חסינות נושאי משרה שיפוטית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חסינות נושאי משרה שיפוטית: 1. הסוגיה המרכזית הנדונה בתביעה דנא ובערכאת הערעור, עניינה, שאלת חסינותם של נושאי משרה שיפוטית ואחריות המדינה לפעולותיהם. בפסק דיני מיום 18.8.11, חייבתי את המדינה בשל אחריות שילוחית. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אומנם הנושא מצוי במחלוקת פרשנית, אולם לעמדתו, אין להטיל על המדינה אחריות שילוחית בגין החלטותיהם של רשמי ההוצאה לפועל. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש המחוזי, כי התיק הוחזר לבית משפט קמא לשם בחינת השאלה, האם המדינה נושאת באחריות ישירה כלפי התובעים, ולאחר שקבע כי טענות התובעים באשר לאחריות הישירה של המדינה לא נדונו על ידי באופן מובדל ומובחן. 2. בעניין אחריותה השילוחית של המדינה לעוולות הנעשות ע"י נושא משרה שיפוטית אציין, בהערת אגב, כי לא מצאתי בספרות ובפסיקה הבחנה אשר נעשתה בין נושאי המשרה השיפוטית /מעין שיפוטית השונים, שעה שייתכן ויש מקום לעשות כן , לאור ההבדלים בתנאי העבודה המשתנים מתפקיד שיפוטי אחד למשנהו (לדוגמא, ההבדל בין שופט , שהינו אורגן המדינה ואינו במעמד של עובד, לבין ראש הוצאה לפועל, שמסגרת יחסיו עם המדינה הינה של עובד-מעביד). 3. בקציר העומר אפרט את עניינה של התביעה, אשר עובדותיה נדונו בהרחבה בפסק דיני מיום 18.8.11. התביעה דנא הוגשה לאחר שמכירתו של נכס אשר נקנה ע"י התובע מכונס הנכסים, עו"ד עפרוני, בוטלה, משהתברר כי הנכס נמכר על ידו שלא כדין. התובע שילם את מלוא התמורה בגין רכישת הנכס , אולם טרם נרשמו זכויותיו בנכס, הגיעה לארץ התובעת, אשר בדיעבד הסתבר כי היא הייתה בעלת הזכויות בנכס. התובעת הנה היורשת של המנוחה -נגדה נפתח תיק הוצאה לפועל שנתיים לאחר פטירתה וכעשר שנים לאחר שעזבה את הארץ, על סמך שטר חוב מזויף . לאור הנזקים אשר נגרמו לתובעים עקב ביטול המכירה , הוגשה התביעה דנא כשלמעשה טענותיהם של התובעים נחלקו לשניים. החלק האחד, נגע לאחריותה של המדינה מכוח פעולותיהם הרשלניות של רשמי ההוצאה לפועל והחלק השני נגע לאחריותה של המדינה באשר לפעולותיהם של כונסי הנכסים. בפסק הדין מיום 18.8.11 פורטו באריכות עובדות המקרה, והפעולות שבוצעו בתיק ההוצאה לפועל. 4. לאור עמדתה של ערכאת הערעור, אשר סברה כי ראוי להחיל חסינות שיפוטית רחבה על פעולותיהם של נושאי משרה שיפוטית, אשר נעשו תוך כדי מילוי תפקידם ואימוץ הגישה, כי חסינותם של נושאי משרה שיפוטית היא מהותית, המסקנה היא, כי לא ניתן להטיל אחריות ישירה על המדינה מכוח פעולותיהם הרשלניות של רשמי ההוצאה לפועל. עם זאת יש לבחון את טענותיהם של התובעים באשר לאחריותה הישירה של המדינה הנוגעות למחדל של המדינה עצמה באשר לפעולותיהם של כונסי הנכסים. קיומה של חובת הזהירות 5. המבחן לבדיקת קיומה של חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, במסגרתו, יש לעשות הבחנה בין צפיות פיסית לצפיות נורמטיבית. עמד על כך עמד על כך כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי פ"ד מח(3)45 (להלן:"פס"ד לוי") , וקבע שם: "לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שצריך לצפותו (במישור הנורמאטיבי)" (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה המקומית, בית שמש ואח' (להלן ¬פרשת ועקנין [2]), בעמ' 126). אמנם נאמר שנזק אשר צפוי במישור הפיסי, צפוי גם במישור הנורמאטיבי, אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [3], בעמ' 129); לשון אחר, הקביעה כי קיימת חובת זהירות נורמאטיבית טומנת בחובה, בהכרח, קביעה כי קיימת צפיות נורמאטיבית, וכי שיקולי מדיניות תומכים בקביעת קיומה של חובת זהירות. אולם גזירתה של הצפיות הנורמאטיבית מן הצפיות הטכנית לעולם אינה אוטומטית ( 303, at [22] (1982) mcloughlin v. O'brian) מתי נשללת הצפיות הנורמאטיבית? צפיות זו נשללת כאשר קיימים לכך טעמים "שבמדיניות משפטית" (ראה ע"א 243/83 [3] הנ"ל). מכאן, כי אין מספיקה הצפיות הפיסית של הנזק, ויש לבחון האם ישנם שיקולים שבמדיניות משפטית, המצדיקים את צמצום חובת הזהירות הנורמטיבית, או שלילתה חרף יכולת הצפייה הפיסית. 