הלנת פיצויי פיטורין פסקי דין

אין צורך להכביר מילים על זכות היסוד של העובד לקבל את שכרו במלואו ובמועדו, זכות אשר זכתה להגנה מפורשת בחוק הגנת השכר. התכלית העומדת בבסיס חוק הגנת השכר היא ששכרו של העובד מאפשר לו את הקיום בכבוד. למעשה, עובד אשר שכרו לא שולם הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע, שכן נכרת מקור פרנסתו והוא נותר ללא ההכנסה לה הוא מצפה.   על חשיבות תשלום השכר במועד, עמד בית הדין הארצי לעבודה באומרו: "תשלום השכר במועדו נועד לאפשר לעובד קיום מינימלי בכבוד. אדם ששכרו הולן הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע. אי תשלום שכר לעובד במלואו ובמועדו, תוצאתו השבתת מקור פרנסתו ואילוצו להושיט יד לנדבת לבם של בני משפחה וחברים, ובמצוקתו כי רבה להידרש למלווים בריבית קצוצה" (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן, ניתן ביום 28.07.05). דרך המלך שנקבעה בחוק הגנת השכר היא שעל שכר עבודה או פיצויי פיטורים שלא שולמו במועדם יש להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו בחוק (סעיף 17 לחוק הגנת השכר). הסנקציה המוטלת על המעביד בגין הלנת שכרו של העובד או פיצויי הפיטורים המגיעים לו, היא סנקציה חמורה אשר נועדה לשרש את תופעת השכר או פיצויי הפיטורים המולנים. יחד עם זאת, בית הדין רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על הפחתת פיצויי ההלנה על פי אמות המידה שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר, הקובע: "בית-דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר קובע ביחס לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים: "הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: (1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; (2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד; (3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הלנת פיצויי פיטורין פסקי דין: נקודת המוצא המשפטית היא כי פסיקת פיצויי הלנה והפחתתם נתונה לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה בשים לב לנסיבות המקרה הנדון. על בית הדין לבחון את תום לבם של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות, את סוג המעביד וסוג ההלנה. על בית הדין לבחון את מאזן הנזקים, כולל האינטרס הציבורי בהרתעת מעבידים, ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, ניתן ביום 29.11.00 (להלן: עניין מכון בית יעקב); ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ - מירב בן הלל, ניתן ביום 31.05.00; ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל, ניתן ביום 24.11.2005). 1. התובעת הועסקה כמנהלת חשבונות באלטרנטיוויזיה בע"מ ("הנתבעת"), אשר הנתבע מכהן כסמנכ"ל שלה (כאשר אתייחס לשניהם יחדיו, יכונו הם "הנתבעים"). בתביעה שבפני התובעת עותרת לחייב את הנתבעים לשלם לה שכר עבודה ופיצויי פיטורים, וכן פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 2. התובעת הגישה תביעה לתשלום שכר עבודה עבור החודשים יולי עד ספטמבר 2012 בסכום כולל של 17,030 ש"ח, וכן פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח פנסיוני