מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות הנהג לגרימת מוות בתאונת דרכים ללא ביטוח: כב' השופטת דברת: ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע בת.א. 5543-03 מיום 3.8.11 שניתן ע"י כב' השופטת מיכל וולפסון, שחייב המערער, (להלן- "המערער"), בתשלום 850,000 ש''ח לקרנית, במסגרת הודעת צד ג' ששלחה אליו קרנית. רקע בתאונת דרכים שארעה ביום 24.8.01, מצא את מותו המנוח (להלן- "המנוח"). בעקבות התאונה הוגש כתב אישום נגד המערער. על פי כתב האישום (ת.פ. (מחוזי- ב''ש) 8045/02, להלן- "התיק הפלילי"), המערער נהג בטרקטורון ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, כשהמנוח ישב מאחוריו. המערער נסע בחושך ללא אורות, כאשר חלק מהטרקטורון נוסע על הכביש וחלקו על שולי הכביש. בשלב כלשהו התנגש הטרקטורון ברכב שהגיע מולו וכתוצאה מהתנגשות זו, נהרג המנוח והמערער נפצע קל. ביום 11.7.04 הודה המערער בעובדות כתב האישום והורשע בגרם מוות ברשלנות, נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח. בקשתו של המערער למשפט חוזר נדחתה (מ''ח 10468/06). ביום 4.9.03 הגישו עזבון המנוח והוריו (להלן- "התובעים") תביעה נגד המערער וקרנית, בה תבעו פיצוי בגין מותו של המנוח. ביום 20.10.03 הגישה קרנית הודעת צד ג' נגד המערער, שלשיטתה נהג בטרקטורון בעת התאונה, ונגד קבועה חליל סלימאן, שלשיטתה היה הבעלים של הטרקטורון ומתיר השימוש בו, בעת התאונה. בבית משפט השלום התנהל התיק לאיטו, כאשר העיכוב ברובו, נבע מהתנהלות המערער, אשר תחילה לא היה מיוצג ועל כן, לא הגיש עדויותיו בתצהיר. לאחר מכן ביקש לעכב הדיון להגשת בקשה למשפט חוזר. ביום 26.12.07 דחה בית משפט קמא, את בקשת המערער להבאת ראיות לסתור פסק הדין בהליך הפלילי. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה (בר"ע 523/08, בר"ע 518/08, כב' השופט ניל הנדל). בסופו של יום, הגיע התיק לשולחנה של כב' השופטת וולפסון. ביום 30.11.09 נקבע התיק להוכחות בשנית. בהוראות שניתנו לקראת הדיון, נקבע כי לכל אחד מהצדדים ינתנו 120 יום להגשת העדויות מטעמו. התובעים וקרנית הגישו ראיותיהם, ואילו המערער לא הגיש את ראיותיו כלל - לא כנתבע ולא כנתבע בהודעת צד ג'. בתיק התקיימו דיוני הוכחות אליהם התייצב בא כוחו של המערער, אך לא המערער עצמו. ביום 3.1.11 הודיעו התובעים וקרנית כי הגיעו להסכם פשרה לפיו, תשלם קרנית לתובעים פיצויים בסך של 850,000 ש"ח, מבלי להודות בחבות ונקבע כי ההליכים בתיק, ימשכו כלפי המערער, כנתבע בהודעת צד ג'. ביום 12.1.11 אישר ביהמ''ש את הסכם הפשרה ומחק את הודעת צד ג' שנשלחה אל חליל סלימה קבועה, בעקבות מותו. כן נקבע כי ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 16.1.11 תתקיים כמתוכנן. ביום 13.1.11 פנתה ב"כ המערער וביקשה, בין היתר, לקבוע את התיק לתזכורת בלבד על מנת שהמערער יגיש ראיותיו, ולקבוע מועדי הוכחות חילופיים. לדיון, שהיה קבוע ליום 16.1.11 המערער לא התייצב. בא כוחו טענה כי הקשר עמו בעייתי והיא שוקלת להתפטר מהיצוג, וביקשה שהות קצרה להודיע עמדתה. באותו מעמד, ביקשה קרנית, שינתן פסק דין נגד המערער בהעדר התייצבות ובהעדר הגנה של ממש. בית המשפט מחק התביעה נגד המערער, כנתבע, וקבע כי ההליכים נגדו ימשכו כנתבע בהודעת צד ג', שהגישה קרנית. כמו כן, קבע כי באת כוחו תודיע, האם היא מבקשת להמשיך ביצוג ומהי עמדתה באשר לקביעת התיק לסיכומים, בהיעדר ראיות. ביום 26.1.11 הודיעה ב"כ המערער כי היא ממשיכה בייצוג, והיא מבקשת להגיש תצהירי עדות ולקבוע מועדים לשמיעת הראיות. לשיטתה, מועד הגשת הראיות טרם חלף, ולחילופין יש להאריכו. בית המשפט התבקש להזמין עדים ואלה הוזמנו. בהחלטתו מיום 10.2.12 ביטל בית משפט קמא את זימון העדים ואת ישיבת ההוכחות הקבועה, תוך מתן אורכה לבא כוח