מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת חוזה זכיינות: לפניי שתי תובענות שאוחדו, שעניינן הפרת הסכם זכיינות שנכרת בין הצדדים והפיצוי בגין כך. א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים . 1. ביום 11.8.04 נכרת הסכם זכיינות בכתב (להלן: "ההסכם") בין הנתבעת, חברה העוסקת בעיצוב ובייצור בגדי ילדים תחת השם "פינוקט" והמפעילה רשת חנויות בשם זה בה נמכרים מוצריה, לבין התובעת, זכיינית שלה להפעלת חנות בשם "פינוקט" בקניון הקריון שבקריית ביאליק (להלן: "הקניון" ו"החנות"). 2. על-פי הסכם הזכיינות, התחייבה התובעת להקים חנות בקניון. 3. התובעת טוענת כי ההסכם נערך על ידי הנתבעת ובאי כוחה, וכי היא לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד במשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם ובמעמד חתימת ההסכם. לטענתה התעתה אותה הנתבעת במשא ומתן לקראת כריתת ההסכם, במעמד חתימת ההסכם ובתקופת ביצועו. 4. התובעת טוענת כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם, תנאי למתן הזיכיון היה שהיא תציג הסכם שכירות לחנות במתחם הקניון ולפיכך פעלה התובעת על מנת לשכור נכס בקניון, ושילמה הוצאות פינוי לשוכר שהיה בנכס, בסך 55,000 ₪. 5. כן טוענת התובעת כי היא עזבה מקום עבודה קודם, כמנהלת חשבונות בחברת רויאל גרניט, ונגרם לה נזק בגין אובדן השכר שיכלה להשתכר בעבודתה הקודמת. 6. התובעת התחייבה, על-פי ההסכם, לרכוש מהנתבעת מוצרים שמחירם נקבע באחוזים מתוך המחיר שנקבע לצרכן הסופי, כשהמחיר הסופי לצרכן, אמור היה להשתנות עם שינויי העונות ומבצעי מכירות שהנתבעת קיימה מפעם לפעם. 7. עוד הוסכם כי התובעת תרכוש מהנתבעת סחורה בסכום שנתי כולל שלא יפחת מ- 600,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעת ב- 52 תשלומים שבועיים, בשקים מעותדים, בסך 10,000 ₪ כל שיק. 8. הנתבעת התחייבה להעמיד לתובעת מסגרת אשראי בסך של 15,000 ₪ לצורך רכישת מוצריה. בשלב מסוים דרשה הנתבעת מהתובעת שיקים מזומן כתנאי להספקת סחורה, למרות שהתובעת לא עברה את סכום האשראי המוסכם. 9. שווי הזיכיון עמד על סך 10,000$ (דולר ארה"ב), מתוכם התחייבה התובעת לשלם לנתבעת 5,000$ (דולר ארה"ב) במהלך השנה הראשונה להסכם. 10. לנתבעת הייתה הזכות הבלעדית להחליט לגבי הרכב המוצרים אותם תמכור התובעת, מחירי המוצרים לצרכן, קביעת הנחות על מוצרים הנמכרים, אופן סידור החנות ופרסום החנות ומוצריה. 11. התובעת הפקידה סך של 25,000 ₪ כערובה למילוי התחייבויותיה. 12. התובעת טוענת כי, בהסתמך על הסכם הזכיינות, היא פעלה כדי לשכור חנות בקניון, והתחייבה לשכור אותה לתקופה שלא תפחת משנתיים. 13. לטענת התובעת, היא נשאה בהוצאות בסך של כ- 95,000 ₪ לצורך שיפוץ החנות והתאמתה למכירה של מוצרי פינוקט. 14. החנות נפתחה לקהל הרחב ביום 14.9.04. 15. לטענת התובעת, ממועד כריתת ההסכם, היא נאלצה להתמודד עם תחבולות והפרות הסכם חוזרות ונשנות מצד הנתבעת, אשר פגעו בהכנסותיה וביכולתה להתחרות כראוי בענף ביגוד הילדים, ופגעו ביכולתה של התובעת לכלכל צעדיה העסקיים. 16. התובעת טוענת כי הנתבעת לא ציינה בפנינה כי היא תהיה מחויבת למתן הנחות לחברי מועדות חברים שמחזיקים בכרטיס אצל הנתבעת. מכירות אלה הסבו לתובעת נזק באשר יא נדרשה למכור לחברי מועדון ללא כל רווח או במחירי הפסד וההנחה ניתנה ללא קשר לסניף בו בוצעה הרכישה הראשונית או התייחסות למחיר בו רכשה התובעת את מוצרי נתבעת. הנתבעת תמחרה את מחיר המוצרים שנמכרו לתובעת בניגוד למדרגות שנקבעו בסעיף 2(ט) לסכם. הנתבעת הפלתה את סניף תובעת ביחס לסניפים אחרים של הרשת שבבעלות הנתבעת על ידי אספקת סחורה בכמות פחותה מהכמות שסופקה לחנויות אחרות ברשת, או בכמות הדגמים שסופקו או במידות. הנתבעת פעלה במתכוון כדי להיטיב עם חנויות שבבעלותה, על פני הסניף שבבעלות התובעת, והפכה להיות המתחרה העיקרית של התובעת. במיוחד נכון הדבר לגבי סניף חוצות המפרץ וסניף קניון חיפה. הנתבעת אחר באספקת קולקציות באופן חמור שפגע ברווחיות התובעת. האיחורים היו משבועיים ועד למספר חודשים של איחור. הנתבעת מנעה מהתובעת לרכוש מוצרים במסגרת היערכות למבצעי סוף עונה וכן כפתה עליה אספקת מוצרים מקולקציות מעונות קודמות. הנתבעת יצאה במבצעי מכירות בסניפים אחרים, ולא אפשרה לתובעת מבצעים דומים. 17. הנתבעת פרעה שיקים מתוך 52 שיקים שנמסרו ל ללא הצדקה, למרות שבאותה תקופה בה נפרעו חלק מהשיקים, עמדה התובעת ביתרת זכות אצל הנתבעת (ביחס לאשראי בסך 15,000 ש"ח שהיא התחייבה לתת לה). 18. לטענת התובעת, היא לא הייתה מתקשרת עם הנתבעת בהסכם לו ידעה כי בכוונת הנתבעת לפעול כפי שפעלה, והיו נחסכים ההפסדים שנגרמו לה. לטענתה, הפרה הנתבעת את ההסכם הפר יסודית. 19. לאחר מספר פניות בעל-פה, פנתה התובעת בכתב אל הנתבעת ביום 4.5.05, והעלתה את מלוא טענותיה. הנתבעת לא השיבה למכתב, והנתבעת פנתה אליה פעם נוספת ביום 13.5.05 במכתב בו הודיעה לה על ביטול ההסכם. לטענתה, ביטול ההסכם נעשה כדין. בעקבות זאת הוגשה התביעה שלפני. 20. הנתבעת טוענת כי במשך כל תקופת ההתקשרות, היא עשתה, כל שביכולתה, כדי לסייע לתובעת, ופעלה בתום לב ובשקיפות מלאה, למילוי כל התחייבויותיה על פי ההסכם. לטענתה, התובעת היא שהפרה את ההסכם וגרמה לה נזקים כבדים . 