושא התשלום בגין התרופות לא הובהר די הצורך וד"ר מנדה לא נשאל מדוע נושא התובע בעלות ולו חלקית של התרופות כעולה מהקבלות שצורפו. מחדל זה רובץ לפתחו של התובע, אך על מנת שלא לקפח אותו אפסוק לו סכום גלובלי גם ברכיב זה, וזאת בסכום של 40,000 ₪. (4) הוצאות מוגברות בשל אי שליטה על סוגרים בתצהירו טען האב (בסע' 9) שהתובע משתמש אמנם בטיטולים, אך לעיתים קרובות הוא ובגדיו מתלכלכים ולכן נאלצים בני משפחתו לכבס את המצעים ואת בגדיו ולהפעיל את מכונת הכביסה מספר פעמים ביום. נדמה כי גם טענה זו נטענה על דרך ההפרזה אם כי בהחלט ניתן להביא בחשבון שהתובע ובני משפחתו נושאים בהוצאות מוגברות בגין בלאי מואץ של כלי מיטה ובגדים כמו גם הוצאות של כביסה וחשמל עקב מצבו. הדבר עולה גם מחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר. גם בעניין זה לא טרח התובע להציג חוות דעת של מומחה ולמצער חשבונות חשמל של המשפחה עובר לתאונה ואחריה לשם השוואתם. באשר לצריכת חיתולים חד פעמיים - האב טען בתצהירו שהתובע צורך כ-150 חיתולים בחודש, קרי 5 חיתולים ליום, בעלות ממוצעת של כ- 600-500 ₪ לחודש (סע' 6ד' לתצהירו). התובע לא הציג ולו קבלה אחת בגין רכישת חיתולים או כל אסמכתא אחרת בעניין זה כמו הצעת מחיר. האב נשאל על כך והשיב (בעמ' 73 לפרו' בשו' 10-5) כי הוא רוכש את החיתולים במזומן וללא קבלות. והנה - עדותו של האב נסתרה בחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר שבה ציין המומחה: "החולה זקוק לטיטולים. בעת הבדיקה נמסר כי שני טיטולים ביממה עונים על צרכי החולה". פרופ' גרוסוסר לא נשאל על כך בחקירתו בבית המשפט ולו חצי שאלה. זאת ועוד, גם ברשימת הציוד המומלץ שמסרה היחידה לטיפול נמרץ בבית חולים לוינשטיין למשפחת התובע (נספח 29 לתצהיר האב), שעליה מסתמך התובע בתביעתו, פירט הרופא שהתובע יזדקק ל-60 חיתולים חד פעמיים בחודש, דהיינו לשני חיתולים ליום. בנסיבות אלו אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי חודשי בגין רכישת חיתולים חד פעמיים בסך 250 ₪ לחודש ובתוספת 450 ₪ בגין צריכה עודפת של חשמל (הן בשל הפעלת מכונת הכביסה הן בשל הפעלת המזגן), מים ובלאי של בגדים וזאת הן בגין העבר, מאז שהשתחרר התובע לביתו, הן לעתיד למותר תוחלת חייו. בכך עושה אני חסד עם התובע הגם שזה האחרון לא טרח להגיש חוות דעת בנושא עלות רכישת מזגן ומכונת כביסה והפעלתם. ההוצאה בגין העבר בתוספת ריבית מאמצע התקופה מסתכמת במעוגל בסכום של 33,202 ₪. לעתיד, לאחר היוון מתאים, מסתכם הפיצוי ברכיב זה בסכום של 131,871 ₪. (5) פיזיותרפיה ביום 11.11.12, ערב שמיעת ההוכחות, חתם האב על תצהיר משלים (ת/5) ובו טען שאושרו לתובע רק 12 טיפולים פיזיותרפיים בשנה ומשום כך נאלצת המשפחה להסתייע בשירותיו של פיזיותרפיסט שמטפל בתובע בביתו מזה כ-6 חודשים. עוד טען האב בתצהירו המשלים כי עד לאחרונה ניתן הטיפול הפיזיותרפי לתובע בהיקף של שעתיים בשבוע ובעלות חודשית של 2,800 ₪, אך בשל חסרון כיס ולמרות שהתובע זקוק לטיפול פיזיותרפי שלוש פעמים בשבוע, נאלצו בני המשפחה לצמצם את היקף הטיפול לשעה אחת בלבד בשבוע מאז חודש ספטמבר 2012 ובעלות של 1,750 ₪ לחודש