המערער, לנמק מדוע לאפשר הגשת תצהירים באיחור. ב"כ המערער ביקשה ביטול ההחלטה, או לחילופין לאפשר הבאת ראיות באיחור, תוך שהיא חוזרת על עמדתה כי מועד הבאת הראיות טרם חלף ומכל מקום, אין מדובר באיחור משמעותי. בהחלטתו ביום 21.2.11 דחה בית המשפט את הבקשות וקבע כי אין מקום להגשת תצהירים או לקיום הוכחות, והורה על הגשת סיכומים. אמנם, לא ניתן פסק דין נגד המערער ביום 16.1.11, על אף אי התייצבותו ואי הגשת ראיות מטעמו, אולם, בית המשפט קמא סבר, כי אין מקום לשמיעת ראיות נוספות מאחר ולמערער אין הגנה של ממש, בהיותו כבול לקביעה בתיק הפלילי לפיה, נהג ברכב, והטענה בדבר רשלנות תורמת של נהג רכב אחר לא תועיל לו, לאור הוראות סעיף 3(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל''ה- 1975 (להלן- "החוק"). ביום 3.8.11 ניתן פסק הדין. החבות נקבעה על סמך הרשעתו של המערער בתיק הפלילי, לאחר שבקשתו להבאת ראיות לסתור נדחתה. משנקבעה החבות - לקרנית הזכות לחזור אל המערער לאור הוראת סעיף 9(א) לחוק. לגבי סכום הנזק, עליו הסכימו התובעים וקרנית, נקבע כי הוא סביר. מכאן הערעור. טענות הצדדים: המערער מלין על כל פרט ופרט בפסק דינו של בית משפט קמא. לשיטתו, נפלו פגמים בניהול ההליך ולא ניתן לו יומו בבית המשפט, שעה שבית המשפט מנע ממנו הבאת ראיות, עת ביטל זימונם של עדים, שכבר הוזמנו. התנהלות זו מוטעית מאחר ומלכתחילה ניתנה למערער האפשרות להגיש ראיות, ומאחר והראיות הוגשו בזמן ולכל היותר באיחור קל, הקטן מאיחורם של התובעים, בהגשת תצהיריהם. בית המשפט הביע דעתו כי אין למערער הגנה, ואין זה ראוי להביע עמדה, מעין זו, טרם מתן פסק הדין. פסק הדין החלקי - בו אושרה הפשרה - ניתן ללא קבלת עמדתו של בא כוח המערער, אשר ביקש דחיה, לאור קשיי התקשורת עם המערער. המערער מוסיף וטוען כי, קרנית שינתה חזית עם החתימה על הסכם הפשרה, וזאת מבלי שתיקנה את הודעת צד ג' ומבלי שניתנה למערער שהות להגיב לשינוי זה. שינוי החזית התבטא בכך שהעילות בסיכומים הפוכות לחלוטין, לעילות שבהודעת צד ג'. כך למשל, שינתה קרנית עמדתה לפיה, המערער אינו זה, שנהג ברכב, כי הלכת אטינגר לא חלה בנדון, ועוד. שינוי חזית זה מצדיק את מחיקת הודעת צד ג', וקרנית, אם תרצה, תוכל להגיש תביעה נפרדת. לגופו של עניין נטען, כי המערער אינו חב כלפי המנוח מאחר והמנוח ידע על האיסור להשתמש ברכב, עובדה שאף עלתה מהחקירה בבית המשפט. כמו כן, לא ניתנה התייחסות לאשם התורם של נהג הרכב, שהיה מעורב בתאונה ויש להטיל עליו אחריות מאחר וחבות צד ג' נבחנת לפי פקודת הנזיקין, המביאה בחשבון, את מידת האחריות לנזק. אמנם, המערער, ער לכך כי ההלכה הנוהגת קובעת אחרת, אולם סבור שהגיעה העת לשנות הלכה ישנה זו, אשר קדמה לשינוי בחוק ואינה רלוונטית עוד. לא ראוי כי צד שאחריותו לתאונה קטנה, ישא במלוא הנזק, רק בשל העדר ביטוח. המערער, סבור גם, כי סכום הפיצוי אינו ראוי, שכן אין תחולה רטרואקטיבית להלכת אטינגר, במצב של העדר ביטוח. בנוסף, נתוני המנוח סותרים את חזקת השכר הממוצע במשק, שנקבעה בע''א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, פד"י ס(3) 13 (2005) (להלן- "פס"ד אבו חנא"), בהתחשב בכך שהמנוח היה קרוב לגיל הבגרות. על בית המשפט היה להתחשב בנתונים שהובאו לגבי השכר הממוצע במגזר הבדואי. כמו כן, היה על בית המשפט לנכות מהפיצויים את התגמולים אותם קיבלו התובעים, בעקבות מות המנוח. קרנית מדגישה כי לא קיימת למערער הגנה כנגד הודעת הצד השלישי. המערער הורשע על פי הודאתו בגרימת מוות ברשלנות של המנוח, ונקבע כי הוא אינו יכול להביא ראיות לסתור קביעה זו. המערער ניהל את ההליך במשך שמונה שנים, תוך שהוא משנה את גרסתו במהלך ההליך. הוא עשה דין לעצמו ונמנע מלהגיע לדיונים, שעה שבא כוחו מסתתר מאחורי טענת חוסר הקשר עמו, אשר לא הוכחה. בא כוח