מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חילוט רכב בו בוצעה העבירה: לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' טל והשופטים: א' מקובר ור' אמיר) מיום 17.4.11 בתיק ע"פ 1915-03-11, בו נדחה ערעור המבקש 2 (להלן: המבקש) על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת בכור) מיום 21.2.11 בתיק ת"פ 50425-12-10. המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של ניסיון להסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין (לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977); ולענייננו די לציין, כי המבקש נתפס במחסום כניסה לישראל כאשר בתא המטען של הרכב מוסתר אדם תושב האזור. במסגרת גזר הדין, ונוכח הרשעות קודמות בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, החליט בית המשפט לחלט את כלי הרכב ששימש לביצוע העבירה. זאת, אף שהרכב רשום על שמה של בת זוגו של המבקש (היא המבקשת 1 ולהלן: המבקשת). לאחר סקירת טענות המבקשים, לרבות בשאלת מימון רכישת הרכב, רישום כלי רכב נוספים של המבקש על שם המבקשת, והסיבה בגינה עשה המבקש שימוש ברכב שחולט - נקבע כי רישום הרכב "היה פרוצדורלי גרידא - כדי להסוות את בעלותו הממשית של הנאשם [המבקש]". קביעה זו אושרה בבית המשפט המחוזי: "בית המשפט קמא שמע באריכות את דברי בת זוגו של המערער בכל הקשור לקשר שלה לרכב שבו נהג המערער ודברים עיקריים שאמרה סותרים בעליל דברים שאמר המערער בכל הקשור לנסיבות נהיגתו באותו יום. כך גם לא הביאה בת זוגו של המערער כל ראיה להלוואה בסכום של 55,000 ש"ח שקיבלה מאמה באמצעות דודתה לצורך רכישת הרכב, כאשר המערער אמר שהוא זה שקנה את הרכב ולא בת זוגו" (פסקה 10). הבקשה שלפניי מכוונת אך כלפי חילוט הרכב, והיא מתמקדת בשתי טענות עיקריות: (1) במישור העובדתי נטען, כי המשיבה לא הוכיחה שהמבקש "הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע" (כלשון סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל); (2) במישור המשפטי נטען, כי הוראת החילוט הקבועה בחוק הכניסה לישראל מתייחסת רק למי שהורשע בעבירה המושלמת ולא בנסיון, ולפיכך אין היא חלה בענייננו. לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. הטענה הראשונה מכוונת כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית; באלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, קל וחומר ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 2795/06 קטרי נ' מדינת ישראל; רע"פ 6607/07 באר נ' מדינת ישראל; רע"פ 6252/07 אבו חליפא נ' מדינת ישראל). יתר על כן, למבקשת ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיה בשתי ערכאות, קביעות בתי המשפט מסתברות לגופן, ואין מקום להתערב בהן. בכל הנוגע למישור המשפטי סבורני כי השאלה לה נדרשת המבקשת אינה מחייבת הכרעה במקרה שלפנינו. כפי שנקבע בעניין ג'אבר (רע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל), הוראות החילוט לפי חוק הכניסה לישראל אינן מוציאות את הוראת החילוט שבסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969. בעניינו ציין בית משפט השלום: "עתירת המאשימה לחלוט הרכב עומדת בתנאי שתי הוראות החוק [חוק הכניסה לישראל ופקודת סדר הדין הפלילי - ס' ג'']"; ולפיכך, בין אם הוראת החילוט שבחוק הכניסה לישראל מתייחסת רק לעבירה מושלמת ובין אם היא חלה גם על עבירות נסיון, הרי שהחילוט נעשה גם על פי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, לגביו אין בפי המבקשת טענה משפטית. מעבר לצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין שאינו מחייב הכרעה, אציין כי לדעתי הוראת החילוט שבחוק הכניסה לישראל חלה גם במקרה של הרשעה בניסיון לביצוע עבירה לפי אותו החוק. סעיף 12(ד2) לחוק הכניסה לישראל קובע: "(ד2) אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור (להלן -עבירה נוספת) יחולו לגביו הוראות אלה: (1) בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת יורה על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לעשות כן...". אכן, הסעיף מתייחס למי שהורשע בעבירה "לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5)", ואכן (מטבע הדברים) סעיפים אלה מתייחסים לעבירות מושלמות ולא לנסיון; ואולם, סעיף 34ד לחוק העונשין קובע: "מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על נסיון, שידול, נסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה" (ההדגשה הוספה - ס'. ג''.). וכפי שנאמר בדברי ההסבר: "בהעדר הוראה מפורשת או משמעות סותרת, כל דין שחל על הביצוע העיקרי והמושלם של עבירה, חל גם על הצורות הנגזרות ממנה. לכלל זה יש משמעות לעניין חנינה כללית, לעניין סמכות שפיטה, הסגרה, התיישנות, השלכת ביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי של מאסר מותנה, וכיוצא באלה" (הצעת חוק דיני העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב - 1992, הצעות חוק תשנ"ב 113, 133; כן ראו ע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119). כמובן שגם מבחינה תכליתית-מהותית אין זה משנה מאיזה עֵבֶר של מחסום הכניסה נתפס המבקש כשתושב האזור מוחבא בתא המטען של רכבו. יתר על כן, יישום דומה של סעיף 34ד לחוק העונשין לגבי הוראת חילוט המתייחסת (לפי לשונה) לעבירה מושלמת, נעשה בעניין חאג' יחיא (רע"פ 1161/04 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל). הוראת החילוט שבסעיף 12 לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו - 1955 מורה: "כלי ציד או אמצעי ציד אחר, פרט לכלי רכב ממונע, ששימשו למעשה עבירה על חוק זה או על תקנה לפיו" (ההדגשה הוספה - ס'. ג''.). ואולם, אף שסעיפי החוק מתייחסים רק לעבירות מושלמות, ואף שהוראת החילוט מתייחסת לעבירות "על חוק זה" בלבד, קבע בית משפט זה כי סמכות החילוט חלה גם במקרה של נסיון לביצוע "עבירה על חוק זה או על תקנה לפיו": "בעיניי, עבירות הנגזרות מן העבירה המושלמת הקבועה בסעיף 2 לחוק, כגון ניסיון סיוע או שידול, מהוות אף הן "מעשה עבירה על חוק זה" לצורך חילוט (ראו גם: סעיף 34ד לחוק העונשין, תשל"ז-1977). לפיכך, בין אם תאמר כי המעשים שביצע המערער עולים כדי עבירה מושלמת על סעיף 2 לחוק, כעמדתו של חברי, ובין אם הם עולים כדי ניסיון בלבד, כפי שהעירו שניים משופטי בית המשפט המחוזי בפסק דינם, מוסמך היה בית משפט השלום להורות על חילוט רובה הציד של המערער" (עניין חאג' יחיא, פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת חיות). מסיבה זו סבורני, כי הוראת החילוט שבסעיף 12א(ד2) לחוק הכניסה לישראל - וליתר דיוק חובת החילוט כברירת מחדל ("יורה על חילוט... ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לעשות כן") - חלה גם במקרים בהם הורשע הנאשם בניסיון לביצוע עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. ואולם, בנסיבות, ונוכח סמכות החילוט לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, אשר הוזכרה במפורש על ידי בית המשפט קמא, הדברים אינם נצרכים לצורך הכרעה בענייננו. סוף דבר הבקשה נידחת.חילוטרכב