ספטמבר. מסתבר שגם בעניין זה לא דייק האב פורתא. לאחר שכפְרה קרנית בטענות האב, זומן מר דן יאיר ששלוש הקבלות שצורפו לתצהיר האב נחתמו על ידו. בחקירתו הקצרה של מר דן יאיר הסתבר שהנ"ל אינו פיזיותרפיסט ואף אינו מציג את עצמו ככזה, בהיותו מורה לחינוך גופני בגמלאות. עוד הסתבר שהנ"ל לא מעניק לתובע טיפולי פיזיותרפיה אלא טיפולי רפואה משלימה. לא זו אף זו, חרף הנטען בתצהירו של האב, הסתבר שמר יאיר דן החל לטפל בתובע רק בחודש יולי 2012 וכי הוציא לפקודת התובע ארבע קבלות בלבד (עמ' 86-85 לפרו'). יודגש בעניין זה שמר יאיר הציג בבית המשפט את כל פנקסי הקבלות שלו ומכאן שלא נשמטה ולו קבלה אחת מעיני בית המשפט, כל זאת בניגוד לדברי האב בבית המשפט לפיהם הוא מחזיק בארבע קבלות נוספות בנוסף לאותן שלוש שצירף לתצהירו המשלים (עמ' 65 לפרו' בשו' 25-17). בכך לא סגי - בכל הנוגע לצורך בטיפול פיזיותרפי אנו חיים מפי פרופ' גרוסוסר שציין בחוות דעתו מיום 17.6.10 כי "החולה מקבל טיפול פיזיותרפי פעמיים בשבוע ובשאר הימים מבצע המטפל את התרגילים...". מכאן שנשללה טענת האב בדבר קבלת טיפולים פיזיותרפיים בהיקף של 12 טיפולים לשנה בלבד. זאת ועוד, פרופ' גרוסוסר הבהיר בחקירתו הנגדית ביום 23.11.11 שהתובע מקבל טיפול משמר המתאים למצבו וכי גם במקרה זה הטיפול הפיזיותרפי עובר למטפלים הישירים בחולה ולמשפחתו ודי בטיפול אחד לשבוע (עמ' 23 לפרו' בשו' 12-3). מעבר לכך יש לחזור ולהזכיר את עדותו של ד"ר מנדה שהבהיר בחקירתו כי לנוכח העובדה שהתובע מטופל במסגרת אשפוז ביתי, הוא זכאי לקבל טיפולי פיזיותרפיה בהתאם לצורך וללא ההגבלה הקיימת בסל הבריאות. למעלה מן הצורך יובהר שד"ר מנדה הביע התרשמותו מהטיפול הטוב לו זוכה התובע (עמ' 88 לפרו' בשו' 25-9). כך או כך, באין המלצה מטעם פרופ' גרוסוסר למתן טיפולים במסגרת רפואה משלימה, אין מקום לאשר את ההוצאה האמורה. התנהלות זו של התובע וליתר דיוק של משפחתו יוצרת את הרושם לפיו עמלה המשפחה "לייצר" הוצאות וקבלות חדשות שלוש שנים וחצי לאחר התאונה וזאת לקראת ישיבות ההוכחות שנקבעו לחודש נובמבר 2012. דבר זה מוטב שלא נעשה משנעשה. (6) שכר אפוטרופוס התובע מסתמך בתביעתו ברכיב נזק זה על תקנה 5 בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט - 1988 שקובעות לאפוטרופוס שכר חודשי של 1,023 ₪ כשהחסוי אינו מאושפז. בסיכומיה הדגישה קרנית שהתקנה האמורה קובעת את שעור השכר המקסימאלי שרשאי בית משפט לקבוע לאפוטרופוס. כמו כן טוענת קרנית כי האפוטרופוס נדרש לבצע פעולות מעטות ובעיקר לסייע לתובע בהליכים מול קופת חולים וביטוח לאומי. במקרה הנדון פעולות האפוטרופוס מצומצמות למדי. מעבר לעזרת ההורים שעליה כבר נתתי דעתי לעיל, לא פירט האב פעולות נוספות שביצע במסגרת תפקידו כאפוטרופוס של התובע להוציא פנייה לרשויות המוסמכות לשם קבלת אישור להעסקת עובד זר וממילא, כאמור לעיל, הליכים אלו הופסקו ביוזמת ההורים. בנסיבות אלו אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 100,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. (7) נזק שאינו נזק ממון בהתחשב בנתוניו של התובע - בימים שבהם אושפז ובנכותו הרפואית - ייפסק לתובע הסכום המקסימאלי בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון),תשל"ו-1976 המסתכם נכון ליום כתיבת פסק הדין בסכום של 1 ₪. 