המערער, נמנע במודע, מליתן עמדתו להסכם הפשרה. המערער עצמו לא התייצב בדיון ביום 16.1.11, שהיה קבוע להוכחות, ורק לפנים משורת הדין לא ניתן פסק דין נגדו; המערער שוב עשה דין לעצמו וביקש להגיש תיק מוצגים ולהזמין עדים על אף שבית המשפט לא אישר זאת, ואף לא טרח לערער על ההחלטה שמנעה ממנו להגיש ראיותיו. המערער מבקש לעשות מקצה שיפורים למחדליו בערכאת הערעור, ואין להתיר זאת. קרנית מוסיפה, כי יש לדחות על הסף, הטענה, לפיה המנוח ידע על האיסור להשתמש בטרקטורון, מאחר וזו סותרת עדות המערער, עצמו. בנוסף, אין משמעות לאשמת הרכב הנוסף, המעורב בתאונה. זכות החזרה של קרנית למזיק מעוגנת בפסיקה, והיא קמה מכח עקרון האחריות המוחלטת ולא על פי שאלת האשם. נהג חסר ביטוח, הנתבע על ידי קרנית, אינו יכול לחזור לנהג אחר, המעורב בתאונה, תוך הסתמכות על פקודת הנזיקין. לאור הלכת "השנים האבודות" והיות המנוח קטין בעת מותו, זכאי הוא לפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק. סכום הפשרה הינו סביר, שכן כל חישוב מדויק היה מוביל לתשלום גבוה יותר. דיון שתי טענות עיקריות בפיו של המערער כנגד פסק דינו של בית משפט קמא. ניהול הדיון בבית המשפט קמא גרם לכך שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, ולגוף העניין, נפלה טעות בפסק הדין, הן בשאלת החבות והן בסוגיית גובה הנזק. אדון בטענות אלה כסדרן. התנהלות הדיון בבית המשפט קמא: המערער מלין על החלטתו של בית המשפט קמא שלא אפשר לו להגיש תצהירים מטעמו ולשמוע ראיות. הרקע והנימוקים להחלטה זו פורטו בהרחבה בפרק הרקע, ולא בכדי. מהפירוט עולה כי לאחר שהתביעה התנהלה במשך למעלה משש שנים, ניתן למערער זמן ארוך דיו על מנת להגיש את ראיותיו, אולם אף על פי כן, המערער לא עמד בלוח הזמנים שנקבע. בהחלטתו מיום 30.11.09 קצב בית משפט קמא מועדים להגשת ראיות. נקבע כי התובעים יגישו תצהירי עדות ראשית תוך 120 יום; הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית תוך 120 יום מיום קבלת תצהירי העדות של התובעים; וצדדי ג' יגישו תצהירי עדות ראשית תוך 120 יום מיום קבלת תצהירי העדות של קרנית. כמו כן, נקבע כי יחד עם הגשת תצהירי העדויות יוגשו תיקי מוצגים. בית המשפט קמא, הבהיר בהחלטתו במפורש כי "לא תורשה שמיעת עדות שלא הוגשה בתצהיר, או הגשת מוצג שלא נכלל בתיק המוצגים, אלא ברשות בית המשפט". התובעים הגישו תצהיריהם ביום 3.5.10. היה על המערער, כנתבע, להגיש ראיותיו תוך 120 יום ממועד זה, אולם הוא לא עשה כן. קרנית הגישה את תצהיריה ביום 21.6.10, כאשר מיום זה החל להיספר מנין 120 הימים שניתנו למערער להגשת עדויותיו להודעת צד ג'. אמנם, קרנית הוסיפה והגישה תעודות עובד ציבור אף לאחר מכן, אולם בית המשפט קמא קבע כי 120 הימים ימנו, מיום הגשת התצהירים, ולא מיום הגשתם של מוצגים אחרים. על כן, בהתחשב בתקופת הפגרה, המועד להגשת התצהירים מטעם המערער חלף ביום 12.12.10. המועד שנקבע לשמיעת ראיות ליום 16.1.11 - לאור החלטת בית המשפט מיום 12.1.11 - נועד למעשה, לשמיעת ראיות בתביעת קרנית נגד המערער בלבד, לאחר שהתובעים וקרנית הגיעו להסדר פשרה. אולם המערער לא טרח להגיש ראיותיו אף טרם דיון זה, ונמנע מלהתייצב לדיון ביום 16.1.11, כאשר בדיון זה, התייצבה באת כוחו בלבד. רק ביום 26.1.11 ביקש המערער להגיש ראיותיו, וטען כי טרם חלף המועד להגשתם, אך מטעמי זהירות, ביקש רשות להארכת מועד. תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד- 1984 (להלן- "תקסד"א") קובעת כי בית המשפט רשאי להורות כי עדות תוגש בתצהיר, ובמידה והעדות לא הוגשה כנדרש- "לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". בבוא בית המשפט לשקול האם להתיר הגשת התצהירים באיחור, יבחן האם יש בתצהירים בכדי להקים למבקש עילת הגנה לכאורה, וכן אם האיחור בהגשתם