בסך 2,929 ש"ח. לפי כתב התביעה (ד"מ 12- 11- 21471), שולם לתובעת שכר חודש יולי 2012 באופן חלקי, שכר החודשים אוגוסט וספטמבר לא שולם כלל, ובמהלך תקופת העבודה היו איחורים בתשלום השכר, ולכן עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת שכר. בנוסף, התובעת הגישה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בסך 5,572 ש"ח (ד"מ 12- 11- 21506), לרבות פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 3. בכתב ההגנה מודים הנתבעים בחוב עבור שכר עבודה בסך 17,030 ש"ח, וציינו כי הם מוכנים לשלמו ב- 12 תשלומים חודשיים שווים. בנוסף, התבקש בית הדין לסלק על הסף את התביעה כנגד הנתבע, מהטעם שהינו עובד שכיר של הנתבעת ואין להטיל עליו אחריות בגין כל חוב של הנתבעת. כאן המקום להעיר, כי הנתבעים לא התייחסו בכתב הגנתם לתביעה לתשלום פיצוי בגין ביטוח פנסיוני, ואף לא הגישו כתב הגנה בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים. 4. ביום 11/2/13 התקיים בפני דיון, לאחר שישיבת הגישור שהתקיימה באותו היום לא צלחה. בתום הדיון נקבעה ישיבת הוכחות ליום 13/2/13. 5. בפתח ישיבת ההוכחות, פורטה התשתית העובדתית המוסכמת ביין הצדדים, ולאחר מכן העידו התובעת והנתבע, בחקירה ראשית ונגדית. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. העובדות 6. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, כפי שהן עולות מהמוסכמות ומחומר הראיות שבתיק: א. הנתבעת היא חברה הרשומה כדין בישראל, העוסקת בין היתר בשיווק, מכירה והתקנה של מוצרים שונים, לרבות ציוד לקליטת שידורי טלוויזיה. ב. הנתבע מכהן כסמנכ"ל הנתבעת. ג. התובעת התקבלה ביום 24/7/11 לעבודה בנתבעת כמנהלת חשבונות, ועבדה על פי הנחיות הנתבע. ד. בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה בכתב ולא נמסרה לתובעת הודעה בכתב על תנאי עבודה. ה. התובעת הועסקה בשכר שעתי. התעריף האחרון עמד על סך 40 ש"ח. ו. על פי דו"ח ריכוזי משכורות לשנים 2011 ו- 2012 (ת/2), התובעת עבדה בממוצע 148.35 שעות בחודש. ז. התובעת ניצלה חופשה שנתית מיום 16/9/12 ועד 27/9/12 (בקשת חופשה של התובעת מיום 14/9/12, ואישור הנתבע - ת/3). ח. התובעת פוטרה מעבודתה לאלתר, ביום 30/9/12, עם שובה מהחופשה. ט. לתובעת לא נמסר מכתב פיטורים ולא שולמו לה פיצויי הפיטורים להם היא זכאית בסך 5,572 ש"ח. י. ביום 2/10/12 שלחה התובעת לנתבעים הודעת דואר אלקטרוני (ת/4) בה ביקשה הבהרות לגבי עבודתה. ביום 18/10/12, שלחה התובעת לנתבעים מכתב דרישה (צורף לכתב התביעה), והוא התקבל אצלם בדואר רשום ובפקס. הנתבעים לא הגיבו לפניות התובעת. יא. לא הייתה מחלוקת כי הסכומים הנקובים בתלושי השכר משקפים נאמנה את השכר והתשלומים הנלווים המגיעים לתובעת: (1) הפרשי שכר עבודה לחודש יולי 2012 בסך 1,561 ש"ח (נטו); (2) שכר עבודה לחודש אוגוסט 2012 בסך 5,689.30 ש"ח (נטו); (3) שכר עבודה לחודש ספטמבר 2012 בסך 9,779.80 ש"ח (נטו); יובהר, כי על פי תלושי השכר הרלוונטיים, שולם לתובעת מדי חודש סך 235 ש"ח עבור החזר הוצאות נסיעה. כמו כן, השכר לחודש 7/12 כולל תשלום עבור דמי הבראה, בסך 1,825 ש"ח; השכר לחודש 9/12 כולל תשלום עבור דמי חגים בסך 790.92 ש"ח, תמורת חופשה שנתית בסך 1,845.48 ש"ח, וחלף הודעה מוקדמת בסך 6,125.30 ש"ח. גדר המחלוקת 7. המחלוקת בין הצדדים היא, אפוא, בשאלות הבאות: א. זכאות התובעת לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. ב. חיוב הנתבע באופן אישי בגין חובות הנתבעת. דיון והכרעה 8. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות, לעדויותיהם, כמו גם לחומר הראיות שבתיק, אלו העובדות הנוספות הצריכות לענייננו כפי שאני קובעת, על יסוד הראיות והתרשמותי מבעלי הדין בעת מתן עדותם: א. התובעת התקבלה לעבודתה כמנהלת חשבונות, כאשר לעדותה "הנהלת החשבונות הייתה במצב מוזנח" והיא נדרשה לארגן את הדברים ולהגיש דו"ח שנתי (פ: 6, ש: 18 ואילך). הנתבע העיד בהקשר זה, כי התובעת החלה את עבודתה בשיא המרץ, כשיש לה את הידע והניסיון, ועם נכונות לבצע את המטלות שלה (פ: 8, ש: 30- 31; פ: 9, ש: 2). ב. במהלך יחסי העבודה בין הצדדים, שכרה של התובעת שולם לה במזומן או בהמחאות של לקוחות, ובשיעורין. עיון בדו"ח תשלומי שכר ופיגורים שהגישה התובעת (ת/1), מעלה כי מדובר בסכומים שונים, הנעים בדרך כלל בין 100 ל- 1,000 ש"ח בכל פעם. הנתבע ציין בסיכומיו: "החברה במשך כל תקופת העבודה עם התובעת שילמה לה באמצעות שיקים של הלקוחות ובמזומן, הכל היה בהסכמה. השיקים נפרעו והתובעת קיבלה בוודאות סכום של 16,000 ש"ח רק בשנת 2012" (פ: 11, ש: 19- 20). גרסה זו נתמכה בעדות התובעת, אשר ציינה: "המשכורת שולמה לפעמים במזומן ובשיעורין. חלק שולם לי בהמחאות של לקוחות..." (פ: 4, ש: 29 - פ: 5, ש: 1). התובעת הבהירה עוד, כי מרבית השכר שולם במזומן, ומעולם לא שולם לה שכר בהעברה בנקאית (פ: 5, ש: 3- 4). ג. לגרסת הנתבעים, "התשלומים עבור השכר שולמו לפני מועד הפירעון, במקדמות ובתשלומים קטנים" (פ: 7, ש: 28; ראו גם: פ: 12, ש: 19- 21). התובעת בעדותה אישרה גרסה זו (פ: 5, ש: 11- 12). לפיכך, אני קובעת כי הוכח שעם קבלתה לעבודה סוכם עם התובעת ששכרה ישולם לה במזומן ובשיעורין "כדי שלא נגיע למצב שביום תשלום השכר החברה תהיה חייבת לה ולו חצי שקל עבור שכר עבודה" (עדות הנתבע, פ: 7, ש: 30- 31). ד. לטענת הנתבעים, בחודש ספטמבר 2011, נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים, שכרה של התובעת הולן במשך חודש וחצי, ושולם באיחור (עדות הנתבע, פ: 8, ש: 1- 3). הצדדים העידו כי לאחר מקרה זה, הוסכם ביניהם ששכרה של התובעת ישולם לה במזומן או באמצעות המחאות של לקוחות הנתבעת. הוכח בפני, אפוא, כי כגרסת הנתבעים, אשר לא נסתרה, התובעת קיבלה "שיקים של לקוחות ולא התנגדה" (פ: 7, ש: 22); "זה היה הסיכום עם התובעת" (פ: 7, ש: 29); "אחר כך היה לנו סידור שהתובעת מקבלת שיק של לקוחות, ולא הייתה עם זה בעיה" (פ: 8, ש: 3- 4). כפי שגם אישרה התובעת: "חלק שולם לי בהמחאות של לקוחות, וזה שולם באיחור אבל בלית ברירה קיבלתי את השיקים של הלקוחות כי אני צריכה להתקיים ממשהו. בכל תקופת העבודה פעמיים שלוש קיבלתי שיקים של לקוחות" (פ: 5, ש: 1- 3). ה. על פי עדויות הצדדים, אירע מקרה ששכרה של התובעת שולם בהמחאה של לקוח שהוסבה אליה ולא כובדה על ידי הבנק. מקובלת עלי עדות הנתבע, לפיה "באותו מקרה שולם לתובעת הכסף תוך יומיים בתוספת העמלה