4. ניכויים (א) תשלומי המל"ל התובע מסכים לנכות מסכום הפיצויים את סכום גמלאות המל"ל ואולם לטענתו יש לנכות את גמלאות המל"ל באופן יחסי ובהתחשב בקיצור הצפוי בתוחלת חייו של התובע כפי שקבעתי לעיל. ב"כ התובע מסרב להסכין עם פסיקת בית המשפט העליון בעניין זה. לטענתו: "זאת אחת מההחלטות המוזרות והלא נכונות שניתנו אי פעם בבית המשפט העליון. זוהי ראיה לא נכונה של המצב ואי הבנה בסיסית של מאזן פשוט" (עמ' 108 לפרו' בשו' 21-19). דין טענת התובע בעניין זה להידחות. ההלכה המחייבת שיצאה מפי בית המשפט העליון בעניין ע"א 6935/99 קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים נ' סרייה, פ"ד נה(3)599, 602 (2001) קובעת כי יש לנכות את סכום התגמולים שהביטוח הלאומי שילם וישלם לניזוק כשהוא מהוון על פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח - 1. בית המשפט העליון חזר ואישר ההלכה בעניין סרייה (ראו: ע"א 3754/09 מחבר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 13.12.10); דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4)132 (2006); ע"א 6425/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ורנבסקי (לא פורסם, 7); ע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 1); ע"א 6738/06 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' אבו עאבד (לא פורסם, 15.3.2009); ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.12.2009) והשוו: ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 26.8.10)). לא מצאתי בטענות התובע עילה מספקת לסטות מן ההלכה שנשתרשה בעניין זה, שהגיונה - אך גם קשייה עמה (כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין היימן). ממילא אין מקום להרהר או לערער אחר ההלכה הפסוקה המחייבת במסגרת זו. קרנית הציגה את סכום התגמולים שהביטוח הלאומי שילם לתובע וישלם לו בעתיד (וראו נ/16, נ/17, נ/18, נ/20). על פי חוות הדעת האקטואריות העדכניות מיום 1 יש לנכות מסכום הפיצויים את הסך של 2,261,598 ₪ ששילם וישלם המל"ל לתובע כקצבאות נכות כללית, שר"מ וניידות. (ב) תשלומים תכופים לתובע הוקדמו מספר תשלומים תכופים על חשבון נזקיו (וראו נ/20). הרשימה המוסכמת של התשלומים ומועדיהם (כולל שכ"ט עו"ד) הוגשה ביום 26.11.12. יש לנכות אפוא מסכום הפיצויים את התשלומים התכופים כערכם ביום מתן פסק הדין, קרי 2 ₪. 5. האם יש לשלם לתובע פיצוי במסגרת תשלום עיתי קרנית מבקשת שהפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות של התובע וההוצאות המתמשכות ישולמו לתובע בתשלומים עיתיים בהתאם לסעיף 6 לחוק הפיצויים ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תשל"ח - 1978. לטענתה- הורי התובע שלא היססו להציג עובדות כזב לפני המומחה ולפני בית המשפט מחזיקים את התובע בביתם ביודעם שרק בדרך זו ניתן לקבל פיצוי במיליוני שקלים ואם יועבר התובע למוסד סיעודי בשלב זה או אחר תיפול ההוצאה שוב על הקופה הציבורית. כמו כן טוענת קרנית