היה מכוון (ע"א 5520/90 חברת שבת שרון בע''מ נ' בנק איגוד, פד"י מו(5) 462, 465-466. כמו כן יבחן בית המשפט את מידת אחריותו של המבקש להגשת התצהירים באיחור, את מידת הפגיעה הצפויה בבעלי הדין כתוצאה מקבלת הבקשה להגשת התצהירים באיחור, את מידת האיחור ואת השלב בו מצויה התביעה (ע"א 10687/07 אלמשרק חב' לביטוח בע"מ - רמאללה נ' חג'וג' (עמ' 17). אכן, מדובר באיחור שאינו גדול, אשר לא היה פוגע באופן משמעותי בבעלי הדין האחרים שכן ההגנה טרם החלה בהבאת ראיותיה. יש ממש בטענות המערער, כי התובעים הגישו ראיותיהם באיחור, ללא בקשה להארכת מועד ומבלי שניתנה התייחסות של בית המשפט לכך. אלא שחוסר ההתייחסות של בית המשפט מקורה בעובדה,שאיש לא הלין על כך. עם זאת, בנסיבות העניין בהן הופיעה באת כוחו של המערער בישיבת ההוכחות שנקבעה מבלי שהוגשו ראיות המערער, אשר גם לא התייצב לדיון, ונטען כי הקשר עימו נותק, יש כדי להעצים החומרה בהגשת ראיות, באיחור. יש אף רגליים לסברה, כי התייצבות, מעין זו, כלל אינה נחשבת להתייצבות בעל הדין, שכן אין תועלת בהתייצבות באת כוחו של המערער כאשר המערער אינו בקשר עימה, אינו מורה לה כיצד רצונו לנהל התביעה, ואינו מתייצב למתן עדות (ע"א 1628/92 גינזבורג נ' פלסט, פד"י מח(2) 372, 380-381). המערער אינו יכול לבחור לנתק הקשר עם באת כוחו למשך תקופה ארוכה ולעכב בכך את התנהלות המשפט, מבלי שיהיו לכך השלכות כלשהן. בנוסף, בית המשפט קמא נתן משקל משמעותי לכך, שבתצהירים, אין כדי להקים למערער עילת הגנה של ממש. שיקול זה הינו שיקול ראוי ונכון במסגרת השיקולים האם להאריך המועד ולאפשר הבאת ראיות, על אף הפגמים שנפלו בהתנהלותו המערער, שכן אין טעם להאריך המועד, שעה שאין בתצהירים כדי להועיל. כמו כן, אין לי אלא להסכים עם בית המשפט קמא, כי למערער לא קיימת הגנה של ממש. בשתי הראיות אותן ביקש להגיש, תצהיר משלים מטעמו וחוות דעת מומחה בעניין אחריות הרכב הפוגע, אין כדי לשנות ממסקנה זו ולכך עוד אתייחס בהמשך. יחד עם זאת, סבורה אני שהדרך הארוכה, בסופו של יום, היא גם הקצרה. נראה לי כי מלכתחילה, ראוי היה לאפשר למערער להגיש ראיותיו ולקיים דיון הוכחות בתיק, שכן בית משפט יעדיף תמיד לקיים דיון לגופו של עניין ולא להכריע בתביעות מטעמים פרוצדוראליים. עם זאת, בנסיבות שנוצרו כאן, אין לי ספק כי קיום דיון הוכחות, בשלב זה, לא יועיל למערער, שכן אין בראיות, אותן ביקש להגיש, כדי לשנות מפסק דינו של בית משפט קמא. כמו כן, יש להתחשב בכך שבית המשפט אפשר לצדדים להגיש סיכומים, וכן אפשר למערער להתבסס על הראיות אותן הגישה קרנית, כנתבעת, ובסופו של יום פסק הדין ניתן לגופו של עניין. על כן, אין מקום להחזרת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שזה יתן, לבסוף, את אותו פסק דין ממש. המערער מלין כי לא ניתן לו להביע עמדתו, טרם מתן פסק הדין החלקי, אשר אימץ את הסכם הפשרה שהושג בין התובעים לבין קרנית. אקדים ואומר כי, ב"כ המערער היה מודע להסכם הפשרה המתגבש, ולא הגיב עליו, כיון שהקשר שלו עם המערער נתקל בקשיים. בנסיבות אלה, אין לומר כי למערער לא ניתנה הזדמנות להגיב להסכם הפשרה, אלא שהוא בחר שלא לנצלה, מאחר ולא טרח לשמור על קשר עם עורך דינו. על כן, אין לו להלין אלא על עצמו. אוסיף ואומר, כי גם לא היתה חובה לקבל את עמדת המערער להסכם הפשרה, מאחר וזה אינו מחייב אותו. הלכה היא כי "ככלל, אין הסכם בין שני צדדים יכול לחייב צד שלישי. פשרה, ככל הסכם, מחייבת אך ורק את הצדדים הנוטלים בה חלק... זכויותיו של צד שלישי שלא נטל חלק בפשרה, אינן נגרעות ואינן משתנות כתוצאה ממנה" (רע"א 7817/99 אבנר נ' קופת חולים מכבי, פ''ד נז(3) 49, 62). על כן, משהסכם הפשרה בין התובעים לבין קרנית אינו מחייב את המערער בלאו הכי, ובית המשפט לא יכול היה לפסוק, כי המערער ישלם את סכום