עבור ביטול השיק" (פ: 8, ש: 7), שכן גרסה זו לא נסתרה ולא הוכחשה על ידי התובעת. ו. התובעת העידה, כי בעקבות אותו מקרה, חששה לקבל שיקים של לקוחות, וכדבריה: "לא רציתי לקחת שיקים. דבר ראשון בגלל שאני לא חייבת לקחת. ... אמרתי לנתבע 2 שאני לא רוצה תנועות בבנק בגלל שחוזרים שיקים. ... היה מקרה שחזר שיק שכיסה חוב עבור שכר עבודה בסך 1,000 ש"ח. ראיתי אצל עובדים אחרים שהרבה פעמים שיקים חזרו". (פ: 10, ש: 17- 22). גם הנתבע העיד כי בשלב מסוים התובעת סירבה לקבל את שכרה בהמחאות של לקוחות, כפי שציין: "ביקשתי מהתובעת לסגור את החוב עבור שכר עבודה. נפנפתי מולה בשיקים של לקוחות בסכומים גדולים, והיא אמרה שהיא לא תיקח, היא דרשה שאגייס כסף המזומן" (פ: 7, ש: 24- 26). ז. מעדויות הצדדים התרשמתי, כי בשלב מסוים במהלך עבודת התובעת השתנה מרקם היחסים בינה לבין הנתבע. התובעת העידה שעבדה בעומס גדול וביקשה מהנתבע להעסיק עוזרת. לעדותה, התוכנות לא עבדו, המחשב נפל ולא היו לה תנאי עבודה סבירים (פ: 10, ש: 23- 28). בנוסף, היא ראתה עובדים אחרים ששכרם משולם בהמחאות של לקוחות שלא נפרעו (פ: 10, ש: 21- 22), וכך העידה: "עבדתי בערך 8- 9 חודשים ואמרתי שאני לא יכולה. הדברים שאני רואה, והלקוחות שבוכים ואומרים שרימו אותם" (פ: 9, ש: 27- 28). התובעת העידה עוד, כי חשה פגועה מאחר שהייתה העובדת היחידה שקוזזה לה הפסקה (פ: 9, ש: 24- 25). הנתבע העיד מנגד, כי לאחר שהתובעת השלימה שנת עבודה, היא שינתה את יחסה לעבודה, בין היתר סירבה לבצע את המוטל עליה וענתה בגסות לנתבע ולעובדי הנתבעת (פ: 8, ש: 12- 15, 24- 27). החל מאותו מועד, לגרסת הנתבעים, סירבה התובעת לקבל את שכרה בהמחאות של לקוחות (פ: 8, ש: 16, 20, 26). ח. על רקע האמור לעיל, אושרה לתובעת חופשה שנתית, והיא שהתה בחופשה מיום 16/9/12 ועד 27/9/12 (ת/3). עם שובה מהחופשה, ביום 30/9/12, הודיע הנתבע לתובעת שהיא מפוטרת לאלתר. הנתבע הסביר בסיכומיו את סיבת הפיטורים: "אחרי שהנתבעת לא מצאה כלים לעבוד מול התובעת ולסלק את החוב, מצאנו לנכון להפסיק את ההתקשרות עם התובעת" (פ: 11, ש: 23- 25). 9. זוהי, אפוא, התשתית העובדתית שביסוד השתלשלות העניינים נשוא פסק הדין. אפנה לדון עתה בזכאות התובעת לסעדים הנתבעים על ידה. זכאות התובעת לשכר עבודה, פיצויי פיטורים וביטוח פנסיוני 10. באשר לשכר העבודה, הנתבעים מודים, כאמור, בזכותה של התובעת להפרשי שכר העבודה הנתבעים על ידה בסך 17,030 ש"ח (בערכי נטו). גם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים בסך 5,572 ש"ח אינה שנויה במחלוקת, כעולה מההסכמות בין הצדדים. אשר לתביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לביטוח פנסיוני, לא יכולה להיות מחלוקת שהתובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני בתקופת עבודתה, כעולה מתלושי השכר. הנתבעים לא העלו כל טענת הגנה, לא הכחישו את חובם בעניין זה, וודאי שלא הביאו כל ראיה לסתור. משכך, דין התביעה ברכיב זה להתקבל. זכאות התובעת לפיצויי הלנה 11. משלא הייתה מחלוקת כי הולן שכרה של התובעת והולנו פיצויי הפיטורים להם היא זכאית, הרי שקמה לה זכות לפיצויי הלנה, והנטל על הנתבעים להוכיח שמתקיימות הנסיבות הנקובות בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ("חוק הגנת השכר"), כעילה המצדיקה הפחתה או ביטול של פיצויי ההלנה. אפנה לדון, אפוא, בשאלה האם חרף מחדלי הנתבעים, יש מקום לשקול הפחתת פיצויי ההלנה בנסיבות המקרה הנדון. 