21. התובעת טוענת כי נגרמו לה נזקים בסך 579,416 ₪, אולם מטעמי אגרה היא מעמידה תביעתה על סך כולל של 300,000 ₪ כדלקמן: עלות הקמת חנות - 95,000 ₪. אובדן הכנסות עקב תמחור שנעשה על ידי הנתבעת שלא לפיה סכם - 10,490 ₪. אובדן הכנסות עקב אי אספקת סחורה במועד, על-פי הערכה - 15,000 ₪. פיצוי בגין אובדן רווחים כתוצאה ממכירה לחברי מועדון, על-פי הערכה - 15,000 ₪. החזר 9 חודשי שכירות - 169,820 ₪. דמי פינוי החנות שהתובעת שילמה לשכור קודם - 55,000 ₪. הוצאות פרסום - 15,000 ₪. החזר סכום זיכיון בסך 1,250$ ששווים 5,625 ₪. אובדן משכורות של התובעת ממקום עבודתה קודם - 53,180 ₪. פיצוי מוסכם - 100,000 ₪. הוצאות ייעוץ משפטי - 4,000$ ששווים 21,000 ₪. השבת פיקדון - 25,000 ₪. 22. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן תביעה נגדית. 23. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד משיקוליה שלה, למרות שהדבר הוצע לה מספר פעמים על ידי הנתבעת. 24. הנתבעת פעלה על פי הסכם ואף באה לקראת התובעת. 25. הנתבעת הבהירה לתובעת דבר קיומו של מועדון הלקוחות והתובעת עצמה הייתה חברת מועדון הלקוחות. 26. המבצעים של הנתבעת הינם כלל ארציים ולא נועדו ולא היה בהם כדי לפגוע בתובעת. לעיתים ישנם מבצעים מיוחדים לסניפים ספציפיים, על-פי הסכם עם הסניף או עם הקניון, וכך היה לגבי קניון חוצות המפרץ. כמו כן היו ימי מכירות מיוחדים לקניונים על פי הסכם עם אותם קניונים. 27. התובעת לא המציאה אסמכתאות על הוצאות פרסום, ככל שנעשה, ואם נעשה, הדבר נעשה ללא כל תיאום עם הנתבעת ושלא על דעתה. 28. צמצום האשראי נעשה לאחר שהתובעת לא עמדה בהתחייבויותיה כספיות ולא שילמה עבור סחורה שקיבלה מהנתבעת. 29. החל מינואר 2005, ביקשה התובעת מהנתבעת שלא להפקיד את השקים המצויים בידיה, מחשש שהללו יחוללו. הנתבעת הסכימה לכך מספר פעמים, הגם שהסחורה בגין השיקים, סופקה לתובעת במועד. 30. בחודשים האחרונים לקיום ההסכם, פנתה התובעת מספר פעמים אל הנתבעת וביקשה שלא לספק לה סחורה שהוזמנה עבור על ידי הנתבעת. בדלית ברירה ומתוך רצון לעזור למשיבה הסכימה לכך הנתבעת, ורק בשל כך לא סופקה סחורה באותם מקרים. 31. ביום 27.4.05 ביקשה התובעת ואף קיבלה מהנתבעת סחורות והשלמות לחנות. ביום 8.5.05 הופקד השיק אשר היה משוך על שם הנתבעת אך הוא חולל בשל הוראת ביטול שנתנה התובעת לבנק. בו ביום התקבל אצל הנתבעת מכתב ב"כ התובעת המטיח בה האשמות שלא נשמעו מפי התובעת עובר לחילול השיק. 32. במקביל לביטול השקים, מכרה התובעת את הסחורה שסופקה לה על ידי הנתבעת, שתמורתה לא שולמה, ב"מכירת חיסול", תוך מתן הנחות מפליגות, ללא אישור הנתבעת, ובניגוד למחירון הנתבעת. לטענת הנתבעת, מכירה כאמור, לא רק פגעה בהכנסותיה של הנתבעת, אלא גם במוניטין שצברה. 33. הנתבעת פנתה לבית משפט, ביקשה וקיבלה צו מניעה אוסר על תובעת למכור את מוצריה. 34. הנתבעת טוענת כי בשל הפרת ההסכם על ידי התובעת נגרמו לה נזקים בשווי 450,000 ₪, אולם, מטעמי אגרה, היא מעמידה את תביעתה על סך של 250,000 ₪: אי הזמנת מוצרים שהנתבעת הזמינה עבור התובעת על-פי התחייבותה לרכוש מוצרים בסך של 600,000 ₪ לשנה - 300,000 ₪. פגיעה במכירות של חנויות הרשת בצפון בשל מכירה במחירים נמוכים יותר, וכתוצאה, ברווחי הנתבעת מהן - 50,000 ₪. פגיעה במוניטין - 100,000 ₪. 35. התובעת מכחישה טענות הנתבעת בתביעה שכנגד. לטענתה, תביעה זו זהה לתביעה שהוגשה על ידי הנתבעת בת.א. 30424/05 בבית משפט השלום בתל אביב, ונמחקה בשל כך שהנתבעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית, ולמעשה זנחה אותה. 36. אשר לשיק שבוטל על ידה, טוענת התובעת כי היא ביטלה אותו לאחר קיום מגעים בין הצדדים בקשר להפרות החוזה החוזרות ונשנות מצד הנתבעת, ולאחר שמכתב בא-כוחה יום 4.5.05, לא נענה. 37. לגבי "מכירת החיסול" טוענת התובעת מדובר במכירה שנעשתה לאחר ביטול ההסכם, במטרה להקטין את נזקי התובעת, וכי מדובר בסחורה שתמורתה שולמה במלואה. כן לטענתה, המכירה התקיימה שנים עשר יום בלבד, והופסקה לאחר קבלת צו מניעה ארעי. כתוצאה מהוצאת הצו נגרם לתובעת נזק של 4,000 ₪ - 6,000 ₪ ליום. 38. תובעת טוענת כי פעלה על פי סעיף 5 להסכם ולאחר ביטולו, הציעה לנתבעת להפעיל את החנות במקומה, כדי להקטין את נזקיה. במקרה כזה היה על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 10,000$ בתוספת עלות שיפוץ, בניכוי פחת של 25% לשנה. לטענתה, הנתבעת סירבה להצעה, ולפיכך, נאלצה התובעת לפתוח במקום עסק חדש, כדי שלא להפר את הסכם שכירות עם המשכירה, חברת מליסרון. הנתבעת טוענת כי הודיעה לתובעת על רצונה לשכור את החנות ואף הייתה מוכנה לשלם לה החזר עלות הקמתה, אלא שהתובעת סירבה באומרה כי היא במהלך להתקשרות עם רשת אחרת. ב. דיון והכרעה . ב.1. התביעה העיקרית . ב.1(1). היעדר ייצוג של התובעת על-ידי עו"ד במשא ומתן לכריתת ההסכם. 1. התובעת טוענת בכתב התביעה כי לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד במשא ומתן לכריתת ההסכם ובחתימתו, ובסיכומיה מוסיפה כי גם לא הייתה מיוצגת על ידי מאן דהו אחר. 2. נתבעת טוענת כי הציעה לתובעת, מספר פעמים לקחת ייצוג עו"ד. 3. החלטתה של התובעת שלא להיות מיוצגת על ידי עו"ד במשא ומתן לכריתת ההסכם, נעשתה משיקוליה, אין בכך כדי להפחית מחיוביה על-פי ההסכם, או להטיל על הנתבעת חבות כלשהי. 4. אשר לטענה שלא יוצגה על-ידי אף אחד (ולא רק עו"ד), אינה מדויקת. כעולה מחומר הראיות (ראה סעיף 2 למוצג ת/1 ועמ' 1, שורה 27 עד עמ' 2 שור 3 לפרוטוקול) בעלה של התובעת סייע בידה באופן פעיל ביותר, הן במשא ומתן לכריתת ההסכם והן במהלך ביצועו. 