הפשרה, אך ורק בשל העובדה כי קרנית התחייבה לסכום זה. למעשה, אין משמעות לעובדה שהמערער לא הגיב להסכם הפשרה, שכן גם אם היה מתנגד, לא ניתן היה שלא לאשר ההסדר, רק על סמך התנגדות זו. מה גם, שההסכם היטיב עם המערער, שכן קרנית באה בנעליו, כנתבעת, והיא לא תוכל לתבוע ממנו יותר ממה שהתחייבה לשלם. המערער טוען לשינוי חזית של קרנית. שינוי החזית מתבטא בכך שקרנית זנחה טענותיה בכתב ההגנה ואמצה את טענות התובעים. המערער אף סבור, כי נפגע מהמהירות בה נעשה שינוי זה, מאחר והסכם הפשרה אושר ימים ספורים טרם המועד שנקבע להוכחות. טענות המערער מבטאות טעות באשר למהותה של הודעת צד ג'. הודעת צד ג' מאפשרת לנתבע לדרוש מצד שלישי את הסעד הנתבע ממנו, בתביעה העיקרית (תקנה 216 לתקסד"א). במסגרת הודעת צד ג' יכול שולח ההודעה לטעון טענות חילופיות, גם כאשר הנימוקים לטענות אינם מתיישבים עובדתית. מחד גיסא - יכול לטעון כלפי התובעים 'אינני חייב לכם דבר', ומאידך גיסא - לטעון כלפי הצד השלישי 'במידה ואני חייב לתובעים דבר מה, החיוב מוטל עליך'. (ע"א 279/89 הסנה נ' דמתי, פד"י מז(3) 156, 165). ההסדר המאפשר לשלוח הודעת צד ג', נועד לרכז את כל הדיון המשפטי הרלוונטי במסגרת תיק אחד, באופן בו המחלוקת בין התובע לנתבע תוכרע בהליך בו נטל חלק גם צד ג' (רע"א 457/83 Ohio medical products נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח', פד"י לז(4) 309, 310). בשל כך ניתנת אפשרות לצד ג' להגיב ולהתייחס, הן להודעת צד ג' והן לתביעה העיקרית. מכאן, אין שינוי חזית של קרנית כלפי המערער, שעה שטענה בכתב הגנתה כי המערער לא נהג ברכב וכי הלכת "השנים האבודות" אינה חלה וכיוב', ומנגד, בהודעת צד ג' טענה, כי היה ותחויב בתשלום, היא זכאית לשיפוי. בנסיבות אלה אין המערער יכול לטעון כי קרנית שינתה חזית, שכן החזית אותה הציגה כשולחת הודעת צד ג' כלפי המערער לא השתנתה מתחילת התביעה שהוגשה על ידי עזבון המנוח והוריו. טענת המערער כי שינוי החזית פגע בסיכויי הגנתו - חסרת בסיס. למערער קמה הזכות, מתחילת ההתדיינות, לטעון כנגד התובענה עצמה, והמערער אף נהג כך במהלך הדיונים, שעה שב"כ התייצב לכל דיון. לא למותר לציין, כי מאחר והמערער היה גם נתבע בבית משפט קמא, ממילא, היה עליו להתגונן מפני טענות התביעה. על כן, גם אם הסכם הפשרה גרם לכך שקרנית חדלה להתגונן נגד התביעה, הרי שאין להפריז ולומר, כי המערער נדרש לעמוד מול חזית הפוכה מזו שניצב מולה עד כה, שכן מדובר בחזית מולה עמד, גם טרם הסכם הפשרה. חבותו של המערער המערער שולל את עצם החבות. בטענותיו בעניין זה אין ממש. אף בראיות אותן ביקש להגיש אין כדי לשנות ממסקנה זו. חבותו של המערער מבוססת בראש ובראשונה על הרשעתו בפסק הדין הפלילי, ממנה עולה כי הוא זה שנהג בטרקטורון בעת התאונה; ולאור הוראות סעיף 3(א) לחוק, המערער נושא באחריות לפיצוי בגין מותו של המנוח, אשר נסע עמו בטרקטורון. המערער סבור כי על אף שנקבע, כי נהג בטרקטורון, הוא אינו חייב בפיצוי התובעים, מאחר והמנוח היה מודע לכך שהמערער נוהג ברכב ללא רשות, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. ברם, טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. סעיף 12 לחוק מחייב את קרנית בפיצוי נפגע, הזכאי לפיצוי אך אינו יכול, מסיבות שונות, לתבוע את הפיצויים להם הוא זכאי, ממבטח הרכב, כפוף להוראות סעיף 7 לחוק. סעיף 7 לחוק קובע רשימה של נפגעים שאינם זכאים לפיצוי: נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: ... (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור; (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; ... (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; מעיון בחוק נקל לראות, כי כאשר מדובר בנהיגה ברכב ללא רשות, הרי שהחוק שולל פיצוי