6. פסק דין לוי חילק את הטעמים שבמדיניות השיפוטית , השוללים את הצפיות הנורמטיבית, לשני סוגים. האחד, מקורו בדיני הנזיקין , כשחובת הזהירות עשויה להישלל עקב שיקולי מדיניות החורגים מתחומי הנזיקין, גם מקום שדרישות דיני הנזיקין - צפיות, יחסי "שכנות"/קירבה- מתקיימות. והשני טעמים הקשורים בנימוקי מדיניות כלליים, הנובעים מהקשר הקיים בין דיני הנזיקין לדינים אחרים במשפט הפרטי והציבורי, ומההשקפה בדבר מקומם ותפקידם בהכוונה נורמטיבית של התנהגות הפרטים והשלטון. כך, לדוגמא במסגרת השיקולים מדיני הנזיקין, ייבדק קיום יחסי שכנות בין צדדים. יש לבדוק את סוג הפעולה אשר בה מדובר(מכוח מה מוטלת האחריות), האם מדובר בפעולה אקטיבית או במחדל, האם הנזק שנגרם לניזוק נגרם כתוצאה ממעשהו של הנתבע, או ממחדלו, או שהנזק נגרם ע"י גורם אחר , האם הנזק הוא נזק פיסי או נזק כלכלי. בהתאם לבדיקה זו ייקבע, האם ניתן לגזור את קיומה של שכנות מקיומה של צפיות, או שמא יש צורך בעיון מדוקדק יותר בקיומה של שכנות בין הצדדים. 7. בפס"ד לוי מתייחס כב' הנשיא שמגר(כתוארו דאז) ספציפית למערכת היחסים שבין השלטון לאזרח וכך קובע: "כאשר מדובר ביחסים בין השלטון לאזרח - יש צורך להוסיף לממד ה"פעילות" הבחנה נוספת, העוסקת באופי הפעילות השלטונית שבה מדובר. הטעם לכך הוא שהשלטון מבצע גם פעולות אשר אדם רגיל אינו מבצע. ניתן להבחין באופן ברור בין חובת זהירות שאותה חייב השלטון כבעלים או כאחראי על רכוש לבין חובת זהירות שאותה חייב השלטון כמבצע פעולות שלטוניות (w.l. prosser and w.p keeton, on 1053( 1984,th ed., by w.p. keeton 5,st. Paul) the law of torts) כאשר מדובר על אחריות הנובעת מהסוג הראשון של פעולות - ניתן להסיק את ה"קירבה" בצורה פשוטה יחסית, שהרי, באופן עקרוני, אין דינה של המדינה כבעלת מקרקעין שונה מדינו של בעל מקרקעין אחר. קשה יותר הסוגיה כאשר מדובר בפעולות בעלות אופי שלטוני. גם כאן ניתן להבחין בין פעולות אשר מתבטאות בפיקוח בלבד, כמו פיקוח על בנקים, על חברות ביטוח, על נוהלי בטיחות, על רמת תברואה. במקרים אלו מדובר בפיקוח המופנה כלפי צד שלישי, אשר הוא זה שמפעיל במישרין את תחום הפעולה מושא הפיקוח. לעומת זאת, קיימות פעילויות הכוללות בחובן לא רק פיקוח כי אם גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים. כך בעניין אכיפת וראות ביטחון בגן ציבורי (ע"א 343/74 רחל גרובנר ואח' נ' עירית חיפה ואח' [5]), הפעלת רשויות התביעה (ע"א 243/83 [3]) או מניעת יציאתם של אנשים אשר הוצא נגדם צו עיכוב יציאה מן הארץ[] (ע"א 492/82 מדינת ישראל נ' סוהן [6]). בעוד שבסיטואציות שבהן קיימת שליטה בהליך קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים, הרי בסיטואציות שבהן הקשר בין השלטון לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד קשה יותר, אם כי אין זה בלתי אפשרי, למצוא את השלטון נושא בחובת זהירות (פסק הדין בעניין 1197, at[15] blessing; פסק הדין בעניין 932, at[27] murphy) .15ראוי לציין שבקשר לכלל השיקולים שהובאו לעיל ייתכנו, כמובן, איזונים שונים בשיטות משפט שונות. האיזון נגזר משאלות של מדיניות משפטית - כגון, עד כמה מעוניינת החברה לעודד הסתמכות; מהו היקף הנזקים שבגינו יש לפצות; מהו היקף הניזוקים שיש להביא בחשבון, ושיקולים כיוצא באלה. האיזון בכל מקרה נעשה לפי מטרותיו של אותו חוק ספציפי שמדובר בו, והוא מושפע גם מן ההשקפה באשר למידת סבירותם של סיכונים ונזקים שונים. נדרשת הכרעה מתי סיכון מסוים הוא סיכון שבגינו זכאי אדם לפיצוי, ומתי זהו סיכון שעליו לשאת בו בעצמו, כחלק מהוויית חיו במקום מסוים, היותו חבר בחברה מסוימת ועוסק בפעילויות מסוימות. איזון זה חל הן ביחסים שבין הפרטים לבין עצמם והן ביחסים שבין הפרט לבין המדינה." מכאן, בסופו של יום, הגם ויתקיימו דרישות הקבועות בדיני הנזיקין, וייקבע כי קיימת צפיות "טכנית" וכי הצדדים "שכנים", ייתכן וביהמ"ש יימנע מלקבוע חובת זהירות בין הצדדים מנימוקי מדיניות כלליים, מדיניות ציבורית. חבות המדינה בגין מעשה נזיקין 8. ס' 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) קובע : "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה. בפסק הדין פסק דין לוי, סקר הנשיא שמגר את ההתפתחות המשפטית