שהאב חצה כבר את גיל 70 והאֵם שצעירה ממנו אינה בקו הבריאות. כמו כן לטענת קרנית בהתחשב במגזר שאליו משתייכת המשפחה של האישה, תתקשה האֵם לעמוד בקשר עם המוסדות והרשויות. כן מדגישה קרנית את העובדה שהיא גוף ציבורי ואין חשש ליכולתה להתמיד בתשלום עיתי (סע' 33-29 בתמצית סיכומי קרנית). קרנית מוסיפה וטוענת שרק בדרך של תשלום עיתי ניתן יהיה להבטיח התאמה מלאה בין אורך תקופת הפיצוי לבין תוחלת חיי התובע ורק בדרך זו ניתן יהיה להבטיח שכספי הפיצויים ישמרו על ערכם ולא יתמעטו עקב השקעות לא טובות (סע' 38-35 בתמצית סיכומי קרנית). התובע מתנגד להצעה זו של קרנית ועומד על פסיקת הפיצויים בסכום חד פעמי. לטענתו, אין להותיר את הקשר והתלות של התובע בקרנית לאורך עשרות שנים. עוד מוסיף התובע וטוען (בהודעתו מיום 25.11.12) שהשקעה נבונה של סכום הפיצויים תיתן תשואה טובה יותר מזו הגלומה בתשלום עיתי וכי ההלכה שלפיה יש לנכות את מלוא תשלומי המל"ל עפ"י כללי ההיוון ובהתעלם מתוחלת החיים המקוצרת אינה גורם משמעותי בשיקולים החשבונאיים הרלבנטיים. לטענת התובע יש לנקוט בשיטה נכונה וצודקת מכול המשלבת את שתי השיטות: לפסוק לתובע פיצוי חד פעמי מראש לתקופה של 30 שנה ולפסוק לו תשלום עיתי מעבר לאותה תקופה אם יאריך התובע ימים. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה אינני רואה לנכון לפסוק הפיצויים בתשלומים עיתיים. בעניין ע"א 1819/03 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב. (בית חולים מעיני הישועה) (לא פורסם, 12.3.06) התייחס בית המשפט העליון ליתרונותיה של שיטת הפיצוי העיתי שמגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. עם זאת נקבע: "אולם בצד יתרון זה ויתרונות אחרים של שיטת הפיצוי העיתי, ניצבים גם חסרונותיה. אלה כמו אלה נסקרו בפסיקה בהרחבה (ראו: עניין ברדה הנ"ל; רע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5) 129, 137-133). שניים מחסרונותיה הבולטים של שיטת הפיצוי העיתי הינם: האחד - חסרון מנהלתי - היינו הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך - או הכורח - שעלול להיווצר בהתדיינויות חוזרות ונשנות; והשני - החשש ששינוי במצבו הכלכלי של המזיק יפגע ביכולתו לשאת בתשלום הפיצויים להם זכאי הניזוק. חיסרון שני זה היווה שיקול כבד משקל בגיבוש ההלכה בעניין פסיקת פיצויים עיתיים בהעדר הסדר סטטוטורי". במקרה הנדון ניתן להבטיח שהתשלומים של התובע לא ישללו עקב זעזוע כלכלי שיפקוד את קרנית ואולם החשש הראשון בעינו עומד. כל זאת עוד מבלי לבחון חסרונות נוספים של שיטת הפיצוי העיתי וביניהם הטרחה - לצדדים ולבתי המשפט - בהתדיינויות חוזרות ונשנות ואת הקושי של התובע ומשפחתו לתכנן את עתידו כשאין הם יודעים מהו סכום הכסף שיעמוד לרשותם. הוכח לפני שהורי התובע מטפלים בו במסירות ושוכנעתי כי הישארותו בבית המשפחה נעשית על מנת ליתן לו טיפול מיטבי, אוהב וצמוד ולא במגמה להגדיל את סכום הפיצוי מתוך כוונה להעבירו לאשפוז במוסד על חשבון הציבור מיד לאחר שיתקבלו הפיצויים. כמו כן התרשמתי שההורים נותנים את מירב הטיפול בתובע למרות הקשיים הפיזיים הכרוכים בכך ולא הוכח שההורים או מי מהם חולים