גם מנוסע ברכב, אשר היה מודע לכך, שהנסיעה היא ללא רשות. אולם, כאשר מדובר בנהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה או ללא ביטוח, החוק אינו שולל פיצוי מהנוסע. משכך, ניתן לשלול פיצוי מהתובעים, בני משפחתו של המנוח, רק אם המערער נסע ברכב ללא רשות והמנוח היה מודע לכך. העדר ביטוח או רשיון אינם רלוונטים לזכותו של המנוח לפיצוי. חובת ההוכחה בעניין זה, היא על המערער, הטוען לחלות החריג (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית) 503 (2012). דא עקא, שלא רק שהמערער לא ביקש להביא ראיה כלשהי אשר תוכיח כי הטרקטורון לא היה שייך לו והמנוח ידע זאת, אלא שבתצהירו מיום 26.12.05 טען היפוכו של דבר: "הטרקטורון נשוא התאונה שייך לי אף שהיה רשום פורמאלית במשרד הרישוי על שם אבי". על טענה זו חזר המערער אף בכתב ההגנה להודעת צד ג'. בתצהיר המשלים אותו ביקש המערער להגיש ביום 26.1.11, אין התייחסות לנושא זה, כך שגם, אם בית משפט קמא, היה מאשר הגשת תצהיר, לא היה בו כדי לשנות דבר לעניין זה, שכן, אין יסוד עובדתי לטענה, כי המנוח היה מודע לכך שהמערער נוהג ברכב ללא רשות. עוד סבור המערער כי, היה על בית המשפט להתחשב באשמו התורם של נהג הרכב הפוגע, לתאונה ולא להטיל עליו את מלוא האחריות בגין גרימת התאונה. להוכחת האשם של נהג הרכב הפוגע, ביקש המערער להגיש את חוות דעתו של המומחה, גדי וייסמן, הסבור כי ניתן ליחס רשלנות תורמת בשיעור גבוה, לנהג הרכב הפוגע. לכאורה, טענותיו של המערער, אינן עולות בקנה אחד עם הוראות החוק, הקובע כי על כל נהג חלה האחריות לנזקי הגוף של הנוסעים ברכבו, וכי אחריות זו היא אחריות מוחלטת אשר אינה תלויה באשם. המערער ביקש להיתלות בהוראות סעיף 9(ב) לחוק, הקובע כי זכות החזרה של קרנית תהא על פי הוראות פקודת הנזיקין, על כן, לשיטתו, בתביעה זו של קרנית יש משמעות לסוגיית האשם. עד לא מכבר, סוגיה זו, היתה נתונה במחלוקת והוכרעה בע''א 9165/09 כתריאל נ' עלי ואח'. בפסק דין זה נקבע כי סעיף 9 לחוק "אינו מאפשר לנהג חסר ביטוח, הנתבע על ידי קרנית בתביעת השתתפות, לחזור אל נהג מעורב אחר בתביעה לפי פקודת הנזיקין", החוק ביקש להסדיר את אחריותם של כלל המעורבים בתאונה, באמצעות משטר האחריות המוחלטת וביטוח החובה. יש לדחות, איפוא, את טענתו של המערער, שכן הוא אינו יכול לדרוש מנהג הרכב לשאת בחלק מעלות הפיצויים, תהא אשמתו של אותו נהג, אשר תהא. מעבר לנדרש יוער, כי לקרנית נתון שיקול הדעת נגד מי להפנות את תביעת השיפוי, כיון שכל אחד מהמזיקים, מחויב בשיפוי קרנית בגין מלוא סכום הפיצויים ששילמה. על כן, קרנית יכולה לתבוע את מי שתבחר, כאשר לצד זה שמורה הזכות להפנות את הדרישה גם למזיקים נוספים באמצעות הודעת צד ג' (ריבלין, עמ' 544-545). כך, גם לו סברתי, כי למערער הזכות לדרוש השתתפות בתשלום הפיצוי מאת נהג הרכב הפוגע - ולא כך הדבר - אין בכך לשנות דבר במערכת היחסים בין קרנית למערער. גובה הפיצוי המערער סבור כי אין להחיל את הלכת "השנים האבודות" במקרה זה, ובמידה ויוחלט להחילה - אין לקבוע את גובה הפיצוי, לפי השכר הממוצע במשק. בע"א 140/00 אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (להלן- "הלכת אטינגר") נקבע, כי הניזוק זכאי לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות"- אותן שנים, בהן היה משתכר מעבודתו, אלמלא קוצרו חייו. הלכה זו הוחלה גם על תביעות לפי החוק (ע"א 8022/00 אורלי רז נ' טליה צור), לאחר שבית המשפט קבע, כי הנימוקים להלכת אטינגר תקפים גם לעניין תאונות דרכים: "נימוק מרכזי שניתן שם (=בהלכת אטינגר) עניינו בעקרון השבת המצב לקדמותו. הודגש, כי אין להבחין, לעניין הצורך להסיר את הנזק ולהיטיבו, בין ניזוק שנגרם לו מום השולל באופן מלא את כושר השתכרותו, לבין ניזוק שתוחלת חייו קוצרה ויכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות" אבדה ואיננה עוד. "זה וגם זה" - כך נפסק - "נשללה מהם יכולת השתכרותם, ותובעים הם, לפיכך, פיצוי כספי אשר יעמיד אותם - בקירוב ובמידת האפשר - במצב בו היו נתונים ללא מעשה העוולה. זה וגם זה, היו יכולים, אלמלא התאונה, להשתכר סכום מסוים שישמש אותם ואת בני משפחתם, ואילו עקב התאונה אין עומדת להם עוד האפשרות הזו". זאת ועוד, הדגשנו כי פסיקת פיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות מבטאת את התפיסה לפיה גריעת שנות-חיים מן הניזוק, הפוגעת ביכולת ההשתכרות שלו, היא בבחינת פגיעה בנכס השייך לבעליו, קרי - כושר עבודתו, שצפוי היה להניב לו הכנסות... נימוקים אלה, הנשענים על המטרה התרופתית של דיני הנזיקין, תקפים בעיקרון גם לגבי תביעות לפי חוק הפיצויים." (שם, עמ' 11) כמו כן, נקבע כי הלכת אטינגר חלה גם על מעשי נזיקין שהתרחשו לפניה (רע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון אלחמיד, פ''ד סא(1) 126, 145) (להלן- "פס"ד סולל בונה"). הטעם המרכזי לקביעה זו היה שהחלה, מעין זו, אינה פוגעת באופן ממשי באינטרס ההסתמכות, שכן המזיקים והניזוקים הפוטנציאליים לא סמכו על ההלכה הקודמת בקביעת סדרי התנהגותם. כמו כן בית המשפט נתן משקל לכך, שאחריותו של המזיק מכוסה לרוב על ידי חברת ביטוח, אשר תוכל לספוג את התשלומים הנוספים, גם במידה וסמכה על ההלכה הקודמת בקביעת גובה הפרמיה. המערער אינו מתעלם מהלכות אלה, אלא שהוא סבור שאף על פי כן, אין הלכת אטינגר חלה בעניינו, מאחר והנימוקים להחלתה למפרע, אינם תקפים במקרה בו אין כיסוי ביטוחי. בעניין זה, דעתי כדעתו של בית המשפט קמא, כי אין מקום לקבל טענה זו. פס"ד סולל בונה לא סייג את תחולתו למקרים בהם קיים ביטוח לרכב, אלא קבע תחולה רטרואקטיבית כללית. אף הנימוק המרכזי שהועלה בו - העדר הפגיעה באינטרס ההסתמכות - אינו שונה בין מקרה בו קיים כיסוי ביטוחי לבין מקרה בו הוא אינו בנמצא. אין ספק כי המערער, טרם התאונה, לא הסתמך על אי תחולתו של הפיצוי בגין "השנים האבודות". הנימוקים העקרוניים להחיל את הלכת "השנים האבודות" למפרע, אינם שונים בין מקרה של נהג חסר ביטוח למקרים אחרים. זכותם של התובעים להשבת הסכומים, אותם היה המנוח משתכר לולא התאונה ואין להפחית מהם, אך בשל העובדה כי המערער לא טרח לבטח את הטרקטורון בו נהג. אין להשלים עם מצב בו נפגעים אשר, הרכב שפגע בהם, מבוטח יזכו לפיצוי שונה באופן משמעותי, מאשר נפגעים שפגע בהם רכב, שאינו מבוטח. על כן, נותר לדון בגובה הפיצוי אותו ראוי היה לפסוק לתובעים. ההלכה היא כי, ככלל, שכרו של קטין נקבע על פי השכר הממוצע במשק; פס''ד אבו חנא קבע כי אין לסטות מהנחה זו רק בשל השתייכות הקטין לקבוצת אוכלוסיה מסוימת. "הנחה זו יאה לכל- לילד ולילדה, לאיש ולאישה, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהא מוצאם האתני אשר יהא" (פס''ד אבו חנא, עמ' 61). את החזקה בדבר גובה ההשתכרות ניתן לסתור בנתונים קונקרטיים לגבי הקטין באופן ספציפי ולא באמצעות סטטיסטיקה לגבי מגזר זה או אחר. ככל שהקטין יהיה קרוב יותר לבגרות, כך תתרחב האפשרות לסטות מהחזקה, אם כי אפשרות הסטיה תשאר נמוכה גם במצב זה. כמו כן, ניתן לסטות מהחזקה, כאשר קיימות ראיות בעלות משקל רב, המלמדות, בהסתברות גבוהה, כי על פי כישוריו, השכלתו או שאיפותיו של הקטין היה צפוי לו כושר השתכרות שונה מהממוצע (פס''ד אבו חנא, עמ' 62-64). מאחר ואפשרויות הסטיה מהחזקה הן מצומצמות, פסק בית המשפט העליון בגין הפסד השתכרות - על פי השכר הממוצע במשק לרים אבו חנא - בת למיעוט הנוצרי, על אף שמרבית נשות הכפר, בו נולדה, אינן עובדות לאחר נישואיהן והשכר הממוצע של הנשים בכפר, היוצאות לעבוד, הינו נמוך ביותר (עמ' 65). יש להוסיף כי הפיצוי לקטין, חסר תלויים, נקבע ל - 30% מגובה