הנוגעת להטלת חבות על המדינה בגין מעשה נזיקין וכך קבע: "בעבר, הייתה המדינה חסינה מפני תביעות. זה אינו המצב כיום. "שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה (ראה חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952)" (ע"א 243/83[3] הנ"ל, בעמ' 134). המדינה אחראית, כמו כל אדם אחר, על "רשלנות שבמעשה". ואכן הפסיקה הענפה שהתפתחה בארץ הטילה חבות על המדינה כל אימת שזו התרשלה בביצוע תפקיד זה או אחר. אם בתחילה היססו בתי המשפט להטיל אחריות בשל החשש מפני הרתעת יתר ובשל החשש מפני יצירת נטל כספי כבד מדיי על המדינה (ד"נ 6/66 שחאדה, קטין, באמצעות אביו נ' חילו ואח' [7]), הרי שגישה זו השתנתה, וכיום המגמה השלטת היא של הכרה בחובת זהירות של השלטון, כל אימת שזה צריך היה לצפות את הנזק שנגרם לתובע (ראה א' פורת, "דיני הנזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"א (ועד מחוז תל-אביב לשכת עורכי הדין, תשנ"ב) 222, 257). האחריות של המדינה הנבחנת לפנינו אינה נובעת מאחריותה השילוחית של המדינה לפעולות עובד ציבור. אחריות המדינה היא אחריות ישירה. המדינה חבה חבות אישית כאשר אורגן מן האורגנים שלה ביצע עוולה, ואותו מעשה מחייב את המדינה. המפקח על הביטוח הוא אורגן של המדינה, מעשיו מחייבים ומזכים את המדינה. משמע, הכלל חל אף לגבי תביעות בנזיקין. (הדגשה של - א.פ.) 9. הנשיא שמגר (כתוארו דאז) מסביר בפסק דין לוי את הרציונל העומד מאחורי ההשקפה כי אין מניעה להטיל על המדינה אחריות ישרה מכוח עוולות הנעשות ע"י אחד מהאורגנים שלה: "התפתחות זו מעוגנת בהשקפה, כי לא קיים שוני בין המדינה לבין אזרח רגיל, ועל זו כזה לנהוג בזהירות ובהיעדר רשלנות ביחסיהם עם הזולת. לפיכך אם המדינה, באמצעות אחד משלוחיה או מבצעי סמכויותיה, גרמה, ברשלנות, לנזקיו של פלוני, אין כל סיבה שהלה יישאר ללא פיצוי רק משום שגורם הנזק היה המדינה ולא אדם פרטי. תוצאה כזו אינה שוויונית ואינה צודקת" מכאן, כי הגם וישנם מעשים אשר לגביהם נקבע מפורשות שאינם יוצרים אחריות בנזיקין של המדינה, ניתן להטיל על המדינה אחריות ישירה בנזיקין בגין רשלנות שבמעשה. בפס"ד לוי בוחן כב' הנשיא שמגר מהו מעשה רשלני, בגינו תחוב המדינה חובת זהירות ובמסגרת זו מונה את הנימוקים, בין מערכתיים ובין פרגמאטיים, המצדיקים ריסון בהטלת אחריות על המדינה שעה שמדובר בהחלטות רשות שלטונית הכרוכות בהפעלת שיקול דעת. 10. בעניין זה מציין כב' הנשיא שמגר(כתוארו דאז) : "לטעמי כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת , על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין למעט מקרים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה את שיקול דעתה לא לטובתה היא, אלא לטובת הציבור בכללותו." שיקול הדעת לדברי כב' הנשיא שמגר, פירושו הינו, החופש להחליט בין מס' דרכי פעולה אלטרנטיביות, שיקול דעת אשר אין בו קריטריונים ספציפיים המורים למחליט כיצד עליו להחליט, וכן שיקול דעת כפי שנקבע בחיקוק המעניק אותו, המחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים כשההחלטה שאליה מגיע בעל שיקול הדעת מהווה איזון בין גישות נוגדות בנושאים אלו. על סמך האמור לעיל, יש לבחון את אחריות המדינה במקרה שלפנינו. מן הכלל אל הפרט 11. בענייננו, טענות התובעים מופנות כלפי מערכת הנהלת בתי המשפט, המהווה אורגן של המדינה, בגין מעשי המרמה אשר נעשו ע"י כונס נכסים עו"ד עפרוני אשר מכר נכס שלא כדין, ואף הורשע בגין מעשיו. על מנת לבחון את אחריותה של מערכת הנהלת בתי המשפט ובאמצעותה המדינה, לרשלנות המיוחסת לה ע"י תובעים, יש לעמוד קודם כל על סמכויותיו של כונס הנכסים, ועל סמכויותיה וחובותיה של הנהלת בתי המשפט והמדינה בעניין כונס הנכסים. ס' 53(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן:"חוק ההוצאה לפועל") קובע: "רשם ההוצאה לפועל רשאי, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין, למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב". במסגרת ס' 54 לחוק הוצאה לפועל נקבעו סמכויותיו וחובותיו של כונס הנכסים אשר במסגרתן הינו יכול לנהל, למכור ולממש נכס של החייב, בהתאם להוראותיו של רשם ההוצאה לפועל. כונס הנכסים המתמנה ע"י רשם ההוצאה לפועל, הינו למעשה ידו הארוכה לצורך ביצוע פסק דין, ופועל בהתאם להוראותיו ולהחלטותיו. 