12. אין צורך להכביר מילים על זכות היסוד של העובד לקבל את שכרו במלואו ובמועדו, זכות אשר זכתה להגנה מפורשת בחוק הגנת השכר. התכלית העומדת בבסיס חוק הגנת השכר היא ששכרו של העובד מאפשר לו את הקיום בכבוד. למעשה, עובד אשר שכרו לא שולם הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע, שכן נכרת מקור פרנסתו והוא נותר ללא ההכנסה לה הוא מצפה.   על חשיבות תשלום השכר במועד, עמד בית הדין הארצי לעבודה באומרו: "תשלום השכר במועדו נועד לאפשר לעובד קיום מינימלי בכבוד. אדם ששכרו הולן הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע. אי תשלום שכר לעובד במלואו ובמועדו, תוצאתו השבתת מקור פרנסתו ואילוצו להושיט יד לנדבת לבם של בני משפחה וחברים, ובמצוקתו כי רבה להידרש למלווים בריבית קצוצה" (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן, ניתן ביום 28.07.05). 13. דרך המלך שנקבעה בחוק הגנת השכר היא שעל שכר עבודה או פיצויי פיטורים שלא שולמו במועדם יש להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו בחוק (סעיף 17 לחוק הגנת השכר). הסנקציה המוטלת על המעביד בגין הלנת שכרו של העובד או פיצויי הפיטורים המגיעים לו, היא סנקציה חמורה אשר נועדה לשרש את תופעת השכר או פיצויי הפיטורים המולנים. יחד עם זאת, בית הדין רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על הפחתת פיצויי ההלנה על פי אמות המידה שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר, הקובע: "בית-דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר קובע ביחס לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים: "הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: (1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; (2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד; (3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם". נקודת המוצא המשפטית היא כי פסיקת פיצויי הלנה והפחתתם נתונה לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה בשים לב לנסיבות המקרה הנדון. על בית הדין לבחון את תום לבם של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות, את סוג המעביד וסוג ההלנה. על בית הדין לבחון את מאזן הנזקים, כולל האינטרס הציבורי בהרתעת מעבידים, ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, ניתן ביום 29.11.00 (להלן: עניין מכון בית יעקב); ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ - מירב בן הלל, ניתן ביום 31.05.00; ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל, ניתן ביום 24.11.2005). ומכאן לענייננו: 14. מקובלת עלי גרסת הנתבעים, כפי שתוארה בעדותו של הנתבע, בדבר תשלום שכר עבודתה של התובעת בהמחאות של לקוחות הנתבעת. גרסה זו נתמכת גם בעדות התובעת ובראיה שהציגה התובעת (ת/1). שוכנעתי, כי בכדי לא להלין את שכרה של התובעת או להימנע מאיחור בתשלומו, הסכימו הצדדים כי מלבד תשלום שכר במזומן, ישולם שכרה של התובעת גם בהמחאות של לקוחות. יובהר בהקשר זה, כי תשלום שכר בהמחאה, הינה צורת תשלום שהמחוקק הכיר בה. סעיף 2 לחוק הגנת השכר קובע חובת תשלום שכר עבודה בכסף ממש, כלומר במזומנים, בשיק או בהמחאת דואר. יחד עם זאת, אם הוסכם בין הצדדים כי דרך תשלום השכר תעשה בהמחאות הרי שעל ההמחאה להיות המחאה בת פירעון. 