השכר שנקבע (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע''מ, פד"י סא(1) 325). המנוח היה בן למיעוט הבדואי. לאור פס"ד אבו חנא, אין בעובדה זו, לכשעצמה, כדי לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק, על כן, לא היה טעם בהגשת ראיות בנוגע לגובה השכר המקובל בקרב האוכלוסיה הבדואית בישראל. מה גם, שראיות אלה הוגשו ע"י קרנית, והמערער יכול היה להסתמך עליהן. הראיות הרלוונטיות היחידות הן ראיות המראות כי המנוח, באופן אישי, היה צפוי להרוויח פחות מהממוצע באוכלוסיה לאור הנתונים הספציפיים לו, אשר מקבלים משקל משמעותי יותר, לאור גילו, הקרוב לבגרות. התובעים הביאו ראיות, על פיהן, היה המנוח, בעת מותו, תלמיד בית ספר תיכון, ואף הציגו, באמצעות מנהל בית הספר, גליונות ציונים של המנוח מכיתות י' ו-י"א. המערער סבור כי אין לקבל ראיות אלה. בתצהיר המשלים אותו ביקש להגיש, הוא מצהיר כי "הכרתי היטב את המנוח ואני יודע שהוא לא למד, על אחד כמה לא למד בפועל בזמן התאונה וגם לפני כן, והיה מסתובב. חישוב שכרו של המנוח לפי סכום השכר הממוצע במשק הינו סכום ממש דמיוני ביחס למה שהמנוח היה מקבל בהתאם למה שהכרתי אותו, ולמה שאני רואה שקורה לחבר'ה כמוהו וגם כמוני". במסגרת עדויותיה הציגה קרנית ראיות בדבר הכנסתם הנמוכה של בני משפחתו של המנוח והמערער מבקש להתבסס על נתונים אלה. אין בנתונים אלה כדי לשנות. איני רואה כל פגם בהגשת ציוני המערער באמצעות פלט מחשב של בית הספר, לאחר שמנהל בית הספר העיד כי התיקים עצמם נגרסים לאחר 7 שנים. על כן, קשה להניח כי היה עולה בידי המערער לסתור הקביעה, כי המנוח למד בבית ספר לפני מותו. מעבר לכך, אף במידה והיה נקבע כי המנוח לא למד בבית ספר, לא היה בכך כדי לסתור את החזקה ולהוכיח כי למנוח היה צפוי שכר נמוך יותר מהשכר הממוצע במשק. ודאי שאין לסתור את החזקה, בשל הערכתו הכללית של המערער, בדבר סיכוייו של המנוח, לו נותר בחיים, רק בשל נתוני המשפחה. תפיסה זו, ביקש פס"ד אבו חנא לשרש. פס"ד אבו חנא ביקש לקבוע כי על אף השתייכותו של קטין למגזר, בו כושר ההשתכרות הינו נמוך, אין לקבע אותו בעמדה זו, ויש לצאת מנקודת מוצא, כי גם אם משפחת הקטין מצויה במצב כלכלי גרוע, הקטין יכול לשנות מצב זה: "השבת המצב לקדמותו בראש הנזק של הפסד כושר השתכרות משמעותה הבאת הניזוק למקום שנועד לו בעתיד, ואל לה להשיבו אל המקום שבו היו מצויים אבותיו (ואימהותיו) בעבר... חיוב המזיק בפיצוי לפי השכר הממוצע במשק אך מניח כי כל קטין עומד לעצמו, עתידו לפניו, כי העולם אינו עומד מלכת, וכי אין להקפיא את תמונת המצב בהווה לצורך הפיצוי בגין נזקי העתיד." (פס"ד אבו חנא, עמ' 43) על כן, לא נפל פגם במסקנת בית משפט קמא, כי אין לסטות מהחזקה, לפיה המנוח היה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק. בהינתן, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין "השנים האבודות" ועל בסיס השכר הממוצע במשק, סכום הפשרה הינו סביר ואינו גבוה ממה שהיה נפסק למערער, בלאו הכי. מסקנה זו מתחזקת מאחר ולסכום הפיצוי יש להוסיף אף פיצוי בגין הוצאות קבורה ונזק לא ממוני. המערער טען באופן כללי, כי יש לנכות תגמולים אותם קבלה משפחת המנוח, אולם הוא לא הצביע על תגמול ספציפי שהתקבל לשיטתו, ועל כן אין מקום לניכוי כלשהו בשל טענות בעלמא. סוף דבר, לו דעתי נשמעת, יש לדחות הערעור ולחייב המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ להיום. הערבון, שהופקד, יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא כב' השופטת נצר: אני מסכימה. נחמה נצר, שופטת כב' השופט פרידלנדר: אני מסכים. שלמה פרידלנדר, שופט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' השופטת דברת. משפט תעבורהמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותנהיגה ללא ביטוח