12. מכאן יש לבחון מי אמון על ניהולה התקין והיעיל של רשות ההוצאה לפועל. עד לתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, רשות ההוצאה לפועל הייתה למעשה חלק מהמערכת השיפוטית, אשר החל משנת 2009, עת נכנס לתוקפו תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, הינה מערכת נפרדת - היא רשות האכיפה והגבייה. משהתביעה דנא הוגשה טרם התיקון האמור, יש להתייחס אל מערכת ההוצאה לפועל כחלק ממערכת בתי המשפט בארץ ולא כרשות נפרדת. 13. ס' 82 לחוק בתי המשפט נוסח משולב- תשמ"ד-1984 קובע: "(א) שר המשפטים יקבע את סדרי המינהל של בתי המשפט, וימנה בהסכמת נשיא בית המשפט העליון את מנהל בתי המשפט, בין שהוא שופט ובין שאינו שופט. (ב) מנהל בתי המשפט יהיה אחראי בפני השר על ביצועם של סדרי המינהל." לשון החוק מצביעה על סמכויותיו העצמאיות של שר המשפטים, אשר אחראי לקביעת סדרי המינהל, שבין היתר נעשים בהתאם לדיווחים של מנהל בתי המשפט, אשר מחויב במסגרת החוק לדווח לשר המשפטים על ביצועם של סדרי המינהל בבתי המשפט השונים. 14. בפועל הנהלת בתי המשפט היא אשר אחראית, כאורגן של המדינה, על ביצועם של סדרי המינהל ועל עבודתם התקינה והיעילה של בתי המשפט השונים, וביניהם פיתוח וניהול מערך המבנים של בתי המשפט, ניהול לוגיסטי של בתי המשפט ושמירת הביטחון והסדר הציבורי בבית המשפט. על שר המשפטים מוטלת החובה לפקח על ניהולם התקין והיעיל של בתי המשפט. לאור זאת, יש לבחון האם הנהלת בתי המשפט, ובאמצעותה המדינה, יכלה לצפות כי אי הפעלתן של סמכויותיה הנוגעות להתנהלות בתי המשפט , או הפעלתן באופן בלתי סביר , תגרום לנזק הנדון? אם התשובה לכך, חיובית יש לבחון האם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את קיומה של חובת הזהירות חרף יכולת הצפייה? צפיות מושגית וקונקרטית 15. בעניינו המדובר בפעולות, אשר נדרשו על מנת לטפל באופן יסודי בהתנהלותם של כונסי הנכסים ובפיקוח עליהם. אני מוצאת, שבמקרה דנא, היה על הנהלת בתי המשפט, ובאמצעותה על המדינה לצפות, כי אי טיפול בבעיה שהתגלתה כבר ממקרה עו"ד איל גרצברג אשר ארע בשנת 1997, ואי ביצוע פעולות מערכתיות ומנהליות, אשר יביאו לפיקוח ובקרה על מינויים ופעולותיהם של כונסי הנכסים, יובילו לנזק וביניהם לנזק התובעים כתוצאה מפעולותיו של כונס הנכסים. בעניין זה חשוב לעמוד על הרקע ההיסטורי באשר למקרי הונאה של כונסי נכסים מתוקף תפקידם. בשנת 1997 עו"ד אייל גרצברג, אשר זכה לאמון רב, ובין היתר ניהל הליכי הוצאה לפועל ככונס נכסים של הבנק, ברח מן הארץ לאחר שמעל בחובת האמון שניתנה לו והונה את לקוחותיו. במסגרת תפקידו ככונס נכסים, הוא רשם על שמו נכסים שהוצא להם צו כינוס, קבל במרמה ושלשל לכיסו סכומי כסף גדולים שהופקדו בידו מתוקף תפקידו . 16. מקרה זה של הונאה ומרמה, הותיר את מערכת המשפט במשבר אמון, הציף את הבעייתיות הרבה, אשר הייתה קיימת במתן כוח רב לכונסי הנכסים. מקרה זה אף העלה את הצורך במתן פתרון אשר יביא לפיקוח ולבקרת פעולותיהם של כונסי הנכסים. לאור מקרה זה של עו"ד גרצברג, כב' השופטת נועה גרוסמן, נתנה המלצותיה בדו"ח מפורט עוד ביום 11.12.97 אלא שאלו לא יושמו, כשעד לתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, לא נעשה בעצם דבר לשינוי המצב הקיים. כאמור, ביום 11.12.97 כתבה כב' השופטת גרוסמן דו"ח "כינוס נכסים בהליכי הוצל"פ", בו פרטה כי המקרה של עו"ד זלצברג אשר מעל בחובת האמון שלו ועזב את הארץ בספטמבר 1977, תוך שהוא נוטל כספי כינוס שהופקדו בנאמנות בידיו והותיר את מרשו ואת המערכת כולה במשבר אמון, היה לדעתה מקרה חריג. עם זאת, קבעה כב' השופטת גרוסמן, כי מקרהו של עו"ד גרצברג מאיר את הקלות הבלתי נסבלת והכוח הרב שניתן לכונסי הנכסים בהליכי הוצל"פ. מה שנובע מהאמון שניתן לעורכי הדין והעומס הכבד המוטל על ההוצל"פ ומציאות זו, לשיטתה, טעונה תיקון. (ע' 8 שורות 7-10 לדו"ח). עוד קבעה כי התקלות שפרטה בדו"ח הן לכאורה, כל אחת מהן, קלת ערך, אך צירופן יחדיו מורה על שיבוש במנגנון הפיקוח על כונס הנכסים וקיים פוטנציאל של שימוש לרעה בהעדר פיקוח. 