15. התובעת נתנה הסכמתה לתשלום השכר בהמחאות של לקוחות, ולו מהטעם ש"צריך להתקיים ממשהו" (התובעת, פ: 5, ש: 2). אולם בשלב מסוים, ככל הנראה לאחר שהמחאה לא כובדה על ידי הבנק, סירבה התובעת להמשיך ולקבל את שכרה בדרך זו. 16. לגרסת הנתבעים, לא ניתן היה לשלם את שכרה של התובעת במזומן כיון שהנתבעת נקלעה לקשיים פיננסיים, והכספים המזומנים נועדו לתשלום עבור שירותים שלא ניתן לשלם עבורם אלא במזומן. הנתבע הסביר בעדותו: "התובעת ידעה שלחברה אין אפשרות לשלם במזומן, אלא במקומות בהם הנתבעת מחויבת לשלם במזומן. ... כאשר הייתה אפשרות לשלם במזומן במנות קטנות שנכנסו לחברה הייתי עושה זאת מיידית" (פ: 9, ש: 3- 6). הנתבע אף העיד: "נתתי לתובעת שיקים שהייתי בטוח לגביהם שהם יפרעו ולא יהיו לגביהם בעיות" (פ: 8, ש: 6). לעדותו, "היו לנו הרבה הזדמנויות לסלק את החוב בשיקים שהיו בידי, הייתי מראה לה את זה, והתובעת סובבה את הראש וסירבה. זו הייתה התשובה כל פעם" (פ: 9, ש: 6- 7). ועוד העיד הנתבע, כי "לא מצאנו את השפה המשותפת בינינו" (פ: 8, ש: 21); "המצב היה שהיא לא רצתה לקבל ממני את הכסף וגם לא רצתה לעשות את מה שאנחנו מבקשים. איבדנו שליטה לגמרי. ... אני מבהיר שלא היה לנו כלים להתנהל מולה" (פ: 8, ש: 26- 28). 17. התובעת הסבירה את סירובה לקבל את שכרה בשקים של לקוחות, בשני טעמים: האחד, מאחר שראתה עובדים אחרים שמקבלים את שכרם בשקים שאינם מכובדים. בנוסף, נוכח בעיות של הנתבעת עם לקוחות לא מרוצים, וכדבריה "כמעט כל לקוח שלישי פנה לבית משפט והגיש תביעה נגד הנתבעת בכל מיני סיבות" (פ: 10, ש: 18- 19), חששה התובעת לקבל שיקים של לקוחות. הטעם השני שתיארה התובעת בעדותה הוא שלא רצתה לפגוע ביחסי בנק-לקוח, וכפי שהעידה: "לא רציתי להתלכלך בבנק. בין היתר קיוויתי לקבל משכנתא או הלוואה" (פ: 10, ש: 20). 18. לאור האמור, בנסיבות העניין מצאתי שיש מקום להפחתת פיצויי הלנת השכר ל- 25% משיעור פיצויי הלנת השכר כהגדרתם בסעיף 17 לחוק הגנת השכר. בקובעי כך הבאתי בחשבון שהנתבעת הביעה נכונות לשלם לתובעת את שכרה במועדו. הוכח בפני כי הועמדו לרשות התובעת שיקים לכיסוי חוב עבור שכר עבודה, כפי שהיה נהוג ומוסכם בין הצדדים, אולם התובעת סירבה לקבלם. בין אם הדבר נעשה מפאת חשש לקבל שיק שיחולל ובין אם נעשה הדבר כי התובעת "לא חייבת לקבל" שיקים, כטענתה - הרי תכלית חוק הגנת השכר לא הייתה לחייב את המעביד לנהל "מרדף" אחר העובד כדי למסור לו את שכרו. נתני דעתי גם לעובדה שהנתבעת הביאה את יחסי העבודה לכדי סיום כאשר הסתבר שהתובעת מסרבת לקבל המחאות של לקוחות, ואין לנתבעת אפשרות לעמוד בדרישת התובעת להמשיך ולשלם את שכרה במזומן. לאור כל האמור, הפחתתי את פיצויי הלנת השכר מאחר שהתרשמתי כי גם התנהלותה של התובעת, ובכלל זה על דרך של העלאת טענות ודרישות שהנתבעת לא