או שנבצר מהם לעשות כן. ממילא פסיקת הפיצוי בכל הנוגע לעזרת הזולת מביאה בחשבון את העובדה שהמשפחה תוכל להיעזר בתשלום בקרובים או ברבות הימים בזרים שיסייעו בסעודו של התובע ובטיפול בו. באשר לחשש שכספי הפיצויים לא ישמרו על ערכם ולא יתמעטו עקב השקעות לא טובות או "הלוואות לקרובים" שלא יוחזרו, כטענת קרנית, הרי שטענה זו ניתן להעלות לגבי כול נפגע ולא היא. ממילא ניתן בנדון דידן צו אפוטרופסות שמחייב את האב לפעול לטובת התובע ובפיקוח מתאים בהתאם לדין (וראו: תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי), תש"ס -2000). באשר לתוחלת חייו הלא ידועה של התובע - מעבר לאי הוודאות שקיימת לגבי כל אדם ואדם, הרי שאת תוחלת חייו הצפויה של התובע קבעתי בהתאם לספרות הרפואית ולניסיונו העשיר של פרופ' גרוסוסר. למותר לציין כי איני מקבלת הצעת התובע לפסוק לו תשלום חד פעמי מראש לשלושים השנה הקרובות וכן פיצוי עיתי למקרה שיאריך ימים ושנים לאחר שיחלפו שלושים שנה מיום מתן פסק הדין. אמת מידה זו שאומצה במספר פסקי דין (וראו: ת"א (מח' חי') 1 קליידרמן נ' בן ארי (לא פורסם, 30.8.07) ; ת"א (מח' חי') 1 פלונית נ' ברוקס (לא פורסם, 6.9.10)) תינקט מטבע הדברים רק במקרים נדירים ביותר כאשר לא יעלה בידי בית המשפט לקבוע כממצא את תוחלת חייו של התובע או כאשר צפוי שינוי ודאי בצרכיו של התובע. כזכור, לא כך הם פני הדברים בנדון דידן והנתונים שהביא בחשבון המומחה מטעם בית המשפט נבחנו וזכו להתייחסות. גם מצבו של התובע נותר ללא שינוי בשנים האחרונות. אכן ייתכן שהתובע יאריך ימים מעבר לתוחלת החיים הצפויה והמוערכת על ידי אך ייתכן גם ההיפך. כפי שקבעה כב' השופטת אפעל-גבאי בעניין ת"א (מח' י-ם) 2070/08 אלחבאנין נ' כריסי (לא פורסם, 5.9.12): "זו דרכו של עולם וזו מערכת הסיכונים ההדדיים שנוטלים על עצמם התובע והנתבע בדרך כלל. ענייננו אינו מתאפיין בנסיבות שיש בהן כדי להוציאו מן הכלל ולהעניק לתובע 'רשת בטחון' גם לשנים שלאחר תוחלת חייו הצפויה, מבלי להעניק הגנה דומה גם לנתבעים אם תוחלת חייו תהיה קצרה יותר מהצפוי". 6. סיכום סופו של יום אני מחייבת את קרנית לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. בגין הפסדי שכר בעבר - 2 ש"ח ב. בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד - 1 ש"ח ג. בגין הפסד כושר השתכרות בשנים האבודות - 1 ש"ח ד. בגין הפסדי פנסיה - 4 ש"ח ה. בגין עזרת הזולת לעתיד - 2 ש"ח ו. בגין עזרת הזולת בעבר - 5 ש"ח ז. בגין הוצאות נסיעה וניידות - 3 ש"ח ח. בגין דיור - 1 ש"ח ט. בגין רכישת ציוד והחלפתו - 250,000 ש"ח י. בגין רכישת מזון מוכן - 5 ש"ח יא. בגין רכישת תרופות - 4 ש"ח בגין הוצאות מוגברות בשל אי שליטה על סוגרים בעבר - 3 ש"ח בגין הוצאות מוגברות בשל אי שליטה על סוגרים לעתיד - 1 ש"ח בגין שכר אפוטרופוס - 1 ש''ח בגין נזק שאינו נזק ממון - 1 ש"ח 6 ש''ח בניכוי תשלומי המל"ל - 2 ש"ח - 4 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ על שכר הטרחה - 6 ש"ח בניכוי תשלומים תכופים - 2 ש"ח - סה"כ 4 ש"ח קרנית תשלם אפוא לתובע 4 ₪ בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תשלומים עיתיים