16. כב' השופטת גרוסמן העלתה בדו"ח הצעות לפתרון וקבעה: א. אפשרות למינוי כונס נכסים חיצוני- הצעתה הייתה לשקול שינוי דרסטי במבנה כינוס הנכסים בהליכי הוצל"פ והקמת יחידה חיצונית ונפרדת של כונסי נכסים, כך שכונס הנכסים שיתמנה לא יהיה בהכרח ב"כ הזוכה, אלא נציג ממנוה מטעם רשויות המדינה, מתוך מאגר כונסי נכסים ממונים מטען ההוצאה לפועל. לשיטתה, כך יעוקר ניגוד האינטרסים הטבוע בעצם מינויו של ב"כ הזוכה ככונס. ב. מינוי נציג המדינה, הקמת יחידה מיוחדת אצל הכנ"ר שתטפל בכינוסים של הוצל"פ מבלי להוציא את הכינוס לאדם חיצוני. ג. לצורך ביצוע שינוי מיידי, הציג כב' השופטת גרוסמן להשתמש במשאבים קיימים באופן שונה - מכר באמצעות פקידי ההוצל"פ. מנגנון שקיים בסעיפים 52 - 70 לתקנות ההוצל"פ תש"ם 1979 ובאמצעות כוח האדם בהוצאה לפועל שיכול להוות חלופה לכונסי הנכסים. ד. הידוק הפיקוח על כונסי הנכסים באמצעות ר' ההוצל"פ ובין היתר, לחייב את כונסי הנכסים לדווח מדי 30 יום על אירועי הכינוס. 17. עיון בתצהירו ובחקירתו הנגדית של מר אריה כהן, סמנכ"ל מקצועי ברשות האכיפה והגביה והחל משנת 1998 מנהל אגף הוצל"פ ארצי בהנהלת בתי המשפט (להלן:"מר כהן") , מגלים כי המדינה ידעה על הבעיה אשר קיימת באי פיקוח ובקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים עוד משנת 1997. לדברי מר כהן, לאחר מעילתו של כונס הנכסים, עו"ד אייל גרצברג, ניסתה המדינה, באמצעות הנהלת בתי המשפט כאורגן שלה, ליתן פתרונות אשר ישפרו את הבקרה ופיקוח על כונסי הנכסים ויקטינו את הסיכונים להתנהגות בלתי ראויה של כונסי נכסים. מר כהן פרט בתצהירו ובחקירתו הנגדית את הפעולות השונות והרבות שנעשו ע"י הנהלת בתי המשפט , עוד משנת 1997, על מנת לנסות ולמגר את התופעה של התנהלות בלתי ראויה של כונסי נכסים. בין הפעולות, כינוס דיונים נרחבים בנושא, חילופי חוות דעת ועמדות ע"י גורמים שונים, עדכון המערכת הממוחשבת לפיקוח ובקרה על כונסי נכסים, הקמת כ-10 ועדות שונות בנושאים בעייתיים בעניין כינוס נכסים, אך רק חלק מהפעולות ישומו. מר כהן פרט בתצהירו, כי הנהלת בתי המשפט פעלה בניסיון לשפר וליעל את מערכת ההוצאה לפועל ונעשו פעולות לשיפור הבקרה והשליטה על ממונים בתיקי איחוד, כולל שיפור הבקרה על כונסי הנכסים. לגרסתו, לא נמצא פתרון שיאזן בין האינטרסים של החייב, הזוכה וצד ג' ושיבטיח מניעת גניבת כספים על ידי כונסי הנכסים. 18. מר כהן קבע במסמך (ת/8) שהמקרה של עו"ד גרצברג הינו הראשון, ויתכן שיהיו מקרים נוספים והמדינה עשויה להיתבע לפיצויים עקב בריחת כונס נכסים נוסף. כן קבע כי על המדינה לסגור את הפרצות, כיוון שבמקרה של תקלה תעמוד המדינה בפני שוקת שבורה, שהרי אם ימלט הכונס מהארץ, הוא לא ישא בנזק שיגרום (ת/6 ע' 23). עוד קבע, כי כונסי הנכסים מקבלים סמכות מלאה לפעול ללא פיקוח ויש מקרים שהם פעלו שלא כשורה וגרמו לנזק. (ת/6 ע' 29). גם אריה כהן המליץ במסמך ת/6 ע' 37 שכונס הנכסים שהוא פקיד בית המשפט, יהיה שייך מרגע מינויו לכנ"ר ו/או למרכז לגביית קנסות, כדי שהפיקוח והבקרה יהיו ודאים ומוחלטים. מהדו"ח עולה כי מדובר בנזק ידוע מראש, ככל שלא יהיה פיקוח ראוי על מינוי ופעולות כנוסי הנכסים. 19. מר כהן מפרט בתצהירו את ישיבות הוועדות והפעולות שננקטו: ביום 6.10.97 בעקבות מקרה עו"ד ורצברג, כינסה הנהלת בתי המשפט דיון נרחב בנושא, ובין היתר נבדקה אפשרות של הפקדת ערבות עצמית או במזומן, והוחלט לבנות תכנית בקרה על כונסי נכסים. ביום 11.12.97 התקיימה ישיבה בה התבקשו הרשמים לגבש טיוטת טופס מובנה לשימוש במינוי כונסי נכסים. ביום 10.1.99 התקיימה ישיבה, בה נקבע לו"ז לניסוח כתב מינוי כונסי נכסים לבקרה אחידה על עבודתם ועו"ד עמי רובין, אשר שימש אז יועמ"ש הנהלת בתי המשפט, הגיש טופס מובנה למינוי כונס נכסים לפי סע' 53 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967, (נספח יט' לתצהיר אריה כהן) ובסיפא של הטופס המובנה שהוצע, קבע ס' 11 שתנאי לכניסת מינוי כונס הנכסים לתוקף, הינו הפקדת ערובה: ערבות בנקאית אוטונומית מטעם הכונס , והתחייבות בכתב מהזוכה לפיצוי החייב, לשכת ההוצל"פ או צד ג' כלשהו בגין כל נזק שייגרם להם מהכינוס או מפעולות הכונס. לטענת אריה כהן, מהלך זה לא צלח עקב התנגדות גורמים שונים שזכו בהחלטות