יכלה לעמוד בהן, תרמה לכך ששכרה לא שולם במועדו או לא שולם כלל. 19. פיצויי ההלנה יתווספו לרכיבי שכר העבודה בלבד. יובהר: הדיבור "שכר עבודה" מתייחס לתשלום המבוצע לעובד בעת עבודתו, ולא לפיצוי המשתלם למי שאין בינו לבין המשלם יחסי עובד ומעביד. כסף שעובד מקבל ממעבידו תמורת חבותו מהיחסים החוזיים שביניהם, לרבות תשלומים בגין דמי חופשה וימי חגים, הינם "שכר עבודה". לעומת זאת, דמי הבראה הם בבחינת "זכות נלווית". כך גם החזר הוצאות נסיעה ותמורת הודעה מקודמת, שאינם בגדר "שכר עבודה". לפיכך, רכיבים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. לפיכך: (א) עבור שכר חודש יולי 2012 שולם לתובעת סך 5,753.55 ש"ח, ויתרה שלא שולמה עומדת על סך 1,561 ש"ח (נטו). מאחר שרכיב דמי ההבראה אינו רכיב שכר הנושא הלנה, ישולם הסך 1,561 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/12 ועד התשלום המלא בפועל. (ב) שכר עבודה לחודש אוגוסט 2012 בסך 5,689.30 ש"ח (נטו), הולן במלואו, ולכן הסכום הנ"ל יישא 25% משיעור פיצויי הלנת השכר כהגדרתם בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, מיום 1/9/12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. רכיב החזר הנסיעות ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. (ג) מתוך שכר העבודה לחודש ספטמבר 2012, בסכום של 9,779.80 ש"ח (נטו), החזר נסיעות ותמורת הודעה מוקדמת בסך 6,125.30 ש"ח (ברוטו) אינם נושאת הפרשי הלנה, ולכן רכיבים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/12 ועד התשלום המלא בפועל. יתרת הסכום תשא 25% משיעור פיצויי הלנת השכר כהגדרתם בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, מיום 1/10/12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. ככל שלא ישולמו הפרשי השכר ופיצויי ההלנה עליהם בתוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין, יישאו הפרשי השכר פיצויי הלנה מלאים כהגדרתם בסעיף 17 לחוק הגנת השכר. 20. שונים הם פני הדברים בנוגע לפיצויי הפיטורים, משלא התקיימו הנסיבות המצדיקות הפחתת פיצוי ההלנה. אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מעבודתה, וקמה לה זכות לפיצויי פיטורים מלאים, שלא שולמו עד היום. הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי התקיימו הנסיבות המצדיקות הפחתת פיצויי ההלנה. לפיכך, בהינתן תכלית חוק הגנת השכר להרתיע מעבידים מהלנת פיצויי פיטורים, כאשר פיצויי הפיטורים שכלל אינם שנויים במחלוקת לא שולמו, אני מורה כי סכום פיצויי הפיטורים בסך 5,572 ש"ח, יישא פיצויי הלנה, כהגדרתם בסעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר, מיום 1/10/12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעות כנגד הנתבע 21. טענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לבין הנתבע לא נטענה באופן מפורש, אלא נסמכה על קביעה שנקבעה בהליך משפטי אחר, בהתייחס לדרך התנהלותם של הנתבעים. 