5. תובעת טוענת בכתב התביעה כי הנתבעת התעתה אותה במשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם, אולם הטענה הועלתה בעלמא, ללא פירוט, ולא הוכחה. למעשה, טענותיה של התובעת הן להפרת ההסכם על ידי הנתבעת ואין דין טענה להטעיה בשלב הטרום חוזי כדין טענה להפרת הסכם. 6. לפיכך, בנסיבות העניין, לטענת התובעת, לפיה לא הייתה מיוצגת במו"מ לקראת כריתתו של ההסכם, אין כל נפקות. ב.1(2). זיכויים בגין חברות במועדון הלקוחות של "פינוקט" . 1. במסגרת מועדון הלקוחות, צבר כל חבר מועדון, ממועד הצטרפותו למועדון, נקודות בגובה 10% מכלל רכישותיו בחנויות הרשת של הנתבעת. ניצול הנקודות יכול היה להתבצע בכל אחד מסניפי הרשת, לרבות בסניפים של הזכיינים, ללא קשר לסניף שבו נרכש הפריט בפועל. 2. התובעת טוענת כי היא לא הייתה מודעת לכך שחברי מועדון יוכלו לנצל את הנקודות שהם צברו בחנות אחרת, בחנות שלה, עד כדי רכישת מוצרים ללא כל תמורה (עמ' 9, שורות 1-6 לפרוטוקול). לטענתה, פניותיה של התובעת, לקבל זיכוי עבור הפריטים שנמכרו בהנחה או בחינם לחברי המועדון, נדחו ( סעיף 16א' למוצג ת/2). לטענתה, מדובר בהפרה יסודית של ההסכם. 3. הנתבעת טוענת שהתובעת ידעה היטב על מועדון הלקוחות של הרשת שכן היא עצמה הייתה חברת מועדון עוד לפני כריתת ההסכם. כן, לטענתה, קובע ההסכם במפורש (סעיף 4א' להסכם), כי הנתבעת תקבע מבצעים והנחות, בין השאר, לחברי מועדון. 4. בנוסף טוענת הנתבעת כי לא רק שהתובעת נהנתה מההסדר של מועדון הלקוחות בכך שגם הקונים בחנותה ידעו שהם יכולים לפנות לכל חנות אחרת ברשת אלא שהיא אף נצלה לרעה את ההסדר של מועדון הלקוחות בכך שאפשרה ללקוחות שאינם חברי מועדון, לקנות "על" כרטיס חבר המועדון האישי שלה, ובכך גם הפרה את ההסכם. 5. התובעת אישרה בעדותה כי היא חברת מועדון עוד לפני כריתת ההסכם, אלא שלטענתה, לא הייתה מודעת למשמעות הכספית דלעיל שיכולה להביא אותה לידי הפסד, כפי שלטענת קרה בפועל. 6. התובעת גם אישרה בעדותה כי אפשרה ללקוחות לקנות באמצעות כרטיס המועדון האישי שלה, לטענתה משום שאותם לקוחות אמרו לה שבסניף המתחרה הסמוך הם יכולים לקנות בהנחה של חבר מועדון ללא הכרטיס. 7. סעיף 4א להסכם אכן מתייחס למבצעים ונחות, בין היתר, לחברי מועדון, שהם בשיקול דעת הנתבעת בלבד. 8. לבד מאזכור הלאקוני דלעיל בדבר מבצעי מועדון, לא קובע ההסכם דבר לעניין ההסדרים בין הזכיין לרשת לעניין מועדון הלקוחות. הסדר כזה, יכול לגרום לכך שסניפים מסויימים יצאו ניזוקים כספית, כפי שאירע בסניף של התובעת לטענתה. 9. אין חולק כי התובעת פנתה למנהל הנתבעת, מר ניר שטנגר, וקבלה בפניו על הנזק שנגרם לה. מחומר הראיות שלפני עולה כי, בנסיבות העניין, סברה גם הנתבעת כי לתובעת מגיע פיצוי בגין כך. התובעת פנתה אל מר שטנגר לאחר שאל החנות הגיעה לקוחה שביקשה לנצל נקודות רבות של המועדון, ומר שטנגר אמר לתובעת לתת ללקוחה את הזיכוי על-פי המגיע לה על-פי תנאי החברות במועדות, והתחייב לזכות את התובעת בגין ההפרש (עמ' 10, שורות 11-13 לפרוטוקול). 10. מר שטנגר העיד כי עניין החברות במועדון הלקוחות נדון בינו לבין התובעת ובעלה (עמ' 32, שורות 1-3, ושורות 18-20 לפרוטוקול), וכי אמר להם כי במקרה שייווצרו פערים, הוא "ישב וידבר" איתם (עמ' 33, שורה 3 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית חזר מר שטנגר על גרסה זו והעיד כי סוכם בין הצדדים שאחת לשנה "ישבו ויבדקו" אם יש פערים ואז "ידברו על זה" (עמ' 34, שורות 4-6 לפרוטוקול). 11. הנתבעת אמנם רשאית, על-פי ההסכם להחליט על מבצעים והנחות, אולם במקרים כאלה מותאמים לכך המחירים שבהם היא מוכרת סחורה לתובעת. לא כך מצב ביחס לתנאי מועדון הלקוחות, שתנאי התשלומים בין הזכיין והרשת לא הוסדרו בו, ואז עלול להיווצר מצב בו הרשת אמנם נהנית ממכירות של מועדון הלקוחות שכן לה אין זה משנה היכן צברו את הנקודות והיכן מימשו אותן, ואילו לזכיין ספציפי נגרם נזק עקב הפרשים בין הרכישות בחנותו לבין המימושים בה. בלי להסדר את הדבר בהסכם הזיכיון אין הרשת רשאית להטיל נזק זה על הזכיין. יתר על כן, כאמור, על-פי גרסת התובעת התחייבה הנתבעת מפורשות לשאת בהפרש, וגרסה זו נתמכת במידה מסוימת בעדותו של מר שטנגר שהודה כי הבטיח לבוא עם התובעת בדברים כדי להגיע להסכמה בעניין זה. 12. לפיכך אני מעדיפה את גרסת התובעת בעניין זה, לפיה קיבלה התחייבות בעל-פה לתשלום ההפרש על ידי הנתבעת, במיוחד כאשר הנתבעת לא טענה לבסיס אחר כלשהו לפתרון לבעיית ההפרשים האמורה, למשל חלוקה כלשהי בין הצדדים, שדובר עליה בין הצדדים. 13. בהסכמה זו שבעל-פה אין משום סתירה להסכם, שכן זה, כאמור, שותק בשאלה מי יישא בהפרשים כאמור. 14. מרשימת הפריטים שנרכשו בחינם מחנות התובעת על ידי חברי מועדון (מוצג ת/8), עולה כי מדובר ב- 1,844 פריטים, שעלותם 36,000 ₪ (עמ' 33, שורות 11-12 ושורה 28 לפרוטוקול) על בסיס מחיר ממוצע של 20 ₪, לפחות, לפריט (עמ' 34, שורה 2 לפרוטוקול). מר שטנגר העיד כי מדובר בכמות פריטים לא הגיונית ושווי לא סביר, וכי הוא יוכל להמציא דו"ח נכון לגבי נתונים אלה (עמ' 33, שורות 13 ו-30 לפרוטוקול). דו"ח כאמור לא הומצא על ידי הנתבעת, דבר הפועל לחובתה, ולפיכך אני מקבלת את נכונות הדו"ח שהגישה התובעת (מוצג ת/8). 15. באשר למחיר ממוצע של 20 ₪ לפריט, אומר, כי אין מניעה לקבל תמחור זה של התובעת, באשר על-פי חומר הראיות שלפני, מדובר בסכום בממוצע נמוך מאוד, כאשר עלות מרבית הפריטים לצרכן, הייתה גבוהה בהרבה מסכום של 20 ₪ לפריט. 