שיפוטיות שביטלו צווי מינוי כונס נכסים שכללו תנאים אלה. אריה כהן מפנה להחלטת כב' השופטת סירוטה מיום 4.7.01 בבר"ע 1461/00 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נגד שבתאי אמנון, אשר קבעה, שאינה רואה בערבות אישית של הזוכה פתרון למזעור הנזקים כתוצאה מפעולות או מחדלי כונס נכסים, אלא שאחריות אישית של הכונס הינה כתובת מספקת לנפגעים מפעולותיו. ולעניין ערבות בנקאית של הכונס, מפנה מר כהן לבר"ע 689/06 בנק הפועלים נגד יואב אלעד שם נקבע כי ערובה לא תרתיע כונס נכסים מלמעול בכספי הכינוס, וחיוב בהפקדת ערבות ירתיע עורכי דין מלשמש ככונסי נכסים. 20. מר כהן מציין בתצהירו, כי המערכת השקיעה מחשבה רבה להבטיח כספים שהתקבלו אצל כונסי הנכסים ובין היתר, נבדק הפיתרון לחייב כונס נכסים להפקיד כספים שהתקבלו אצלו במערכת ההוצאה לפועל. כך, ביום 28.3.00 שלח מר בודסקי, משנה למנהל בתי המשפט, מכתב לחשב וביקש אפשרות ניהול כספים שהתקבלו בידי כונסי נכסים ממימוש נכסים, בקופת ההוצאה לפועל, כדי לוודא שהמערכת מסוגלת לשמור על ערך הכסף, ובדיקה העלתה שבמצב הקיים אין להנהלת בתי המשפט יכולת לשמור על ערכם הראלי של הכספים, כיוון שהיא עובדת עם חשבונות המנוהלים בבנק הדואר ללא יכולת לקבל הפרשי הצמדה וריבית. אריה כהן מבהיר, כי ההצעה להפקיד את הכספים בקופת ההוצאה לפועל שבה ועלתה מספר פעמים. לא מצאתי כל נימוק המצדיק את אי הבטחת כספי הכינוס באמצעות העברת כספים אלה לניהול בבנק אחר עוד לטענתו, נעשו בדיקות להעביר את הכספים לבנק אחר, כולל עריכת מכרז בנושא בשנת 2007, אליו לא הוגשו הצעות והוכן מכרז נוסף שטרם התפרסם. 21. עולה, שהגם שהמדינה ידעה שיש להקפיד ולהחמיר בפיקוח על מינוי ופעולות כונסי הנכסים, היא לא מצאה את הפתרונות לבעיות. זאת, למרות הידיעה, כדברי אריה כהן, שללא טיפול שורשי בבעיה, המדינה תעמוד, כדבריו, בפני שוקת שבורה. מר אריה כהן מפרט שבשנת 2000 התכנסה וועדת כונסי נכסים, שדנה בדרכים לייעל הליכי בקרה ופיקוח על עבודת כונסי הנכסים וסוכם, על קיום פגישות עם נציגי בנקים שהם "השחקנים" העיקריים במערכת ההוצאה לפועל, ונדון, בין היתר, המשך בדיקת אפשרות הפקדת כספי תמורת מימוש נכסים. כאן המקום לציין, כי בפועל, לפני מספר שנים, כבר הוקמה יחידה כזו. מר אריה כהן העיד, כי הצעת הבנקים שהכספים ישולמו ישירות לטובת חשבון מיוחד שיפתח בבנק על שם כונס הנכסים והבנק לא יאפשר הוצאתם בלי החלטת בית המשפט, נדחתה על ידי מערכת בתי המשפט, אשר סברה שאין בכך תועלת, שכן כונסי הנכסים יכולים שלא להפקיד את הכסף באותו חשבון מיוחד. מר אריה כהן מפרט, כי אחת ההצעות שהועלו, היא זו שהובאה בדו"ח השופטת גרוסמן, להקים יחידה פנימית של כונסי נכסים, להם יהי מעמד של עובדי מדינה ולא למנות כלל כונסי נכסים חיצוניים, הצעה, שלה התנגדו הבנקים ולשכת עורכי הדין. 22. לא מצאתי כל נימוק, המצדיק אי ביצוע המלצה זו, למרות התנגדות לשכת עורכי הדין, זאת כאשר מעדות מר אריה כהן עולה שמאז שנת 1997 היה ברור להנהלת בתי המשפט ומערכת האכיפה בלשכת ההוצאה לפועל, שקיים הכרח להדק את הפיקוח על מינוי ובעיקר פעולות כונס הנכסים, ואף עולה מהמסמכים שצרף מר אריה כהן לתצהירו, כי הוצעו פתרונות. בין היתר , היה ברור שיש צורך בהגנה על כספי תמורת מימוש נכסים בצורת הפקדה במערכת ההוצאה לפועל ו/או באמצעות ערבות בנקאית והתחייבות אישית של הזוכה. מר כהן מציין, כי פנה להנהלת בתי המשפט הן טרם התביעה והן אחריה על מנת להגביר את הפיקוח על כונסי הנכסים. 23. במסמך ת/5 מיום 11.1.99 נקבע ע"י הנהלת בתי המשפט , כי האחריות לטיפול ולפיקוח על כונסי הנכסים, הינה של ראשי ההוצאה לפועל ושל הנהלת בתי המשפט, כאשר כונסי הנכסים מטפלים ברכוש בשווי של עשרות מיליוני שקלים, וחוסר פיקוח עליהם עשוי להביא לנזקים להנהלת בתי המשפט במישור הכספי והענייני. ממסמך ת/6 מר כהן בעצמו המליץ כי לאור הבעייתיות של בקרה ופיקוח, פגיעה בצדדים, בעיות מהותיות בנושא כספים כאמור במסמך, הכונס שהינו פקיד בית משפט מרגע מינויו יהיה שייך לכנ"ר ו/או מרכז לגביית קנסות, כדי שהפיקוח והבקרה יהיו בצורה וודאית ומוחלטת, כאשר יהיה קישור מול משרדי הממשלה השונים שיביא ליעילות ולדיווח הנדרשים. מר כהן ציין, כי כתב במפורש במסמך מטעמו, מסמך ת/8 , כי על המדינה "לסגור את הפרצות" ולטפל טיפול שורשי בבעיה , כיוון שבמקרה של תקלה כמקרה של עו"ד גרצברג, תעמוד המדינה בפני שוקת שבורה. עוד טען במסגרת המסמך, כי בפועל כונסי הנכסים מקבלים את מלוא הסמכות לפעול ללא פיקוח ובקרה, וכי יש מקרים בהם כונסי נכסים פעלו שלא כשורה וגרמו לנזק שבו נשאה הנהלת בתי המשפט. 