22. ככלל כדי להרים את המסך ולראות בחובות התאגיד חובות בעלי המניות שבו, צריך לבסס תשתית עובדתית, שתצדיק הרמת מסך כזו, בהתאם לעילות המקובלות להרמת מסך. הוראת סעיף 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובעת כי הרמת מסך תיעשה באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. הלכה היא, כי הרמת מסך ההתאגדות אינה עניין שבשגרה אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת והמצביעות על שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה. הכללים בדבר הרמת מסך, כפי שנקבעו בחוק ובפסיקה, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה (ראו: ע"ע 129/10 אופיר זוננשיין - G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, ניתן ביום 1/11/11 והפסיקה המוזכרת שם). 23. לענייננו, השאלה המתעוררת היא האם עלה בידי התובעת להניח בפני בית הדין תשתית ראייתית מספקת להוכחת עילה המבססת הרמת המסך. לדעתי, התשובה היא שלילית, וזאת מהטעמים שאבהיר להלן. ראשית, מעסיקתה של התובעת הייתה הנתבעת, כעולה מתלושי השכר ועדויות הצדדים. שנית, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבע הוא בעל מניות בנתבעת. התובעת לא הציגה לבית הדין כל ראיה, כגון תדפיס מרשם החברות, המצביעה על בעלי המניות ובעלי התפקידים בנתבעת. משלא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע רשום כבעל מניות בנתבעת, לא ניתן כלל לבחון את טענת הרמת המסך כלפי הנתבע. שלישית, קיים קושי בהסתמכות על החלטה שניתנה בהליך משפטי אחר, אליו הפנתה התובעת, לצורך קביעת ממצאים עובדתיים בהליך שבפניי. בקשר לכך נכון יהיה להדגיש את הכלל לפיו, פסק דין אזרחי לא ישמש כראיה במשפט אזרחי אחר, וממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר, אלא על פי הוראת חוק מיוחדת, או מכוח הכלל בדבר השתק פלוגתא. בנסיבות המקרה כאן, משלא מדובר בקבילותו של פסק דין פלילי במשפט אזרחי, ומאין בפנינו השתק פלוגתא - לא מתקיימות נסיבות המצדיקות הסתמכות על ממצאים שנקבעו בהליך משפטי אחר. מכאן, שאין מקום להסתמך על החלטה בהליך אליו הפנתה התובעת, כמבססת עילה להרמת מסך ההתאגדות, ואין לחייב את הנתבע מכוח דוקטרינת הרמת המסך ההתאגדות. 24. למעלה מהדרוש אוסיף, כי התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי מתקיימים התנאים להטלת אחריות אישית על מנהל בתאגיד. 25. משכך, לא שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבע 2, הוא סמנכ"ל הנתבעת 1, בחיוב כלשהו, ודין התביעות להידחות ככל שהן מכוונות כלפי הנתבע. סוף דבר 26. התביעה מתקבלת בחלקה, ואני אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר עבודה, בסכום כולל של 17,030.1 ש"ח ופיצויי הלנת שכר, כמפורט בסעיף 19 לעיל. ב. פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח פנסיוני בסך 2,929 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/12 ועד התשלום המלא בפועל. ג. פיצויי פיטורים בסך 5,572 ש"ח, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כמפורט בסעיף 20 לעיל. הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובעת תוך 45 ימים מהיום. התביעה כנגד הנתבע - נדחית בזאת. 27. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,000 ש"ח, לתשלום תוך 45 מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק הדין. הלנת פיצויי פיטוריםפיצויי פיטוריםפיטוריםפיצויים