16. כאמור, אפשרה התובעת ללקוחות לבצע רכישות באמצעות כרטיס מועדון הלקוחות האישי שלה. ההסבר שנתנה לכך התובעת לא יכול להתקבל, ולו בשל היותו עדות שמיעה: דברים שאמרו לה, לטענתה, הלקוחות. בכך הפרה התובעת את ההסכם. עם זאת, לכך אין קשר לזכותה של התובעת להפרש שנוצר בניצול תנאי מועדון הלקוחות. למעלה מהצורך אוסיף ואומר כי הנתבעת לא הוכיחה כי נגרם לה בשל כך נזק ולא את שיעורו, וכן לא תבעה רכיב תביעה זה. 17. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין ההפסדים שנגרמו לתובעת בשל ניצול בחנות התובעת של נקודות שנצברו לחברי מועדון מרכישות שבוצעו בסניפים אחרים ברשת. כמו כן, בהתחשב בכך שהנתבעת יכלה להביא אסמכתאות לעניין שווי ההפרש, ולא עשתה כן, ולנוכח הסכומים שהוצגו, כאמור לעיל, אני מקבלת את הערכת התובעת בעניין זה. 18. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת בגין הסדרי מועדון הלקוחות פיצוי בסך של 15,000 ₪. ב.1(3). אפליה בעניין אספקת סחורות ומבצעים . 1. האפליה הנטענת על ידי התובעת הייתה בעיקר לטובת סניף חוצות המפרץ וסניף קניון חיפה (עמ' 10, שורה 29 ועד עמ' 11, שורה 1 לפרוטוקול). 2. האפליה הנטענת מצד הנתבעת נגד החנות של התובעת מתמקדת בשני תחומים: אספקת סחורות ומבצעים. 3. התובעת העידה כי כאשר התעורר אצלה צורך בסחורה נוספת, היא שלחה הזמנות לאנטולי מהנתבעת. לטענתה, לקראת סוף ההתקשרות, לא סופקה לה סחורה שסופקה לסניפים אחרים (עמ' 13, שורות 11-13 לפרוטוקול). 4. הנתבעת טוענת כי מחזור העסקים של החנות של התובעת, מחודש ספטמבר 2004 ועד נובמבר 2005, מציג צמיחה לעומת חנויות אחרות ברשת, לרבות הסניפים בחוצות המפרץ ובקניון חיפה. לטענתה, עובדה זו מוכיחה כי התובעת לא הופלתה לרעה. 5. הצמיחה שהוצגה, אינה רלוונטית לטענה האמורה של התובעת משני טעמים עיקריים: ראשית, הצמיחה הנ"ל הייתה בתקופת הפעילות הראשונה של התובעת, בתקופה שהיחסים שבין הצדדים היו על מי מנוחות (ראה עדות התובעת לפיה בחודשים הראשונים לפעילות החנות היחס של הנתבעת "היה בסדר", ורק מחודש נובמבר 2004 החלו בעיות, עמ' 6, שורות 17-23 לפרוטוקול). לא מן הנמנע כי האפליה נתנה אותותיה החל מראשית שנת 2005. שנית, מדד העלייה ברווחים של החנות התובעת, אין בו, בהכרח, אינדיקציה לחוסר אפליה. ייתכן כי ללא האפליה מצד הנתבעת, היו רווחי התובעת גבוהים יותר. אף מר שטנגר העיד כי ציפה לרווח. 6. לטענת התובעת, הנתבעת לא אפשרה לה לצאת במבצעים דומים לאלה שנעשו על ידי חנויות אחרות שבבעלות הנתבעת, כגון מכירת ארבעה פריטים במאה שקלים (שאלה 39-40 למוצג ת/4). הנתבעת טוענת כי היא אפשרה לתובעת לצאת במבצע דומה, אלא שהתובעת הייתה צריכה לשאת בחלק מאבדן הרווח כתוצאה מהמבצע, והנתבעת בחלק אחר הימנו (תשובות 39-40 למוצג ת/4). תשובותיו של מר שטנגר לשאלון שנשלח אל הנתבעת, לא מבהירות עד תום את חלוקת הנטל בין הצדדים ביחס למבצע. 7. בחקירתו הנגדית, העיד מר שטנגר לעניין המבצעים שהיו בימים מסוימים בסניף חוצות המפרץ ובסניף קניון חיפה. על-פי עדותו, כאשר לא אישר לתובעת לצאת במבצע דומה לזה שהתקיים בסניף חוצות המפרץ, היה זה כאשר היה מדובר במבצע שהתקיים אך ורק בסניף חוצות המפרץ, כלפיו התחייבה הנתבעת כי המבצע יתקיים רק שם, וכי המבצע לא התקיים בסניף קניון חיפה (עמ' 36, שורות 7-12 לפרוטוקול). 8. גרסה זו אינה מדויקת. על-פי חשבוניות של רכישת פריטים משני סניפים אלה באותו מועד, בשני הסניפים היה מבצע של 4 פריטים במאה שקלים (נספחים יא' ו-יא'1 למוצג ת/2). 9. יתר על כן, מר שטנגר הוסיף והעיד כי הוא הציע לתובעת לערוך בחנות שלה מבצע מיוחד, בתנאי שתרכוש סחורה נוספת על פי התמורה לפי התקופה, אך התובעת סירבה לכך (סעיף 43 למוצג נ/1 ועמ' 36, שורות 21-24 לפרוטוקול). מדובר בטענה חדשה, שזכרה לא בא בכתבי הטענות של הנתבעת. לפיכך מדובר ברחבת חזית אסורה, בנוסף לכך שהעלאת הטענה בשלב מאוחר פוגעת במהימנותה. 10. די בדוגמאות לעיל כדי להגיע למסקנה כי, לפחות בתקופה מסוימת, הנתבעת הפלתה לרעה את התובעת, תוך שנתנה עדיפות לחנויות אחרות שבבעלותה ואשר נמצאות באותו אזור, ובכך פגעה במכירות של התובעת. 11. אפליה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתה של הנתבעת לקיים את חיוביה על פי ההסכם בתום לב ובדרך מקובלת. כמו כן אפליה זו עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם כאמור בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), שכן אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם הזכיינות, לו היה רואה מראש את האפליה ואת הפגיעה שהיא עלולה לגרום לו. 12. לפיכך, בעקבות הפליית התובעת ביחס למפעילי חנויות אחרות של הרשמת, הייתה התובעת זכאית לבטל את ההסכם, על-פי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות). ב.1(4). הפרת התחייבות לספק סחורה במחיר החוזי המוסכם . 1. סעיף 2ט' להסכם מגדיר מהי התמורה שעל התובעת לשלם לנתבעת בגין המוצרים המוזמנים, על פי חלוקה של עונות, כאשר בראשית העונה, מחירי המוצרים גבוהים לעומת סוף עונה, בה מחירי המוצרים נמוכים יותר בהתחשב במבצעי מכירות, כדלקמן: בחודשים מרץ, אפריל, ספטמבר ואוקטובר התשלום יהיה בשיעור של 52% (לא כולל מע"מ) מהמחיר לצרכן; בחודשים מאי, יוני, נובמבר ודצמבר התשלום יהיה בשיעור 46% (לא כולל מע"מ) מהמחיר לצרכן; ובחודשים יולי, אוגוסט, ינואר ופברואר התשלום יהיה בשיעור 35% (לא כולל מע"מ) מהמחיר לצרכן. 