24. לאור דבריו של מר כהן כאמור בתצהירו ובעדותו, ולאור האמור באסופת המסמכים אשר הובאה בפניי שוכנעתי, כי היה על מערכת הנהלת בתי המשפט, ובאמצעותה על המדינה, לצפות כי אי פעולות מצידה וביניהם שינויים ארגוניים ומנהליים שייעשו ע"י הנהלת בתי המשפט ויש בהם כדי להעלות את רמת הפיקוח והבקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים, תוביל לנזקים אשר ייגרמו כתוצאה מהנהלות בלתי ראויה של כונסי הנכסים וביניהם לנזקיהם של התובעים. אציין, כי שינויים אלו אינם מצריכים בהכרח שינוי חקיקתי אלא שינויים ארגוניים במסגרת הנהלת בתי המשפט אשר יקטינו את אפשרויות המעילה של כונסי הנכסים, וביניהם: - הקמת מחלקה ייעודית של עובדי ההוצאה לפועל שתהא אמונה בטיפול בתיקי כינוסים בלבד, - ציוות רשמים ייעודיים לנושא כינוס נכסים בלבד, - הפניית תיק ספציפי לרשם ספציפי ( רשם אחד שיטפל בתיק מתחילתו ועד סופו), - הגברת ההשתלמויות, הן לעובדים והם לראשי ההוצאה לפועל בנושא כינוסי הנכסים בכלל ובנושא פיקוח בפרט, - יצירת נוהלי עבודה הנוגעים לפתיחת הליך של כינוס נכסים, בדומה לזה שקיים במחלקה האזרחית, יצירת טופס המפרט בפני ראש ההוצאה לפועל איזה מסמכים צורפו ואיזה חסרים, (לדוגמא - עדכון ראש ההוצאה לפועל בנוגע לחוסר בתדפיס משרד הפנים של החייב). כל אלה, ניתן היה לבצע בלא כל שינוי חקיקתי, בלא קשר למדיניות הכוללת של ניתוק לשכת ההוצאה לפועל מבית המשפט שבאה לידי ביטוי בתיקון 29, אלא המדובר בשינויים פנים ארגוניים מנהליים, המתחייבים לדעתי לנוכח הפרצה הקיימת. 26. לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה האם בענייננו ישנם שיקולים שבמדיניות משפטית אשר יש בהם כדי לצמצם או לשלול את חובת הזהירות המוטלת על המדינה חרף הקביעה כי המדינה יכלה לצפות את הנזקים עקב פעולותיהם של כונסי הנכסים (צפיות פיסית)? שיקולים מכוח דיני הנזיקין לעניין החלת חובת הזהירות על המדינה 27. סבורני כי קיימת קרבה בין המדינה לתובעים(הניזוקים) . אין ספק כי לאחר מעילתו של עו"ד גרצברג אייל, אשר הייתה מעילה מתוקשרת מאד, שעה שעו"ד גרצברג היה אחד מבכירי עורכי הדין בישראל ומונה ככונס נכסים בתיקים רבים , הוצפה הבעיה כשהייתה ציפייה הן של מערכת המשפט והן של כלל הציבור במדינה, שייעשו שינויים ארגוניים ומנהליים אשר יביאו לפיקוח ובקרה על התנהלות כונסי הנכסים. על מערכת הנהלת בתי המשפט מוטלת החובה מכוח החוק לבצע ולדאוג לסדרי מינהל, כשבמסגרת תפקידה אף אמורה לדאוג לשינויים, לכל הפחות פנים ארגוניים- מינהלים, ולפתח ולנהל את מערך המבני בבתי המשפט על מנת לאפשר עבודה תקינה ויעילה של מערכת בתי המשפט. אין מדובר בפעולות פיקוח בלבד, אלא פעולות אשר יש בהם אף שליטה על מהלך האירועים. משכך, יש מקום לאינטרס ההסתמכות של הציבור, שהמדינה באמצעות הנהלת בתי המשפט תביא לפתרון הבעיה. 28. היה על מערכת הנהלת בתי המשפט מתוקף תפקידה וחובותיה לדעת, בעיקר לאחר שהבעיה הוצפה ואירעו בעבר מקרה הונאה מסוג זה, כי אם לא יבוצעו השינויים האמורים אשר יביאו לפיקוח ובקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים יוביל הדבר לנזקיהם של התובעים. יכולת המדינה לשלוט על מהלך האירועים והן קיומו של אינטרס ההסתמכות יוצרים למעשה את הקרבה בין המדינה לניזוק בגין פעולותיו של כונס הנכסים (ראה תא(נצ') 307/93 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רשות הניקוז עמק זבולון ואח' , מאגר משפטי נבו, עמ' 43- 45). כאן המקום לציין כי במהלך הזמן, וללא כל תיקון בחוק, נעשו שינויים ניהוליים בנוגע לתיקי כינוס נכסים. נפתחה מחלקה ספציפית המטפלת בהליכי כינוס במסגרת הרשות לאכיפה וגביה, מונו רשמים ייעודיים המטפלים אך ורק בהליכי כינוס, ניתנה גישה למקורות מידע, שעד כה לא היו נגישים לרשמי הוצאה לפועל, ויש בהם כדי למנוע מעשה מרמה, ולהביא לצמצום הפגיעה בחייבים ולשיפור ביכולת הגבייה. נכון הוא שחלק מהשינוים חייבו תיקוני חקיקה (כגון סעיף 6(א) לחוק ההוצאה לפועל), ובגין שינוי חקיקה אין להחיל אחריות ברשלנות על המדינה (שכן החקיקה מתבצעת ע"י הרשות המחוקקת), אולם ניתן היה ליזום תיקוני חקיקה זה מכבר ובסמוך לאירוע של עו"ד גרצברג אשר הציף את הבעיה בנושא. גם תיקון 29 לחוק מחזק את הקרבה בין המדינה לתובעים, כגון בחילופי המידע בין רשויות המדינה השונות (כגון משרד הרישוי, משרד הפנים וכו'). לפיכך, ניתן לראות כי בפעולות המדינה יש אלמנט של שליטה בכל הקשור לניהול הליכי הוצל"פ ואין המדובר בפעולות פיקוח בלבד. שיקולי מדיניות כלליים לעניין החלת חובת הזהירות על המדינה 29. סבורני, כי הגם ובענייננו טענות רשלנותה של מערכת בתי המשפט, ובאמצעותה המדינה, כרוכות בשיקול דעת, אין להחיל על המקרה דנא את חריג שיקול הדעת, משלא מצאתי במקרה דנא נימוקים שבמדיניות ציבורית, המצדיקים את שלילת הטלת האחריות על המדינה. כפי שציינתי לעיל, מסגרת השינויים בענייננו, לא הצריכה בהכרח שינויי חקיקה או מגבלות תקציביות. הנהלת בתי המשפט יכלה לפעול במסגרת תפקידה לשינויים מערכתיים פנימיים, אשר הינם לטובת הציבור בכללותו, אם ע"י מחלקה נפרדת המטפלת בעניין כונסי נכסים, רשמים ייעודיים בעניין כונסי נכסים, השתלמויות ספציפיות באשר בנושא כינוס נכסים ועוד. כמו כן, הנהלת בתי המשפט ובאמצעותה המדינה, הייתה ערה לחומרת הבעיה ולצורך בשינויים אלו זמן רב, כשרק לאחר כ-12 שנה מאז מקרה גרצברג במסגרתו הוצפה הבעיה, הגיעו השינויים המנהליים להם אף השלכה מהותית גם לענייננו במסגרת תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל. 30. כמו כן, יש להתחשב בחומרת הפגיעה, שעה שהנושא לא מטופל זמן רב, עת מדובר בפגיעה בקנייניו של אדם זכות המעוגנת במסגרת חוק יסוד, ובסכנה להתרחשויות חוזרות ונשנות הפוגעות בקניינו של אדם, באי פיקוח ובקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים. סבורני, כי לאור סעיפי החוק המקנים להנהלת בתי המשפט את הסמכות לביצוע סדרי מינהל תקין, לאור חומרת הנזקים וההסתברות הממשית, כי אי טיפול בבעיה יוביל להתרחשויות חוזרות ונשנות, לאור חשיבות ההגנה על אינטרס חשוב ביותר אשר הינו מחוקי היסוד של מדינת ישראל, הגנה על קניינו של אדם, חלה על המדינה חובות זהירות אף באשר לביצוע שינויים אשר יביאו לפיקוח ובקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים. הפרת חובת הזהירות 31. לאחר בחינת טענות הצדדים כפי שעלו מכתבי טענותיהם, מתצהירם ומעדויותיהם, עולה, כי מערכת הנהלת בתי המשפט ובאמצעותה המדינה התרשלו בתפקידם. הם לא הפעילו את סמכויותיהם, ולא בצעו את הפעולות הנדרשות אשר יביאו לפיקוח ובקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים, באופן אשר יקטין משמעותית את ההסתברות כי נזקים מסוג זה של התובעים לא יתרחשו. נכון הוא שכפי שעולה מעדותו של מר כהן, נעשו ניסיונות לא מעטים והוצעו פתרונות רבים, אשר בפועל לא יושמו. מאז ועד היום בוצעו שינויים שיש בהם כדי לחזק את השליטה, אולם הם בוצעו מאוחר מידי וניתן היה לקדמם בסמוך לפרשת עו"ד גרצברג. חומרת הבעיה והפגיעה בצדדים, כתוצאה מהעדר פיקוח ובקרה על כונסי הנכסים הייתה ידועה לגורמים בהנהלת בתי המשפט, שעה שבפועל לא נעשו שינויים לייעל את הפיקוח והבקרה על פעולותיהם של כונסי הנכסים, ולא ננקטו בזמן סביר הצעדים המתאימים אשר ניתן היה לעשותם, במסגרת הנהלת בתי המשפט. צעדים, שחובה היה על הנהלת בתי המשפט לעשותם במסגרת סמכויותיה. משכך, הנהלת בתי המשפט ובאמצעותה המדינה אחראית ברשלנות כלפי התובעים. בכך שהמדינה לא הפעילה סמכויותיה וחובותיה משך כ-12 שנה , עת ידעה על חומרת הבעיה ועל חומרת הפגיעה שיכולה להיגרם כתוצאה מאי פעולתה, פעלה היא בחוסר סבירות. לאור האמור לעיל, מצאתי שהופרה חובת הזהירות ,באופן המחייב את המדינה באחריות ישירה לנזק שנגרם לתובעים. סוף דבר לאור המפורט בפסק דיני זה, אני מקבלת את התביעה במלואה. אני מחייבת את המדינה לשלם לתובעים את הסכומים שנקבעו בפסיקתא שנחתמה על ידי ביום 14.12.11. צדדי 1 ו- 2 ביחד ולחוד, ישלמו לנבעת כל הסכומים שהיא חויבה בהם בפסק דין זה.חסינותמשרה