2. לטענת התובעת, סיפקה לה הנתבעת סחורות, וחייבה אותה בתשלום המתאים לעונה בה המחיר הוא גבוה יותר. 3. מר ברגיל העיד כי פנה בעל-פה בעניין זה למר שטנגר, בנובמבר 2004, וכן בפברואר ובמרץ 2005. לאחר שפניותיו לא נענו, הוא פנה אליו בכתב באפריל 2005 (עמ' 4, שורות 9-16 לפרוטוקול). 4. לא רק זאת, אלא שמיד לאחר אספקת הסחורה, יצאה הנתבעת במבצעים שעלות המוצרים במסגרתם לצרכן, ירדה עוד יותר. כך למשל, הנתבעת חייבה את התובעת בגין סחורה שסופקה לה בסוף נובמבר בתשלום שהוא 52% מהמחיר לצרכן, בעוד שעל פי המחירון, הייתה אמורה לחייב רק בשיעור שהוא 46% מהמחיר לצרכן (עמ' 9, שורות 11-14 לפרוטוקול). 5. התובעת טוענת כי פנתה בעניין זה אל הנתבעת, רק בעל-פה, מאחר ולא תיארה לעצמה שתגיע למצב בו תתבקש לתמוך טענותיה בכתב (עמ' 9, שורות 17-20 לפרוטוקול). 6. מר שטנגר מנסה לספק הסבר לשוני להבדל שבין סעיף 2ט' להסכם לבין התמחור בפועל, לפיו 52% מהמחיר לצרכן הוא המחיר המלא, וההפחתה מהמחיר המלא מתבצעת רק לאחר שהתובעת רוכשת מוצרים במחיר מלא (2 יחידות מכל גודל בכל צבע) ומוכרת אותם (עמ' 18, שורה 10 עד עמ' 19, שורה 4 לפרוטוקול). על-פי גרסה זו, שני הפריטים הראשונים מאותו הדגם ומאותו הצבע נמכרים במחיר מלא, ללא קשר לעונה, ואילו רק הפריטים המוזמנים מעבר לשני הפריטים הראשונים כאמור, הם אלה שנמכרים במחירים העונתיים של 46% ו- 35%. 7. מר שטנגר העיד כי הסיכום לפיו התמחור העונתי יינתן רק בגין סחורה דומה שנרכשה פעם נוספת, נעשה בחילופי דברים שהיו בין הצדדים, למרות שלא נכלל בהסכם (עמ' 19, שורות 3-9 לפרוטוקול). גרסה זו לא נתמכת בשום אסמכתא. 8. בהמשך, העיד מר שטנגר כי סיכום זה לא הוכנס להסכם הואיל ולטעמו "לא צריך לרשום בהסכם דברים שנראים ברורים" (עמ' 20, שורות 7-10 לפרוטוקול). אינני מקבלת הסבר זה. מדובר בגרסה בעניין שאינו השלמה לדברים שלא נקבעו בהסכם שבכתב אלא בגרסה הסותרת את האמור בהסכם, בעוד שבהסכם עצמו נקבע כי שינויים בהסכם יעשו בכתב חתום על ידי שני הצדדים (סעיף 14(א) להסכם). 9. לפיכך אני מקבלת בעניין זה את טענת התובעת לפיה חייבה אותה הנתבעת חיוב יתר. 10. עם זאת, התובעת לא ביצעה כראוי את החשבון האריתמטי הנדרש, ואם כי אין בכך כדי לפגוע בזכותה לקבל את הכספים המגיעים לה, הרי שיהיה צורך בעריכת חשבון מתוקן לעניין זה. 11. התובעת מפנה לטבלה, שערך בעלה, המפרטת את ההפרשים הקיימים בין החיוב בפועל, לפי תעודות המשלוח, לבין החיוב המוסכם על-פי ההסכם. מעיון בטבלה עולה כי לגרסת התובעת, בגין החודשים נובמבר 2004 וינואר 2005 קיים הפרש של 10,490.99 ₪ (נספח א' למוצג ת/1). לשם תמיכה בנתונים העולים מטבלה זו, מפנה מר ברגיל, לטבלה ששלח לו מר שטנגר (נספח ב' למוצג ת/1, עמ' 20, שורות 17-18 לפרוטוקול). מהשוואת הנתונים בשתי הטבלות, ניתן לראות כי יש ביניהן הבדלים משמעותיים. כך למשל, במשלוח מס' 110158 מיום 3.11.04 שהעלות לצרכן היא 2,519.58 ₪ נרשם על ידי מר ברגיל, בעמודה הרביעית, כי המחיר שהתובעת חויבה בו, לפי שיעור של 52% מהמחיר לצרכן, הוא 1,532.91 ₪, בעוד שעל פי ההסכם, היא הייתה אמורה להיות מחויבת, בשיעור של 46% מהמחיר לצרכן שהוא סך של 1,356.04 ₪. חישובים אלה אינם מדויקים. 52% מהמחיר של 2,519.58 ₪ הוא 1,310.18 ₪ ואילו שיעור של 46% מהמחיר מביא לסכום של 1,159 ₪. טעויות כאלה חוזרות ונשנות לגבי המשלוחים שבנספח א' למוצג ת/1. מר ברגיל טעה בחישוב המחירים לפי 52% ולפי 46%, דבר שהוביל לטעות בסכום ההפרש. 12. לפיכך, הגם שאני מקבלת את טענתה של התובעת בדבר זכותה להפרש, אינני מקבלת את החשבון שערכה בשל הטעויות שנפלו בו. 13. מדובר בטעות אריתמטית בלבד של הפרש הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובעת. לפיכך, תוך 14 ימים מקבלת פסק הדין, תגיש התובעת לבית המשפט ולצד שכנגד, חישוב נכון של ההפרש בין 52% ל- 46% של הסכומים. הנתבעת תבדוק את החשבון ותודיע בכתב, תוך 14 ימים נוספים לתובעת ולבית המשפט אם החישוב מקובל עליה, ובמידה ולא - היכן נפלו טעויות אריתמטיות, וזאת מתוך רצון לייתר מינוי מומחה על חשבון הצדדים לביצוע החישוב האמור. 14. התובעת הציגה דוגמא נוספת של הפרשים כאמור, שלא מופיעה בטבלה דלעיל, לפיה בחודש מאי 2005, סיפקה הנתבעת לתובעת, סחורה בשווי 10,502.68 ₪ (לא כולל מע"מ) לאחר שהנתבעת חייבה אותה בסכום השווה ל- 52% מהמחיר לצרכן, מקום שהייתה אמורה לחייבה בסכום השווה ל- 46% מהמחיר לצרכן על-פי סעיף 2ט' להסכם. חישוב של 46% מעלות הסחורה שסופקה לתובעת במשלוח נשוא נספח ז' למוצג ת/2, אמור היה להביא לחיוב של 9,290.83 ₪ (לא כולל מע"מ). יוצא, אפוא, כי במשלוח נשוא נספח ז' למוצג ת/2, חייבה הנתבעת את התובעת בסך 1,211.85 ₪ ביתר. 15. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת, בגין רכיב זה, בנוסף לחישוב שעל הצדדים לערוך כאמור לעיל, סך של 1,211.85 ₪. 16. אוסיף ואומר כי הגם שמדובר בסכומים שאינם גבוהים ביחס להיקפים בהם רכשה התובעת סחורה מהנתבעת, מאחר ומדובר בסכומי התמורה המשתלמים לתובעת, הרי שהם מטבעם מעיקרי ההסכם, והפרת הנתבעת לשלם את התמורה על פי ההסכם, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. לא אף זאת, אלא שהנתבעת לא תיקנה את ההפרה גם לאחר שקיבלה מהתובעת פניה בכתב בעניין זה, ולפיכך, גם בשל כך הייתה התובעת זכאית לבטל את ההסכם. ב.1(5). איחורים באספקת הסחורה . 1. התובעת טוענת כי אחת ההפרות היסודיות של ההסכם היא אי אספקת סחורה במועד, כך שלא אחת, הסחורה הגיעה אליה זמן רב לאחר תחילת העונה הרלוונטית לסחורה (סעיף 16ד' למוצג ת/2). התובעת העידה כי בנוסף, מנעה ממנה הנתבעת רכישת מוצרים מספק אחר (עמ' 11, שורות 26-27 לפרוטוקול). 2. על-פי תצהיר התובעת, הפריטים שלא סופקו במועד, לשיטתה, הם 15 במספר (סעיף 15ד'(1)-(15) למוצג ת/2). התובעת הודתה כי מדובר בחלק קטן מכלל הפריטים, אך לטענתה, אין הדבר משנה מכך שמדובר בהפרה יסודית (עמ' 12, שורות 7-8 לפרוטוקול). 3. לתמיכה בגרסתה, מפנה התובעת לספר הקולקציה שסיפקה לה הנתבעת (נספח י' למוצג ת/2), בו צוינו, לכאורה, מועדי האספקה של הפריטים השונים (עמ' 12, שורות 9-10 לפרוטוקול). מנגד העיד מר שטנגר כי המועדים שבספר הקולקציה אינם מועדי אספקה (עמ' 37, שורות 15-18 לפרוטוקול), אלא מועדי הגעת הסחורה למחסני הנתבעת מהיצרן בחו"ל (סעיף 38.3 לסיכומי התשובה של הנתבעת). 4. מר שטנגר העיד כי סיפק לתובעת סחורה, באותו זמן בו סיפק סחורה לסניפים אחרים (עמ' 37, שורות 10-12 לפרוטוקול). 5. בסיכומיה טוענת התובעת כי על הנתבעת מוטלת החובה להוכיח את מועדי המשלוח עליהם הוסכם עם היצרן מסין. אינני מקבלת טענה זו של התובעת. נטל הבאת הראיות הראשוני מוטל על כתפיה של התובעת. לפיכך על התובעת להביא ראיות להוכחת הטענה כי התאריכים שבספר הקולקציה הם מועדי האספקה בהם התחייבה הנתבעת כלפיה. משלא עשתה כן, לא עמדה התובעת בנטל הבאת הראיות, ולא הוכיחה טענתה זו. 6. לפיכך נדחית טענת התובעת בדבר הפרת ההסכם בשל איחורים באספקת הסחורה. ב.1(6). הוצאות פרסום . 1. על-פי ההסכם, התחייבה הנתבעת לשאת ב- 60% מעלויות הפרסום בפועל אך לא יותר מ- 60% מגובה דמי הזיכיון לאותה שנה (סעיף 2ה' לנספח א' למוצג ת/2). 2. בעלה של התובעת, מר ברגיל, הוא שטיפל בעניין הפרסום (סעיף 16י' למוצג ת/2). 3. מר ברגיל הצהיר כי התובעת הוציאה, עבור פרסום החנות, סך של 39,873 ₪ ואף הגיש על כך אסמכתאות (נספחים ג'1-ג'16 למוצג ת/1). החזר של 60% מהוצאות הפרסום מגיע לסך של 23,923 ₪, אולם, לאור ההגבלה הנגזרת מסכום דמי הזיכיון השנתיים, הוגשה התביעה ברכיב זה לסך של 13,500 ₪ (סעיף 7 למוצג ת/1), שכן דמי הזיכיון השנתיים עומדים על סך של 5,000$ שהם כ- 22,500 ש"ח. 4. לטענת התובעת, הנתבעת לא החזירה לה סכום כלשהו של הוצאות הפרסום. 5. נתבעת טוענת כי התובעת לא קיבלה ממנה מעולם אישור לפרסומים שערכה, ככל שערכה. 6. מר ברגיל העיד שלא רק שהפרסומים תואמו עם הנתבעת אלא שהיא דרשה מהתובעת לציין בכל פרסום את כתובות יתר חנויות הרשת, וכך עשתה התובעת. 7. אינני מקבלת את טענות הנתבעת בעניין זה. תובעת הגישה אסמכתאות על הפרסומים. אין כל אפשרות שהפרסומים האמורים נעלמו בעיניה של הנתבעת בזמן אמת. לכן חזקה שהפרסומים היו מקובלים עליה, שאחרת הייתה פונה בעניין זה לתובעת, והנתבעת אף לא טוענת שפנתה אליה בעניין זה. 8. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת את חלקה בהוצאות פרסום, בסך 13,500 ₪. ב.1(7). הפיקדון . 1. התובעת טוענת כי עם ביטול ההסכם, על הנתבעת להשיב לה את הפיקדון בסך 25,000 ₪ (סעיף 26 למוצג ת/2). הנתבעת לא מכחישה זכותה של התובעת לקבלת השבה של הפיקדון, אלא שלטענתה סכומו קוזז כנגד סכומים שעל התובעת היה לשלם לנתבעת בגין הזמנת סחורה, וכך גם העיד מר שטנגר (עמ' 21, שורה 28 ועד עמ' 22, שורה 6 לפרוטוקול). 2. עם זאת, על-פי עדותו של מר שטנגר בחקירתו הנגדית, הנתבעת לא הוציאה חשבונית על קיזוז הפיקדון (עמ' 22, שורות 19-20 לפרוטוקול) והקיזוז לא מופיע בכרטסת הנהלת החשבונות בנתבעת (נספח יב' למוצג ת/2). 3. בסיכומי תשובה, טוענת הנתבעת, כי טענת התובעת בעניין החזר כספי פיקדון הינה בבחינת הרחבת חזית וכי טענה זו לא הועלתה על ידה בכתבי הטענות מטעמה. אין ממש בטענה זו אשר הועלתה גם הועלתה בכתב התביעה של התובעת במסגרת פירוט נזקיה. 4. משנסתרה טענת הקיזוז של הנתבעת, עליה להשיב לתובעת את הפיקדון בסך 25,000 ₪. ב.1(8). פיצוי בגין אבדן הכנסה . 1. התובעת טוענת כי על מנת לבצע את ההסכם עם הנתבעת, היא עזבה מקום עבודה קודם, כמנהלת חשבונות, ונגרם לה הפסד המשכורת שיכלה להמשיך להשתכר באותו מקום עבודה. בגין כך הוגשה תביעה לסך של 53,180 ₪. 2. ההסכם בוטל על ידי התובעת לאחר שהיה בתוקף ובוצע על ידי הצדדים משך כתשעה חודשים. התובעת ביטלה את ההסכם "מכאן ולהבא", מבלי לבקש להשיב את כל שנעשה במסגרת ההסכם שבין הצדדים עד לאותו מועד. 3. בין היתר, על פי ההסכם עבדה התובעת בחנות במקום כמנהלת חשבונות, ולתובעת צמחו עקב כך, רווחים, הנותרים בידיה. בנוסף, כאמור לעיל הוגשה התביעה לכספים נוספים שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת מכוח ביצועו של ההסכם עד למועד בו הוא בוטל על ידי התובעת. ממילא, לשם ביצוע ההסכם בתקופה זו, לא יכלה התובעת להמשיך לעבוד כמנהלת חשבונות. 4. לפיכך, אין יסוד לרכיב התביעה של הפסד השתכרות עקב עזיבת מקום עבודתה הקודם של התובעת, והתביעה ברכיב זה, נדחית. ב.1(9). פיצוי מוסכם . 1. התביעה הוגשה גם לפיצוי מוסכם בסך 100,000 ש"ח. 2. ההסכם קובע בסעיף 9 פיצוי מוסכם בסך 100,000 ש"ח לכל הפרה יסודית. לא ראיתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי מוסכם, מטעמים כמפורט להלן. ראשית, ההסכם קובע פיצוי מוסכם אחד לכל הפרה, מבלי להבחין בין ההפרות השונות, דבר המצביע על כך שהצדדים לא נתנו דעתם בקביעתו, לנזק שהם צפו שייגרם כתוצאה מההפרות. שנית, התובעת מקבלת פיצוי בגין ההפרות שנטענו על ידה והתקבלו, כך שאם ייפסק לה גם הפיצוי המוסכם, יהיה בכך משום כפל של חלק מהפיצוי. שלישית, התובעת עצמה הפרה את ההסכם, אם כי לטענתה רק לאחר הפרות הנתבעת וכדי "לאזן" אותן, בשימוש שעשתה בכרטיס המועדון שלה לשם מכירה לאחרים. כך גם הפרה התובעת את ההסכם ב"מכירת החיסול" שעשתה לאחר הודעת הביטול שמסרה לנתבעת ואשר נעצרה, אמנם, לאחר 12 ימים, אך זאת, רק לאחר שהנתבעת נאלצה לפנות לבית משפט וקיבלה צו מניעה ארעי. (טענות נוספות של הנתבעת להפרת הסכם מצד התובעת ידונו במסגרת התביעה שכנגד). ב.1(10). יתר רכיבי התביעה . 1. התביעה הוגשה, בין היתר, לתשלום העלות ששילמה התובעת, לטענתה, לשם הקמת החנות, תשעה חודשי דמי שכירות לרבות הוצאות נלוות, בגין החזר דמי פינוי ששילמה לצורך שכירת החנות, דמי זיכיון ששילמה לנתבעת והוצאות ששילמה עבור ייעוץ משפטי. 2. לא ראיתי לנכון לקבל את התביעה בגין רכיבי תביעה אלה. 3. אשר לעלות הקמת החנות - ראשית, עלות זו נדרשה לתובעת ולו למשך תקופת ביצוע ההסכם שהייתה בפועל. הנתבעת לא התחייבה לסכום מינימום של רווחים שיצמחו לתובעת בעקבות ההסכם ואין כל ערובה שהתובעת הייתה ממשיכה בהסכם הזיכיון. עלות זו שימשה את התובעת לשם הפעלת החנות וקבלת הרווחים ממנו משך 9 חודשים. 4. בנוסף, התובעת לא הגישה אסמכתאות להוצאות הנטענות על ידה. 5. לא אף זאת, אלא שלאחר ביטול ההסכם המשיכה התובעת לשכור את החנות, לטענתה, על מנת שלא להפר את ההסכם שלה עם המשכיר, כלפיו התחייבה לשנתיים. התובעת לא הביאה ראיות על כך שנאלצה לבצע מחדש אותן פעולות הקמה לשם החנות החדשה שלה, ולכאורה הוצאות אלה, או רובן, שימשו אותה גם לשם כך. 6. אציין כי ההסכם התייחס לסכומים שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת, בכללם, חלק מדמי ההקמה, במידה והנתבעת היתה בוחרת, לאחר ביטול ההסכם, לשכור את אותה חנות, דבר שלא קרה בעניינינו. 7. לפיכך אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגין הוצאות הקמת החנות. 8. אשר להחזר תשלום תשעה חודשי דמי שכירות בסך 169,820 ₪ - התובעת הגישה כרטסות המעידות על ההוצאות שהיא הוציאה בגין שכירות, דמי ניהול וחניה עבור תשעה חודשים בהם היה ההסכם שבין הצדדים שריר וקיים (נספח יח' למוצג ת/2). התובעת עשתה שימוש במושכר, בשירותי הניהול ובחניה באותם תשעה חודשים, ואין היא זכאית לפיצוי בגין סכום זה מאת הנתבעת. 9. אשר להחזר תשלום דמי פינוי שהתובעת שילמה לצורך שכירת החנות - האמור לעיל לגבי הוצאות הקמת החנות, חל לגבי רכיב תביעה זה, וביתר שאת. התובעת נהנתה מכך שדמי הפינוי שולמו בכך ששכרה את החנות והשתמשה בה בעת שההסכם היה בתוקף, וגם לאחר מכן, לאחר ביטול ההסכם, וניהול חנות שלה, שלא במסגרת הרשת של הנתבעת. לפיכך אין הנתבעת חייבת בתשלום סכום כלשהו לתובעת בגין רכיב התביעה של תשלום דמי פינוי לשוכר הקודם. 10. דמי זיכיון 1,250$ השווים סך של 5,625 ₪ - על-פי ההסכם היה על התובעת לשלם לנתבעת דמי זיכיון בסך של 10,000$, 5,000$ מהם - בשנה הראשונה. התובעת משכה לפקודת הנתבעת 4 שיקים שווים על הסך של 5,000$, האחד - למועד החתימה על ההסכם, והיתר במרווחים של 3 חודשים. 11. מחומר הראיות שלפני עולה כי התובעת שילמה את השיק הראשון בלבד (זה שניתן בחתימת ההסכם). הדבר עולה הן מכך שזהו סכום שהיא טענת ששילמה ושבגינו היא תובעת, והן מכך שלא הגישה ראיות על ביצוע תשלומים נוספים של דמי הזיכיון. 12. לפיכך, דמי הזיכיון שולמו על ידי התובעת לתקופה בה קויים ההסכם (לחלק ממנה בלבד). בתקופה זו השיאה החנות רווחים לתובעת, ואין מקום לפצות אותה בגין תשלום דמי הזיכיון. 13. אשר להוצאות ייעוץ משפטי - התובעת הגישה שורה של קבלות/חשבוניות על תשלומים שהיא שילמה לבא כוחה. אין בהן אינדיקציה עבור מה הן שולמו. תחילה הוחלפו בין ב"כ הצדדים תכתובות, אחר כך התנהל הליך קודם, לרבות דיון בצו מניעה זמני, ורק לאחר מכן נוהלו ביניהם התביעות שבכותרת. לפיכך לא ניתן להפריד את התשלומים לשירותים השונים שניתנו. ב.2. התביעה הנגדית . 1. הנתבעת טוענת כי התובעת הפרה את ההסכם. לטענתה, התובעת לא רכשה את כל הכמות השנתית שהתחייבה לרכוש, למרות שהנתבעת רכשה עבורה את הסחורה. כמו כן, לטענתה, מכרה התובעת את הסחורה במחירי היצף, ובכך פגעה במכירות של חנויות הרשת בצפון ובמוניטין של הנתבעת. 2. הנתבעת טוענת כי על התובעת לפצות אותה בגין אי הזמנת מוצרים בסך 300,000 ש"ח, בגין פגיעה במכירות של חנויות הרשת באזור הצפון, וכתוצאה - ברווחיה של הנתבעת, בסך 50,000 ש"ח, ובגין פגיעה במוניטין בסך 100,000 ש"ח. לצרכי אגרה העמידה הנתבעת את תביעתה הנגדית על סך של 250,000 ש"ח. 3. בסיכומיה טוענת הנתבעת לפיצוי מוסכם המגיע לה. ראשית, משהפרה הנתבעת את ההסכם, כפי שקבעתי לעיל, אין כל יסוד לתביעתה לפיצוי המוסכם. שנית, הנתבעת לא כללה רכיב תביעה זה בכתב התביעה שכנגד. ב.2(1). הפרת התחייבות לרכישת סחורה בסך של 600,000 ₪ בשנה . 1. על-פי ההסכם היה על התובעת לרכוש מהנתבעת סחורה בסך מינימאלי של 600,000 ₪. בסיכומיה טוענת הנתבעת כי "עונת המכירה מתחילה כשנה קודם לכן" (סעיף 13(א) לסיכומים), וכי היא נערכה מבעוד מועד, הזמינה ושילמה עבור סחורה אותה אמורה הייתה התובעת לרכוש ממנה. לטענתה, כתוצאה, הצטברה במחסניה סחורה עודפת כאמור בסך של 80,000 ₪. 2. מר ברגיל העיד רכישות התובעת בעונה הראשונה היו בסך של 320,000 ₪, דהיינו מעל המינימום לעונה שעמד על מחצית הסכום השנתי. כן העיד כי עד סוף השנה, רכשה התובעת סחורות בשווי 545,000 ₪ (עמ' 2, שורות 14-20 לפרוטוקול). 3. על נתון עובדתי זה, אין בעצם, מחלוקת בין הצדדים, אלא שהנתבעת טוענת, כאמור להיערכות שהיא ביצעה שנה קודם לכן, ואשר כתוצאה ממנה וביטול ההסכם על ידי התובעת נגרם לה נזק. 4. כאמור, קבעתי לעיל כי התובעת הייתה רשאית לבטל את ההסכם. מנקודת מוצא זה יש לגזור את זכויות הצדדים. 5. בהתחשב בכך, התובעת לא הייתה חייבת לעמוד במכסה השנתית על-פי ההסכם, אלא, לכל היותר במכסה עד לאותו מועד, והיא עמדה בדרישה זו. 6. משהתובעת הייתה רשאית לבטל את ההסכם, ולא לרכוש מאותו מועד סחורה מנתבעת, אין נפקות לכך שהנתבעת נותרה עם סחורה שהוזמנה שנה קודם לכן, ככל שהוזמנה ונותרה. 7. למעלה מהצורך אציין כי הנתבעת לא הוכיח את טענתה בדבר ההיערכות הנדרשת שנה קודם, וביתר שאת, לא הוכיחה שעם סגירת חנות התובעת, לא נצרכה סחורה זו על ידי יתר החנויות. הנתבעת לא הוכיחה כי הסחורה נותרה במחסניה, לא את הרווח שהיה נותר לה ממכירתה ועוד. למעלה, טענתה דלעיל נטענה בעלמא. 8. אשר על כן, נדחית התביעה ברכיב של אי רכישת כמות הסחורה המינימאלית על פי ההסכם. ב.2(2) פגיעה בחנויות הרשת בצפון וברווח הנתבעת עקב כך, ופגיעה במוניטין של הנתבעת . 1. "מכירת החיסול" שביצעה התובעת שלא על-פי מחירוני הנתבעת, מייד לאחר הודעת ביטול ההסכם שנתנה, מהוות הפרה של ההסכם. "מכירת החיסול" הופסקה 12 יום לאחר שהחלה, בעקבות פניית הנתבעת לערכאות. 2. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את הפגיעה שנגרמה לחנויות הרשת בצפון עקב מכירה במחירי היצף. 3. מר ברגיל הודה כי התובעת מכרה בחנות מוצרים במחירים הנמוכים ממחירי המחירון. לטענתו, הנתבעת לא הגיבה למכתבים של התובעת, וכתוצאה, נותרה התובעת עם סחורה שלא היה כל אפשרות למכרה, אלא במחירים נמוכים יותר, כדי להקטין את נזקי התובעת (עמ' 5, שורות 1-4 לפרוטוקול). 4. כך העידה גם התובעת (עמ' 15, שורות 5-8 לפרוטוקול). 5. מר שטנגר העיד כי לאחר שקיבל את מכתב הביטול, נודע לו כי התובעת מוכרת פריטים במחירי היצף (עמ' 27, שורות 16-19 לפרוטוקול). 6. מכאן שמדובר באותה "מכירת חיסול" שביצעה התובעת לזמן מוגבל לאחר ביטול ההסכם, והפסיקה אותה עם מתן צו המניעה הארעי, ולאחר מכן החזירה לנתבעת את הפריטים שנותרו אצלה, וזוכתה בכרטיס החשבון שלה אצל הנתבעת (עמ' 15, שורה 12 לפרוטוקול). 7. אין כל ראייה לפגיעה במכירות של סניף חוצות המפרץ וסניף קניון חיפה כתוצאה מ"מכירת החיסול" האמורה. 8. מר שטנגר העיד בחקירתו הנגדית כי ישנה אסמכתא על פגיעה כאמור בדו"ח נתוני מכירות כלשהו (עמ' 35, שורות 4-7 לפרוטוקול), אולם אסמכתא כאמור לא הוגשה. מדובר בראייה שבשליטת הנתבעת, ומשלא הוגשה, פועל הדבר לחובת הנתבעת. 9. לאור האמור לעיל, לא הוכיחה הנתבעת רכיב תביעה זה של פגיעה ברווח שלה כתוצאה מפגיעה במכירות של חנויות הרשת באזור הצפון בסך של 50,000 ש"ח, והתביעה בגינו נדחית. ב.2(3). פגיעה במוניטין . הנתבעת טוענת כי כתוצאה ממכירה מתחת למחירי המחירון נפגע המוניטין שלה. כאמור, טוענת התובעת כי הנתבעת לא הותירה בידה כל ברירה. אמנם אינני מקבלת את טענת התובעת בדבר זכותה לפעול כאמור, אולם, הנתבעת לא הוכיחה את המוניטין שלה או הפגיעה בו, ודין התביעה בגין כך - להידחות. ב.2(4). טענות נוספות. 1. התובעת טוענת כי ביקשה מהנתבעת לנצל את הזכות המוקנית לנתבעת בחוזה, ליטול את החזקה בחנות, ולשלם לתובעת את המגיעה לה בגין כך על פי ההסכם. הנתבעת טענה תחילה כי פנתה לתובעת כדי לשכור ממנה את החנות אך התובעת סירבה באומרה כי היא מצויה במשא ומתן כדי להיות זכיינית של רשת אחרת. לאחר מכן העיד מר שטנגר כי פנה אל התובעת ואל בעלה מספר פעמים בעניין זה, והם התחמקו. לבסוף העיד כי פנה, לא אל התובעת או בעלה, אלא למשכירה, וזו הודיעה לו כי התובעת ובעלה ביקשו ממנה שלא לאפשר לנתבעת לקבל את החנות (עמ' 38, שורות 17-21 לפרוטוקול). כן העיד שלא חשב על האפשרות לאכוף את הזכות החוזית האמורה המוקנית לו לרכישת הסניף (עמ' 38, שורות 26-29 לפרוטוקול). 2. בשל שינוי הגרסאות של הנתבעת, אינני מקבלת את גרסתה בעניין זה. עם זאת, זכותה על-פי ההסכם שלא לשכור את החנות מהתובעת, ולפיכך לעניין זה אין נפקות. 3. הנתבעת טענה באריכות לגבי העובדה שהתובעת הזמינה סחורה, וסמוך לאחר מכן הודיעה על ביטול ההסכם וביטלה את השיקים שהיו בידי התובעת. אכן, מדובר, למצער, בהתנהגות שלא בתום לב בקיומו של ההסכם. עם זאת, סמוך לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה, במסגרת התביעה הקודמת וצו המניעה, כי מכירות אלה ייפסקו, התובעת תשיב סחורה לנתבעת ותזוכה עליה בכרטיס שלה שאצל הנתבעת, וכך נעשה. מכל מקום, משלא הוכיחה הנתבעת את רכיבי התביעה שנתבעו על ידה בכתב התביעה, כאמור לעיל, אין עוד צורך לדון בטענות אלה, מעבר לדיון שלעיל, מה גם שכאמור, בוצעה התחשבנות, שבמסגרתה הנתבעת לא השיבה את כל הסכומים שהיה עליה להשיב לתובעת, כפי שקבעתי בפסק דין זה לעיל. ד. פסיקתא . 1. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שפסקתי לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 2. התובעת תגיש, בנוסף, חשבון מתוקן כאמור בסעיף ב.1(4) 13 לעיל, ואף הוא ישולם לתובעת על ידי הנתבעת, בצירוף הפרשי הצמדה כאמור לעיל . 3. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד תשלום על ידי הנתבעת, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 4. התביעה הנגדית נדחית ללא צו להוצאות נוספות. הפרת חוזהחוזהזיכיון